יום ראשון, 17 במאי 2009

Yes we can

אקסל רוז? לא. אקסלרוד

למנתח שיר מזמור

הדרך אל הצמרת רצופה כוונות טובות. תשאלו את ציפי ברנד, שהסרט שלה, שמומן על ידי "יס", זכה במקום הראשון בפסטיבל "דוקאביב", ש"יס" היא נותנת החסות העיקרית שלו.


במקום הראשון בתחרות "הסרט הישראלי הטוב ביותר" שהתקיימה בפסטיבל "דוקאביב" שננעל אמש, זכה הסרט "גוגל בייבי", סרטה של ציפי ברנד, שהופק במימון חברת הלוויין "יס". "יס" היא נותנת החסות הראשית לפסטיבל "דוקאביב".
לכאורה יש טעם לפגם בכך שבתחרות הסרט הישראלי הטוב ביותר משתתפים סרטים שבהפקתם השקיעה נותנת החסות העיקרית של הפסטיבל. להבא, אף לשם מראית עין, ייטב אם לתקנון התחרות יתווסף קריטריון שלא יאפשר זאת. למען הסר ספק, אני סמוך ובטוח בכך שההחלטה לגבי הזוכים אינה נגועה בטעמים פסולים, וכי הבחירה ב"גוגל בייבי" כסרט הטוב ביותר נעשתה מתוך בחירה מקצועית, נקייה וטהורה. למרות ש"גוגל בייבי" אינו סרט טוב, בלשון המעטה. מה גם שבפסטיבל הוקרנו סרטים ישראלים נפלאים, בעוד "גוגל בייבי" הוא למעשה כתבת חדשות שנמרחה על פני שעה וחצי. ושלוש דקות היו מספיקות בהחלט כדי להעביר את הסיפור במלואו. האם "גוגל בייבי" היה זוכה במקום הראשון גם אם היה ממומן על ידי "הוט"? אני מאוד מקווה שכן.
$אילנה צור, מנהלת פסטיבל "דוקאביב", אין חשש לניגוד עניינים?
"אין בעיה עם זה. כשאנחנו שופטים, אנחנו לא יודעים מי תמך במי, ובמקרה זה יצא ככה. זה מקרי לגמרי"
$יש אפשרות שבעתיד תימנעו ממצב כזה, שבו נותני חסות משתתפים בתחרויות וזוכים?
"אין אפשרות כזאת. הלוואי שהייתה. אתה יודע מה? אם נמצא נותן חסות גדול, איזה סלולארי, נוכל להתנתק מהערוצים הדוקומנטאריים בשמחה. אני חותמת לך על זה".

נגר חובב דם

כאמור, אמש, במוצאי שבת אביבית ונעימה, ננעל פסטיבל "דוקאביב" 2009, הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטארי בתל אביב. בסינמטק 1, האולם הגדול בסינמטק תל אביב, הוקרנו הסרטים הזוכים בתחרויות השונות (הסרט הדוקומנטארי הישראלי הטוב ביותר, הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, סרט הסטודנטים הטוב ביותר). בסינמטק 2, האולם הקטן, הוקרן אחד הסרטים הטובים שידע הפסטיבל השנה: "המנתח האנגלי", סרטו של הבמאי הבריטי ג'פרי סמית'. המתעד את עבודתו של הנרי מארש, מנתח מוח בריטי בעל שם עולמי, שסדרת הרצאות שהעניק לפני כ-15 שנים בפני רופאים באוקראינה, מדינה עשירה ומושחתת שתושביה סובלים מהזנחה שלטונית ומתנאי טיפול רפואי עלובים ופרימיטיביים, מביאה אותו להחלטה להכשיר רופאים מקומיים ולהעביר את הידע הרב שצבר. מדי שנה מארש טס לאוקראינה, שם הוא חונך את ד"ר איגור קורילטס, מנתח צעיר ומסור בבית חולים עלוב.
יחדיו הם יוצאים למסע הצלת נפשות, תחת תנאי עבודה בלתי אפשריים. מול מצלמתו של סמית' הם מבצעים ניתוחים ללא הרדמה, ולצורך הסרת גידול גדול במיוחד הם רוכשים מקדחה בשוק. היחסים בין המנתח הבריטי לאוקראיני חמים ואמיצים. "הוא כמו אחי הגדול", מתוודה קורילטס הכמה למידע. הבדלי התרבויות ביניהם משתקפים בהבעת הרגשות השונה של כל אחד מהם, ובדיאלוג ביניהם, בעיקר כשהם ניצבים מול חולים סופניים. מארש הוא ציניקן, מנסה להדחיק את רגשותיו ככל הניתן, חזותו של קורליטוס, כלפי חוץ בלבד, קרה ומאופקת עוד יותר. המצלמה משילה את שכבות ההגנה הכה נחוצות במקצוע. מארש מספר כי הוא נקשר לאוקראינה, בעיקר למשפחתה של טניה בת ה-17, חולה שלא הצליח להציל כמה שנים קודם לכן. האחרון הוא נגר חובב, ורופא חובב דם, כהגדרתו. הוא מדמה את הצלחתו של ניתוח כניצחון בקרב, ומפליא באמירות יוצאות דופן בכנותן . מארש: "קל מאוד לעבור לצד השני של הרחוב", במקרה של טניה חציתי את הכביש...חשוב להפיח תקווה, אבל אני יודע שהרסתי לה את השנתיים האחרונות של חייה…לפעמים צריך לדעת לוותר". ובאותה נשימה הוא אומר, שהוא לא משוכנע כי בפעם הבאה יוותר. "אם בן אדם חי את חייו מבלי לעזור לזולת, חייו לא שווים כלום. הוא לא שווה שום דבר" מתוודה זה בסיום הסרט. ניק קייב ו-וורן אליס תרמו את המוסיקה לפס הקול הנפלא.

עולם הפצה חדש

"דוקאביב" השנה היה מוצלח וכן היה עמוס באירועים. בין סרטים ופאנלים על גסטרונומיה תל אביבית, הרצאות על העיר תל אביב ותיעודה הקולנועי- דגימות ממנה, מקבצי סקטים קצרים, הוקרנו במספר מועדים, וסרטים על אמנות ואומנים במוזיאון תל אביב, היו גם אירועים מקצועיים לאנשי קולנוע. תחת הכותרת "מודלים כלכליים במדיה החדשה" קובצו סדנאות שנועדו לסייע לקולנוען העצמאי להפיץ את סרטיו ברחבי העולם. סדנא מעניינת בת יומיים המשרה השראה על הקולנוען התיעודי, התקיימה במסגרת הפסטיבל בתחילת השבוע החולף ברחוב החשמונאים הסמוך למתחם הסינמטק: "סדנה לשיווק והפצה עצמאית של סרטים דוקומנטאריים", המיועדת ליוצרי סרטים ולמפיקים, אותה העבירו איש שיווק הסרטים פטר ברודריק והמפיק סנדי דובובסקי. מזה זמן מה בוחנת תעשיית הסרטים את המודל החדשני של תחום ההפצה, מעין בוחן בספקטרום רחב: בעידן האינטרנט, המאפשר גישה עצמאית יותר משוכללת יותר, נגישה יותר- הן לשוק המוסדי, הן לאנשי התעשייה והן לקהל הסופי. ברודריק מגדיר עצמו כפורץ דרך בתחום "עולם ההפצה החדש" בו לדבריו סיכויי ההצלחה של יוצר להפיץ בעצמו את הסרט שיצר, גדולים ורווחיים יותר מאשר ב"עולם ההפצה הישן"-כלומר, דרך מפיץ מקצועי. הוא מדבר על חופש, על הזדמנויות רבות הממתינות בסף הדלת, על עמידה ביעדי הפצה רבים – כמובן, מטרה שהשגתה דורשת עבודה קשה יותר וסיכון גבוה יותר. ברודריק: "זה אתגר שאינו מבטיח הבטחות, אך כשהשליטה בידיים שלכם, היוצרים, כשהפרספקטיבה היא שלכם, ניתן לכבוש טריטוריות רבות יותר".
כשהוא מציג רזומה מפואר של 500 סרטים אשר סייע ליוצריהם בהפצתם, כל זאת בתוך 7 שנים, מבטל ברודריק את החוקים הישנים של עולם ההפצה הישן. לדבריו, כוחו של האינטרנט בהפצת קולנוע דוקומנטארי ובגיוס מימון לסרטים, גדל מדי יום. דוגמאות, הוא מספר, לא חסרות: החל מהסרט "הסוד", מן זוהמה בז'אנר המודעות העצמית והתנ"ך של הכסילים עלי אדמות, אשר נמכר בלמעלה מ-2 מיליון עותקים דרך האינטרנט בלבד, דרך דוגמה של קולנוענית אמריקנית שגייסה קרוב למיליון דולר לפיתוח והפקת סרטה דרך אתר האינטרנט שלה, וכלה בניסיון האישי של דובובסקי, שותפו להנחיה. בהשוואה בין עולם ההפצה הישן לבין זה החדש, מבחינים השניים בכמה מרכיבים: אם בעולם הישן השליטה בהפצה הינה בידי המפיץ, הרי שהעולם החדש השליטה הינה בידי היוצר. וכי בעולם ההפצה החדש קיימת גישה ישירה לצרכן הסופי, קיימת אפשרות לבצע עסקאות נפרדות מול גופי השידור השונים, והדובדבן: עלויות ההפצה נמוכות בהרבה לעומת הפצה דרך מפיץ מקצועי.
הסדנה חשובה ומרתקת, וברודריק הכריזמטי בהחלט מצליח להפיח תקווה, אך עדיין, למרבית היוצרים-בעיקר הדוקומנטאריים, אין את האפשרות הכלכלית להפיץ בעצמם את סרטיהם. כוחם נופל מזה של המפיצים המקצועיים, שמציגים בפני גופי ורשתות שידור קטלוג סרטים רחב. ומכיוון שחתך הרווחים אינו גדול בז'אנר זה, עמלת המפיץ (בסביבות 35% מהמחיר הקטלוגי) ביחס לתמורה, איננה גבוהה מדי.

"בחיים כל כך קשה"

במלאת 100 שנים לעיר תל אביב, נערכה תחרות "דוקו צ'אלנג'"- תחרות אתגרית בין 15 צוותים של יוצרים דוקומנטאריים: על כל צוות ליצור סרט דוקומנטארי בן 7 דקות על העיר תל אביב, זאת בתוך 5 ימים. ביום שני האחרון, בתום ספירה אחידה לאחור, כ-80 קולנוענים יצאו לדרך, כשהם מצוידים בציוד צילום ובנושא לסרט, אותו בחרו מבעוד מועד. הנהלת התחרות הקשיתה במקצת, וערכה הגרלה של תת- ז'אנר. למשל, צוות ההפקה "איזי פארק" אליו התלווינו לכל אורך ההפקה, שנושא הסרט שבחר היה "עולמם של השליחים התל אביביים", הגריל את תת הז'אנר "היסטורי" ועל פיו בנה את הנרטיב. בליל יום ההזנקה, הבימאית שירה אפל ספרה 72 שיחות יוצאות מן הטלפון הנייד שלה, אותן ביצעה במטרה למצוא שליחים מתקופת קום המדינה, ואם אפשר, שיעברו מסך וישכילו לרגש. מכיוון שזמן מיותר לא היה, והמרוץ כנגד הזמן חייב עבודת תחקיר תוך כדי צילום, את השיחות ביצעה בעודה רכובה על אופנוע, בין אתרי הצילום השונים. למחרת, ביום השני לתחרות, התנהל מרדף אופנועים: אפל והצלם אלכס קורין דהרו על טוסטוס, כשהאחרון מצלמם שוטים ארוכים, יפהפיים ואומנותיים, של שליח בשם גיא, דמות מרכזית בסרט. אנחנו מאחוריהם, מדדים ברחוב קינג ג'ורג', סוגרים פערים בחנות פרחים בבן יהודה. בחצות של אותו יום נערכת פגישה ראשונה אצל יניב בלוך, העורך. התסריטאי יוסי עטיה מצטרף לנבירה בחומר הגלם. מתברר כי יש על מה לעבוד. גיא השליח הוא מוזיקאי בהתהוות, והצוות הנציח אותו בחדר ההקלטות, שר את פזמון הסינגל הראשון שלו: "בחיים כל כך קשה, אהובה", מתוך השיר נוטף השמאלץ "בחיים". בלוך עובר לסצנה הבאה, בה איש אקדמיה בכיר קובע שמאז ומתמיד נהוג היה "להרוג את השליח". היומיים הבאים הוקדשו לתיעוד שליחים משנותיה הראשונות של המדינה, כאלה שרתמו לחמוריהם עגלה עם תרופות, ביצים, חלב, בדרך לעוד לקוח מרוצה, כמו המשורר אברהם שלונסקי, למשל, או השחקן רפאל קלצ'קין.
המוזיקאי אלון כרמלי דגם קולות רקע, ערך סימפולים של קריאות קשר של תחנת השליחויות, ויצר פס קול מקורי, קצבי ומבריק.
שבת, דרום תל אביב, 9 בבוקר. על השולחן: שאריות ג'חנון. על הספה: ארבעה יוצרים חצי מעולפים, שלא ישנו כמעט שבוע. על רצפת חדר העריכה: סצנה שבו גיא השליח בוכה בכי תמרורים, כשדמעותיו זולגות על קסדת האופנוע כטיפות גשם שקופות על עלים. בסצנה הוא מספר על מקום מסתור אהוב, מבנה שהעירייה השמידה. שעתיים אחר כך, העותק הסופי של הסרט "ה-'לך תביא'" כבר היה מוכן.
ביום חמישי האחרון, בשעות הערב, נערכה בנמל תל אביב הקרנת כל 15 הסרטים. חלקם טובים מאוד, ביניהם "משחקים בקקי" (קומדיה משעשעת שאינה דוקומנטארית, על בעלי כלבים ומלחמתם בפקחים הקונסים על אי ניקוי צואתם של ההולכים על ארבע) "ה-'לך תביא'" ו-"חבילות" (משחק החבילה, גרסת הליל התל אביבי). סרטים אחרים עוסקים ביוצרים עצמם, העסוקים בעצמם יתר על המידה, או סרטים שפספסו את הסיפור ואת הרעיון, כאלה שחופפו, שיוצריהם בחרו במהלכים א-דרמתיים ויצרו כתבות טלוויזיה גרועות. כמה מהיוצרים התגלו כחסרי כישרון.
הסרט הזוכה הוא "האישה עם מצלמת הקולנוע", סרטו של הבמאי אבי וייסבלאי על לאה אקלסרוד, אלמנתו של חלוץ הראינוע נתן אקסלרוד, אשר כביכול חוזרת לרחובות תל אביב כדי ליצור את יומן הקולנוע האחרון. יוצרי הסרט זכו חבילת הפקה בשווי 10 אלפים שקלים. במקום השני: "האיש ההולך" (ליווי מצולם של הגיגיו הפשטניים של גלעד כהנא, סולן "הג'ירפות") ו"משחקים בקקי". את הדוקו-צ'אלנג' הפיק הדוקומנטאריסט ארי דוידוביץ', שהבטיח כי תשעת הסרטים הטובים יככבו בערב רביעי הקרוב ב"יס", וכן בהקרנות בסינמטק ועל גבי קלטות "דיוידי".
שני דברים בפרויקט גרמו לנו לאי נחת: סעיפים 2 ו-3 בכתב הסכמה להשתתפות בהפקה, עליהם הוחתמו היוצרים. סעיפים שגרמו לחלק מהמשתתפים לחוש מנוצלים. כך נכתב במסמך: "כל זכויות היוצרים וכל זכויות קניין רוחני אחרת בהפקה, ובכל יצירה מכל סוג שתיווצר על ידי או אגב השתתפותי בהפקה יהיו שייכות באופן בלעדי לך…בהתאם לאמור, תהיה רשאי לנהוג בזכויות המועברות בזה מנהג בעלים ולפעול בהן לפי שיקול דעתך המוחלט….כמשתתף הנני מעניק לך ולכל מי מטעמך או בהרשאתך רישיון בלעדי ובלתי חוזר לעשות שימוש בשמי, ולצלם, להסריט, להקליט ובכל דרך אחרת לתעד ולהטביע את דמותי וקולי וכל ביצוע אומנותי, ספרותי, דרמתי, או מוסיקלי במסגרת מתן השירותים…." ולהפיצו "בכל דרך ובכל אמצעי מדיה, בין שהוא ידוע או קיים כיום ובין שיומצא בעתיד, בכל מקום בתבל, וללא הגבלה בזמן". "טוב שלא ביקשו מאיתנו לוותר על כליה", אמרה אחת היוצרות.
מעבר להעדר הפן הערכי, ניתן לשער כי איכות הסרטים יכולה הייתה להיות גבוהה יותר אם כתב ההסכמה היה פחות דרקוני, כזה שלא היה מבריח יוצרים מנוסים וטובים.

יום שבת, 16 במאי 2009

ראיון בלעדי עם מת'יו ויינר, תסריטאי "הסופראנוס" ויוצר "הגברים של מחוז מדיסון"

על הסט של "הגברים של מחוז מדיסון".


מצא את האור. מת'יו ויינר



טוב, לא לגמרי בלעדי, מסתבר ש"הארץ" הפרו התחייבות לאמברגו (במשמעו התקשורתי, כמובן) ופרסמו ראיון עם ויינר לפני איזה חודש, וזו הסיבה שהכתבה לא תתפרסם בסופו של דבר ב"גלובס". אז הנה הראיון הגנוז, ולמטה: "מאחורי הקלעים: הראיון עם מת'יו ויינר".


עד לפני עשר שנים היה מת'יו ויינר תסריטאי ממורמר ונטול קרדיט בסדרות סוג ב' בטלוויזיה האמריקנית. בראיון חגיגי לקראת עליית העונה השנייה של הסדרה בישראל, הוא משחזר כיצד מצא השראה דווקא בין רגעי התסכול, עד שהפך ליוצר מוערך ביותר בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית, כתסריטאי ראשי ב"הסופראנוס" וכיוצר הסדרה "הגברים של שדרות מדיסון".

תסריטאי צללים, קוראים להם, לתסריטאים בעלי המעמד הנמוך ביותר בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית. הם כותבים סצנות, סיקוונסים (רצף סצנות היוצרות מיני נרטיב), דיאלוגים, מפתחים מאפייני אישיות של דמויות, ואין להם אפילו את האפשרות להתגאות בקרדיט- כבוד לו זוכה אף אחרון עוזרי התאורנים. עד לפני כעשור, התסריטאי מת'יו ויינר נמנה עליהם. כיום, אחרי שלוש שנים ככותב ראשי בסדרת הפולחן "הסופראנוס", ואחרי שתי עונות כיוצר סדרת המופת "הגברים של שדרות מדיסון" (במקור: "MAD MEN"), ויינר הוא אחד היוצרים המוערכים ביותר בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית. בראיון לבלוג "פנס רחוב" שהתקיים השבוע (בעצם, לא בדיוק השבוע, אבל זה נשמע הרבה יותר טוב. בעצם, הוא גם לא בדיוק התראיין לבלוג), במהלך הפוגה שלקח ויינר מהשחזת אחד הפרקים האחרונים של העונה השלישית (שתעלה בארצות הברית באוגוסט הקרוב) הוא משחזר את אותם רגעי תסכול שביניהם מצא השראה. ויינר: "היתה לי עבודה שלא אהבתי והייתי מאוד מתוסכל. לקחתי פנקס וכתבתי עליו שתי מילים: "הפרויקט שלי". הטמנתי אותו בכיס האחורי של המכנסיים ועבדתי עליו כל אימת שהייתי אומלל בעבודה. לפרויקט קראו "מד מאן", והוא עסק במשרד פרסום ניו יורקי בשנות ה-50 של המאה ה-20. כשסיימתי אותו, לפני כתשע שנים, שלחתי אותו לסוכן שלי, לכמה כותבים ולחברים. שלוש שנים אחרי כן, ב-2004, התסריט התגלגל איכשהו לידיו של דיוויד צ'ייס, יוצר "הסופראנוס", והוא לקח אותי ככותב ראשי בסדרה. ב-2007, כש"הסופרנוס" ירדה, "מד מאן" עלתה על המסך".

אשליה של חיים טובים

"הגברים של מחוז מדיסון", שהעונה השניה שלה תחל בשבוע הבא ב"הוט 3"), מביאה בפני הצופים את עולם הפרסום הניו יורקי של שנות ה-50. הרחק שנות דור מעידן האינטרנט, וזמן רב לפני שלפרסומת סמויה קראו "תוכן שיווקי" - מושג נפסד שהוחדר לז'רגון הישראלי ולכלי התקשורת בהצלחה יתרה. יחד עם זאת, הארכיטיפ של הפרסומאי המרפקן והנרקיסיסט לא השתנה בהרבה מאז, ובצדק.
$ויינר, מה הביא אותך לכתוב דווקא על תקופה זו? מה מיוחד ברוח התקופה?
"מה שבאמת ניסיתי לכתוב זה סדרה אמריקאית של שנות ה-50, את המציאות של אותה תקופה. רציתי להראות שיש לנו תפישה לא נכונה של אותה תקופה".
$מהי אותה תפישה לא נכונה?
"שבעבר הלא רחוק הייתה איזושהי תמימות. וזה לא היה כך. הסדרה עוסקת במורכבות של גיבור שחי בסביבה שלא מאפשרת מוסר, כמו טוני סופרנו".
$אבל בימינו ההשחתה המוסרית של ענף הפרסום נמצאת בשיאה. הפרסום חדר לתסריט, לתקשורת, פעמים רבות הוא מעצב את התוכן ואף יוזם אותו. איזו חשיבות טמונה במבט טלוויזיוני אל העבר?
"כשאתה מסתכל על ההיסטוריה, העולם מאז ומתמיד היה מעגל של שיווק- צריכה. לא הרבה השתנה. לכן אנחנו לא צריכים להתנשא על העבר שלנו. גם לא בתקופה הנוכחית.
$ובכל זאת, הרגלי הקניה השתנו. תרבות הצריכה השתנתה
"תרבות הצריכה האמריקנית השתנתה בזכות- או בגלל-שיטות מכירה חדשות. זה התחיל עוד בשנות ה-20, אז הרבה מעצבים הגיעו לארה"ב מאירופה, והעיצובים החדשים גרמו לאנשים לרצות דגמים חדשים. אם עד אז היית קונה מזווה פעם בשמונה שנים, כשהיית מוכרח להחליף, פתאום היו שקנו חדש מוקדם הרבה יותר, כי הציעו להם מזווה בצבע אחר. אנשים רצו דגם חדש של רכב, טלפון, לא בגלל פיתוח טכנולוגי, אלא בגלל אסתטיקה. נוצרה אשליה של חיים טובים יותר, כי אמריקה הפכה עשירה יותר".
$בעיקר משום שהפרסומאים מוכרים לנו דברים שאנחנו לא צריכים.
"זה נכון. יש בעסק הזה השפעה ושכנוע, אבל אף אחד לא יכול לגרום לך להרגיש יותר חסר ביטחון ממה שאתה. אתה לא יכול להאשים את הפרסומאים בכך שהם גורמים לנו להרגיש חסרי ביטחון".
$זה בדיוק מה שהם עושים. לגרום לאנשים לחוש חוסר ביטחון משום שאין ברשותם מותגים, מה שהופך אותם במידה רבה לשטחיים.
"בוודאי שאנחנו שטחיים. אנחנו צורכים מוצרי תרבות חומריים. לכן אני אומר שאנחנו מתנשאים על הפשטות של העבר, ולמרות שאנחנו מתקדמים מבחינה טכנולוגית, ויש קפוצ'ינו וטיפולים כימותראפיים, והגענו להישגים גדולים, הצרכים הבסיסיים שלנו לא השתנו: להתאהב, ללדת ילדים, להשיג קורת גג מעל לראש, וככל שיש יותר שפע וקדמה טכנולוגית, אנשים הופכים יותר חסרי ביטחון".
"יש לי עכשיו מערכת יחסים מוזרה עם המושג 'מותרות'. פסיכולוגים וסוציולוגים כותבים על זה, על אי היכולת לעמוד בפני זה, ברגע שאתה מתחיל לשפר את רמת החיים שלך. אתה קונה דבר אחד, ומתחיל להוסיף. יש לך עבודה יותר טובה, נולדים לך ילדים- אתה צורך עוד ועוד דברים. אחר כך רוכש לילדים השכלה. אבל יש דברים שאני עדיין מחשיב כמותרות, כמו טלפון נייד. באופן כללי אתה משיג יותר ממה שאתה צריך. אני חושב שזה משחית".

"אני אוהב בני אדם"

ויינר מספר כי במשך שנים תהה על קנקנו של בן האנוש, וכדי להגיע לעומקם של רבדים נפשיים, קרא ספרים על תנועות היסטוריות לאיכות הסביבה, ספרים על גלובליזציה, סוציולוגיה, פילוסופיה ופסיכולוגיה. וכי האג'נדה שלו בתחום התנהגות צרכנים מבוססת לדבריו על מחקר שערך, לדבריו, בעצמו.
ידע אישי וספרים אלו הטביעו עליו את חותמם, דבר שסייע לו בבניית דמויות עגולות, מורכבות, בעלות תחושות סותרות (אכזריות לצד חמלה, למשל) ועקרונות רופפים. במילים אחרות: מעט שחור, מעט לבן, הרבה גוונים אפורים. דין טוני סופראנו כדין דון דרייפר, הדמות הראשית ב"הגברים של שדרות מאדיסון", אותו מגלם בכישרון רב השחקן ג'ון האם, עד אז אלמוני בתעשייה. "אני אוהב בני אדם" ויינר מסביר, ומוסיף כי "לכל אחד יש סיבה למה הוא פועל כך וכך. זה מעניין אותי, לא מרחיק".
ואף על פי כן, ויינר לא עושה חסד רב עם הדמויות אותן הוא בודה. הגברים במשרד הפרסום "סטרלינג-קופר" השוכן בשדרות מדיסון במנהטן (מחוז משכנם של משרד פרסום רבים בניו יורק של אותה תקופה) מונעים על ידי עוררות רגשית גבוהה, קצרת מועד, כזו המובילה לתחושות כמו תשוקה, אהבה, חסך, שנאה, חסר נאמנות, והם גם מונעים לא פחות על ידי תאוות בצע ותיעוב השונה. הנשים במשרד מושפלות על ידי הגברים, והמניפולטיביות הטבועה בהן באה לידי ביטוי בעיקר אחת כלפי השנייה. ברוב מערכות היחסים הן כנועות. את היחס של הלבנים המעונבים אל האפרו-אמריקאיים, אפשר בקלות לנחש. ולמרות חיבתו של ויינר לבני התמותה, קשה שלא להבחין בעננת הציניות המרחפת מעל פני פרקי הסדרה. ציניות כלפי הדמויות, ענף הפרסום, הצרכן הסופי, כלפי עצמו.
ויינר: "אני לא בטוח שאני יודע לענות. אנחנו אנשים ציניים, זה נכון, ויחד עם זה, באותו זמן, יש את הניסיון האנושי הבסיסי, של כל אחד מאיתנו, לעבור שינוי בחיים. צורך בשינוי, שהוא אחד הדברים החשובים בעיני וזה אחד הדברים שהכי מעניינים אותי".
$שינוי או שיפור?
"שינוי. בסופו של דבר, גם כשאנשים מקיימים יחסי מין הם עוברים סוג של שינוי. זה מה שמעניין אותי בטבע האנושי. אפילו לקחתי קורס בקולג' על מיניות והשפעתה על בני אדם. חשבתי שזה היה נחוץ. אבל אז, באחד השיעורים הראשונים, איזה סטודנט צעיר הרים את היד ושאל את המרצה: מי גילה את הסקס האוראלי? והמרצה ענה: בערך חמש עשרה שניות אחרי שגילה את שיש לו איבר מין".

מסר חמקמק

לא מן הנמנע שאת דון דרייפר, הדמות הראשית בסדרה, יצר ויינר בדמותו: פרפקציוניסט, אינטליגנט, בעל חוש הומור מתוחכם. דרייפר הוא המוסרי מבין הלא מוסריים, היצירתי מבין היצירתיים ביותר עד אחרון חסרי הדמיון. דרייפר נד באי נוחות בין יצר ההישרדות לבין יושרה פנימית. ואילו ויינר מפלרטט עם מידת הצורך בחומר. מגדיר את עצמו כאחד האדם השבוי בעולם המוקף מותרות נגישה, אך מנגד, סולד מההשלכות של תרבות הצריכה המודרנית. אם יש בסדרה מסר כלשהו, הריהו חמקמק. מאידך, ויינר מנסה יותר מכל לשקף מציאות, כך שמול כל צופה נוצרת השתקפות עגומה, בה בעת שהטלוויזיה אינה כבויה.



מאחורי הקלעים: הראיון עם מת'יו ויינר

לראיונות טלפוניים עם שחקנים ובמאים אמריקניים יש כמה מאפיינים משעשעים החוזרים על עצמם, כמיטב המסורת התקשורתית הטרנס-אטלנטית.
ראשית, מתקשרת אשת יחסי הציבור של המרואיין או המרואיינת. כמעט תמיד שמה קימברלי, או ג'ניפר, או מרת'ה. השיחה נפתחת בהשתפכות אובר דרמתית, בכללה חזרה בת שלוש פעמים על ההוקרה "ס'נק יו סווו מאץ'ץ'ץ'!". מאזין מהצד עשוי היה לשער שהצלתי את קימברלי מטביעה במצולות בריכת הכימיקלים של "מכתשים-אגן".

אחר כך מתחיל הראיון. הוא לעולם בן 25 דקות, לא שניה יותר. גם אם המרואיין לא נפתח על ההתחלה, גם אם יש הרבה מאוד מה לשאול, זה בכלל לא משנה. אלו הם הכללים, ואין כל אפשרות לשנותם. כשמנסים, בדרך כלל, קימברלי/ג'ניפר/מרתה הופכות קשוחות, כמו נזירות בבית ספר נוצרי-קתולי.

הראיון עם ויינר מתחיל. כהרגלי, אני מתנצל על האנגלית הלא מושלמת שלי ("בתיכון הייתה לי מורה גרועה לאנגלית"). כהרגלם של המרואיינים האמריקניים, הם אף פעם לא צוחקים. חוץ מרבקה הול, כוכבת "ויקי כריסטינה ברצלונה" של וודי אלן, שמעבר לכישרון משחק מדהים ולאינטליגנציה נדירה, יש לה חוש הומור מפותח. אבל היא בכלל בריטית, כך שזו לא באמת דוגמה טובה. אבל את ויינר זה שעשע, מה גם שהעובדה הזו גרמה לו להיות יותר קשוב. זו סודה של המניפולציה הקטנה: גם אם בדיחת הקרש, המבוססת על סיפור אמיתי, לא שוברת את המתח, היא מכניסה את המרואיין לדריכות. הרי אין לי מושג מה הוא עושה במקביל, אין לי אפשרות לראות אותו (שיחת וידאו? אסור), או לדעת עם מי הוא נמצא, שמסיט את תשומת ליבו. דבר אחד אני יודע: אני צריך אותו איתי במאת האחוזים. כעת הוא מחויב יותר להקשיב, הוא מבין שהוא צריך להתבטא בבהירות, בחדות ובדיוק.
ואני יכול להרשות לעצמי לנשום נשימות ארוכות.
ויינר שאל מה שלומי. אז עניתי. "תשמע, יש פה כל היום הפסקות חשמל. אני בחושך עכשיו, מתפלל שהנר לא ייכבה. יש לי פנס למקרה חירום, אבל אין בו הרבה בטריות. אבל זה לטובה, כי נוכל לנהל שיחה, ופחות להיצמד לשאלות".
ויינר: "וואוו! הפסקות חשמל כל היום? איפה אתה גר?"
"אה...זה.."דיר גארדנ'ס" (גני צבי) זאת שכונת מהגרים ענייה, בדאון טאון הוד השרון. כלום לא השתנה פה בשבעים השנים האחרונות. כל מיני חיות מסתובבות חופשי ברחוב. סוסים, טווסים, כלבים, ערסים. יו ניים איט".

ככל שהראיון נמשך, וויינר מתגלה כבחור צנוע. עושה רושם שהאחרון עדיין מחובר בחבל טבור דמיוני לעברו כתסריטאי זוטר ונטול קרדיט.
בניגוד גמור ליוצרים ילידי היבשת בה הוא פועל. הוא אינו מזכיר את פרסי ה"אמי" ו"גלובוס הזהב" בהם זכתה הסדרה האיכותית המוערכת אותה יצר (להבדיל מ"הסופראנוס", אותה הוא קיבל בעונתה החמישית, כשהיא מגובשת ומעוצבת), והוא אינו מהלל או מעיד ולו לרגע על עיסתו- או מצטט את מילותיהם של המבקרים בתקשורת האמריקנית, אשר שיבחו השכם וערב את הסדרה המבריקה והמוקפדת, ואת שונותה ממרבית הזבל שעל המסך.

ולפתע חזר החשמל, ואיתו השאלות שהכנתי מבעוד מועד. ואז קימברלי נדחפה לשיחה: "מיסטר שירם" (אני: "יו קן קול מי מתן"), ווי אר אאוט אוף טיים. פליז, יו'ב גוט וואן מור קואסצ'ן טו אסק".
האמת היא שהיו לי עוד שלוש שאלות. בכל זאת- ראיון בחושך, וכו'. אבל את קים, במקרה זה, זה לא ממש עניין. אם הייתי ממשיך בשלי, היא הייתה צווחת "ס'נק יו סו מאץ'" וטורקת. אני יודע, זה כבר קרה לי בעבר.
בחודש הבא אפגוש את ויינר ואת קים בלוס אנג'לס, על הסט של הסדרה (ואולי אצא לאפטר משפחתי בסן פרנסיסקו- הי נטע, מה את אומרת?). זה הפיצוי ש"הוט" הבטיחו לנו בעקבות המחטף הדוחה של "הארץ". אני רק מקווה שלא תהיה הפסקת חשמל באמצע.