יום ראשון, 17 במאי 2009

Yes we can

אקסל רוז? לא. אקסלרוד

למנתח שיר מזמור

הדרך אל הצמרת רצופה כוונות טובות. תשאלו את ציפי ברנד, שהסרט שלה, שמומן על ידי "יס", זכה במקום הראשון בפסטיבל "דוקאביב", ש"יס" היא נותנת החסות העיקרית שלו.


במקום הראשון בתחרות "הסרט הישראלי הטוב ביותר" שהתקיימה בפסטיבל "דוקאביב" שננעל אמש, זכה הסרט "גוגל בייבי", סרטה של ציפי ברנד, שהופק במימון חברת הלוויין "יס". "יס" היא נותנת החסות הראשית לפסטיבל "דוקאביב".
לכאורה יש טעם לפגם בכך שבתחרות הסרט הישראלי הטוב ביותר משתתפים סרטים שבהפקתם השקיעה נותנת החסות העיקרית של הפסטיבל. להבא, אף לשם מראית עין, ייטב אם לתקנון התחרות יתווסף קריטריון שלא יאפשר זאת. למען הסר ספק, אני סמוך ובטוח בכך שההחלטה לגבי הזוכים אינה נגועה בטעמים פסולים, וכי הבחירה ב"גוגל בייבי" כסרט הטוב ביותר נעשתה מתוך בחירה מקצועית, נקייה וטהורה. למרות ש"גוגל בייבי" אינו סרט טוב, בלשון המעטה. מה גם שבפסטיבל הוקרנו סרטים ישראלים נפלאים, בעוד "גוגל בייבי" הוא למעשה כתבת חדשות שנמרחה על פני שעה וחצי. ושלוש דקות היו מספיקות בהחלט כדי להעביר את הסיפור במלואו. האם "גוגל בייבי" היה זוכה במקום הראשון גם אם היה ממומן על ידי "הוט"? אני מאוד מקווה שכן.
$אילנה צור, מנהלת פסטיבל "דוקאביב", אין חשש לניגוד עניינים?
"אין בעיה עם זה. כשאנחנו שופטים, אנחנו לא יודעים מי תמך במי, ובמקרה זה יצא ככה. זה מקרי לגמרי"
$יש אפשרות שבעתיד תימנעו ממצב כזה, שבו נותני חסות משתתפים בתחרויות וזוכים?
"אין אפשרות כזאת. הלוואי שהייתה. אתה יודע מה? אם נמצא נותן חסות גדול, איזה סלולארי, נוכל להתנתק מהערוצים הדוקומנטאריים בשמחה. אני חותמת לך על זה".

נגר חובב דם

כאמור, אמש, במוצאי שבת אביבית ונעימה, ננעל פסטיבל "דוקאביב" 2009, הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטארי בתל אביב. בסינמטק 1, האולם הגדול בסינמטק תל אביב, הוקרנו הסרטים הזוכים בתחרויות השונות (הסרט הדוקומנטארי הישראלי הטוב ביותר, הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, סרט הסטודנטים הטוב ביותר). בסינמטק 2, האולם הקטן, הוקרן אחד הסרטים הטובים שידע הפסטיבל השנה: "המנתח האנגלי", סרטו של הבמאי הבריטי ג'פרי סמית'. המתעד את עבודתו של הנרי מארש, מנתח מוח בריטי בעל שם עולמי, שסדרת הרצאות שהעניק לפני כ-15 שנים בפני רופאים באוקראינה, מדינה עשירה ומושחתת שתושביה סובלים מהזנחה שלטונית ומתנאי טיפול רפואי עלובים ופרימיטיביים, מביאה אותו להחלטה להכשיר רופאים מקומיים ולהעביר את הידע הרב שצבר. מדי שנה מארש טס לאוקראינה, שם הוא חונך את ד"ר איגור קורילטס, מנתח צעיר ומסור בבית חולים עלוב.
יחדיו הם יוצאים למסע הצלת נפשות, תחת תנאי עבודה בלתי אפשריים. מול מצלמתו של סמית' הם מבצעים ניתוחים ללא הרדמה, ולצורך הסרת גידול גדול במיוחד הם רוכשים מקדחה בשוק. היחסים בין המנתח הבריטי לאוקראיני חמים ואמיצים. "הוא כמו אחי הגדול", מתוודה קורילטס הכמה למידע. הבדלי התרבויות ביניהם משתקפים בהבעת הרגשות השונה של כל אחד מהם, ובדיאלוג ביניהם, בעיקר כשהם ניצבים מול חולים סופניים. מארש הוא ציניקן, מנסה להדחיק את רגשותיו ככל הניתן, חזותו של קורליטוס, כלפי חוץ בלבד, קרה ומאופקת עוד יותר. המצלמה משילה את שכבות ההגנה הכה נחוצות במקצוע. מארש מספר כי הוא נקשר לאוקראינה, בעיקר למשפחתה של טניה בת ה-17, חולה שלא הצליח להציל כמה שנים קודם לכן. האחרון הוא נגר חובב, ורופא חובב דם, כהגדרתו. הוא מדמה את הצלחתו של ניתוח כניצחון בקרב, ומפליא באמירות יוצאות דופן בכנותן . מארש: "קל מאוד לעבור לצד השני של הרחוב", במקרה של טניה חציתי את הכביש...חשוב להפיח תקווה, אבל אני יודע שהרסתי לה את השנתיים האחרונות של חייה…לפעמים צריך לדעת לוותר". ובאותה נשימה הוא אומר, שהוא לא משוכנע כי בפעם הבאה יוותר. "אם בן אדם חי את חייו מבלי לעזור לזולת, חייו לא שווים כלום. הוא לא שווה שום דבר" מתוודה זה בסיום הסרט. ניק קייב ו-וורן אליס תרמו את המוסיקה לפס הקול הנפלא.

עולם הפצה חדש

"דוקאביב" השנה היה מוצלח וכן היה עמוס באירועים. בין סרטים ופאנלים על גסטרונומיה תל אביבית, הרצאות על העיר תל אביב ותיעודה הקולנועי- דגימות ממנה, מקבצי סקטים קצרים, הוקרנו במספר מועדים, וסרטים על אמנות ואומנים במוזיאון תל אביב, היו גם אירועים מקצועיים לאנשי קולנוע. תחת הכותרת "מודלים כלכליים במדיה החדשה" קובצו סדנאות שנועדו לסייע לקולנוען העצמאי להפיץ את סרטיו ברחבי העולם. סדנא מעניינת בת יומיים המשרה השראה על הקולנוען התיעודי, התקיימה במסגרת הפסטיבל בתחילת השבוע החולף ברחוב החשמונאים הסמוך למתחם הסינמטק: "סדנה לשיווק והפצה עצמאית של סרטים דוקומנטאריים", המיועדת ליוצרי סרטים ולמפיקים, אותה העבירו איש שיווק הסרטים פטר ברודריק והמפיק סנדי דובובסקי. מזה זמן מה בוחנת תעשיית הסרטים את המודל החדשני של תחום ההפצה, מעין בוחן בספקטרום רחב: בעידן האינטרנט, המאפשר גישה עצמאית יותר משוכללת יותר, נגישה יותר- הן לשוק המוסדי, הן לאנשי התעשייה והן לקהל הסופי. ברודריק מגדיר עצמו כפורץ דרך בתחום "עולם ההפצה החדש" בו לדבריו סיכויי ההצלחה של יוצר להפיץ בעצמו את הסרט שיצר, גדולים ורווחיים יותר מאשר ב"עולם ההפצה הישן"-כלומר, דרך מפיץ מקצועי. הוא מדבר על חופש, על הזדמנויות רבות הממתינות בסף הדלת, על עמידה ביעדי הפצה רבים – כמובן, מטרה שהשגתה דורשת עבודה קשה יותר וסיכון גבוה יותר. ברודריק: "זה אתגר שאינו מבטיח הבטחות, אך כשהשליטה בידיים שלכם, היוצרים, כשהפרספקטיבה היא שלכם, ניתן לכבוש טריטוריות רבות יותר".
כשהוא מציג רזומה מפואר של 500 סרטים אשר סייע ליוצריהם בהפצתם, כל זאת בתוך 7 שנים, מבטל ברודריק את החוקים הישנים של עולם ההפצה הישן. לדבריו, כוחו של האינטרנט בהפצת קולנוע דוקומנטארי ובגיוס מימון לסרטים, גדל מדי יום. דוגמאות, הוא מספר, לא חסרות: החל מהסרט "הסוד", מן זוהמה בז'אנר המודעות העצמית והתנ"ך של הכסילים עלי אדמות, אשר נמכר בלמעלה מ-2 מיליון עותקים דרך האינטרנט בלבד, דרך דוגמה של קולנוענית אמריקנית שגייסה קרוב למיליון דולר לפיתוח והפקת סרטה דרך אתר האינטרנט שלה, וכלה בניסיון האישי של דובובסקי, שותפו להנחיה. בהשוואה בין עולם ההפצה הישן לבין זה החדש, מבחינים השניים בכמה מרכיבים: אם בעולם הישן השליטה בהפצה הינה בידי המפיץ, הרי שהעולם החדש השליטה הינה בידי היוצר. וכי בעולם ההפצה החדש קיימת גישה ישירה לצרכן הסופי, קיימת אפשרות לבצע עסקאות נפרדות מול גופי השידור השונים, והדובדבן: עלויות ההפצה נמוכות בהרבה לעומת הפצה דרך מפיץ מקצועי.
הסדנה חשובה ומרתקת, וברודריק הכריזמטי בהחלט מצליח להפיח תקווה, אך עדיין, למרבית היוצרים-בעיקר הדוקומנטאריים, אין את האפשרות הכלכלית להפיץ בעצמם את סרטיהם. כוחם נופל מזה של המפיצים המקצועיים, שמציגים בפני גופי ורשתות שידור קטלוג סרטים רחב. ומכיוון שחתך הרווחים אינו גדול בז'אנר זה, עמלת המפיץ (בסביבות 35% מהמחיר הקטלוגי) ביחס לתמורה, איננה גבוהה מדי.

"בחיים כל כך קשה"

במלאת 100 שנים לעיר תל אביב, נערכה תחרות "דוקו צ'אלנג'"- תחרות אתגרית בין 15 צוותים של יוצרים דוקומנטאריים: על כל צוות ליצור סרט דוקומנטארי בן 7 דקות על העיר תל אביב, זאת בתוך 5 ימים. ביום שני האחרון, בתום ספירה אחידה לאחור, כ-80 קולנוענים יצאו לדרך, כשהם מצוידים בציוד צילום ובנושא לסרט, אותו בחרו מבעוד מועד. הנהלת התחרות הקשיתה במקצת, וערכה הגרלה של תת- ז'אנר. למשל, צוות ההפקה "איזי פארק" אליו התלווינו לכל אורך ההפקה, שנושא הסרט שבחר היה "עולמם של השליחים התל אביביים", הגריל את תת הז'אנר "היסטורי" ועל פיו בנה את הנרטיב. בליל יום ההזנקה, הבימאית שירה אפל ספרה 72 שיחות יוצאות מן הטלפון הנייד שלה, אותן ביצעה במטרה למצוא שליחים מתקופת קום המדינה, ואם אפשר, שיעברו מסך וישכילו לרגש. מכיוון שזמן מיותר לא היה, והמרוץ כנגד הזמן חייב עבודת תחקיר תוך כדי צילום, את השיחות ביצעה בעודה רכובה על אופנוע, בין אתרי הצילום השונים. למחרת, ביום השני לתחרות, התנהל מרדף אופנועים: אפל והצלם אלכס קורין דהרו על טוסטוס, כשהאחרון מצלמם שוטים ארוכים, יפהפיים ואומנותיים, של שליח בשם גיא, דמות מרכזית בסרט. אנחנו מאחוריהם, מדדים ברחוב קינג ג'ורג', סוגרים פערים בחנות פרחים בבן יהודה. בחצות של אותו יום נערכת פגישה ראשונה אצל יניב בלוך, העורך. התסריטאי יוסי עטיה מצטרף לנבירה בחומר הגלם. מתברר כי יש על מה לעבוד. גיא השליח הוא מוזיקאי בהתהוות, והצוות הנציח אותו בחדר ההקלטות, שר את פזמון הסינגל הראשון שלו: "בחיים כל כך קשה, אהובה", מתוך השיר נוטף השמאלץ "בחיים". בלוך עובר לסצנה הבאה, בה איש אקדמיה בכיר קובע שמאז ומתמיד נהוג היה "להרוג את השליח". היומיים הבאים הוקדשו לתיעוד שליחים משנותיה הראשונות של המדינה, כאלה שרתמו לחמוריהם עגלה עם תרופות, ביצים, חלב, בדרך לעוד לקוח מרוצה, כמו המשורר אברהם שלונסקי, למשל, או השחקן רפאל קלצ'קין.
המוזיקאי אלון כרמלי דגם קולות רקע, ערך סימפולים של קריאות קשר של תחנת השליחויות, ויצר פס קול מקורי, קצבי ומבריק.
שבת, דרום תל אביב, 9 בבוקר. על השולחן: שאריות ג'חנון. על הספה: ארבעה יוצרים חצי מעולפים, שלא ישנו כמעט שבוע. על רצפת חדר העריכה: סצנה שבו גיא השליח בוכה בכי תמרורים, כשדמעותיו זולגות על קסדת האופנוע כטיפות גשם שקופות על עלים. בסצנה הוא מספר על מקום מסתור אהוב, מבנה שהעירייה השמידה. שעתיים אחר כך, העותק הסופי של הסרט "ה-'לך תביא'" כבר היה מוכן.
ביום חמישי האחרון, בשעות הערב, נערכה בנמל תל אביב הקרנת כל 15 הסרטים. חלקם טובים מאוד, ביניהם "משחקים בקקי" (קומדיה משעשעת שאינה דוקומנטארית, על בעלי כלבים ומלחמתם בפקחים הקונסים על אי ניקוי צואתם של ההולכים על ארבע) "ה-'לך תביא'" ו-"חבילות" (משחק החבילה, גרסת הליל התל אביבי). סרטים אחרים עוסקים ביוצרים עצמם, העסוקים בעצמם יתר על המידה, או סרטים שפספסו את הסיפור ואת הרעיון, כאלה שחופפו, שיוצריהם בחרו במהלכים א-דרמתיים ויצרו כתבות טלוויזיה גרועות. כמה מהיוצרים התגלו כחסרי כישרון.
הסרט הזוכה הוא "האישה עם מצלמת הקולנוע", סרטו של הבמאי אבי וייסבלאי על לאה אקלסרוד, אלמנתו של חלוץ הראינוע נתן אקסלרוד, אשר כביכול חוזרת לרחובות תל אביב כדי ליצור את יומן הקולנוע האחרון. יוצרי הסרט זכו חבילת הפקה בשווי 10 אלפים שקלים. במקום השני: "האיש ההולך" (ליווי מצולם של הגיגיו הפשטניים של גלעד כהנא, סולן "הג'ירפות") ו"משחקים בקקי". את הדוקו-צ'אלנג' הפיק הדוקומנטאריסט ארי דוידוביץ', שהבטיח כי תשעת הסרטים הטובים יככבו בערב רביעי הקרוב ב"יס", וכן בהקרנות בסינמטק ועל גבי קלטות "דיוידי".
שני דברים בפרויקט גרמו לנו לאי נחת: סעיפים 2 ו-3 בכתב הסכמה להשתתפות בהפקה, עליהם הוחתמו היוצרים. סעיפים שגרמו לחלק מהמשתתפים לחוש מנוצלים. כך נכתב במסמך: "כל זכויות היוצרים וכל זכויות קניין רוחני אחרת בהפקה, ובכל יצירה מכל סוג שתיווצר על ידי או אגב השתתפותי בהפקה יהיו שייכות באופן בלעדי לך…בהתאם לאמור, תהיה רשאי לנהוג בזכויות המועברות בזה מנהג בעלים ולפעול בהן לפי שיקול דעתך המוחלט….כמשתתף הנני מעניק לך ולכל מי מטעמך או בהרשאתך רישיון בלעדי ובלתי חוזר לעשות שימוש בשמי, ולצלם, להסריט, להקליט ובכל דרך אחרת לתעד ולהטביע את דמותי וקולי וכל ביצוע אומנותי, ספרותי, דרמתי, או מוסיקלי במסגרת מתן השירותים…." ולהפיצו "בכל דרך ובכל אמצעי מדיה, בין שהוא ידוע או קיים כיום ובין שיומצא בעתיד, בכל מקום בתבל, וללא הגבלה בזמן". "טוב שלא ביקשו מאיתנו לוותר על כליה", אמרה אחת היוצרות.
מעבר להעדר הפן הערכי, ניתן לשער כי איכות הסרטים יכולה הייתה להיות גבוהה יותר אם כתב ההסכמה היה פחות דרקוני, כזה שלא היה מבריח יוצרים מנוסים וטובים.

תגובה 1:

  1. האם הסרט "המנתח האנגלי" מבוסס על סיפור אמיתי?

    השבמחק