יום שבת, 28 בפברואר 2009

בגב הספר (כריכה אחורית)


"מתן שירם, יליד 1975, ניסה לכתוב רומן רציני ועמוק, אך למן תחילת הדרך דאגו הדמויות בספר לשים לו רגליים. הוא לעולם לא יסלח להן על שגרמו לו לאבד את הזהות הספרותית שלו. ספרו הבא, ככל הנראה ספר ילדים בתפוצת עותקים מוגבלת, ייצא לאור ביום מן הימים".
למרות הנימה המשועשעת, זה בדיוק מה שקרה במהלך כתיבת ספר הביכורים שלי, "תבלינים במרפסת": הדמויות קבעו את הטון. בתחילה אפיינתי את הדמויות לפרטי פרטים, לרבות פרטים שונים שלא שולבו בעלילה. למשל, הנטייה של עודד, הדמות הראשית, להקיץ משנתו מדי לילה ולבהות מן החלון למשך שעה בעוברים ושבים במורד הרחוב. או, למשל, חיבתה של מיה לעפרונות- זו הייתה רוכשת אותם מדי יום, רק בכדי שתוכל ללעוס את קצותיהם. או, תובנה מסוימת שהנחילו לדמויות הוריהן בילדותן, תובנה שנטמעה ומאז מתווה במידה זו או אחרת את תפישת עולמן.
במהלך תקופת הכתיבה הארוכה, שידעה עליות, ירידות, הפוגות רבות וייסורים אין ספור, הכרתי את חולשותיהן של הדמויות, את מגבלותיהן הרגשיות, את צורת הליכתן, וגם את דרכי החשיבה השונות של כל אחת ואחת מהן. ידעתי מתי הן עומדות לשקר, מתי לטעות, מתי הן עשויות למעוד מבחינה מוסרית.
אלא שלא יכולתי לנחש כיצד הן עשויות להתגבר על מכשולי העלילה השונים.
כיוון שכשדמות מעוצבת היטב, היא הופכת לישות עצמאית. או אז, נכון לו, לכותב, מאבק מתמיד בינו לבין הדמות: הכותב מנסה לשמר בקנאות את קו העלילה המקורי, בעוד הדמות המרדנית –והעיקשת לא פחות- דורשת את חירותה. ככל שהדמויות הלכו ולבשו אופי, ככל שאישיותן נתגבשה, כך רבו המכשולים שהנחתי בפניהן. מכשולים אשר תכליתם, כאמור, לשמור את הדמויות בגבולות העלילה הראשית. ואז הבנתי: עלי להיכנע. לעולם אין לנצח במאבק הזה! משום שיותר מכל, הסיפור הוא סיפורה של דמות. דבקות של הכותב ברצונותיו הראשוניים, מעוותת את אופייה העצמאי של הדמות הראשית, מגבילה את התפתחותה הפנימית ואת מידת מורכבותה, ומכאן, מעוותת את המהלך העלילתי הייחודי והאמין.
הגבלת דמות לקווי העלילה המקוריים, משמעה התפשרות. התפשרות מתוך ויתור על הבעה מקורית ויצירתית, ובאותה מידה זהו ויתור על שיא אמנותי.
המסקנה שלי היא שהכותב חייב לאבד שליטה על הדמות. כיצד? פשוט להיות נאמן לאופייה. אחרת, הסיפור הולך לאיבוד.