יום שבת, 12 באפריל 2014

גמילה (סיפור קצר)



ללכת על השביל שמימין למגדל המים, לחלוף על פני המחסן ששימש בעבר כאסם, ולהמשיך ישר עד שיבצבצו הדקלים אשר במרכזו של כיכר, כך עד שער היציאה. זהו, זה כל מה שנשאר. החופש.
"מבולבל?" שאלה המטפלת הראשית של המוסד, שלצורך מניעת זיהויים אקרא לה אפרת, ומאותה סיבה אקרא למוסד "המכון לגמילה על שם אבנר מינץ", אף שבכך אפגע במטרתו העיקרית של התורם הנדיב, שביקש להנציח את עצמו אחרי מותו. "האם אני מבולבל? לא יודע. אני מרגיש כמי שלומד ללכת מחדש", אמרתי לה. אפרת חייכה. "הרי זה בדיוק כך".
נפרדנו בלחיצת יד. מעין רשמיות מאופקת, כיוון שאסור מעבר לכך. תהיתי האם ניפגש מתישהו. "בשמחות", הפטירה, כאילו נכונו לנו שמחות בעולם הזה, ועוד כאלו המשותפות לשנינו. מה זה אומר, שניפגש בחתונה של מכר משותף? או שמא חשבה שאפקוד את המוסד הזה בשנית? הזכרתי לעצמי לא לייחס משמעות לכל דבר, וכי יש דברים שהמשמעות שלהם היא כמו של תמרור, או כמו דקלום אוטומטי של כרוז בתחנת רכבת, כזה המודיע: "התחנה הקרובה – חיפה בת גלים".
אפרת. דמיינתי לא פעם, במהלך חודשי שהותי פה, שאחרי שאשתחרר מכאן, יתפתח בינינו קשר אשר ירחיב את ההגדרה של יחסי מטפלת-מטופל. כמה מהדמיונות הללו היו גראפיים, אם להתנסח בעדינות. מצד אחד, זוהי מחשבה שכיחה, אפילו נדושה, בקרב מטופלים במוסדות מן הסוג הזה, מצד שני- זה אומר שהטיפול הצליח, כיוון שחזרתי להרגיש - שזו המטרה העליונה לשמה אושפזתי. ואיך אפשר היה שלא להרגיש? אפרת הייתה כל כך משוחררת במהלך האירוע הדמיוני בינינו, שהצלחתי לדמיין שהיא מסמיקה בכל פעם שנכנסה לחדר עם הקלסר השחור שלה, ואז ממהרת להתכנס בדפיו. תמיד הייתה פותחת את הקלסר בדיוק אחר החוצץ החמישי, שולפת עט מכיס הז'קט הלבן, כורעת מעט לפנים, במן התרסה לא מודעת, רושמת שעה ותאריך.
ניחשתי שהיא צעירה ממני בכמה שנים לא רעות, אך לא ידעתי לשים את האצבע ולומר בכמה שנים מדובר. הנחתי שתשע שנים מפרידות בינינו, מה שלימים התברר כניחוש מדויק למדי. ביומן – יומן שביקשה ממני ומשאר המטופלים לכתוב, החל מתום המפגש הראשון- הגדרתי אותה כ"מטפלת צעירה מבריקה, בעלת קול סמכותי ומבט רגיש ורציני. אני חושב שאני בדרך להיות מרוגש ממנה". בכל יום הרחבתי את התיאור. "הזיק בעיניה שובה לב. היא כמו מבקשת שאראה דרכו את המחשבות הכמוסות שלה. את התשוקות הנסתרות העמוקות. שאחלוק איתה בדיחות הומור שחורות, תובנות משותפות, רגשות, מילים גסות, שמפאת היחסים שבין מטפלת למטופל אנחנו מנועים מלנהל. והיא גם יפה נורא".
"היום ה...שלישי לחודש. טוב, עידו, אז איך אתה מרגיש היום?"
אז איך אני מרגיש היום? שאענה באמת? לא. לא אענה. למה זה טוב? זה לא. האמת היא שאני מרגיש בזרימת דם מוגברת בוורידים. מרגיש רעב למגע. חוש הריח חזר אלי, ויכולתי, כפעם, להתבשם בניחוחות פריחה. איך אני מרגיש? אני רוצה לשיר. לצרוח משמחה. לארח חברים – למרות שאסור להזמין אורחים. אני רוצה להתהלך בין האנשים בגב זקוף, כמו פעם. רוצה להשתטות, לשגות, למעוד, לבכות, לכעוס, לשנוא, לצחוק. אני מרגיש שאני רוצה לאהוב שוב את כל הנשים שפספסתי בחיי. ואת אלו שלא. רוצה לחוות שוב את אותן היקיצות מתוך כל בלהות הלילה. רוצה לכפות על החלומות הללו סוף טוב. רוצה להמשיך ולהמשיך להרגיש.
"את יודעת מה אני מרגיש, אפרת, אני רוצה לנסות לצאת מפה, אני לא שייך לפה, זה כלא פה", שיקרתי במצח נחושה.
אפרת עצמה את עיניה למספר שניות. שזה, אני מוכרח לומר, הרבה יותר אלגנטי מאשר לפהק. האם זה משהו שמלמדים באקדמיה, או במדרשה בה מכשירים מטפלים, או שזוהי עצימת עיניים מנומסת שהיא שלה ורק שלה?
"לא. הכלא שחיית בו, זה מה שהביא אותך לפה. הכלא הטבעתי שהתהלכת בו והתמכרת אליו, שהפך אותך למסומם. אתה רוצה לצאת? אתה תצא. אבל בסוף התוכנית, לא רגע לפני. בסך הכל נשארו לך עוד ארבעה שבועות. סליחה- חודשיים וחצי".
החודשיים וחצי הפכו לחודש, שהפך לשלושה שבועות.
"היום ה..אחד עשר לפברואר", אמרה וכתבה, וחיכתה שאוציא הגה. שתקתי.
"מה שלומך, עידו?", לחשה.
"אה.. באמצע"
"מתגעגע לאשתך?"
"לפעמים", גיחכתי.
"אתה אוהב אותה?"
רציתי לומר שלפעמים, אבל העדפתי שלא לענות. זו הרי לא שיחה, זה כמו טופס של ראיון שצריך למלא.
"אהבה. אתה מאמין בה?", אפרת שאלה.
"אני מאמין שאהבה לא שונה מכל תחושה, ותחושה היא הוויה"
"אתה רואה, אתה שוב בורח. אתה צריך להתעמק בסיבות. במה גורם לך לשקוע במלכוד הזה. אני אהיה ישירה איתך ואגיד לך, שההתמכרות הזו, היא סוג של התאבדות איטית. אני אגיד לך את זה לא כרופאה מטפלת, ואני אגיד את זה בשפה עממית- אתה בחור מאוד מוצלח, למה אתה עושה לעצמך את זה?"
אני די מחבב את אשתי. אישה טובה, עם רגליים בקרקע. אמות המידה שלה פשוטות, וזו מעלה מאוד גדולה, כיוון שיש בכך חוסן. היא תהיה נאמנה בכל אחוז ואחוז. אם להזדקן, אז רק איתה. אבל אני לא מצליח להימנע מלפתח רגשות עזים כלפי נשים חדשות. ואני איש מכירות, כך שיוצא לי לפגוש, כי אנחנו, אנשי המכירות, מסתובבים כל היום בין משרדים, וחשופים לזה יותר. יש כאלה שאומרים שהמקצוע בחר בהם. אני לא יכול להגיד את זה על עצמי. אני גם לא בחרתי במקצוע, אני בחרתי בהכרה בכך שאין דרך שתרסן את הרצון של המוח שלי בגמול מיידי. אשתי, רונית, היא מודעת ל'כימיה של המוח שלי' – ככה היא קוראת לזה. לדבריה, היא מסוגלת להכיל את אותן 'חולשות כימיות', כי היא יודעת שבשלב מסוים אשתעמם ואז אשבע, והרומן המזדמן יסתיים. היא יודעת שלעולם לא אעזוב אותה. מכירה אותי, נו. לזכותי ייאמר, שאני משתף אותה. לא מחסיר ממנה דבר. והאמת- אני לא צריך אפילו לספר. היא מזהה בעצמה מתי אני חש ריקנות, חרדה, מן נואשות שכזו, שקיים לה פתרון אחד. או יותר מאחד. בדרך כלל יותר מאחת. רונית, יש לה היכולת להבחין. כמו שהיא יודעת היטב מתי אני מכושף רגשית, היא גם יודעת להוקיר אותי על האיפוק שאני אוצר בי תכופות, למרות כל ההסתייגויות המובנות. "למרות שאני מאוד רוצה, אני לא יכולה להגיד לך שאני אסירת תודה, כשאני רואה אותך סובל כל כך". הרעיון של האשפוז היה, מן הסתם, שלה. היא ראתה כמה אני מנסה לשלוט בעצמי, כמה אני סובל בזמן האחרון, עד כמה אני כבוי, ולראשונה הודתה שהיא מרגישה מתוסכלת מכל זה. "אני יודעת שאתה אוהב אותי, ושתלך למכון בשביל שנינו. בשביל שנוכל להמשיך לחיות ביחד", ככה היא אמרה. היא שמעה דברים טובים על המקום. היא שברה תוכנית חיסכון, והופ- הנה אני כאן.
סיפרתי לאפרת על המצב בבית, ועל הספר שאני כותב. רומן ביכורים שאפתני שאני לא מצליח לסיים. "מועדון יום רביעי" קראתי לו, והוא כתוב- הזהרתי אותה- בשפה שהיא גבוהה וזולה כאחת, כמו נפשות הגיבורים בספר, החברים במועדון הזה. היא אמרה שהיא תשמח לקרוא ולחוות דעה. אפילו כמה פרקים, אם ארגיש בנוח לחלוק. ושהיא בטוחה שיש לספר קול ייחודי. ושאולי אחרי השהות פה במוסד, אצליח גם לסיים לכתוב אותו. אם דעתי לא תוסח ממה שבימים כסדרם מסיח אותה. שמחתי שהיא הביעה עניין, והבטחתי לשלוח. אפרת נזכרה במטופל ששהה פה, שגם הוא, כמוני, סבל מאותה התמכרות לנשים, וגם הוא כתב ספר, וגם הוא, בתקופות שפל כפויות, סבל מאדישות כמעט מוחלטת לסביבה ולא חש צורך בתקשורת בין אישית. מה שהוביל אותו לניכור ולהתבודדות מרצון ולהזנחה רגשית. לצערי הוא כבר לא פה, ואני אומר 'לצערי', היות ואין לי מקור להשוואה. הרוב כאן- יש פה בזמן נתון בין שלושים לחמישים מטופלים- הם מכורים מסוג אחר. והם מחולקים לקבוצות, לפי סוג ההתמכרות. מכורים לריגושים, מכורים לקונספירציות- 'קונספירנואידים', בשפת המקום, מכורים לאוכל, מכורים להימורים, לאינטרנט, לקניות, קלפטומנים, מכורים לעבודה, מכורים לספורט. יש פה אנשים שמכורים לתלישת שיער, והאמינו לי, זה לא מחזה שאתם רוצים לראות. חלק מהמטפלים פה היו מכורים לשעבר. הטיפול פה, זה חלק מהתיקון שלהם. הם לא יודו בכך, אבל הם לעולם מכורים. הם רק בלי הסם שלהם. מעניין, שאלתי את עצמי - ואם אני לא טועה אפילו כתבתי את זה ביומן, לפחות פעמיים אם לא יותר- מעניין למה אפרת מכורה?
לילה ירד על המוסד על שם אבנר מינץ. סליחה- על המכון לגמילה מהתמכרויות התנהגותיות על שם אבנר מינץ, שכנראה היה מכור בעצמו, אחרת- מדוע לתרום דווקא למוסד השיקומי העלום הזה, ולא, נניח, למקום של מחלות פופולאריות יותר, כמו למשל- כזה המטפל בסרטן, או בחקר המוח? בכל אופן, הלילה הזה הוא לילה שקט. למעשה, כל לילה כאן הוא לילה שקט יחסית, אף שאין זה שקט אמיתי. אפשר להשוות את זה להר געש שקט, שעשן אפור רוחש בצמרתו. מתישהו, שכן איש אינו יודע מתי, הר הגעש על שם אבנר מינץ עלול להתפרץ. האם בכל רגע? האם יש רמיזות לכך, או שזהו שוב הדמיון הפרוע שלי, או, כמו שאפרת מגדירה אותו: 'רשת אסוציאציות סבוכה ורחבת תאים שמקיימת אינטראקציה בין הפעילות היוצאת והנכנסת למוח'?
הדמיון הפרוע שלי, אין לו מעצורים, תודה לאל. הדמיון הפרוע, הוא הנכס החשוב ואולי היחיד שלי. הוא מעצים את העולם שלי, מעשיר אותו, מגדיל את הרצונות, נוטע בי תקוות להגשים, וצרכים מקודשים, ואת הדרכים המופלאות לספק אותם. הדמיון שלי משוחרר ממושגים של סדר, קיבעון, זמן או צורה. הוא לא כפות למאום. הדמיון משכיח ממני את העולם שנגזר עליי להיוולד לתוכו, עולם שבו הדמיון הנו שריר מתנוון, שתכליתו הינה הגשמה רעיונית שכבר מומשה בעבר. עולם אשר שולל את קיומה של זהות מבוססת דמיון. עולם המונע על פי צו מלאכותי הכופה עליך ייאוש שקט וטורדני. ואני, אני רוצה לממש את צו הדמיון הצמא לחופש העונג ולחופש השפע, וכתוצאה מכך- לשפע של עונג. אני כמה לעולם בו השקיקה אינה נאסרת באמצעות משמעת זוגית אכזרית ופרימיטיבית המתכחשת לתשוקה. אני משתוקק לחיים בעולם בו אדם אינו ישות אומללה המתבוססת בחסכיה. לא! אני רוצה שאישה צעירה תתאפר לכבודי, שחיילת תפשוט מדיה בפניי, שבחורה תבחר שמלה בחנות ותחשוב האם היא יפה בעיניי, שרופאה בכירה במוסד על שם אבנר מינץ, שבעלה וילדיה בבית, תשיל את חלוקה ותלחש באוזניי מילים ואנחות, כמו הייתי האחד המושיע, ותעניק לחיי שכרון חושים ותחושת חשיבות ועליונות.
*
טיפול ללא כדורים. זהו המוטו של המוסד הזה. לא בשל זלזול בעולם המדיצינה, חלילה, אלא משום שהוא פועל לבסס מחקר פסיכולוגי מעמיק, מה שאומר, אם להיות בוטה לרגע, שבקרב המטופלים במכורים למין, החלוקה לקבוצות נשים וגברים לא בהכרח עוזרת. אבל זה רק בשלב הראשון של הטיפול. בשלב השני, של אחרי ההתנזרות הכפויה, מלמדים את אותם מכורים ליהנות מהאינטימיות של יחסי המין. מהחום, מהמחוות הלא טכניות. אני חושב שדרכי הטיפול בכל צורת התמכרות לא שונות בהרבה זו מזו. אולי כי הצרכים הפסיכולוגיים ופיזיים דומים- לפחות כך אני חווה את זה, בשיעורי המדיטציה והיוגה היומיים, להם שותפים כל החוסים, ללא יוצא מן הכלל.
המכורים לריגושים והמכורים לאינטרנט והקלפטומנים משתכנים יחדיו, באותו מבנה, יחד עם חוסים בעלי הפרעות שטיבן הימנעות. ואילו אני נאלצתי לסבול את חברתם של המכורים להימורים, לאוכל, לעבודה ולספורט.
"בוא נתערב על משהו", הצעתי למכור להימורים בשם צפריר, לכאורה רק כדי להפיג את שעמום הפסקת הבוקר. "על מה?", השיב זה בעיניים בורקות.
"אני אומר שבמחסן הגדול, ליד מגדל המים, כל לילה מתקיימים שם ניאופים".
"לא נכון! תישבע"
"על מה מתערבים?", חייכתי, וחיוך- אם יצא לכם לשחק פוקר מדי פעם, אתם בוודאי יודעים: חיוך נתפש על ידי השחקנים בשולחן כביטוי למהלך בטוח. וכמכור להימורים, צפריר אמור היה לדעת את הכלל מספר אחת בפוקר: אם בתוך רבע שעה אתה לא מצליח לגלות מי הפראייר, כנראה שהפראייר הוא אתה.
"אתה ראית משהו?"
"לא", אמרתי, "אבל יש לי הרגשה. מן תחושת בטן".
"טוב, על כמה?"
"חמשת אלפים שקל".
"חמשת אלפים שקל. סגור. נלך הלילה לבדוק?"
"כן. ניפגש פה בחצות".
בהליכה שפופה, כמו חיילים מעבר לקו האויב, התגנבנו אל הדלת האחורית של המחסן. דלת הברזל לא הייתה נעולה, אך נדמה כי הצירים לא שומנו יובלות, כך שרעשי חריקה צורמניים עלו כשמשכנו בעמל רב את הידית. הדלת נפתחה וצעדנו חרש פנימה, ונשכבנו בין ערימת עצים משויפים, בחושך מוחלט, וחיכינו.
"אנחנו כבר שעה פה וכלב לא נכנס", לחש צפריר והוסיף בלחש תרועת ניצחון. "יאללה, חמשת'לפים קלילים, קדימה. ניצחתי"
"חכה, צפריר, עוד חצי שעה. אם אף אחד לא יבוא בחצי השעה הקרובה, אז ניצחת. אבל חכה"
הדלת הראשית של המחסן נפתחה בחריקה, ואפרת נכנסה. נשענה על הסולם שהיה שעון על הקיר, והדליקה סיגריה. את התיק הניחה על הרצפה. התיק, שבו התרופות שהבטיחה, שיעזרו לי להיגמל.
אבל בשביל להיגמל, אמרה, אין צורך להתנזר. התנזרות היא השלב הראשון, בעוד שאני כבר בשלב מתקדם אחר. ניתקתי מערימת העצים וקמתי. הדלקתי נר וצעדתי לעבר אפרת. הנחתי את הנר לא הרחק מהתיק שלה. התקרבתי אליה, בעוד היא טיפסה שלב בסולם והסתובבה. הפשלתי את תחתוניה ואת החצאית הצהובה הצמודה שלה, והסתחררתי רק מלשמוע את מילות הפיתוי שלחשה לאוזני, שמיהרו להחיש אותי אל גופה. יכולתי לראות את פיו הפעור של צפריר, שמצד אחד הפסיד, אך מצד שני הפסיד שעות שינה, שזה אומר שהוא הרוויח. אפרת התנצלה על האיחור, אמרה שהילדים לא רצו להירדם. סיפרה להם שוב את הסיפור "לילה טוב של שובי הדוב", אבל זה לא עזר. היא שאלה מי שם, מי מסתכל ושומע. הידיעה שמישהו מהמטופלים מסתכל, הפך אותה למרוגשת עוד יותר, ואני סומרתי מליטוף עור שדיה וישבנה הרך. היא פיסקה רגליה ואני, באיטיות, נישקתי אותה מטה-מטה, עד בקעת ירכיה.
השחר הפציע במכון על שם התורם, נו, ועל רצפת המחסן היינו שנינו שרועים. אפרת התנשפה בכבדות, כמי שכוחותיה כלו. "שני כדורים", אמרה בשארית כוחותיה, "שני כדורים, בבוקר ובערב, כל פעם אחרי האוכל, אל תשכח. רק ככה תיגמל", אמרה, בעוד ידה מגששת אחר החצאית.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה