יום שישי, 20 במרץ 2009

ויי איזמיר




זהו חוף ימה של איזמיר, עיר נמל טורקית (העיר השלישית בגודלה בטורקיה, גם מבחינת מספר תושבים-3 מיליון איש), בה אני נמצא כעת. את התמונות צילמתי אתמול, וכמעט שפספסתי את השקיעה, אחרי שכל מיני מצחצחי נעליים ניסו לאנוס אותי לצחצח את נעלי הכדורסל המרופטות שלי. הסברתי להם שאני מפחד שאחרי הצחצוח עלולים להתגלות בנעליים עוד חורים, אבל אני לא בטוח שהם הבינו. טוב, גם לדוברי עברית לא תמיד אני לגמרי נהיר.
כשאני לא מצלם ולא תופר בורקסים בשרשרת, אני מסקר סדנת קולנוע מיוחדת בשם "גרינהאוס", בה משתתפים יוצרי קולנוע צעירים ומוכשרים (רובם) ממדינות אגן הים התיכון: תוניס, מרוקו, תורכיה, ישראל, הרשות הפלשתינאית, מצרים. זו הסיבה שאני באיזמיר ולא במישור החוף הישראלי. עכשיו, כשאני נח לי בבית קפה על שפת הים, 20 חבר'ה משפרים את הפרזנטציה הקולנועית שלהם, שתתקיים מחר, בפני רשתות טלוויזיה, מפיקי קולנוע ונציגי קרנות קולנוע ופסטיבלים חשובים מכל רחבי העולם. פרטים בהמשך. או, הנה, הבירה שהזמנתי הגיעה












יום שישי, 13 במרץ 2009

חרציות או לא להיות


מרבד החרציות שבתמונה, המלבלב מול הבית שלי, יהפוך בקרוב לשדה וילות. שורת הברושים שברקע, על פי התב"ע (תוכנית בניין עיר) המקומית, תהפוך לשורה צפופה של דופלקסים. "קידמה" קוראים לזה. איפה שהוא באמצע ייסלל כביש.

קפדוקיה 2008


זה לא כוכב מאדים. זהו חבל קפדוקיה שבלב לבה של טורקיה, המקום המדהים ביותר בעולם.
תושבי המקום גרים בתוך הרי המצנפת הללו, שנחצבו מבפנים לפני אלפי שנים. אשים עוד תמונות כי התמונה הזו לא משקפת את קצה קצהו של פלא הטבע הזה. בכל מקרה, לחצו כדי להגדיל.
התמונה צולמה מתוך כדור פורח, שהטייס שלו סטלן. הוא סיפר לנו שהרישיון שלו נשלל
כמה פעמים בשל חיבתו לאופיום. אותי זה דווקא הרגיע (צילם: אריאל שמידברג, שגם הוא היה יחסית רגוע)

פורים 2009

*מאז שתחפושת עוזי כהן, סגן ראש עיריית רעננה המנוח, כבשה את השוק - לפני ארבע שנים, חג פורים רק הולך ומידרדר. המסיבות המוניות, מסחריות, השמחה בהן מאולצת. בפאבים האווירה דיכאונית. השנה ראיתי מעט מאוד אנשים מחופשים, מעט מאוד ילדים מחופשים, וגם חלקם-רק כדי לצאת ידי חובה. ורק מכירות הנפצים לא נפגעו. המסורת הזו רושמת יציבות מדי שנה. הערסים בשכונה שלי חוגגים כבר שבוע. הם פועלים בהיחבא, כמו בחמאס, ורעשי הנפצים מדירים שינה מעיני. ניסיתי לשסות בהם את הכלב שלי, אבל הוא מפוחד כולו, רועד מהרעש, והולך אחרי לכל מקום, גם לשירותים. או שהוא עומד בפתח השער של החצר ולא מאפשר לי לצאת.

*הטלוויזיה הישראלית המסחרית התחפשה השבוע לטלוויזיה איכותית, ולא בהצלחה מרובה. למשל, כתבת פרסומת על הזמר עברי לידר, התחפשה לכתבה אמיתית ושודרה בתוכנית התחקירים "עובדה". רוני קובן, הכתב, דחף את עצמו תדיר לפריים, כמו היה חלק בלתי נפרד מהאייטם- אם אפשר לכנות את קידום המכירות המצולם, שלא מחדש מאום על הזמר, "אייטם". בכלל, יותר מדי כתבי טלוויזיה מגלומנים לא משלימים עם העובדה שלא הם הסיפור, אלא המרואיין. חוסר היכולת לתת למרואיין את מלוא הפוקוס מביך בכל פעם מחדש.

*גם השבוע התחפשה אורלי וילנאי לעיתונאית חוקרת בכירה. המצלמה של הסרה "שתולים" בהגשתה של הבלשית המהוללת וילנאי, תיעדה אותה מתדרכת תחקירנים, כמו הייתה שועלת תחקירים ותיקה שמאחוריה רשימת שחיתויות שחשפה במו ידיה. וילנאי, כמו בן זוגה גיא מרוז וכמו מיקי רוזנטל, בונים לעצמם קריירה של עיתונאים חוקרים לוחמניים, שלמעשה הם מסתמכים על תחקירים שנעשו בעבר ומצויים בארכיונים הנגישים לכל אזרח, ובנוסף על תחקירנים להשכיר שעושים את העבודה השחורה תמורת פרוטות. רוצים תחקיר על עוול נוראי? דברו עם תחקירני טלוויזיה, שמרוויחים שכר משפיל, בחלק מן המקרים אפילו לא מינימום.

*לפני ששודרה התוכנית "שתולים", הוציאה "קשת" הודעה לעיתונות על כך שחזיז הושלך לעבר מכוניתה של וילנאי, כנראה מצד מושאי התחקיר, כביכול להשתיקה. זה הזכיר לי תלונות למשטרה שנוהגים להגיש כמה ראשי עיר מכהנים, זמן קצר לפני מועד הבחירות המוניציפאליות, על כך ששמשת מכוניתם נופצה/ אלמונים ריססו כתובות נאצה בכניסה לביתם/ קיבלו איומים על חייהם/ ועוד ועוד סיפורים. תלונות מתוקשרות היטב, שתזמונם לא מפתיע.

*יומיים אחר כך שודרה כתבה על רמי קליינשטיין. עוד תחפושת- הפעם כתבה שהתחפשה לסרט דוקומנטארי. לפחות הכתב דני ענבר נשאר מאחורי המצלמה, להבדיל מרוני קובן. הייתה זו עוד כתבת רכילות ארוכה, באורך 45 דקות, שבה אומן מפורסם מכבס את הכביסה המלוכלכת שלו בחוץ, לנגד עיני האומה, ולמעשה מוכר את חייהם הפרטיים של אשתו לשעבר ושתי בנותיו בשביל רייטינג.

*משה קצב, הצדיק הל"ז, התחפש לאיוב, או לסוג של דרייפוס, במסיבת עיתונאים שכינס אמש באולם הבריתות של קריית מלאכי.
אני חף מפשע, טוען הנשיא לשעבר. הוא? טלית שכולה תכלת, כזה ששמו הטוב הלך לפניו, עד שלתמונה נכנס מני מזוז, המן הרשע, ו-ושתי, הלוא היא א', ה"מעלילנית", כלשונו. כן, כן. מלך המינויים הפוליטיים הישראלי, שעקף בסיבוב אשפי מינויים פוליטיים כמו פואד בן אליעזר, אהוד אולמרט וצחי הנגבי, מספר על עצמו שהוא ישר כסרגל, צח כשלג, בטח שלא נגע באף אחת מהכפופות לו. קצב מספר על עצמו שהוא אדם צנוע, הוא אפילו לא בברנז'ה של התקשורת ושל אנשי ההון. צודק. הוא בברנז'ה של העולם התחתון.

יום שלישי, 10 במרץ 2009

הודיווד

הצלחתו הגורפת של "נער החידות ממומביי" ממחישה היטב את פריחתו חסרת התקדים של הקולנוע ההודי. בעוד מספר צופי הקולנוע בארה"ב יורד משנה לשנה, במומביי המצב הפוך: אין מיתון, התעשייה משגשגת, והוליווד הפכה ממחוזרת למחזרת. וכמו בהוליווד, כך גם בבוליווד, לכל מלצר שמגיש טאלי יש בבית תסריט מוכן להגשה.
התפרסם ב-9 במרץ ב"גלובס"
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000432361&fid=3317

יום חמישי, 5 במרץ 2009

מסכנים הדגים. לא מספיק שהים מזוהם, שצריך לעטוף אותם בעיתונים?

בשבוע שעבר נדרתי נדר, שלא לכתוב בבלוג על נושאי תקשורת. רציתי שהבלוג שלי יהיה אופטימי, משעשע, מקורי וחיובי. בזה הרגע הפרתי את הנדר. כוס אמק. למה בכלל נדרתי? זה הרי היה די צפוי שתוך שבוע אשבר. טוב, כנראה שלעולם לא אתגבר על הצורך הזה, למחות נגד אותם "חברים" למקצוע, שמועלים בתפקידם פעם אחר פעם ומטילים קלון על מעט הכבוד שעוד נותר במקצוע העיתונות ההולך ונעלם. מה קרה הפעם? השבוע כמעט כל כלי התקשורת חגגו, פיזזו ורקדו על דמו של האלוף אליעזר מרום, מפקד חיל הים, אשר נתפס כשהוא מבלה במועדון חשפנות בדרום תל אביב .
איתרע מזלו של מפקד חיל הים, ולמועדון החשפנות נכנס בוקי נאה, עד לאחרונה כתב הפלילים של "ידיעות אחרונות", וכיום פנסיונר חובב סחי ומקומות מפוקפקים.
נאה לא בדיוק ניסה לכבוש את יצר הרכלנות שלו, יצר לו הוא חייב את הקריירה, ומיהר לחדור לפרטיותו של קצין צה"ל הבכיר כדי לזכות בתהילה עיתונאית מפוקפקת (לא מפוקפקת כלל עבור עיתונאים מסוגו, יש לציין), והן כדי ליחצן את המיזם התיירותי המחליא והמתועב שלו, עליו ארחיב בהמשך. בעצם, ארחיב עתה:
עוד בימיו ככתב הפלילים של העיתון, השלים נאה הכנסה חודשית בהעברת סיורי לילה מודרכים בביב השופכין של תל אביב: תמורת תשלום, נאה מוליך קבוצות של סקרנים חסרי חיים במסלול הפשע והעוני העירוני, מציג לראווה זונות ונרקומנים, כשהוא סוחר במצוקתם ובסבלם ללא כל בושה, מנצל את מצבם הקשה ליצירת אטרקציה תיירותית, תוך שהוא משלשל לכיסו שטרות כסף המצחינים מעודף חטטנות. ככל הנראה, מועדון החשפנות בו נתפס האלוף מרום היה אחד מבין האתרים התיירותיים במסלול הביבים של נאה ולקוחותיו.
מכל העיתונים שהתייחסו למקרה, קיבל נאה קומפלימנט: "העיתונאי שחשף את הפרשה". מה לומר, ממש עבודה עיתונאית מרשימה. טוב שלא כתבו "תחקיר". וכדי להוסיף חטא על פשע, נאה מצטייר כמי שעשה שירות אדיר למדינה, כשהוא מתריע על הסכנה הטמונה בתחביבו של הקצין: "גורמים עבריינים עלולים לסחוט את מפקד חיל הים ולהוציא ממנו סודות צבאיים רגישים", טען נאה הפטריוט, החרד לביטחונה של מדינת ישראל. איש מבין העיתונאים שציטטו את נאה הרכלן, לא העמיד אותו על מקומו. אם מפקד חיל הים נהנה להתחכך בחשפניות, האם זה אומר שהוא אינו נאמן למערכת הצבאית אותה הוא משרת משך שנים כה רבות? האם זה אומר שהוא סחיט? איך אפשר להרוס כך בן אדם?
אני לרגע לא מצדד במעשיו של האלוף מרום. מה שהוא לכאורה עשה רחוק מלהיות מוסרי, אבל כל עוד אין זו עבירה פלילית, מדובר בחדירה לפרטיות. למרות הסיכון הרב שהוא לקח, זכותו לשמור את הרגליו הרחק מעמודי העיתונים וממסכי הטלוויזיה. לפחות האחרון שומר על חוש הומור : "גם שני ביקורים הם בגדר מעידה חד פעמית".
העיתונות, למרבה הצער, חוטאת בירידה לרמתו של נאה. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" הנם צהובונים, וככאלה, אינני מצפה מהעורכים שלהם לגלות גדלות נפש או איפוק (כפי שאינני מצפה מבעל המועדון לשמור על איפוק. מצד אחד הוא אומר שפרטיות לקוחותיו הינה קודש, מצד שני, בידיעות אחרונות הבוקר "החשפניות מדברות: הוא נתן לנו טיפים יפים, אין לו במה להתבייש"). למעשה, אם הייתי דג, הייתי נעלב עד עמקי נשמתי מכך שגווייתי תתעטף בסחורה הזולה והצהובה ש"ידיעות" ו"מעריב" מוכרים מדי יום.
העצוב באמת הוא שעיתון "הארץ" שותף מלא בהזדהמות הזו, תוך שהוא חוטא במוסר כפול: "הארץ", שעל לקוחותיו נמנים בכירי הסרסורים של תל אביב, ודאי שאינו יכול לנקוט עמדה, גם לא מובלעת, כנגד הקצין. אם עיתון הארץ מתנגד לזנות, שיפסיק לאלתר להתפרנס מכספי זונות וסרסורים המפרסמים את שירותי המין שלהם מדי שבוע במקומון "העיר תל אביב" שבבעלותו.