יום שני, 23 בנובמבר 2009

לוח מודעות (עצמית)




פוליצר
"רכילאי גאון ששינה את פני הכתיבה בישראל"
הדס בשן על גיל ריבה, שבלעדיו כל זה לא היה קורה (פנאי פלוס)

ורסטיליות
"נירו לוי הוא המון אנשים. הוא הרבה תכונות של אופי"
נירו לוי מפרגן לנירו לוי, שזה לא מעט ("תרבות", מעריב)

פיתרון
"ככל שתבוא יותר מהר לישראל כך אולי יהיה שלום"
הנשיא פרס מפציר ברונאלדו שיסיים כבר את הסכסוך הזה (ידיעות אחרונות)

אוטוגמיה
"אם היו יוצרים כפילה שלי, הייתי מתחרמנת איתה מיד"
רומי אבולעפיה מפנטזת ("7 לילות", ידיעות אחרונות)

גלובליזציה
"הקהל שבא להופעות שלי הוא האנושות בכבודה ובעצמה"
גלי עטרי רומזת כנראה שלהופיע בקיסריה זה קטן עליה (עכבר העיר)

דואליות
"מצד אחד, עוד לא בן חמישים. מצד שני, כבר מזמן לא בן 40"
בן כספית, הפרשן המדיני של מעריב, מגדיר (הבלוג של בן כספית,NRG )

בידול
"עיתון שתמיד זוכר שאנחנו ישראלים"
עמוס רגב, עורך "ישראל היום", מתעלה מעל המתחרים ("דה מרקר", הארץ)

יש אלוהים
"תודה לאל, יש לה לא מעט פלטינות"
השר פואד בן אליעזר, שנכדתו נדרסה על ידי פיל, מוקיר תודה ליושב במרומים ("סופשבוע", מעריב)

קנה מידה
"הדברים שאני עושה הרבה יותר גדולים מאורך החצאית שלי"
הדוגמנית מורן אטיאס מודדת את הגודל של האורך (ישראל היום)

נבואה
"כאבי ראש עלולים להציק למי שיש לו נטייה לסבול מהם"
האסטרולוגית מרים בנימיני לא לוקחת סיכונים מיותרים ("7 ימים", ידיעות אחרונות)

פלירטוט
"אפילו הפסנתר, הכלי הכי חברותי ומלטף, לא מצליח להציל את צביקה הדר"
יהודה שוחט מדווח על יחסים לא הדדיים בפסטיבל הפסנתר ("7 לילות", ידיעות אחרונות)



יום חמישי, 12 בנובמבר 2009

לוח מודעות (עצמית)

טרום עידן קרולינה. פופאי


פניני תקשורת. פורסם ב"גלובסטודנט" ב-9 בנובמבר


פרדוקס
"היא בת 59, ולמרות האבל הכבד נראית מצוין"
אמיר שואן מחמיא לשרון פנאן, אלמנתו של מוני ("7 ימים", ידיעות אחרונות)

האנשה
"היא די קופה ואני חושבת שאני לא הכי קופה בעולם"
אילנה ברקוביץ' על הדמיון בינה לבין שרה נתניהו ("7 לילות", ידיעות אחרונות)

אפליה מתקנת
"גם טריפוליטאיות מבטן ומחריימה יודעות לאמץ את הלוק של אמא אווזה"
הסופרת והעיתונאית סמדר שיר מחזירה עטרה ליושנה ("24 שעות", ידיעות אחרונות)

מתלוצץ עם קוראיו
"הז'אנר הפיננסי בפואטיקה של הפסטרמה מספק אינספור אפשרויות יצירתיות"
שגיא כהן ממליץ להשקיע בחומר טוב ("גלריה", הארץ)

חזרה לשורשים
"אני בנאדם של עומק. לדבר על בלונד נראה לי שטחי"
פנינה רוזנבלום בהתבוננות פנימית מורכבת ("העיר")

אלגוריה
"אין אף אחד שיכול לחזק בחורף יותר מקרולינה. היא כמו התרד של פופאי"
קליה מור בביקורת מוזיקה מנומקת ("עכבר העיר")

יום חמישי, 5 בנובמבר 2009

לוח מודעות (עצמית)

חשיש-קבב. "אחלה רעיון מקורי"


פניני תקשורת. פורסם ב"גלובסטודנט" ב-3 בנובמבר 2009.

קסם אישי
"התחתנתי שלוש פעמים, וכל הפעמים התחילו בהטרדה מינית"
הצייר אורי ליפשיץ מסביר על כימיה כהשקפת עולם ("7 לילות", ידיעות אחרונות)

ביקורת בונה
"אחלה רעיון מקורי, אבל לא עזר"
כתבת הפלילים הדס שטייף מדווחת על צעיר שהחביא חשיש בחבילת קבבים ("זמן השרון")

פוזיציה
"כשאני כותב שיר אני מתאהב בעולם ומזיין אותו"
הזמר מוקי מפרש ("7 ימים", ידיעות אחרונות)

תובנה
"מי שאשם זה לא הפושעים מהעולם התחתון"
איציק זוהר מאשים את השיטה בהשתלטות עבריינים על מועדוני כדורגל
(כנס דימונה לתקשורת)

גושפנקא
"דניאלה אומרת שהוא מוכשר בצורה בלתי רגילה"
צביקה פיק מתגאה בפוטנציאל הגלום בקוונטין טרנטינו, ה"חבר" החדש של בתו
(פנאי פלוס)

דיאגנוזה
"בעולם התקשורת העכשווי הוא בעצם מגלם אנומליה"
הכתבת גילי איזיקוביץ' על תפקיד חייו של רזי ברקאי (גלריה, "הארץ")

על תבונה ורגישות
"על הגובה: רויטל שואפת למעלה"
כיתוב לתמונת הילדה רויטל אושרנקו ז"ל, בצהובון שלא מפספס הזדמנות לייצר רגש זול (ידיעות אחרונות)

יום ראשון, 1 בנובמבר 2009

אדריאן שלי (1966-2006)


כרזת "האמת שלא תיאמן"


פולינג אין לאב שוקולד מוס פאי. שלי (מימין) עם קארי ראסל



אני תוהה, בעודי כותב שורות אלו, האם גם בשמי העיר ניו יורק, לפני שלוש שנים, השמיים קדרו כך, כמו עכשיו בשמי ישראל. האם גם אז ושם רעמו השמיים והרעישו, והמטירו על הרחובות גשמי זלעפות? או שמא היה זה יום סתיו שליו במנהטן- כלום שיכין מראש את התחושה שמשהו נורא עומד לקרות.
ב-1 בנובמבר 2006, כבימים שקדמו, אדריאן שלי עבדה על שיפוץ חדר העבודה שלה, אותו ביקשה להפוך למשרד הפקות קטן לסרטים עצמאיים. חדר בו תכננה להפוך את שלל דמיונותיה למילים ולתמונות, לסיפורים עזי מבע וצבע- כפי שנהגה לעשות מזה שנים שנימה, כשליהטה בקולות, בצלילים ובצבעים, מהם יצרה פרשנות חזותית רבגונית לעולמה הפנימי המורכב. המצלמה הייתה לה למכחול, הדמויות לבשו את שפתה, ופעמים רבות, תוך כדי צפייה בסרטיה היפים והמרגשים, יכולתי לדמיין אותה אומרת: "עכשיו, אצבע את העולם האפור-קר- גס - מלוכלך הזה בוורוד".
באותו ראשון לנובמבר, העולם לא לבש ורוד. אף לא ורוד מהוה. אדריאן נמצאה תלויה בביתה על חבל מאולתר, כשהיא חסרת רוח חיים. רק בת 40. ימים אחדים אחר כך נתפס הרוצח – פורץ שניסה לשדוד את ביתה.
אדריאן שיחקה בסרטים רבים ובסדרות, אך היא זכורה בעיקר בזכות הופעותיה בתפקידים ראשיים מצוינים בסרטים "אמון" ו"האמת שלא תיאמן" של האל הארטלי, במאי אמריקני עצמאי בעל טביעת אצבע ייחודית. הארטלי היה אאוט-סיידר שהפך כה פופולארי, עד כי איבד את יכולת הביטוי שייחדה את סרטיו בראשית הדרך. אדריאן המשיכה את דרכו, ואף שיכללה אותה: במקביל לקריירת המשחק שלה, היא כתבה וביימה סרטים דלי תקציב, ביניהם "סאדן מנהטן", ו"אגדה אורבאנית", ששיקפו את הדרך בה חוותה את העיר הגדולה - כמרפאת בדידות אשר מרקחותיה שווא.
יותר מכל היא רצתה להיות נאהבת, ובעולם שבו נשים הן חסרות ביטחון וגברים הם זייפני רגשות, נותרה בה כמיהה מפוכחת, שאותה הותירה על המסך. אהבה, על פי אדריאן שלי, היא עניין של הסתכלות. בסרטים שלה, כמו בחיים, מוצגות דמויות רבות שעבורן אהבה היא בסך הכל תחושה מיני תחושות.
את התסריט של "מלצרית", סרטה האחרון, כתבה כשהייתה בהריון. את הקדרות והבדידות העירונית, אדריאן המירה בעיירה אמריקנית טיפוסית. ה"מלצרית" היא ג'נה, אופה מופלאה בעלת לב רחב, המפצה על חיי הנישואין הקשים שלה באפיית עוגות פאי משובחות בדיינר מקומי. ג'נה הוגה מתכונים לפי מצבי רוחה, והיא מביאה את כל הטועם ממאפיה להתרוממות נפש. צילומי מלאכת האפייה המפתים המחישו את התשוקה שלה. את הניחוחות המשכרים העולים ממטבחה (או ממטבח הדיינר), כמעט ואפשר היה להריח. השמות שג'נה העניקה לעוגות, צבעוניים ומשעשעים כאחד. באחת הסצנות, דואן (אותה מגלמת אדריאן) המאוהבת מבקשת מג'נה להכין עבורה
" falling in love chocolate moss pie", ומוסיפה בהתרגשות: "זה הפאי שאני הכי אוהבת".
"הסרט הוא מכתב אהבה לסופי, הבת שלי", אמרה אדריאן בראיון האחרון שלה, על הסט של הסרט השמח והאופטימי ביותר שיצרה. אלא שאדריאן לא זכתה לראות את הגרסה המוגמרת של "מלצרית". הסרט יצא לקולנוע כחצי שנה אחרי מותה.


יום חמישי, 29 באוקטובר 2009

לוח מודעות (עצמית)

קופים הם לפעמים. קרדיט צילום: מאיפשהו באינטרנט

מבחר פנינים מציטוטי השבוע החולף בכלי התקשורת


כברת דרך
"על מפעל חיים סימנתי V".
השחקן יואב דונט מסכם תקופה, רגע אחרי הופעת הבכורה שלו בסרט "לבנון" (7 לילות, "ידיעות אחרונות").

התשובה במקופח
"המזרחים אוכלים הכל. גם פירורים כבר אין לנו, הלבנים"
מפיק מוסיקאלי בכיר מעביר לכתב רז שכניק שיעור במגזר (7 לילות, "ידיעות אחרונות").

פרגון
"חי אללה, גן עדן! מעולם לא ראיתי דשא ירוק יותר מאשר בבית הקברות הזה של פאיד"
בני ציפר מתקנא בדישון המצרי המשובח ("מוסף הארץ")

לוגיקה
"אתה לא יכול להשיג תוצאות טובות בלי להבקיע שערים, וגם אי אפשר לנצח ככה"

ניר דוידוביץ', שוער מכבי חיפה, מנתח את ההפסד ליובנטוס (ספורט, "הארץ")

הארה
"אני אור. אני תאורה".
הקואוצ'ר אלון גל בווידוי שמדליק נורה אדומה (ערוץ 2)

שפת אם
"האנגלית שלי הייתה יותר מדי אמריקאית, והייתי צריכה לנקות ולהפוך אותה לאנגלית בריטית"
השחקנית נטלי עטיה מתכוננת לתפקיד חדש ומאתגר (24 שעות, ידיעות אחרונות")

תחרותיות
"לפי הבנתי העסקות בוצעו בהסכמה מלאה, ואין זה מקומה של המנהלת להתערב בעניינים האלה"
אבנר קופל, יו"ר מנהלת ליגת העל בכדורסל, לא מתרגש מהעסקים שעשה מוני פנאן עם שופטים ושחקנים (גל"צ)

פואטיקה
"למה, למען השם, להעדיף חורים עגמומיים על חורי האישה שנבראו למענינו?"
מנחם בן, משורר ופובליציסט, מכין עטיפה ייעודית לדגים ("מעריב")

יום שבת, 12 בספטמבר 2009

מדליק סיגריה הפוך, זה לא טעים. לא טעים כמוך

הוציא את ספרו ב"סער", המזוהה עם רבין. קלינטון

 
מדליק סיגריה הפוך, זה לא טעים. לא טעים כמוך. 
מדליק סיגריה. זה לא בריא. לא בריא. כמוך. 
מדליק סיגריה, חושב עליך. אולי ניפרד? 
(מתי מוזס, 2002) 

לפני שבוע התקשר אלי חבר ילדות. הוא נשמע נרגש- אולי כי עברו חמש שנים מאז הפעם האחרונה בה שוחחנו, ואולי כי קיבל סופסוף תשובה חיובית מאחת הוצאות הספרים אליהן שלח כתב יד. הוא ביקש לבשר, ובעיקר להתייעץ, לשאול לדעתי, אולי אני מכיר את ההוצאה לאור הזו. 
"קוראים להוצאה "סער"...מכיר?" 
"כן. על המכתב חתום חנוך סער?" 
"נכון" "צר לי לבאס אותך, אבל התשובה שלי לא כל כך רומנטית. גם אם תשלח להם 200 עמודים של קללות בנורווגית, הם ישמחו להודיע לך שהחומר ששלחת נמצא ראוי. לא הם, הוא. חנוך סער. זה רק הוא. אחר כך הוא יבקש ממך בעדינות שתוציא את פנקס הצ'קים". 
"וואלה? איך אתה יודע? אתה בטוח?" 
"כן. בדקתי. והחומר ששלחתי אליו גרוע יותר מ-200 עמודי קללות בנורווגית" 

אפריל, 2002, רעננה. איתי רום ואני היינו אז כתבים צעירים במקומון "זמן השרון" של מעריב. יום אחד החלטנו לבדוק איזו מן סלקציה מבצעות הוצאות הספרים בחומר הנשלח אליהן, ולצורך העניין התיישבנו וכתבנו במשך כעשר דקות 26 שירים, כשהדגש- לא להשקיע טיפת מחשבה באיכותם. התוצאה הייתה בהתאם להשקעה: שירים נלעגים, מטופשים, חסרי כל ערך וכוונה אמנותיים ולא ראויים בעליל להיקרא "שירה". השירים נשלחו תחת השם הבדוי "מתי מוזס". 
התשובות השליליות לא איחרו להגיע. "ספריית הפועלים", "קשת", "זמורה ביתן-כנרת" והוצאות ספרים נוספות השיבו בנימוס כי לא ניתן לפרסם את החומר. הוצאות אחרות כלל לא טרחו להגיב. המשותף להוצאות הללו הוא שהספרים שהן בוחרות להוציא מופקים, לרוב, על חשבון ההוצאה, או במימון משותף של ההוצאה והמחבר. 
רובן כלל לא מוציאות ספרי שירה של משוררים אלמונים, מהסיבה שהוצאותיהן על ספרים כאלה, ככל הנראה לא תכוסה. הוצאות אלו סירבו לפרסם את החומר של מתי מוזס, על אף שצוין במפורש בפנייתנו כי מוזס מוכן להשקיע כספית בהוצאת הספר. כפי הנראה, הן העדיפו להימנע מהאפשרות להרוויח כסף, מאשר לאבד את כבודן המקצועי ולהכתים את מוניטין ההוצאה בחומר ששלחנו אליהן. 
לעומתן, הגיעו תשובות חיוביות מ"סער" ומהוצאה נוספת בשם "גוונים". המשותף לשתיים הללו הוא שהספרים שהן מפרסמות ממומנים על ידי המחבר. הן מרוויחות גם במקרה שבו הספר לא מוכר ולו עותק אחד. 
במצב כזה, קל יותר להבין כיצד נתקבלה תשובה חיובית על שירים בהם מופיעות שורות כמו "מרחתי לחם עם ריבה/אמרת לי ספסיבה", או "בידיבידה, דה, בידיבי. או, בבידיאה בידיבדי". 

סער הוא חבר מן המניין בהתאחדות המו"לים בישראל, ולכן רבים מהפונים אליו מקבלים את הרושם שמדובר בהוצאת ספרים ככל ההוצאות, כזו הממיינת את החומר שנשלח אליה. כשפנינו אל סער, הוא מסר לנו כי מתוך למעלה מאלף כתבי יד שמגיעים אליו בשנה, הוא מחליט לפרסם רק חמישים. כלומר: 95 אחוזים מהחומרים נדחים משום שאינם ראויים מבחינה ספרותית, לטעמם של עורכי ההוצאה. מתוך ידיעה שכל כתב יד מכניס לסער כמה אלפי שקלים טובים, משמעות הצהרתו היא שהוא מוותר מרצון על הכנסות של מיליוני שקלים, לשם האמנות. לפי ההצהרה הזו, השירים העלובים ששלחנו שייכים לחמשת האחוזים המובחרים. "הסיפור הזה מאוד עצוב", סיפרה לנו ג', שפרסמה ספר שירים אצל סער, ומצאה עצמה בונה בביתה קיר מהספרים שלא מכרה. "מה שקרה לי הוציא לי את החשק לכתוב שירים. הטיפול של הוצאת סער בספר שלי כל כך כאב לי, שמאז הפסקתי לכתוב שירים". 

בום בום. יש פיצוץ. 
פחד. לא אלך יותר לקניונים 
לא אשב בבתי קפה 
להתפוצץ ולהרוג זה לא יפה 
("פיגוע. בום", מאת מתי מוזס) 

מתוך הכתבה המקורית (לא הכול, העכברים במחסן כרסמו חלקים ממנה): יצחק קינן, משורר שהוציא ספר שירה בהוצאת "סער", בהחלט יכול להרגיש מוחמא. ב"ספר סער", ספר בו מאגד חנוך סער את שמות ותמונות כל היוצרים שהשכילו להוציא את ספרם בהוצאתו לפי סדר אל"ף-בי"ת, מופיעה ליד תמונתו של קינן תמונת נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון. גם יצחק קינן וגם ביל קלינטון הוציאו את ספרם בהוצאת "סער". 
סער, יצא לך להיפגש עם קלינטון? "לא הייתי צריך להיפגש עם קלינטון או עם ג'ימי קרטר (יוצר נוסף שזכה לפרסם את ספרו ב"סער", מ"ש, א"ר), אבל הייתי שמח לו זה היה מסתייע. כשקלינטון ביקר בארץ, הייתי קצת עסוק מכדי לפגוש אותו". סער גאה במיוחד בספרים שהוציא לשמות גדולים בעולם: קרטר, וופי גולדברג, וודי אלן ואולי גם ג'ורג' דבליו בוש. סער: "המחמאה הכי גדולה שקיבלתי ושאני מקבל אותה יותר מפעם אחת היא: אם אתה היית מספיק טוב בשביל להיות המוציא לאור של קלינטון או של קרטר, אתה מספיק טוב בשביל להיות המו"ל שלי". 
סער גם אוהב לציין כי "יש חוזה בו ג'ימי קרטר חתום מצד ימין, וחנוך סער מצד שמאל". סער הוסיף בפנינו כי בקרוב יידרש להחליט אם הוא רוצה להוסיף עוד נשיא אמריקני לאוסף, "ואז הכותרת לכתבה הזו תוכל להיות: רוקד עם נשיאים". 
לאחר שכתבנו את הכותרת המוצעת בדפינו, שלף סער טוש מרקר צהוב, וכדי שלוודא שלא נשכח אותה, הדגיש את הכותרת שבחר. על השאלה מה הניע את ביל קלינטון ואת ג'ימי קרטר לבחור דווקא בהוצאת "סער", הקטנה יחסית, טען סער שהכל קשור באירוע הקשה של רצח יצחק רבין ז"ל. לדבריו, במשך שבוע שלם צילם אנשים מתאספים בכיכר רבין בימי האבל שאחרי הרצח בנובמבר 95, ולאחריו מיהר להוציא את הצילומים בספר "נפרדים מרבין בכיכר, שלום חבר". לפי גרסת סער, זה מה שהפך אותו בעיני המו"לים האמריקנים למו"ל שנזוהה עם רבין. לטענתו, ספר הצילומים התמים ריגש את ביל קלינטון כל כך, עד כי הנשיא לשעבר החליט כי הוצאת "סער" היא ההוצאה לאור הישראלית הראויה ביותר להוציא את הספר בישראל. אלא שיש מי שיודע לספר על מציאות שונה. סוכנת הספרים אשר תיווכה בין "סער" לבין ההוצאה אמריקנית, מסבירה: "מי שרוצה להוציא בארץ ספר מחו"ל, צריך לפנות לבעל הזכויות ולהציע לו סכום של מקדמה שמקוזז מתמלוגים. במקרה של קלינטון, אף אחד לא רצה להוציא את זה, כי זה לא ספר שהיה נמכר בישראל באלפי עותקים. ב"סער" התעניינו ראשונים, אז מכרנו להם את זה". 

עוד שירים שסער מצא אותם ראויים:

מחכים ללימון 
חתכתי בצל שמתי רסק 
הוספתי תפוח אדמה בשביל הנשמה 
 גזר ועוף שהזמן לא יחלוף 
הרבה תבלינים 
שיהיו עניינים 

פפריקה, פפריקה 
למה אינך מתוקה 
לימון, לימון, 
מתי תוסיף כבר המון? 
בסוף יצא טעים 

סחוט 
בוכה כמו לימון טרי 
שסוחטים אותו לאט 
צוחק כמו תינוק 
שמשתכשך לו באמבט 

ואת שותה עוד בירה מאלט 
תביאי קצת 
תמזגי לי שאטעם 

הקמצנית 
משעמם לי. בואי נצא 
לא אכפת לי לאן 
העיקר שאת משלמת. 
בפעם האחרונה שהלכנו לסרט 
אמרת שהארנק שלך באוטו. 
כשחזרנו לאוטו, לא היה ארנק. 
ואת אפילו לא חיפשת 

זמן 
גיהצתי חולצה שעה שלמה 
התקלחתי, שמתי ג'ל, עיצבתי שיער 
שעה שלמה. 
שעתיים חיכיתי לך בקפה 
ולא באת. 
מצטער, גברת, את לא מתאימה לי. 
אין לך תחושה של זמן 

יום שישי, 4 בספטמבר 2009

מילואימניקים. פראיירים כן מתים/ עמוק בשפשפת



השבוע ראיתי מקרוב איך מתבזבזים כספי המיסים שלי.
זו לא הפעם הראשונה, זה קורה בכל פעם שאני יוצא למילואים. נכון שלא צריך לנסוע עד למחנה צאלים כדי להכיר בבזבוז כספי הציבור על ידי המערכת השלטונית המופקרת-מספיק לחיות כאן שבוע בשביל להבין, אבל עדיין- כנראה שאין מוחשי יותר משבוע אימונים בצה"ל בכדי להרגיש זאת על הבשר (תותחים).
אמנם המטרה הלא רשמית של צה"ל - לסמן "וי" כדי שיהיה אפשר להצהיר בעת תחקיר המלחמה הבאה ש"גדוד השריון התאמן כנדרש"- הוכתרה בהצלחה, אך עבורנו, הברווזים במטווח, מדובר בביזיון מתסכל.
להלן, תוך צנזורה עצמית (או "רגולציה עצמית", כפי שאומר אר"ג), קווים כלליים לתכנון הגרוע של שבוע אימונים גדודי שעלה למדינת ישראל כ-8 מיליון שקלים:

*שימוש בכוח אדם יקר למשימות האמורות להתבצע על ידי חיילים בסדיר ועל ידי אנשי קבע (זיווד הטנקים בציוד ותחמושת, טיפולים בטנקים, פירוק הציוד=יומיים מתוך חמשת ימי האימון)

*אימון לא יעיל מבחינה מקצועית: אי מיצוי השהות של הלוחמים- במקום לאמן ולהכשיר, עיקר הזמן הוקדש להתעסקות בתרגילים טקטיים ברמה של משחק מחשב לילדים (לא צוחק).

*חיסכון בתחמושת אימונים באמצעות תרגול מיותר של פעולות מתודיות ונסיעות ארוכות וחסרות פשר עם הטנקים, במקום לשאוף למיומנות של אנשי צוות הטנק, אחרי שלא עלו שנתיים על הכלי, ע"י אימון הצוותים במשימות לחימה בסיסיות ומתקדמות.

*חיסכון בתנאים הולמים: מנות קרב במקום אוכל מזין (אפילו ביצים קשות היו מתקבלות בברכה), חיסכון באוהלים (אז מה אם חם במדבר (39 מעלות), תמיד אפשר למצוא צל מאחורי שיח קוצני).

*מיובשים ומיוזעים בהינו בעיר הפלסטינית המדומה שהקים צה"ל קילומטר ממול, ערב מבצע "עופרת יצוקה", למטרות אימון ב-לש"ב (לוחמה בשטח בנוי). זהו העתק אחד לאחד, בהתאם לחזון ולהוראת שר הביטחון אהוד ברק. מה עם איזה מבנה בטון, או אוהל קבוע עם ברז למקלחת, בשטח אימונים בן 50 שנה? זה לא, לא צריך. מתוך כלל חיילי הפלוגה אשר נמסו בחום בשטח, שני חיילים התייבשו ונשלחו לביתם חולים. אחד פרק כתף. אחרים היו על סף התייבשות או עילפון, וסיימו את המילואים חבולים, רצוצים, עם שפשפת איומה. בתום האימון כולם נסעו לביתם אחרי לילה מפרך ללא שינה. בעצם, המפונקים ישנו שעתיים.

*הטנקים. עשרה טנקים יצאו מהימ"ח לאימון. עשרה טנקים שאיתם אנו אמורים להילחם במקרה הצורך. מתוכם, שני טנקים הושבתו כבר ביום הראשון לאימון (ובשאיפה ייצאו מכלל שימוש). למחרת, שמונת הטנקים הנותרים התגלו כלא כשירים. לא לאימון, בוודאי שלא למלחמה. נמצאו ליקויים רבים ושונים-אם במערכת הירי, אם במנוע, אם במערכת הבקרה של התותח ושל הצריח, המחשב, המקלעים, הזחל, ההינע, וכו' וכו'.

במלחמה מול הסורים, לא היינו שורדים 24 שעות. כלומר, היינו מתים יום אחד לפני המועד הצפוי (סטטיסטית).

*האשמים: פוליטיקאים במדי רמטכ"לים, קצינים בקבע שלא מתעניינים בדבר מלבד העלאה בדרגה, כוח ושליטה, ומפקד הגדוד, שכשל בתפקודו, והפקיר את חייליו ברוח האינרציה. הנושא לא יעבור בשתיקה.


15 שנה אנחנו על מדים. תמיד באים כשקוראים לנו. זן נכחד. למרות המחיר האישי שכל אחד מאיתנו משלם, בכל תחום כמעט, למרות סכנת החיים. למרות השקפות פוליטיות שלא בדיוק מתיישבות עם המיליטנטיות הצה"לית. למרות הציניות הצבאית ("המובחרים למילואים", "אני מילואימניק גאה" ושאר סטיקרים מפגרים) ולמרות הפופוליזם הפוליטי הציני עוד יותר ("יוענק סל הטבות לחיילי המילואים"). למרות הניצול -בשכר, בתנאים, בביטוח החיים העלוב, באי החזרי הוצאות. בהשוואה לחילות מילואים ברחבי העולם, חיילי המילואים בצה"ל הם המנוצלים ביותר - יותר מבכל צבא אחר (נתוני המחקר המלאים מופיעים באתר פורום המג"דים והמח"טים). אנחנו גם מודעים לכך שאם ניפצע, נהפוך נכים או הלומי קרב- משרד הביטחון ינסה להתנער מאיתנו מבלי למצמץ. אנחנו מודעים לכך שמעטים מעריכים, ושמעטים עוד יותר שווים את הסיכון. ולמרות כל זאת. הנה סיסמא שרוני דניאל, היחצ"ן של צה"ל, לבטח לא יאהב: "מילואימניקים. פראיירים כן מתים". רובנו בהחלט מרגישים פראיירים. מדוע אנחנו ממשיכים? הרבה סיבות, אף אחת לא נשמעת הגיונית. בעיקר אחרי המקלחת של חמישי בלילה.

יום שישי, 28 באוגוסט 2009

יום שישי, 21 באוגוסט 2009

בשורה התחתונה, טופז מת על מזבח השטחיות





א. בשורה התחתונה, טופז מת על מזבח השטחיות. הוא מדד את שוויו על פי רייטינג, מחיאות כפיים ותשומת לב. הוא היה נרקומן של רייטינג.

אבי ניר ושירה מרגלית היו בעיניו הדילרים. הרייטינג היה משול בעיניו לאהבת הקהל. טופז היה נואש לסגידה ולהערצה חד צדדית מצד נתיניו, פשוטי העם. הוא ייחל לכך שהקהל הרחב ישוב להכיר ביופיו, בכישרונו ובגדולתו. מכור לאהבת ההמון, טופז לא הסתפק באהבה עמוקה וכנה אחת. מצד ילדיו, למשל.


ב. הסתנוורות מיופי הינה חולשה אנושית שכיחה. הסתנוורות עצמית מופרזת היא הפרעת אישיות (נרקיסיסטית). אצל טופז ההפרעה הפכה למחלה קשה. כזו אשר גם הסובבים אותו סובלים ממנה-מי יותר ומי פחות. אבי ניר, מנכ"ל קשת, האמרגן בועז בן ציון ושירה מרגלית, סמנכ"ל רשת, שחטפו מכות רצח, ימשיכו לסבול ממנה עוד תקופה ארוכה.


ג. משפחתו של טופז האשימה אמש את התקשורת - ובצדק גמור, יש לומר - ברמיסת כבודו העצמי ובהשפלתו. אבל למה בדיוק הם ציפו? הרי מאפייני התקשורת של ימינו דומים דמיון רב למאפייני האישיות של טופז המנוח, ומי כמוהם הכיר אותו לעומק (בהנחה שבטופז היה מעט עומק). התקשורת ברובה שטחית, בינונית, וולגארית, מרוכזת בעצמה, חסרת גבולות, עושה הכול בשביל רייטינג.


ד. מישהו בכלל זוכר את הקמפיין הנלוז של אורלי וילנאי וגיא מרוז, כיצד משכו לכיוונם את האש, טרום החשדות נגד טופז, ורכבו על התקיפה של אבי ניר כדי לקדם את תוכנית התחקירים שלהם, שעסקה במנהלים המפוקפקים של גן האירועים "גן אורנים"? וכיצד הציגו מצג מופרך שבו 'לא יירתעו מלשדר את התוכנית, למרות האיומים והתקיפות, "ככל הנראה" מצד מנהלי גן האירועים'?


ה. "שווי חשיפה". מושג מטופש ומופרך שהומצא כנראה על ידי חברת "יפעת"- גוף העוסק באיסוף נתונים מכלי התקשורת ובמחקרי תקשורת. ב"יפעת" בין היתר אוספים וממיינים כתבות, מודדים אותן באינצ'ים, משווים את היחס שבין עלות כספית של מודעה לבין גודל כתבה, מכנים פעולה זו כ"מחקר", ומשקללים (מספר אזכורים במכפלת אינצ'ים). לדוגמה, שווי החשיפה של התוכנית "כוכב נולד" בחודש יולי היה איקס מאות אלפי שקלים, מפני שקשת ו"טדי הפקות", מפיקי התוכנית, הרוויחו אייטמים תקשורתיים (פרסום חינם) בעלות של איקס כסף. במילים אחרות, טדי הפקות חסכו איקס מאות אלפי שקלים בחודש יולי. זו הכוונה של 'אזכור שווה חשיפה'. שאלות של"יפעת" אין תשובות עליהן: מהי משמעותה של חשיפה שאינה חיובית מדי, אך גם אינה שלילית מדי? היכן הכתבה ממוקמת בדף? מהי הקונוטציה שמעלה הכתבה בקורא, באיזה יום פורסמה, ומה חשיבותה בסדר היום התקשורתי? כמה קוראים הבחינו בה וכמה קראו אותה עד סופה? וכו' וכו'. על פי "יפעת", שווי החשיפה של דודו טופז (עד לפני ההתאבדות) עמד על 6.7 מיליון שקלים. מה המשמעות של זה? מה הרוויח טופז? כולנו יודעים.


ו. טופז היה מקסים כל כך ב"דודו מספר לגולו". בשאר התוכניות בהן כיכב, הגיש והנחה, הוא היה הרבה פחות מקסים. התוכניות האלימות שהגה והוציא לפועל היו מזעזעות ואיומות. כך גם נסיבות מותו.





יום שלישי, 4 באוגוסט 2009

קוראים את המסך


יותר ויותר רבי מכר של סופרים ישראלים יעובדו בקרוב לסרטי קולנוע.
הכישלון, בהרבה מקרים, ידוע מראש, כיוון שלא כל ספר ראוי לעיבוד קולנועי,
ולא כל תסריטאי מוכשר לאמנות הזו.ועדיין, ישראל הולכת בעקבות הוליווד
ומעלה את מיטב סופריה על המסך. עמוס עוז, דויד גרוסמן ויהושע קנז כבר בפנים


http://digital.globes.co.il/Repository/ml.asp?Ref=R0hOLzIwMDkvMDgvMDQjQXIwNDAwMA==&Mode=Gif&Locale=hebrew-skin


פורסם ב-4 באוגוסט 2009 ב"גלובס"

יום רביעי, 29 ביולי 2009

רק רסק








עשר הערות ותהיות בעקבות המשדר המיוחד אתמול בערב בערוץ הראשון, שעסק ביחסי הון ושלטון, במעמד שידור הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל וסרט התגובה מטעם משפחת עופר ששודר אחריו, "העובדות דווקא כן חשובות"


1. לגבי סרט התגובה: איך לעזאזל שודר בערוץ ציבורי סרט שלא נשקלו לגביו טעמים אומנותיים, עיתונאיים ואיכותיים? והאם קיים ספק בכך שאם לא היה מדובר במשפחת עופר העשירה והמחוברת לעטיני השלטון, אף נשוא סרט שכזה, כמו "שיטת השקשוקה" לא היה זוכה לשדר סרט כתגובה?

2. לאחר הצפייה בסרטים התקיים דיון באולפן. הדיון נסב סביב מצבה הקשה של העיתונות, בעיקר זו החוקרת, ומנגד- כוחם הבלתי מוגבל כמעט, של בעלי הון בתקשורת.
על מצבה הקשה של העיתונות החוקרת ניתן ללמוד מהרכב הפאנל: אף לא עיתונאי חוקר אחד הוזמן אליו. בערוץ הראשון העדיפו דווקא את נוכחותו של עיתונאי מזן אחר: כזה שמצוי בקשרי חברות עם משפחת עופר ועם פוליטיקאים מושחתים. זהו ארי שביט מ"הארץ", שאחד מחבריו הקרובים ביותר הוא העבריין המורשע והח"כ לשעבר עומרי שרון. בנוסף לשביט, השתתפו בדיון העיתונאים מתי גולן ורינו צרור.

3. המרוויחים האמיתיים מהמשדר אמש היו הערוץ הראשון, עם רייטינג של 14.4 אחוזים, וחברת "יכין", שנתנה חסות למשדר ופרסמה את רוטב השקשוקה החדש שלה.
לפני המשדר, כדי שלא נשכח שבערוץ 1 מדובר, שודרה כתבה על מאכל השקשוקה: מניין בא, כיצד השתרש בתרבות הישראלית, ועוד פרטים מייגעים. לצורך הכתבה הארכאית והמיותרת הזו גייסו את השף חיים כהן ואת ד"ר אבשלום קור.

4. המפסידים: משפחת עופר. במשך שנים הם בחרו שלא להגיב לתקשורת (טעות כבירה, בהנחיית היחצ"ן רני רהב, שעשה קריירה ממתן שוחד לעיתונאים, אבל בניהול משברים אין לו מושג).
כעת, עם אסטרטגיה חדשה ולא פחות גרועה, הם משחקים לידיים של מיקי רוזנטל: תחילה, פעלו למניעת שידורו של הסרט בכל גופי השידור המסחריים, אחר כך הגישו תביעה משפטית נגד רוזנטל בסכום של 3.5 מיליון ₪ בגין הוצאת דיבה, ואתמול- סרט התדמית המטופש וההיסטרי שהפיקו, שלא תרם לתדמיתם מאום. האחים יכלו לעשות לעצמם שירות טוב אם רק היו בוחרים שלא להסתתר, ובאים הם עצמם לאולפן כדי להציג את אי הדיוקים והמניפולציות הרבות בסרטו הדמגוגי והפופוליסטי של מיקי רוזנטל.
סמי עופר הקים את "בית הספר סמי עופר לתקשורת". אולי כדאי שייכנס לאחד השיעורים.

5. אם רוזנטל היה פחות חוצפן, ולא מציג עצמו כעיתונאי חוקר ואמיץ, העשוי ללא חת- כזה שאין כדוגמתו בתקשורת הישראלית הפחדנית- בעוד שהוא עצמו לא חקר מאום, אלא נבר בארכיונים ושלה משם תחקירים חשובים של עיתונאים "פחדנים", הוא יכול היה לעשות שירות טוב לעיתונות הישראלית.

6. אם רוזנטל היה מתעסק פחות בעצמו ובהאדרת דמותו, ובמקום, נצמד לעובדות ולא מנסה להטעות את הצופים וליצור מניפולציות, הסרט גם היה יוצא אמין יותר, ועדיין, האחים עופר היו יוצאים כפי שהם: אנשי עסקים שהתעשרו גם בזכות יכולתם לספק את יצר תאוות הבצע של פוליטיקאים חמדנים ופקידים בכירים לשעבר במשרד האוצר, שהאינטרס הציבורי לא היה נר לרגליהם.

7. אם נושא איכות הסביבה ומניעת זיהומה באמת בנפשו של רוזנטל, לא היה נכון יותר מצדו לא לעשן בכל סצנה שנייה, ולפרסם חינם אין כסף יצרניות סיגריות?


8. "שיטת השקשוקה" מועמד לפרס אופיר (האוסקר הישראלי) על הסרט הדוקומנטארי הטוב ביותר לשנת 2009. יהיה זה 'בון טון' לבחור בו, ויהיה זה רע מאוד אם ייבחר. ההעדפה שלי: "הגלגול", אחד ההישגים הגדולים ביותר של הקולנוע הישראלי מאז ומעולם. ובכלל, הסרט "שיטת השקשוקה" אינו סרט דוקומנטארי. הוא סרט דו-כמו-מנטארי.
הערה כללית: ההבחנה בין סרט דוקומנטארי לסרט עלילתי אינה נכונה. כי הרי גם סרט דוקומנטארי הוא סרט עלילתי - יש בו עלילה ותסריט מכוון. דוקומנטארי הוא למעשה תת-ז'אנר של הסרט העלילתי.

9. הגדיל לעשות מבקר הטלוויזיה של "הארץ", ירון פריד, שהפעם (אחרי ההופעה של שביט אמש) היה זה תורו לבזות את מוסד העיתונות. כך הוא כותב הבוקר על רוזנטל (לא נגעתי): "...זכותו לטעות פה ושם בפרטים, לא לדייק, ועל אחת כמה וכמה לעשות מניפולציות, שלא לומר שקשוקה בעובדות, כפי שעשו לפניו טובי הדוקומנטריסטים הפופוליסטים (לא מילה גסה), כמו הלוחם הגדול בתאגידים, מייקל מור. משפחת עופר משוכנעת ש"עובדות" זה גלגל ההצלה שלה, אבל לא מבינה שלעובדות פנים רבות ולשקשוקה ריח אחד ויחיד, שגם תתרנים גמורים יכולים להריח, וסתימת נחיריים לא תועיל".
שקשוקה, עד כמה שזכור לי (משלשום) לא מדיפה ריח רע. לעומת זאת, קו המחשבה הלא עיתונאי והלא מוסרי של פריד, מריח כמו פגר.

10. על עובדות ועל פרספקטיבה נכונה, בתחקיר של איתי רום: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000449548

יום שישי, 3 ביולי 2009

על סופרים לא מהמרים!

פחות מחודש לאחר שהסופר אלון חילו זכה בפרס "ספיר" לספרות (מיסודו של מפעל הפיס), על ספרו "אחוזת דג'אני", החליט מפעל הפיס כי חילו לא ראוי לפרס. הפרס, אשר בצדו מענק בסך 150 אלף שקלים, נלקח ממנו אמש. חילו, שהיה עד שלשום על גג העולם, נאלץ לקרוא בכלי התקשורת על החרטה שהביע מפעל הפיס על הבחירה בו.
איש מהנהלת מפעל הפיס לא מצא לנכון להרים טלפון לחילו טרם הפרסום בעיתונים. נראה שחברי ההנהלה היו כה עסוקים בניסוח ההודעה על ההחלטה המשפילה לכלי התקשורת, עד שלא נותר להם זמן לעדכן את חילו מבעוד מועד. אולי חשבו כי אין כל טעם בכך, באקט בסיסי של מתן כבוד אנושי. הרי כבודו של הסופר יירמס עם שחר בכל מקרה.

הלב יוצא אל חילו. בתוך יממה הפך מחתן פרס יוקרתי לסופר שהגיע למעמד המכובד שלא ביושר. כבודו נרמס, מעמדו נפגע, וגם שמו הטוב נפגם- כמי נקשר לקנוניה. למרות שהקנוניה היחידה בכל הסיפור, היא זו אשר נרקמה נגדו.

לפני כשלוש שנים בחר מפעל הפיס בשר לשעבר יוסי שריד לעמוד בראש חבר השופטים של פרס ספיר. על פי הרקורד הציבורי והספרותי של שריד, הרי שזוהי בחירה ראויה. שריד הוא איש ציבור ותיק, דעתן, פוליטיקאי לשעבר שלא דבק בו רבב (ופוליטיקאי בעל תדמית נקייה אינו דבר מובן מאליו בימינו), איש ספר. פובליציסט. בדיעבד, הסתבר לבכירי מפעל הפיס שלשריד קשר משפחתי עם רנה ורבין, עורכת ספרות המקור בהוצאת "ידיעות ספרים" וזו שערכה באופן אישי את הספר של חילו. עיתון "מעריב", ש"חשף את הפרשה" (עורך מעריב עד לפני שנה, אמנון דנקנר, וכיום כותב בעיתון, היה מועמד לפרס ספיר על ספרו "חייו ומותו של הדודה אווה". הוצאת "ידיעות ספרים" נמצאת בבעלות העיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות"), טען לניגוד עניינים בו מצוי שריד, והאשים אותו בכך שבחר בספר של חילו מטעמים פסולים.
מפעל הפיס קרא והפנים. בהחלטה חפוזה, היסטרית, החליט זה לשפוט את שריד, להטיל דופי בבחירתו, ולפסוק כי פעל ממניעים פסולים, תוך ניגוד עניינים. יושרו הציבורי של שריד לא העניק לו אף לא נקודת זכות בודדה. מה שעמד לנגד עיניהם של בכירי מפעל הפיס היה תדמיתו הצחורה של בית ההימורים שהם מנהלים, שעלולה להיפגע. רק זה חסר, שמפעל הפיס ייתפס בעיני הציבור כמי שהטה תוצאות. או כמי שהימר לא נכון.

מה לגבי חילו? האם ספרו כה אינו ראוי לזכייה, עד כדי כך שמפעל הפיס לא יכול להשלים עם הבחירה, ולפתור את העניין בהפקת לקחים לבאות? התשובה שלילית, כיוון שאיכות הספר אינה הנקודה. חילו הוא רק כלי במשחק. ספר הוא עוד מאפיין תרבותי שמפעל הפיס מעוניין לספח, על מנת לחזק את מצג המהות לפועלו: עשייה למען החינוך והתרבות. הענקת משאבים לפיתוח, היכן שהמדינה, הרשויות המקומיות ומשרד החינוך לא נוחלים הצלחה יתרה.

מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן מובילות להזנחה ולעוני, ובמקביל, הקזינו הממשלתי מטפח אשליית שווא של תקווה, ומתעשר בזכות שארית כספם של בני המעמדות הנמוכים.
חילו יכול להתנחם בכך שאל חשבון הבנק שלו לא זרמו כספים שהיו אמורים לשמש פת לחם לילדיהם של מכורים להימורים, כאלו שמגיל צעיר פוטמו בסיסמאות פרסומיות המבטיחות שבלי מפעל הפיס, שכונת המצוקה שלהם תיוותר מוזנחת, ומצבם הכלכלי לעולם לא ישתפר.


יום ראשון, 28 ביוני 2009

מעצבי דעת הקהל

אפשר רק לקנא בנחישות של מעצבי דעת הקהל האיראני, המנהיגים את העם הנלחם על זכויותיו. בישראל המצב שונה בתכלית: מעצבי דעת הקהל בישראל, אמנים בעיקר, כפופים לפוליטיקאים ולקופה הציבורית.


תעשיית הקולנוע באיראן תומכת באופן גלוי ורשמי במוסאווי, שהפסיד בבחירות האחרונות לנשיא המכהן אחמדינג'אד: למעלה מ-400 קולנוענים איראניים חתמו בסוף השבוע האחרון על עצומה לבדיקה חוזרת של תוצאות הבחירות, הנחשדות כמזויפות. עצומה זו מחזקת את ההמון הזועם, אשר מאז הבחירות יצא להפגין ברחובות טהראן, כשהוא מסרב להשלים עם התוצאות שפרסם השלטון.
בכנס של האיחוד האירופי שהתקיים בסוף השבוע שעבר בבריסל, הסופרת והבמאית האיראנית מרג'אן סטראפי ("פרספוליס"), הקריאה מכתב שכתבה לעלי חמינאי, מנהיגה הרוחני של איראן, ובו דרישה להכריז על מוסאווי כזוכה. כפי שהדבר נראה כעת, ספירה חוזרת של קולות הבוחרים לא תתקיים, אך בבחירות הבאות, הדחתו של אחמדינג'אד הינה בלתי נמנעת.
אנו, כציבור ישראלי, יכולים רק לקנא בנחישותם של מעצבי דעת הקהל האיראני, המנהיגים את העם הנלחם על זכויותיו (כמובן אין להתקנא באותו ציבור הנשלט על ידי המשטר האיראני החשוך). בישראל המצב שונה בתכלית, כיוון שמעצבי דעת הקהל כפופים לפוליטיקאים ולפקידיהם- לידיים האוחזות בקופה הציבורית. וכשהממשלה היא הספונסר של התרבות, מציון לא תצא מהפכה.
נסו להיזכר, מתי בפעם האחרונה צפיתם בסרט עלילתי על פוליטיקאים שסרחו? או בדרמה על מערכת שלטונית מושחתת? נכון, ב-1964. קומדיה סאטירית בשם "סלאח שבתי", שגם היא השתדלה שלא להרגיז יותר מדי. בישראל שנת 2009, 100 אחוז מהסרטים העלילתיים ממומנים על ידי קרנות קולנוע ממשלתיות. לכן גם לא קיים חשש שאי פעם תצפו בסרט מחאה פוליטי. או כזה שבלבו מסר או רעיון להפיכה חברתית.
אותו דבר גם בתיאטרון. אם יש מחאה, הרי שהיא על משכורות. שחקני התיאטרון עולים לכנסת מדי הצבעה על תקציב כדי להשפיע על אי צמצומו של תקציב התרבות. כתמיד נמצאת שם גילה אלמגור, לוחמנית ודעתנית, וצועקת נגד קיפוח התרבות, בעוד שכרה השנתי ב"הבימה" עומד על למעלה מ-1.2 מיליון ₪ בשנה. האם אלמגור וחבריה זעקו אי פעם כנגד משרד האוצר, זה המרפד את כיסיהם, בנושאים שאינם נוגעים לכיסם הפרטי (כמו נגד הירשזון, שר האוצר לשעבר שהואשם בפלילים)? לא בטוח. שחקני התיאטרון הממסדי אפילו לא גינו באופן פומבי את הנהלת "אמנות לעם" לאחר פרסום דו"ח מבקר המדינה על השחיתות בעמותה.
אותו דבר בתחום הספרות. פרס "ספיר" לספרות מוענק על ידי "מפעל הפיס", הקזינו הממשלתי של ישראל. פרס כספי פוטנציאלי בשווי 150 אלף שקלים עשוי להשתיק הרבה מאוד סופרים בבואם למחות נגד, נניח, הקמת קזינו באילת, הימורים חוקיים על סוסים, על כך שמשפחות שלמות נהרסות בשל התמכרות להימורים, או על ביטול פטור מע"מ על פירות וירקות. נכון שיש יוצאים מן הכלל, כמו למשל הסופרים דוד גרוסמן ועמוס עוז, המביעים עמדה פוליטית בלתי מסויגת, אך עיקר התייחסותם היא לסוגיית הדו-קיום בישראל, לא מעבר לכך.

מעצבי דעת הקהל בטלוויזיה ובתקשורת עובדים תחת אילי הון הזקוקים לדלת פתוחה במשרדי הממשלה. עושה רושם שאף מעסיקיהם לא חלמו על התגייסות טוטאלית שכזו: בזכיינית ערוץ 2 "קשת", מגיש העיתונאי יאיר לפיד את "אולפן שישי", תוכנית אקטואליה מרכזית. לפיד הוא חברו של ראש הממשלה לשעבר אולמרט, דבר שהתבטא רבות בתכנים המגמתיים בטורו השבועי ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות ובתוכנית הראיונות הקודמת שהגיש, שהפכה במת חנופה מרכזית לאולמרט ולחבריו המושחתים (הירשזון, למשל). לפיד גם מיודד עם נתניהו- ראש הממשלה הנוכחי- כפי שציין בגאווה לא פעם בטוריו.
סדרת הדרמה הקומית החביבה "פולישוק" ("רשת", ערוץ 2) מציגה תככים ומזימות מאחורי הקלעים של הכנסת, אך חלילה לא את הסירחון האמיתי: עיתונאים שהפכו עורם, ובעודם משמשים כעיתונאים, היו לשופרם של פוליטיקאים והטו את השחיתות הפוליטית מעיני הציבור, במסווה של פרשנות עיתונאית אובייקטיבית. ומדוע שתיכתב כזו עלילה? אמנון דנקנר, מכוכבי הסדרה "פולישוק", שימש עד לא מכבר כדוברו הלא רשמי של חברו הטוב, ראש הממשלה לשעבר אולמרט, בעודו עורך את "מעריב". חנוך דאום, מקורבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו והיחצ"ן הלא רשמי שלו, משמש בתפקיד בכיר ב"רשת", ו"פולישוק" היא תחת אחריותו. במקביל, בכובעו כעיתונאי, דאום כותב מאמרי דעה למוסף השבת של "ידיעות אחרונות", ודעותיו על נתניהו, כצפוי מיחצ"ן, טובות עד מאוד. דוברו הרשמי של נתניהו, ניר חפץ, היה עד לפני שבוע עורך מוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות.
עכשיו תשאלו את עצמכם, כיצד בכלל ניתן להילחם בשחיתות שלטונית, בחוסר השקיפות, בעוני הפשט בחברה ובעוולות חברתיות רבות ושונות, בעוד הממשל מחבק אנשי תקשורת מגויסים, המפיצים מידע מסולף או שקרי כמידע מדויק ואמין. או במקרה הפחות חמור, מובילי דעת קהל מתחומי התרבות השונים, שממלאים פיהם מים.

יום ראשון, 21 ביוני 2009

לו הייתי חייזר

לו הייתי חייזר/ מוקדש לשרי אריסון ולרוחות הרפאים בדירקטוריון בנק הפועלים
ביצוע: להקת חיל הרפאים

לו הייתי חייזר, או חוצן דו ראשי
הייתי עכשיו מתרגע
בחללית מזהב, בחליפה חדשה
הייתי עם חייזרית מתנייע

לו הייתי חייזר, בבנק הפועלים
תפקיד בכיר אז קיבלתי
וגם חשבון מנופח עם הרבה אפסים
כל מה שאליו התפללתי

אך אני לא חייזר דו ראשי מצודד
סתם אחד שבבוקר עובד והולך
וכל חודש מפקיד את הגרוש הבודד
בבנק שבבעלותך
בבנק שבבעלותך

לו הייתי חייזר
לו הייתי חייזר
הייתי צוחק שבעתיים
על בני האדם, שאת כל ממונם
הם שמים אצלך בידיים

בחברי שולחן הסיאנס אתקנא
שיודעים לנווט אל האופק
את כספי הציבור, בעקבות הרוחות
כספם יתנפץ אל הדופק

ואני איש קשה יום שבקושי שורד,
אחד שלא בירושת עתק התברך
ועכשיו הוא כל כך מפוחד וחרד
שיט, רועדת לי הירך
שיט, רועדת לי הירך

אל היאכטה שלך ספינת חלל אז תקרב
וספינה בספינה תתנגח
ונכסי הבנק יתקצצו בחצי
והמשק ייצא שוב קרח

אז בבגד פרום ידדו משקיעים
לשפל שאיש לא ירד עוד
ורק רוחות רפאים ובעלי שליטה מופרעים
ישתכרו וירקדו לשירת סרנאדות

אך אני איש קשה יום שבקושי שורד,
אחד שלא בירושת עתק התברך
ועכשיו הוא כל כך מפוחד וחרד
שיט, רועדת לי הירך
כן, רועדת לי הירך

יום שישי, 12 ביוני 2009

חפץ ביקרו

הכיתוב יצא לי מטושטש. לחצו על הציור כדי להגדיל

הבוקר (שישי) פורסם ב"הארץ" שאת הנאום המדיני אותו עומד לשאת בשבוע הבא ראש הממשלה בנימין נתניהו, כתבו שני עיתונאים: אורי אליצור, עורך המשנה של "מקור ראשון", וניר חפץ, עורך "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", אשר מונה השבוע לתפקיד היחצן הבכיר בלשכתו של נתניהו.
המעבר של חפץ אל לשכת נתניהו אינו אבידה לעיתון או לעיתונות. נהפוך הוא. אלא שהדרך שבה המהלך נרקם, ללא תקופת צינון, אף לא של דקה, ובעיקר השקט התקשורתי (והתעשייתי) שליווה את המעבר, צריכים להדאיג.
מזל מועלם וברק רביד, הכתבים המדיניים החתומים על הידיעה, נמנעו מלציין כי את הג'וב החדש סגר חפץ בעודו מכהן כעורך בכיר בעיתון הנפוץ במדינה. הם גם לא הביעו ביקורת על כך שעיתונאים בתפקיד כותבים נאומים לפוליטיקאים. מדוע השניים לא עשו כן? כיוון שחפץ, היחצן החדש של נתניהו, הוא מעתה מקור המידע העיקרי שלהם. ללא תמיכה (בלתי מסויגת) בו ובאדונו, לא יהיו להם כותרות, לא ראיונות חגיגיים עם רה"מ, וגם לא נסיעות לחו"ל מטעמו. זה מאוד פשוט: אם מועלם ורביד לא ישרתו נאמנה את אדוניהם החדשים, הם יישארו בלי עבודה. מה לגבי השירות לקוראים? הצחקתם אותם. מה, הקוראים יביאו להם סקופים?
בזמנו, כששאלתי את נחום ברנע, העיתונאי הבכיר והוותיק של ידיעות אחרונות, כיצד הפך לעיתונאי החצר של רה"מ לשעבר אולמרט, ענה לי ברנע: "תשמע, אני בסך הכול רוצה לחזור הביתה בשלום".

צינון? זה כשיש נזלת, לא?

מצד שני, יהיה זה מגוחך לדרוש מחפץ שייקח תקופת צינון, שכן חפץ מאז ומתמיד התנהל כעסקן ולא כעיתונאי. לאורך כל הקריירה העיתונאית שלו, עסק חפץ בחנופה לפוליטיקאים וביצירת קשרים עמם. בארבע השנים האחרונות הגדיל לעשות, כשפרסם שני ספרים (במשותף עם גדי בלום), שכל תכליתם, כך נראה, התרפסות בפני פוליטיקאים וגורמים בעלי השפעה. הספר הראשון הוא "הרועה-סיפור חייו של אריאל שרון" (על הכריכה: שרון, האיכר התמים וטוב הלב, מחבק כבשה) ו-"ישראל לאן-18 שיחות עם האנשים שמעצבים את המדינה" (ביניהם נתניהו, אהוד ברק, ציפי לבני ונוחי דנקנר). עוד על פועלו העיתונאי הבלתי יאומן של חפץ, בכתבתו של איתי רום, "חיבוק מהכיוון הלא נכון" אשר ניבאה את העתיד לבוא: בעבר הלא רחוק "7 ימים" היה מוסף איכותי שעסק בתחקירים חשובים וחשף שחיתויות פוליטיות. כשמונה חפץ לתפקיד, נעלמו התחקירים החשובים. במקום עיתונאים חוקרים, הוכתרה יסמין לוי, כתבת רכילות, ככתבת הבכירה של המוסף. הפוליטיקאים החלו סופסוף לנשום לרווחה. ככה זה כשהעורך חפץ, חפץ ביקרם.
קישור לכתבה של איתי (עוד לא למדתי ליצור קיצור לקישור):
http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/article6822.aspx?RetUrl=/WRITTERS/Pages/itay_rom.aspx


ניר חפץ לא לבד. פניו הם פניה הכעורות של התקשורת הישראלית, שהפסיקה מזמן לבצע את מלאכתה נאמנה. וכשהציבור לא מקבל אינפורמציה אמיתית ומלאה, היסוד הדמוקרטי בחברה למעשה חדל מלהתקיים. עוד על עיתונאי החצר בתקשורת הישראלית, בכתבה "כלבי השמירה של אולמרט" שפרסמתי בשעתו ב"גלובס":
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000263325

יום שבת, 6 ביוני 2009

קומדיות רומנטיות בלי קיטש ובלי טוויסט מופרך. יש דבר כזה


הול ובארדם בברצלונה, טרום ימי האליפות. בתמונה למעלה, מעל למלבן הלבן: רוגן ובנקס

תבוסתן ספרדי

ביקורת דיוידי: ויקי כריסטינה ברצלונה. פורסם ב"גלובס" ב-4 ביוני

לצרכיי התמודדות באוסקר האמריקני שלא כסרט זר, "ויקי כריסטינה ברצלונה" מתויג ככזה שהופק בארצות הברית. אך הקרדיט האמיתי שייך למחלקת התיירות של עיריית ברצלונה, שהשתתפה במימון הקומדיה הרומנטית המצוינת הזו של וודי אלן (שבגב האריזה של הדיוידי הוצמד אל שמו הזיהוי לסרט "נקודת מפגש", שזה קצת מעליב) וזכתה בתמורה לקמפיין תדמית מושלם. למעשה, אף סעיף תקציבי בסרט לא זכה למימון אמריקני. כישלונותיו המסחריים של אלן בשנים האחרונות גרמו למפיקים בארה"ב לאבד את אמונם בו, והוא נאלץ לחזר אחר משקיעים באירופה, יבשת הקופרודוקציות הקולנועיות הבלתי נלאית. הצלחתו הקופתית של "ויקי כריסטינה ברצלונה" החזירה את אלן לכור מחצבתו במנהטן, למרות ששני סרטיו הבאים מתרחשים בצרפת ובאנגליה.
אם יש משהו אמריקני ב"ויקי כריסטינה ברצלונה", זהו סיפור העלילה: החברות ויקי (רבקה הול) וכריסטינה (סקרלט ג'והנסון) טסות לחופשה בברצלונה. ויקי עומדת להתחתן עם בחור אמריקני בורגני ומהוגן, כזה שמשאת נפשו היא להקים בית בלונג איילנד ולהעביר את חופשותיו בקרוזים בקאריביים, יחד עם חברים משעממים בעלי אותו סטטוס. עבורו, ויקי היא הבחורה "הנכונה". כלומר: ייצוגית, כזו שתחייך מתי שצריך, תניח במופגן כף יד תומכת על זרוע בעלה, תפרגן לקריירה העסקית שלו, תהיה יפה ותפטפט עם בת הזוג של החבר על מה שרוב הנשים אוהבות- שופינג. את הילדים הם ישלחו לבית ספר דמוקרטי. כריסטינה, להבדיל,
היא בחורה קלילה ושטחית שלעולם לא תמצא אהבה אמיתית. במהלך החופשה השתיים פוגשות בצייר שרמנטי (חוויאר בארדם), שמפתח רומן עם כל אחת מהן בנפרד: כריסטינה שוכבת איתו, ויקי מתאהבת בו. ואז שוכבת איתו. כתמיד אצל אלן, מתעורר הקונפליקט בין תשוקה לבין קיבעונות חברתיים וצורך בתחושת ביטחון. גם בסרט המהנה והמקסים הזה, הקונפליקט של הדמות הראשית נפתר לכדי סוף ריאליסטי.

"ויקי כריסטינה ברצלונה", ארה"ב 2008, 93 דקות.

ציון: 9


מירי לא חסה

ביקורת דיוידי: זאק ומירי עושים פורנו. פורסם ב"גלובס" ב-21 במאי.

עזבו אתכם מפורנו. הקומדיה הפרועה והאינטליגנטית הזו היא פרק ראשון בספר הלא כתוב: "מבוא לפילוסופיה של הרגש". זאק (סת' רוגן) ומירי (אליזבט בנקס) הם ידידים ושותפים ותיקים, שאהבתם הגדולה זו לזו מעולם לא מומשה. אפשר לומר שהם הדחיקו את העובדה שהם מאוהבים, אבל האמת היא שמירי היא זו שהדחיקה. אצל זאק הכול די שקוף. כשהם מוצאים עצמם בנקודת שפל במושגים אמריקאים-כלומר, תפרנים ודחויים חברתית, זאק מציע פתרון ליצירת כסף מהיר: הפקה דלת תקציב של סרט פורנו בכיכובם (אבל לא רק) של צמד הלוזרים. מירי בלית ברירה מסכימה, וזאק יודע שגם אם הסרט יהיה כישלון טוטאלי – למרות שצריך להיות ממש טיפש בשביל לא להרוויח בתחום הזה – לפחות הוא יזכה בסקס עם ידידתו ואולי גם יוכל סופסוף למחוק ממילון אוקספורד את המושג "אפלטוני".
האם סצנת הסקס (בלבוש מלא, יש לציין) תשנה את יחסיהם לעד, או עד לסרט ההמשך? התשובה בגוף השאלה הרטורית.
קומדיות אינטליגנטיות ורגישות כמו "זאק ומירי עושים פורנו" שכתב וביים קווין סמית' הן מצרך נדיר, במיוחד בעידן שבו צריך לשים כפפות כדי לחפש אותן על המדף בין הזבלונים הגסים שמייצרים אדם סנדלר, בן סטילר ודומיהם.
הסרט פרוע ומוטרף-אם כי לא יותר מדי. הוא לא וולגארי- ונראה כי השחקנים נהנים בו לא פחות מאשר הקהל. רוגן ובנקס הכריזמטיים, ששיתפו פעולה ב"בתול בן 40" (2005), מושלמים לתפקיד. גם כי שניהם אנדרדוגים הוליוודיים, וגם משום שהכימיה ביניהם מופלאה. כזו שיש בין בני זוג טריים, לפני שהרגש הופך לתחושה.

ציון: 8.5

"זאק ומירי עושים פורנו", 100 דקות, ארה"ב 2008.

יום ראשון, 17 במאי 2009

Yes we can

אקסל רוז? לא. אקסלרוד

למנתח שיר מזמור

הדרך אל הצמרת רצופה כוונות טובות. תשאלו את ציפי ברנד, שהסרט שלה, שמומן על ידי "יס", זכה במקום הראשון בפסטיבל "דוקאביב", ש"יס" היא נותנת החסות העיקרית שלו.


במקום הראשון בתחרות "הסרט הישראלי הטוב ביותר" שהתקיימה בפסטיבל "דוקאביב" שננעל אמש, זכה הסרט "גוגל בייבי", סרטה של ציפי ברנד, שהופק במימון חברת הלוויין "יס". "יס" היא נותנת החסות הראשית לפסטיבל "דוקאביב".
לכאורה יש טעם לפגם בכך שבתחרות הסרט הישראלי הטוב ביותר משתתפים סרטים שבהפקתם השקיעה נותנת החסות העיקרית של הפסטיבל. להבא, אף לשם מראית עין, ייטב אם לתקנון התחרות יתווסף קריטריון שלא יאפשר זאת. למען הסר ספק, אני סמוך ובטוח בכך שההחלטה לגבי הזוכים אינה נגועה בטעמים פסולים, וכי הבחירה ב"גוגל בייבי" כסרט הטוב ביותר נעשתה מתוך בחירה מקצועית, נקייה וטהורה. למרות ש"גוגל בייבי" אינו סרט טוב, בלשון המעטה. מה גם שבפסטיבל הוקרנו סרטים ישראלים נפלאים, בעוד "גוגל בייבי" הוא למעשה כתבת חדשות שנמרחה על פני שעה וחצי. ושלוש דקות היו מספיקות בהחלט כדי להעביר את הסיפור במלואו. האם "גוגל בייבי" היה זוכה במקום הראשון גם אם היה ממומן על ידי "הוט"? אני מאוד מקווה שכן.
$אילנה צור, מנהלת פסטיבל "דוקאביב", אין חשש לניגוד עניינים?
"אין בעיה עם זה. כשאנחנו שופטים, אנחנו לא יודעים מי תמך במי, ובמקרה זה יצא ככה. זה מקרי לגמרי"
$יש אפשרות שבעתיד תימנעו ממצב כזה, שבו נותני חסות משתתפים בתחרויות וזוכים?
"אין אפשרות כזאת. הלוואי שהייתה. אתה יודע מה? אם נמצא נותן חסות גדול, איזה סלולארי, נוכל להתנתק מהערוצים הדוקומנטאריים בשמחה. אני חותמת לך על זה".

נגר חובב דם

כאמור, אמש, במוצאי שבת אביבית ונעימה, ננעל פסטיבל "דוקאביב" 2009, הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטארי בתל אביב. בסינמטק 1, האולם הגדול בסינמטק תל אביב, הוקרנו הסרטים הזוכים בתחרויות השונות (הסרט הדוקומנטארי הישראלי הטוב ביותר, הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, סרט הסטודנטים הטוב ביותר). בסינמטק 2, האולם הקטן, הוקרן אחד הסרטים הטובים שידע הפסטיבל השנה: "המנתח האנגלי", סרטו של הבמאי הבריטי ג'פרי סמית'. המתעד את עבודתו של הנרי מארש, מנתח מוח בריטי בעל שם עולמי, שסדרת הרצאות שהעניק לפני כ-15 שנים בפני רופאים באוקראינה, מדינה עשירה ומושחתת שתושביה סובלים מהזנחה שלטונית ומתנאי טיפול רפואי עלובים ופרימיטיביים, מביאה אותו להחלטה להכשיר רופאים מקומיים ולהעביר את הידע הרב שצבר. מדי שנה מארש טס לאוקראינה, שם הוא חונך את ד"ר איגור קורילטס, מנתח צעיר ומסור בבית חולים עלוב.
יחדיו הם יוצאים למסע הצלת נפשות, תחת תנאי עבודה בלתי אפשריים. מול מצלמתו של סמית' הם מבצעים ניתוחים ללא הרדמה, ולצורך הסרת גידול גדול במיוחד הם רוכשים מקדחה בשוק. היחסים בין המנתח הבריטי לאוקראיני חמים ואמיצים. "הוא כמו אחי הגדול", מתוודה קורילטס הכמה למידע. הבדלי התרבויות ביניהם משתקפים בהבעת הרגשות השונה של כל אחד מהם, ובדיאלוג ביניהם, בעיקר כשהם ניצבים מול חולים סופניים. מארש הוא ציניקן, מנסה להדחיק את רגשותיו ככל הניתן, חזותו של קורליטוס, כלפי חוץ בלבד, קרה ומאופקת עוד יותר. המצלמה משילה את שכבות ההגנה הכה נחוצות במקצוע. מארש מספר כי הוא נקשר לאוקראינה, בעיקר למשפחתה של טניה בת ה-17, חולה שלא הצליח להציל כמה שנים קודם לכן. האחרון הוא נגר חובב, ורופא חובב דם, כהגדרתו. הוא מדמה את הצלחתו של ניתוח כניצחון בקרב, ומפליא באמירות יוצאות דופן בכנותן . מארש: "קל מאוד לעבור לצד השני של הרחוב", במקרה של טניה חציתי את הכביש...חשוב להפיח תקווה, אבל אני יודע שהרסתי לה את השנתיים האחרונות של חייה…לפעמים צריך לדעת לוותר". ובאותה נשימה הוא אומר, שהוא לא משוכנע כי בפעם הבאה יוותר. "אם בן אדם חי את חייו מבלי לעזור לזולת, חייו לא שווים כלום. הוא לא שווה שום דבר" מתוודה זה בסיום הסרט. ניק קייב ו-וורן אליס תרמו את המוסיקה לפס הקול הנפלא.

עולם הפצה חדש

"דוקאביב" השנה היה מוצלח וכן היה עמוס באירועים. בין סרטים ופאנלים על גסטרונומיה תל אביבית, הרצאות על העיר תל אביב ותיעודה הקולנועי- דגימות ממנה, מקבצי סקטים קצרים, הוקרנו במספר מועדים, וסרטים על אמנות ואומנים במוזיאון תל אביב, היו גם אירועים מקצועיים לאנשי קולנוע. תחת הכותרת "מודלים כלכליים במדיה החדשה" קובצו סדנאות שנועדו לסייע לקולנוען העצמאי להפיץ את סרטיו ברחבי העולם. סדנא מעניינת בת יומיים המשרה השראה על הקולנוען התיעודי, התקיימה במסגרת הפסטיבל בתחילת השבוע החולף ברחוב החשמונאים הסמוך למתחם הסינמטק: "סדנה לשיווק והפצה עצמאית של סרטים דוקומנטאריים", המיועדת ליוצרי סרטים ולמפיקים, אותה העבירו איש שיווק הסרטים פטר ברודריק והמפיק סנדי דובובסקי. מזה זמן מה בוחנת תעשיית הסרטים את המודל החדשני של תחום ההפצה, מעין בוחן בספקטרום רחב: בעידן האינטרנט, המאפשר גישה עצמאית יותר משוכללת יותר, נגישה יותר- הן לשוק המוסדי, הן לאנשי התעשייה והן לקהל הסופי. ברודריק מגדיר עצמו כפורץ דרך בתחום "עולם ההפצה החדש" בו לדבריו סיכויי ההצלחה של יוצר להפיץ בעצמו את הסרט שיצר, גדולים ורווחיים יותר מאשר ב"עולם ההפצה הישן"-כלומר, דרך מפיץ מקצועי. הוא מדבר על חופש, על הזדמנויות רבות הממתינות בסף הדלת, על עמידה ביעדי הפצה רבים – כמובן, מטרה שהשגתה דורשת עבודה קשה יותר וסיכון גבוה יותר. ברודריק: "זה אתגר שאינו מבטיח הבטחות, אך כשהשליטה בידיים שלכם, היוצרים, כשהפרספקטיבה היא שלכם, ניתן לכבוש טריטוריות רבות יותר".
כשהוא מציג רזומה מפואר של 500 סרטים אשר סייע ליוצריהם בהפצתם, כל זאת בתוך 7 שנים, מבטל ברודריק את החוקים הישנים של עולם ההפצה הישן. לדבריו, כוחו של האינטרנט בהפצת קולנוע דוקומנטארי ובגיוס מימון לסרטים, גדל מדי יום. דוגמאות, הוא מספר, לא חסרות: החל מהסרט "הסוד", מן זוהמה בז'אנר המודעות העצמית והתנ"ך של הכסילים עלי אדמות, אשר נמכר בלמעלה מ-2 מיליון עותקים דרך האינטרנט בלבד, דרך דוגמה של קולנוענית אמריקנית שגייסה קרוב למיליון דולר לפיתוח והפקת סרטה דרך אתר האינטרנט שלה, וכלה בניסיון האישי של דובובסקי, שותפו להנחיה. בהשוואה בין עולם ההפצה הישן לבין זה החדש, מבחינים השניים בכמה מרכיבים: אם בעולם הישן השליטה בהפצה הינה בידי המפיץ, הרי שהעולם החדש השליטה הינה בידי היוצר. וכי בעולם ההפצה החדש קיימת גישה ישירה לצרכן הסופי, קיימת אפשרות לבצע עסקאות נפרדות מול גופי השידור השונים, והדובדבן: עלויות ההפצה נמוכות בהרבה לעומת הפצה דרך מפיץ מקצועי.
הסדנה חשובה ומרתקת, וברודריק הכריזמטי בהחלט מצליח להפיח תקווה, אך עדיין, למרבית היוצרים-בעיקר הדוקומנטאריים, אין את האפשרות הכלכלית להפיץ בעצמם את סרטיהם. כוחם נופל מזה של המפיצים המקצועיים, שמציגים בפני גופי ורשתות שידור קטלוג סרטים רחב. ומכיוון שחתך הרווחים אינו גדול בז'אנר זה, עמלת המפיץ (בסביבות 35% מהמחיר הקטלוגי) ביחס לתמורה, איננה גבוהה מדי.

"בחיים כל כך קשה"

במלאת 100 שנים לעיר תל אביב, נערכה תחרות "דוקו צ'אלנג'"- תחרות אתגרית בין 15 צוותים של יוצרים דוקומנטאריים: על כל צוות ליצור סרט דוקומנטארי בן 7 דקות על העיר תל אביב, זאת בתוך 5 ימים. ביום שני האחרון, בתום ספירה אחידה לאחור, כ-80 קולנוענים יצאו לדרך, כשהם מצוידים בציוד צילום ובנושא לסרט, אותו בחרו מבעוד מועד. הנהלת התחרות הקשיתה במקצת, וערכה הגרלה של תת- ז'אנר. למשל, צוות ההפקה "איזי פארק" אליו התלווינו לכל אורך ההפקה, שנושא הסרט שבחר היה "עולמם של השליחים התל אביביים", הגריל את תת הז'אנר "היסטורי" ועל פיו בנה את הנרטיב. בליל יום ההזנקה, הבימאית שירה אפל ספרה 72 שיחות יוצאות מן הטלפון הנייד שלה, אותן ביצעה במטרה למצוא שליחים מתקופת קום המדינה, ואם אפשר, שיעברו מסך וישכילו לרגש. מכיוון שזמן מיותר לא היה, והמרוץ כנגד הזמן חייב עבודת תחקיר תוך כדי צילום, את השיחות ביצעה בעודה רכובה על אופנוע, בין אתרי הצילום השונים. למחרת, ביום השני לתחרות, התנהל מרדף אופנועים: אפל והצלם אלכס קורין דהרו על טוסטוס, כשהאחרון מצלמם שוטים ארוכים, יפהפיים ואומנותיים, של שליח בשם גיא, דמות מרכזית בסרט. אנחנו מאחוריהם, מדדים ברחוב קינג ג'ורג', סוגרים פערים בחנות פרחים בבן יהודה. בחצות של אותו יום נערכת פגישה ראשונה אצל יניב בלוך, העורך. התסריטאי יוסי עטיה מצטרף לנבירה בחומר הגלם. מתברר כי יש על מה לעבוד. גיא השליח הוא מוזיקאי בהתהוות, והצוות הנציח אותו בחדר ההקלטות, שר את פזמון הסינגל הראשון שלו: "בחיים כל כך קשה, אהובה", מתוך השיר נוטף השמאלץ "בחיים". בלוך עובר לסצנה הבאה, בה איש אקדמיה בכיר קובע שמאז ומתמיד נהוג היה "להרוג את השליח". היומיים הבאים הוקדשו לתיעוד שליחים משנותיה הראשונות של המדינה, כאלה שרתמו לחמוריהם עגלה עם תרופות, ביצים, חלב, בדרך לעוד לקוח מרוצה, כמו המשורר אברהם שלונסקי, למשל, או השחקן רפאל קלצ'קין.
המוזיקאי אלון כרמלי דגם קולות רקע, ערך סימפולים של קריאות קשר של תחנת השליחויות, ויצר פס קול מקורי, קצבי ומבריק.
שבת, דרום תל אביב, 9 בבוקר. על השולחן: שאריות ג'חנון. על הספה: ארבעה יוצרים חצי מעולפים, שלא ישנו כמעט שבוע. על רצפת חדר העריכה: סצנה שבו גיא השליח בוכה בכי תמרורים, כשדמעותיו זולגות על קסדת האופנוע כטיפות גשם שקופות על עלים. בסצנה הוא מספר על מקום מסתור אהוב, מבנה שהעירייה השמידה. שעתיים אחר כך, העותק הסופי של הסרט "ה-'לך תביא'" כבר היה מוכן.
ביום חמישי האחרון, בשעות הערב, נערכה בנמל תל אביב הקרנת כל 15 הסרטים. חלקם טובים מאוד, ביניהם "משחקים בקקי" (קומדיה משעשעת שאינה דוקומנטארית, על בעלי כלבים ומלחמתם בפקחים הקונסים על אי ניקוי צואתם של ההולכים על ארבע) "ה-'לך תביא'" ו-"חבילות" (משחק החבילה, גרסת הליל התל אביבי). סרטים אחרים עוסקים ביוצרים עצמם, העסוקים בעצמם יתר על המידה, או סרטים שפספסו את הסיפור ואת הרעיון, כאלה שחופפו, שיוצריהם בחרו במהלכים א-דרמתיים ויצרו כתבות טלוויזיה גרועות. כמה מהיוצרים התגלו כחסרי כישרון.
הסרט הזוכה הוא "האישה עם מצלמת הקולנוע", סרטו של הבמאי אבי וייסבלאי על לאה אקלסרוד, אלמנתו של חלוץ הראינוע נתן אקסלרוד, אשר כביכול חוזרת לרחובות תל אביב כדי ליצור את יומן הקולנוע האחרון. יוצרי הסרט זכו חבילת הפקה בשווי 10 אלפים שקלים. במקום השני: "האיש ההולך" (ליווי מצולם של הגיגיו הפשטניים של גלעד כהנא, סולן "הג'ירפות") ו"משחקים בקקי". את הדוקו-צ'אלנג' הפיק הדוקומנטאריסט ארי דוידוביץ', שהבטיח כי תשעת הסרטים הטובים יככבו בערב רביעי הקרוב ב"יס", וכן בהקרנות בסינמטק ועל גבי קלטות "דיוידי".
שני דברים בפרויקט גרמו לנו לאי נחת: סעיפים 2 ו-3 בכתב הסכמה להשתתפות בהפקה, עליהם הוחתמו היוצרים. סעיפים שגרמו לחלק מהמשתתפים לחוש מנוצלים. כך נכתב במסמך: "כל זכויות היוצרים וכל זכויות קניין רוחני אחרת בהפקה, ובכל יצירה מכל סוג שתיווצר על ידי או אגב השתתפותי בהפקה יהיו שייכות באופן בלעדי לך…בהתאם לאמור, תהיה רשאי לנהוג בזכויות המועברות בזה מנהג בעלים ולפעול בהן לפי שיקול דעתך המוחלט….כמשתתף הנני מעניק לך ולכל מי מטעמך או בהרשאתך רישיון בלעדי ובלתי חוזר לעשות שימוש בשמי, ולצלם, להסריט, להקליט ובכל דרך אחרת לתעד ולהטביע את דמותי וקולי וכל ביצוע אומנותי, ספרותי, דרמתי, או מוסיקלי במסגרת מתן השירותים…." ולהפיצו "בכל דרך ובכל אמצעי מדיה, בין שהוא ידוע או קיים כיום ובין שיומצא בעתיד, בכל מקום בתבל, וללא הגבלה בזמן". "טוב שלא ביקשו מאיתנו לוותר על כליה", אמרה אחת היוצרות.
מעבר להעדר הפן הערכי, ניתן לשער כי איכות הסרטים יכולה הייתה להיות גבוהה יותר אם כתב ההסכמה היה פחות דרקוני, כזה שלא היה מבריח יוצרים מנוסים וטובים.

יום שבת, 16 במאי 2009

ראיון בלעדי עם מת'יו ויינר, תסריטאי "הסופראנוס" ויוצר "מד מן"

על הסט של "מד מן".


מצא את האור. מת'יו ויינר



טוב, לא לגמרי בלעדי, מסתבר ש"הארץ" הפרו התחייבות לאמברגו (במשמעו התקשורתי, כמובן) ופרסמו ראיון עם ויינר לפני איזה חודש, וזו הסיבה שהכתבה לא תתפרסם בסופו של דבר ב"גלובס". אז הנה הראיון הגנוז, ולמטה: "מאחורי הקלעים: הראיון עם מת'יו ויינר".


עד לפני עשר שנים היה מת'יו ויינר תסריטאי ממורמר ונטול קרדיט בסדרות סוג ב' בטלוויזיה האמריקנית. בראיון חגיגי לקראת עליית העונה השנייה של הסדרה בישראל, הוא משחזר כיצד מצא השראה דווקא בין רגעי התסכול, עד שהפך ליוצר מוערך ביותר בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית, כתסריטאי ראשי ב"הסופראנוס" וכיוצר הסדרה "מד מן".
תסריטאי צללים, קוראים להם, לתסריטאים בעלי המעמד הנמוך ביותר בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית. הם כותבים סצנות, סיקוונסים (רצף סצנות היוצרות מיני נרטיב), דיאלוגים, מפתחים מאפייני אישיות של דמויות, ואין להם אפילו את האפשרות להתגאות בקרדיט- כבוד לו זוכה אף אחרון עוזרי התאורנים. עד לפני כעשור, התסריטאי מת'יו ויינר נמנה עליהם. כיום, אחרי שלוש שנים ככותב ראשי בסדרת הפולחן "הסופראנוס", ואחרי שתי עונות כיוצר סדרת המופת "מד מן", ויינר הוא אחד היוצרים המוערכים ביותר בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית. בראיון לבלוג "פנס רחוב" שהתקיים השבוע (בעצם, לא בדיוק השבוע, אבל זה נשמע הרבה יותר טוב. בעצם, הוא גם לא בדיוק התראיין לבלוג), במהלך הפוגה שלקח ויינר מהשחזת אחד הפרקים האחרונים של העונה השלישית (שתעלה בארצות הברית באוגוסט הקרוב) הוא משחזר את אותם רגעי תסכול שביניהם מצא השראה. ויינר: "היתה לי עבודה שלא אהבתי והייתי מאוד מתוסכל. לקחתי פנקס וכתבתי עליו שתי מילים: "הפרויקט שלי". הטמנתי אותו בכיס האחורי של המכנסיים ועבדתי עליו כל אימת שהייתי אומלל בעבודה. לפרויקט קראו "מד מן", והוא עסק במשרד פרסום ניו יורקי בשנות ה-50 של המאה ה-20. כשסיימתי אותו, לפני כתשע שנים, שלחתי אותו לסוכן שלי, לכמה כותבים ולחברים. שלוש שנים אחרי כן, ב-2004, התסריט התגלגל איכשהו לידיו של דיוויד צ'ייס, יוצר "הסופראנוס", והוא לקח אותי ככותב ראשי בסדרה. ב-2007, כש"הסופרנוס" ירדה, "מד מן" עלתה על המסך".

אשליה של חיים טובים
"מד מן", שהעונה השניה שלה תחל בשבוע הבא ב"הוט 3"), מביאה בפני הצופים את עולם הפרסום הניו יורקי של שנות ה-50. הרחק שנות דור מעידן האינטרנט, וזמן רב לפני שלפרסומת סמויה קראו "תוכן שיווקי" - מושג נפסד שהוחדר לז'רגון הישראלי ולכלי התקשורת בהצלחה יתרה. יחד עם זאת, הארכיטיפ של הפרסומאי המרפקן והנרקיסיסט לא השתנה בהרבה מאז, ובצדק.
$ויינר, מה הביא אותך לכתוב דווקא על תקופה זו? מה מיוחד ברוח התקופה?"מה שבאמת ניסיתי לכתוב זה סדרה אמריקאית של שנות ה-50, את המציאות של אותה תקופה. רציתי להראות שיש לנו תפישה לא נכונה של אותה תקופה".
$מהי אותה תפישה לא נכונה?"שבעבר הלא רחוק הייתה איזושהי תמימות. וזה לא היה כך. הסדרה עוסקת במורכבות של גיבור שחי בסביבה שלא מאפשרת מוסר, כמו טוני סופרנו".
$אבל בימינו ההשחתה המוסרית של ענף הפרסום נמצאת בשיאה. הפרסום חדר לתסריט, לתקשורת, פעמים רבות הוא מעצב את התוכן ואף יוזם אותו. איזו חשיבות טמונה במבט טלוויזיוני אל העבר?"כשאתה מסתכל על ההיסטוריה, העולם מאז ומתמיד היה מעגל של שיווק- צריכה. לא הרבה השתנה. לכן אנחנו לא צריכים להתנשא על העבר שלנו. גם לא בתקופה הנוכחית.
$ובכל זאת, הרגלי הקניה השתנו. תרבות הצריכה השתנתה"תרבות הצריכה האמריקנית השתנתה בזכות- או בגלל-שיטות מכירה חדשות. זה התחיל עוד בשנות ה-20, אז הרבה מעצבים הגיעו לארה"ב מאירופה, והעיצובים החדשים גרמו לאנשים לרצות דגמים חדשים. אם עד אז היית קונה מזווה פעם בשמונה שנים, כשהיית מוכרח להחליף, פתאום היו שקנו חדש מוקדם הרבה יותר, כי הציעו להם מזווה בצבע אחר. אנשים רצו דגם חדש של רכב, טלפון, לא בגלל פיתוח טכנולוגי, אלא בגלל אסתטיקה. נוצרה אשליה של חיים טובים יותר, כי אמריקה הפכה עשירה יותר".
$בעיקר משום שהפרסומאים מוכרים לנו דברים שאנחנו לא צריכים."זה נכון. יש בעסק הזה השפעה ושכנוע, אבל אף אחד לא יכול לגרום לך להרגיש יותר חסר ביטחון ממה שאתה. אתה לא יכול להאשים את הפרסומאים בכך שהם גורמים לנו להרגיש חסרי ביטחון".
$זה בדיוק מה שהם עושים. לגרום לאנשים לחוש חוסר ביטחון משום שאין ברשותם מותגים, מה שהופך אותם במידה רבה לשטחיים."בוודאי שאנחנו שטחיים. אנחנו צורכים מוצרי תרבות חומריים. לכן אני אומר שאנחנו מתנשאים על הפשטות של העבר, ולמרות שאנחנו מתקדמים מבחינה טכנולוגית, ויש קפוצ'ינו וטיפולים כימותראפיים, והגענו להישגים גדולים, הצרכים הבסיסיים שלנו לא השתנו: להתאהב, ללדת ילדים, להשיג קורת גג מעל לראש, וככל שיש יותר שפע וקדמה טכנולוגית, אנשים הופכים יותר חסרי ביטחון".
"יש לי עכשיו מערכת יחסים מוזרה עם המושג 'מותרות'. פסיכולוגים וסוציולוגים כותבים על זה, על אי היכולת לעמוד בפני זה, ברגע שאתה מתחיל לשפר את רמת החיים שלך. אתה קונה דבר אחד, ומתחיל להוסיף. יש לך עבודה יותר טובה, נולדים לך ילדים- אתה צורך עוד ועוד דברים. אחר כך רוכש לילדים השכלה. אבל יש דברים שאני עדיין מחשיב כמותרות, כמו טלפון נייד. באופן כללי אתה משיג יותר ממה שאתה צריך. אני חושב שזה משחית".

"אני אוהב בני אדם"
ויינר מספר כי במשך שנים תהה על קנקנו של בן האנוש, וכדי להגיע לעומקם של רבדים נפשיים, קרא ספרים על תנועות היסטוריות לאיכות הסביבה, ספרים על גלובליזציה, סוציולוגיה, פילוסופיה ופסיכולוגיה. וכי האג'נדה שלו בתחום התנהגות צרכנים מבוססת לדבריו על מחקר שערך, לדבריו, בעצמו.
ידע אישי וספרים אלו הטביעו עליו את חותמם, דבר שסייע לו בבניית דמויות עגולות, מורכבות, בעלות תחושות סותרות (אכזריות לצד חמלה, למשל) ועקרונות רופפים. במילים אחרות: מעט שחור, מעט לבן, הרבה גוונים אפורים. דין טוני סופראנו כדין דון דרייפר, הדמות הראשית ב"מד מן", אותו מגלם בכישרון רב השחקן ג'ון האם, עד אז אלמוני בתעשייה. "אני אוהב בני אדם" ויינר מסביר, ומוסיף כי "לכל אחד יש סיבה למה הוא פועל כך וכך. זה מעניין אותי, לא מרחיק".
ואף על פי כן, ויינר לא עושה חסד רב עם הדמויות אותן הוא בודה. הגברים במשרד הפרסום "סטרלינג-קופר" השוכן בשדרות מדיסון במנהטן (מחוז משכנם של משרד פרסום רבים בניו יורק של אותה תקופה) מונעים על ידי עוררות רגשית גבוהה, קצרת מועד, כזו המובילה לתחושות כמו תשוקה, אהבה, חסך, שנאה, חסר נאמנות, והם גם מונעים לא פחות על ידי תאוות בצע ותיעוב השונה. הנשים במשרד מושפלות על ידי הגברים, והמניפולטיביות הטבועה בהן באה לידי ביטוי בעיקר אחת כלפי השנייה. ברוב מערכות היחסים הן כנועות. את היחס של הלבנים המעונבים אל האפרו-אמריקאיים, אפשר בקלות לנחש. ולמרות חיבתו של ויינר לבני התמותה, קשה שלא להבחין בעננת הציניות המרחפת מעל פני פרקי הסדרה. ציניות כלפי הדמויות, ענף הפרסום, הצרכן הסופי, כלפי עצמו.
ויינר: "אני לא בטוח שאני יודע לענות. אנחנו אנשים ציניים, זה נכון, ויחד עם זה, באותו זמן, יש את הניסיון האנושי הבסיסי, של כל אחד מאיתנו, לעבור שינוי בחיים. צורך בשינוי, שהוא אחד הדברים החשובים בעיני וזה אחד הדברים שהכי מעניינים אותי".
$שינוי או שיפור?"שינוי. בסופו של דבר, גם כשאנשים מקיימים יחסי מין הם עוברים סוג של שינוי. זה מה שמעניין אותי בטבע האנושי. אפילו לקחתי קורס בקולג' על מיניות והשפעתה על בני אדם. חשבתי שזה היה נחוץ. אבל אז, באחד השיעורים הראשונים, איזה סטודנט צעיר הרים את היד ושאל את המרצה: מי גילה את הסקס האוראלי? והמרצה ענה: בערך חמש עשרה שניות אחרי שגילה את שיש לו איבר מין".

מסר חמקמק

לא מן הנמנע שאת דון דרייפר, הדמות הראשית בסדרה, יצר ויינר בדמותו: פרפקציוניסט, אינטליגנט, בעל חוש הומור מתוחכם. דרייפר הוא המוסרי מבין הלא מוסריים, היצירתי מבין היצירתיים ביותר עד אחרון חסרי הדמיון. דרייפר נד באי נוחות בין יצר ההישרדות לבין יושרה פנימית. ואילו ויינר מפלרטט עם מידת הצורך בחומר. מגדיר את עצמו כאחד האדם השבוי בעולם המוקף מותרות נגישה, אך מנגד, סולד מההשלכות של תרבות הצריכה המודרנית. אם יש בסדרה מסר כלשהו, הריהו חמקמק. מאידך, ויינר מנסה יותר מכל לשקף מציאות, כך שמול כל צופה נוצרת איזושהי השתקפות עגומה.


יום חמישי, 2 באפריל 2009

שבע השנים הטובות

ווילי מרוצה אחרי שפירק את הפוף

קולאז' גורים. העיצוב לא משהו




(צילם: דרור שירם)




שירה נולדה לתוך מציאות שומרונית ביזארית, בישוב שכוח אל בשם "רחלים", ע"ש רחל המתנחלת. שירה היא המתנחלת הכי שמאלנית שפגשתי. מתנחלת ששונאת מתנחלים. נפגשנו לראשונה במילואים, בתעסוקה מבצעית באזור תפוח השליו והפסטוראלי. הפלוגה ישבה ברחלים. שירה הייתה נובחת על כל אדם שלא לבש מדים. היא אהבה חיילים, וישנה בשטח הפלוגה, בפאתי הישוב, שאלמלא מותה בטרם עת של רחל, לבטח היה זוכה לשם "מעלה גרא" או משהו בסגנון. בימים שירה היתה אוכלת שאריות לוף, טונה ומעדני "לימבו". בלילות יצאה איתנו למארבים. כבר אז היתה חולה בלקקת. היא היתה מלקקת כל חייל באשר הוא- כל עוד לבש זה מדים.
ביום האחרון של הקו, בשלהי אוגוסט 2002, לקחתי את שירה איתי. היא היתה בת חמישה חודשים, וכבר אז החזיקה בתואר "הגורה היפה ביותר ביהודה ושומרון" או "הפנים של השטחים" לשנת 2002. יומיים לאחר תום הקו, בפרץ נחישות בלתי אופייני, מצאתי עצמי דוהר בפאתי צומת תפוח, חולף על פני יישובים ערביים ואוסף את אמונה, אימה של שירה, ולוקח גם אותה לביתי שבשכונת גני צבי, לאיחוד משפחתי מרגש. כזה שיכול היה להביא הרבה רייטינג, אם היתה בסביבה מצלמה של ה"נשיונל ג'אוגרפיק" או של "ערוץ 2", שבימים טרופים אלו, שטופי הריאלטי, זה בערך אותו דבר.

ווילי הכלב לא התלהב ממאזן הכוחות החדש. הוא לא היה צריך אפילו לנבוח כדי להפגין את מורת רוחו. די היה במבט חטוף לעברו כדי להבין מה עובר לו בראש: להדיח לפחות אחת מהן, אם להשתמש בשפת הסוגה העילית הטלוויזיונית העכשווית.
ווילי הוא בית ספר מהלך (על ארבע) לסאב-טקסט. הוא מבין הכול, רואה הכול, ומביע הכול בהבעות פנים אנושיות ורגישות.
בכלל, מדובר בכלב מחונן: פותח וסוגר דלתות, פותח בקבוקי שתיה כשהוא מבריג את הפקק, חובב ויסקי טנסי עם הרבה קרח, נלחם בגלים בחוף הים (נובח עליהם ונושך אותם) וכשהוא רוצה טיול הוא מביא את הרצועה. רק את העיתון הוא לא מביא בבוקר. שזה מבאס ת'תחת.
את אמונה עיקרתי ומסרתי למשפחה מאמצת. את שירה בת אמונה השארתי איתנו. ווילי ושירה הפכו במהרה לחברים טובים. לתקופה קצרה הם היו זוג. נולדו להם 11 גורים. כלומר, להם ולעוד כמה כלבים זכרים, כי אצל כלבים, כידוע, להצלחה אבות רבים (ושירה בהחלט הייתה אז בתקופה הפרועה שלה). כולם הומלטו על הספה בסלון, למרות שהכנתי מבעוד מועד פינת המלטה מרופדת היטב. הגורים נמסרו תוך מאמצי שיווק כבירים, ושירה ו-ווילי נשארו ההולכים על ארבע היחידים בחצר (את הנחשים הם הרגו ואכלו, אבל בעצם-נחשים לא הולכים ובטח שלא על ארבע). אבל היחסים לא החזיקו מעמד. לדעתי ווילי לא בעניין של מערכות יחסים ארוכות. במיוחד מאז הסירוס. אבל הם נשארו ידידים.

את ווילי מצאתי בביוב של מושב גנות. הוא היה גור פרווני בודד ועצוב, עם זיק בעיניים שהסגיר שמחת חיים לא ממומשת. הוא נצמד אלי, הוציא את הלשון וחייך את החיוך המקסים שלו, זה אשר לימים כבש, ועדיין כובש, את לבבות האורחים. מבטו אמר לי משהו כמו: "מתי הולכים הביתה?"
עברו מאז שבע שנים בדיוק. מעניין אם הוא זוכר את הרגע הזה. שבע שנים, ועדיין,
ווילי (או: וויליאם, כשהוא מתנהג לא יפה-אוכל קיפודים או אוכל מהצלחת של שירה) נכנס לדיכאון כשאני טס לחו"ל, ואז הוא בקושי אוכל. עדיין, הוא תמיד מתרגש כשאני מגיע הביתה. גם אם קפצתי לקיוסק לחמש דקות.
אותו דבר שירה. היא עדיין מייללת מרוב שמחה כשאני מגיע הביתה, ומסתובבת סביב עצמה בהיפר ונטילציה. מכשכשת בזנב. היא עדיין חולה בלקקת. מזנקת מהמקום, כמו קובי בראיינט בליי-אפ, כדי לנסות ולהדביק לי ליקוק דביק המדיף לעתים צחנה איומה. כמו ריח של אנשובי בחזקת שש. במילים אחרות: היה נחש בחצר. אהבה של כלבים, אין דומה לזה.
ווילי נובח עכשיו, הוא רוצה טיול. אני גמור מעייפות. אין לי עצבים לצאת בקור הזה. מה הוא רוצה, הבוקר יצאנו. כל יום אותו סיפור. שבע שנים. אין לי כוח, אני מרוסק. טוב, נו. הרצועה, כן, שמתי לב. היא כבר פה. מחר אתקשר למחלקת המנויים של "הארץ", שיצרפו לעיתון רצועה. אולי זה יעבוד. טוב, נו, הולכים.

יום שישי, 20 במרץ 2009

ויי איזמיר




זהו חוף ימה של איזמיר, עיר נמל טורקית (העיר השלישית בגודלה בטורקיה, גם מבחינת מספר תושבים-3 מיליון איש), בה אני נמצא כעת. את התמונות צילמתי אתמול, וכמעט שפספסתי את השקיעה, אחרי שכל מיני מצחצחי נעליים ניסו לאנוס אותי לצחצח את נעלי הכדורסל המרופטות שלי. הסברתי להם שאני מפחד שאחרי הצחצוח עלולים להתגלות בנעליים עוד חורים, אבל אני לא בטוח שהם הבינו. טוב, גם לדוברי עברית לא תמיד אני לגמרי נהיר.
כשאני לא מצלם ולא תופר בורקסים בשרשרת, אני מסקר סדנת קולנוע מיוחדת בשם "גרינהאוס", בה משתתפים יוצרי קולנוע צעירים ומוכשרים (רובם) ממדינות אגן הים התיכון: תוניס, מרוקו, תורכיה, ישראל, הרשות הפלשתינאית, מצרים. זו הסיבה שאני באיזמיר ולא במישור החוף הישראלי. עכשיו, כשאני נח לי בבית קפה על שפת הים, 20 חבר'ה משפרים את הפרזנטציה הקולנועית שלהם, שתתקיים מחר, בפני רשתות טלוויזיה, מפיקי קולנוע ונציגי קרנות קולנוע ופסטיבלים חשובים מכל רחבי העולם. פרטים בהמשך. או, הנה, הבירה שהזמנתי הגיעה












יום שישי, 13 במרץ 2009

חרציות או לא להיות


מרבד החרציות שבתמונה, המלבלב מול הבית שלי, יהפוך בקרוב לשדה וילות. שורת הברושים שברקע, על פי התב"ע (תוכנית בניין עיר) המקומית, תהפוך לשורה צפופה של דופלקסים. "קידמה" קוראים לזה. איפה שהוא באמצע ייסלל כביש.

פורים 2009

*מאז שתחפושת עוזי כהן, סגן ראש עיריית רעננה המנוח, כבשה את השוק - לפני ארבע שנים, חג פורים רק הולך ומידרדר. המסיבות המוניות, מסחריות, השמחה בהן מאולצת. בפאבים האווירה דיכאונית. השנה ראיתי מעט מאוד אנשים מחופשים, מעט מאוד ילדים מחופשים, וגם חלקם-רק כדי לצאת ידי חובה. ורק מכירות הנפצים לא נפגעו. המסורת הזו רושמת יציבות מדי שנה. הערסים בשכונה שלי חוגגים כבר שבוע. הם פועלים בהיחבא, כמו בחמאס, ורעשי הנפצים מדירים שינה מעיני. ניסיתי לשסות בהם את הכלב שלי, אבל הוא מפוחד כולו, רועד מהרעש, והולך אחרי לכל מקום, גם לשירותים. או שהוא עומד בפתח השער של החצר ולא מאפשר לי לצאת.

*הטלוויזיה הישראלית המסחרית התחפשה השבוע לטלוויזיה איכותית, ולא בהצלחה מרובה. למשל, כתבת פרסומת על הזמר עברי לידר, התחפשה לכתבה אמיתית ושודרה בתוכנית התחקירים "עובדה". רוני קובן, הכתב, דחף את עצמו תדיר לפריים, כמו היה חלק בלתי נפרד מהאייטם- אם אפשר לכנות את קידום המכירות המצולם, שלא מחדש מאום על הזמר, "אייטם". בכלל, יותר מדי כתבי טלוויזיה מגלומנים לא משלימים עם העובדה שלא הם הסיפור, אלא המרואיין. חוסר היכולת לתת למרואיין את מלוא הפוקוס מביך בכל פעם מחדש.

*גם השבוע התחפשה אורלי וילנאי לעיתונאית חוקרת בכירה. המצלמה של הסרה "שתולים" בהגשתה של הבלשית המהוללת וילנאי, תיעדה אותה מתדרכת תחקירנים, כמו הייתה שועלת תחקירים ותיקה שמאחוריה רשימת שחיתויות שחשפה במו ידיה. וילנאי, כמו בן זוגה גיא מרוז וכמו מיקי רוזנטל, בונים לעצמם קריירה של עיתונאים חוקרים לוחמניים, שלמעשה הם מסתמכים על תחקירים שנעשו בעבר ומצויים בארכיונים הנגישים לכל אזרח, ובנוסף על תחקירנים להשכיר שעושים את העבודה השחורה תמורת פרוטות. רוצים תחקיר על עוול נוראי? דברו עם תחקירני טלוויזיה, שמרוויחים שכר משפיל, בחלק מן המקרים אפילו לא מינימום.

*לפני ששודרה התוכנית "שתולים", הוציאה "קשת" הודעה לעיתונות על כך שחזיז הושלך לעבר מכוניתה של וילנאי, כנראה מצד מושאי התחקיר, כביכול להשתיקה. זה הזכיר לי תלונות למשטרה שנוהגים להגיש כמה ראשי עיר מכהנים, זמן קצר לפני מועד הבחירות המוניציפאליות, על כך ששמשת מכוניתם נופצה/ אלמונים ריססו כתובות נאצה בכניסה לביתם/ קיבלו איומים על חייהם/ ועוד ועוד סיפורים. תלונות מתוקשרות היטב, שתזמונם לא מפתיע.

*יומיים אחר כך שודרה כתבה על רמי קליינשטיין. עוד תחפושת- הפעם כתבה שהתחפשה לסרט דוקומנטארי. לפחות הכתב דני ענבר נשאר מאחורי המצלמה, להבדיל מרוני קובן. הייתה זו עוד כתבת רכילות ארוכה, באורך 45 דקות, שבה אומן מפורסם מכבס את הכביסה המלוכלכת שלו בחוץ, לנגד עיני האומה, ולמעשה מוכר את חייהם הפרטיים של אשתו לשעבר ושתי בנותיו בשביל רייטינג.

*משה קצב, הצדיק הל"ז, התחפש לאיוב, או לסוג של דרייפוס, במסיבת עיתונאים שכינס אמש באולם הבריתות של קריית מלאכי.
אני חף מפשע, טוען הנשיא לשעבר. הוא? טלית שכולה תכלת, כזה ששמו הטוב הלך לפניו, עד שלתמונה נכנס מני מזוז, המן הרשע, ו-ושתי, הלוא היא א', ה"מעלילנית", כלשונו. כן, כן. מלך המינויים הפוליטיים הישראלי, שעקף בסיבוב אשפי מינויים פוליטיים כמו פואד בן אליעזר, אהוד אולמרט וצחי הנגבי, מספר על עצמו שהוא ישר כסרגל, צח כשלג, בטח שלא נגע באף אחת מהכפופות לו. קצב מספר על עצמו שהוא אדם צנוע, הוא אפילו לא בברנז'ה של התקשורת ושל אנשי ההון. צודק. הוא בברנז'ה של העולם התחתון.

יום שלישי, 10 במרץ 2009

הודיווד

הצלחתו הגורפת של "נער החידות ממומביי" ממחישה היטב את פריחתו חסרת התקדים של הקולנוע ההודי. בעוד מספר צופי הקולנוע בארה"ב יורד משנה לשנה, במומביי המצב הפוך: אין מיתון, התעשייה משגשגת, והוליווד הפכה ממחוזרת למחזרת. וכמו בהוליווד, כך גם בבוליווד, לכל מלצר שמגיש טאלי יש בבית תסריט מוכן להגשה.
התפרסם ב-9 במרץ ב"גלובס"
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000432361&fid=3317

יום שבת, 28 בפברואר 2009

בגב הספר (כריכה אחורית)


"מתן שירם, יליד 1975, ניסה לכתוב רומן רציני ועמוק, אך למן תחילת הדרך דאגו הדמויות בספר לשים לו רגליים. הוא לעולם לא יסלח להן על שגרמו לו לאבד את הזהות הספרותית שלו. ספרו הבא, ככל הנראה ספר ילדים בתפוצת עותקים מוגבלת, ייצא לאור ביום מן הימים".
למרות הנימה המשועשעת, זה בדיוק מה שקרה במהלך כתיבת ספר הביכורים שלי, "תבלינים במרפסת": הדמויות קבעו את הטון. בתחילה אפיינתי את הדמויות לפרטי פרטים, לרבות פרטים שונים שלא שולבו בעלילה. למשל, הנטייה של עודד, הדמות הראשית, להקיץ משנתו מדי לילה ולבהות מן החלון למשך שעה בעוברים ושבים במורד הרחוב. או, למשל, חיבתה של מיה לעפרונות- זו הייתה רוכשת אותם מדי יום, רק בכדי שתוכל ללעוס את קצותיהם. או, תובנה מסוימת שהנחילו לדמויות הוריהן בילדותן, תובנה שנטמעה ומאז מתווה במידה זו או אחרת את תפישת עולמן.
במהלך תקופת הכתיבה הארוכה, שידעה עליות, ירידות, הפוגות רבות וייסורים אין ספור, הכרתי את חולשותיהן של הדמויות, את מגבלותיהן הרגשיות, את צורת הליכתן, וגם את דרכי החשיבה השונות של כל אחת ואחת מהן. ידעתי מתי הן עומדות לשקר, מתי לטעות, מתי הן עשויות למעוד מבחינה מוסרית.
אלא שלא יכולתי לנחש כיצד הן עשויות להתגבר על מכשולי העלילה השונים.
כיוון שכשדמות מעוצבת היטב, היא הופכת לישות עצמאית. או אז, נכון לו, לכותב, מאבק מתמיד בינו לבין הדמות: הכותב מנסה לשמר בקנאות את קו העלילה המקורי, בעוד הדמות המרדנית –והעיקשת לא פחות- דורשת את חירותה. ככל שהדמויות הלכו ולבשו אופי, ככל שאישיותן נתגבשה, כך רבו המכשולים שהנחתי בפניהן. מכשולים אשר תכליתם, כאמור, לשמור את הדמויות בגבולות העלילה הראשית. ואז הבנתי: עלי להיכנע. לעולם אין לנצח במאבק הזה! משום שיותר מכל, הסיפור הוא סיפורה של דמות. דבקות של הכותב ברצונותיו הראשוניים, מעוותת את אופייה העצמאי של הדמות הראשית, מגבילה את התפתחותה הפנימית ואת מידת מורכבותה, ומכאן, מעוותת את המהלך העלילתי הייחודי והאמין.
הגבלת דמות לקווי העלילה המקוריים, משמעה התפשרות. התפשרות מתוך ויתור על הבעה מקורית ויצירתית, ובאותה מידה זהו ויתור על שיא אמנותי.
המסקנה שלי היא שהכותב חייב לאבד שליטה על הדמות. כיצד? פשוט להיות נאמן לאופייה. אחרת, הסיפור הולך לאיבוד.