יום שלישי, 25 באוקטובר 2016

יש דברים חשובים יותר מסרטים




פסטיבל הסרטים חיפה היה מעולה השנה. חבל שהוא נחתם באקורד צורם בשל הענקת פרס לשחקן משה איבגי. חבל שזה מה שבעיקר יזכרו מהפסטיבל השנה. חבל, והיה אפשר למנוע את זה. היה צריך למנוע את זה. יש עוד הרבה מה להגיד על איבגי, ועל התמונה הכעורה שבמרכזה שפל מוסרי עמוק- שפל שמשליך על תעשייה שלמה: גיבוי קולגיאלי חסר תקדים למי שתלויה נגדו ערכאה משפטית חמורה בגין הטרדות מיניות ואף יותר. קולנוענים, שמאלנים, ליברליים, אנשי רוח – מסתבר שבטבע כמו בטבע: החזק שולט. זה המסר העגום. אני נשבע שאם תיוולד לי בת, אני אקנה לה אקדח לבת-מצווה. עוד על איבגי, בפסקת הסיום. עכשיו לסרטים. אה, רגע- לפני כן, הקדמה קלה: אני חושש שאזדקק לעוד פוסט על מנת להקיף את חוויות הפסטיבל, כולל ראיון אמצע עם השחקן הרומני אדריאן טיטייני, ופוסט נפרד על בתי הקפה בחיפה, שיעלה ביום חמישי בבלוג הצעיר והבועט "המטחנה". כל זה יקרה בימים הקרובים. אני איטי השנה, אני יודע.

אמריקן האני
לבמאית הבריטית אנדראה ארנולד ("דרך אדומה"), אחת היוצרות המרתקות הפועלות כיום, יש חיבה לעוסקים במלאכות שוליים. האנשים האפורים, לכאורה, מה שאנו מכנים כ"האנשים  השקופים", ששגרתם נסתרת מעינינו, מסקרנים אותה. ארנולד מחפשת את האנושיות דווקא שם. את החיים בשולי החברה, את אחורי הקלעים של שוליים. קל יותר לכתוב סיפור על מחזאי, שחקן, כוכב רוק או במאי קולנוע – עולמות הקרובים לעולמו של התסריטאי-במאי, ולא בכדי הרבה במאים נוטים לעשות זאת. ארנולד הולכת הכי רחוק משם, אל מחוזות שהיא ככל הנראה לא מכירה במידה מספקת, וספק אם הקהל שלה מכיר. ב"דרך אדומה", הגיבורה היא פקידה עירונית הצופה במצלמות אבטחה הפזורות ברחבי עיר ומתבוננת לעומק בפיסות שגרה של אלמונים (בזמן שהצופים מתבוננים בה בשעות עבודתה ומחוצה להן, והופכים עדים למעבר של הגיבורה אל הצד השני של המסך). ב"אמריקן האני" החליף המסע את המסך.
חבורת צעירים אאוטסיידרים חיים על הכביש, תוך כדי נסיעה בדרכים צדדיות, מעיירה לעיירה, ומוכרים מנויים למגזינים שאף אחד לא צריך. טקטיקת המכירה שלהם, האסטרטגיה שמאחוריה, וסיפוריהם האישיים, מציירים תמונה כמו דוקומנטרית. ארנולד מפגינה את מלוא כישרונה בדרמה עצמאית מקורית ומהפנטת הזו, שיכולה הייתה להיות מושלמת, אלמלא ליהוק לא נכון לתפקיד הראשי. גיבורת "אמריקן האני" היא סטאר (סאשה ליין), נערה שברחה מביתה הלא מתפקד והצטרפה לחבורה בעידודו של ג'ייק (שיה לה באף, השחקן ההוליוודי המרשים ביותר בין בני דורו). סטאר היא דמות שקשה מאוד לחבב, והסיבה היא שסאשה ליין, השחקנית שמגלמת את סטאר, לא מצליחה להעביר רגש. גם בפעולות האציליות שסטאר עושה, כמו להציל יתוש, או לרכוש מזון עבור ילדים להורים נרקומנים, אין ביטוי רגשי ולכן כלום ממנה לא נוגע. להבדיל, קריסטל, מנהיגת החבורה, מצליחה להיראות מטורפת ואכזרית, ועם זאת לחדור ללב הצופה. השחקנית הצעירה ריילי קאהו עושה תפקיד שלכאורה כל שחקנית טובה יכולה לעשות, אך מעטות הן השחקניות אשר מסוגלות לעצב דמות כה ייחודית ומורכבת. קאהו עושה תפקיד כל כך מבריק, שיש לקוות שזה יזכה אותה במועמדות לאוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה. גם לארנולד מגיעה מועמדות עבור התסריט המעולה ועבור עבודת הבימוי - השליטה של ארנולד בצילום בחללים צפופים, והדרכת שחקנים, הן פנומנליות, ולפיכך מעוררות התפעלות.



בגרות
איזה במאי גדול כריסטיאן מונג'יו הזה. בצדק רב הוא נחשב לאחד הגדולים ברומניה ובעולם כולו. הוא לא רק יודע לספר סיפור- הסיפורים שלו מכושפים. לא בכדי טיטייני, המגלם את הדמות הראשית בסרט, מעריץ אותו. הוא מהלך קסם על הקהל כשם שהוא מהלך קסם על השחקנים, וב"בגרות" הוא היטיב ליצור דרמה בין הורים לילדיהם שמתפתחת לכדי סיפור מתח. רומיאו, הגיבור, רופא במקצועו, חווה בדידות גדולה וחוסר אונים בעת שהמשפחה שלו מתפרקת – תוצאה של בחירות שגויות שעשה: בגידה באשתו, והסתבכות מיותרת בניסיון לסייע לבתו, לאחר שהותקפה מינית. אף שחטא מבחינה מוסרית, הצופה כמה לגאולה של רומיאו, ונשאלת השאלה: האם עצם ההזדהות עם רומיאו הינה עדות לכך שהצופה עובר במהלך הסרט תהליך של התדרדרות מוסרית? לא מן הנמנע שכן. אני סבור שההזדהות העמוקה נובעת מהאנושיות שבחולשותיו של רומיאו, וגם מהבנת הרקע – הניסיון להבין יותר את רומניה של ימינו, ששחיתות קדומה מהעידן הקומוניסטי חלחלה בה, ונדמה כי יחלוף זמן רב עד שאבק הקומוניזם ישקע באדמתה.



אנונימית
הסרט שהכי ציפיתי לקראתו, והיחיד מכל סרטי הפסטיבל בהם צפיתי שאכזב אותי. אני אוהב סרטי מתח, אני אוהב קולנוע אמריקני עצמאי והרעיון של הסרט- מסיבת יומולדת בה מופיעה דמות מעברו של חתן השמחה, כשהיא מתלווה לחברו לעבודה ונושאת שם שונה וביוגרפיה שונה, ולכאורה לא מזהה אותו. משם הכל הולך מסתבך. איזה יופי של רעיון. איזה תענוג תסריטאי זה עבור התסריטאי. איך אפשר לקלקל את זה? מסתבר שאפשר. עד לרגע שבו נפתחת הדלת ואותה אישה זרה נכנסת- הסרט עובד מצוין. מאותו הרגע, הסרט נהרס, ומשתי סיבות פשוטות: א. לא אמין שגבר כבן 40 לא יזהה את בת הזוג שלו מלפני 15 שנה. ב. התסריטאי לא ידע איך להמשיך מעבר לרעיון הנהדר שהגה, וההפקה ירדה לטמיון. התסריטאי של הסרט הוא גם הבמאי: ג'ושוע מרסטון, שעושה עבודה יפה עם השחקנים (מייקל שאנון ורייצ'ל ווייז הנהדרים), אבל מה זה שווה כשהתסריט גרוע. גם קאתי בייטס ודני גלובר, בתפקידי משנה שלא מקדמים או מצילים את העלילה, וזאת בלשון המעטה, משחקים נפלא כהרגלם. חבל.



איבגי והפרס.
באיגוד המפיקים, אשר סרבו לחתום על האמנה נגד הטרדות מיניות בקולנוע, כנראה לא יסכימו איתי, אבל יש דברים חשובים יותר מסרטים. איזה ערך יש לעשיית סרט, אם מישהי הוטרדה או הותקפה במהלך הפקתו? אני באופן אישי לא אלהק לסרטים שלי את משה איבגי, או כל שחקן אחר שמטריד או כופה עצמו על נשים, אבל במאים ומפיקים שכן מתכוונים ללהק את איבגי, צריכים לכל הפחות להפעיל שיקול דעת. איבגי חרמן? שיעשה ביד לפני הצילומים. אפשר לבקש את אחד מעוזרי ההפקה שיתלווה אליו לשירותים ויפקח עליו, שיוודא שהוא מגיע רגוע לסט.




יום שבת, 15 באוקטובר 2016

פסטיבל הסרטים חיפה. הערב הוא מתחיל



האמת שהתלבטתי אם לפרסם רשימת המלצות לפסטיבל חיפה השנה. מה הטעם להמליץ, אמרתי לעצמי, אם כמעט כל הכרטיסים לפסטיבל נמכרו מראש? ובטח שאין טעם להמליץ לשלילה – כי למה לבאס אנשים שכבר קנו כרטיסים.
אך לא חלפה דקה, וכבר חזרתי עם תשובות: א. עדיין נשארו כרטיסים לסרטים שאהבתי. ב. עדיין נשארו כרטיסים לסרטים שלא אהבתי. ג. מגיע לסרטים שיכתבו עליהם, ומגיע לפסטיבל סיקור הולם. ד. משנת 2008 לא פספסתי סיקור מקדים של אף פסטיבל, אז מה פתאום לקטוע מסורת שאני כה אוהב?
או אז, בעודי חותם את הדיון הפנימי המוזר ומסדר את הדפים מול המחשב, הציפה אותי התרגשות, כזו שמתעוררת בי סמוך לפתיחת כל פסטיבל סרטים, שקשה להסביר אותה. אולי זוהי תולדה של מצבור החוויות האישיות מפסטיבלים קודמים, אולי זו הציפייה לקראת, אולי גם וגם. ואז התחלתי לכתוב. לפיכך, הנה מה שיש לי לומר על הסרטים בהם צפיתי, למעט הסרטים הישראלים שעליהם אני מנוע מלכתוב. אבל תלכו לראות את הסרטים הישראלים, הארוכים וגם הקצרים. הפסטיבל הוא קודם כל החגיגה שלהם. ולהיות נוכחים בהקרנות הללו זה להיות שותפים לטקס הלידה של סרט, כי ההקרנות הן לרוב הקרנות בכורה והן במעמד היוצרים, שישמחו לקבל חיזוקים ולשמוע אם אהבתם ומה במיוחד נגע ללבכם. כן, זהו חלק מהקסם של פסטיבל קולנוע. והערב הוא מתחיל.

"הסטודנט". במאי: קיריל סרברניקוב (רוסיה, 2016)
ווניה, תלמיד תיכון ובן לאם חד הורית, מגלה את התנ"ך ומוצא בו מפלט מפני הבדידות, תחושת הריק, ומתחושת היגון על חסרונו של אביו שנטש. ככל שהוא מתעמק בקריאה מתחזקת אמונתו, והוא דורש מהסביבה הקרובה אליו – אמו, חבריו לבית הספר, המנהלת והמורים, לכבד את אמונתו ולהתאים עצמה אליה. באופן מפתיע, מנהלת בית הספר מתחברת לשמרנות שווניה דורש, והיא ממהרת לגבות אותו ולהכפיף את צוות המורים לדפוסי התנהגות חדשים. ווניה, בתגובה, מוסיף להטיף ולדרוש עוד ועוד, והמנהלת מוסיפה להתבטל בפניו. ככל שדרישותיו נענות על ידה, כך גדלה ומתעצמת בקרב ווניה תחושת עליונות, ועמה תשוקת השררה. ווניה ניזון מההשפעה המידית על חייהם של הסובבים אותו, ומתחיל להשליט טרור. מורה צעירה שמעזה למחות כנגד הגיבוי העיוור לו ווניה זוכה, היא הראשונה לשלם את המחיר.
"הסטודנט" הוא משל ריאליסטי לחברה מודרנית אשר נכנעת לכוחות דתיים הרואים בה איום, והוא גם שיקוף ראי של טבע האדם. הסרט עשוי מעולה. תסריט חכם, עם הומור, מבויים בעוצמה וביד בוטחת, עם משחק יוצא מן הכלל של כל השחקנים. השחקנית אלכסנדרה רבנקו, הפחות מוכרת מבין השחקנים בסרט, בדרך להפוך לכוכבת גדולה.



"מחוץ לחוק". במאי: אדריאן סיטארו (רומניה, 2016)
האיסור על הפלות במזרח אירופה בשלהי המאה ה-20, מעסיק לא מעט את במאי הקולנוע הרומני שלאחר פול המשטר הקומוניסטי. בפסטיבל השנה ישתתפו שני סרטים רומניים העוסקים בנושא -  "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן ב-2007, אשר יוקרן במסגרת המחווה לבמאי כריסטיאן מונג'יו, שסרטו החדש, "בגרות", זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון, ו"מחוץ לחוק", סרטו החדש של אדריאן סיטארו (יש לקוות כי יבוא יום וגם תסריטאים ובימאים פולניים יעזו לעסוק בנושא - אולי בעקבות הצעת החוק על איסור הפלות, שנפלה בשבוע שעבר בזכות הפגנות ענק בפולין, ישתחרר הפחד ויתעורר הרצון).
השחקן הוותיק אדריאן טיטייני, שמככב ב"בגרות", מככב גם ב"מחוץ לחוק", יתארח בפסטיבל ויהיה נוכח בהקרנות שני הסרטים, וראיון שאערוך עמו במהלך הפסטיבל יתפרסם בהמשך. ב"מחוץ לחוק" טיטייני מגלם את דמותו של ויקטור, רופא בגמלאות, אלמן ואב לארבעה. במהלך ארוחת ערב משפחתית, סשה, בתו בת ה-16, מספרת שבעת חיפוש מאמר באינטרנט, עלה שמו כמי שבעת המשטר הקומוניסטי הלשין לשלטונות על רופאים שמבצעים הפלות. היא שואלת אותו אם זה נכון, והוא משיב בחיוב. הוא נגד הפלות. סביב השולחן פורץ ויכוח, והוויכוח מתלהט והופך לאלים, והארוחה מסתיימת בפיצוץ, לא לפני שוויקטור מגלה שאלמלא עמדתו, סשה ואחיה התאום רומיאו לא היו נולדים. עמדתו של ויקטור מקשה על סשה לספר לו שהיא בהריון, אך כשהוא מגלה מי הכניס אותה להריון, העקרונות שלו עומדים בפני מבחן.
על אף שהצילום בחלקים מהסרט לא היה טוב – מצלמה רועדת בסרט עלילתי זה נורא, ולא ברור מדוע לא ניתן היה להעמיד חצובה קטנה, או להשתמש ב- RONIN (מייצב מצלמה בתנועה) -  "מחוץ לחוק" הוא בעיניי פסגת הקולנוע. תסריט אינטליגנטי, נועז, לא מתפשר, שהוביל לתצוגת משחק מעולה של כל השחקנים (חלקם שחקנים חובבים), ועריכה מחוספסת, הם שהובילו ליצירת דרמה חזקה וסוחפת, כזו שמדביקה את הצופה לכיסא, מחניקה את גרונו, ומטלטלת את נפשו. אני חושב שלקולנוע כזה צריך לשאוף. לא רק במזרח אירופה, אלא בכל העולם, ובישראל בפרט. קולנוע שנשען על תסריט מצוין ועל רמה גבוהה של משחק – ולא על ציוד צילום משוכלל ועל עיצוב אמנותי יקר. הפקת הסרט הזה עלתה 28,000 שקל – שווה ערך לתקציב המוניות של סרט ישראלי ממוצע. אני לא אומר שכל הסרטים בארץ צריכים להיות מופקים בתקציבים כאלה, אבל הקולנוע הישראלי כן צריך לחשוב במונחים של איכות תסריט ורמת משחק גבוהה, כבסיס ליצירת סרט, כתנאי להפקתו.



"אני, אולגה הפנארובה". במאים: תומש ויינרב, פטר קאזדה (צ'כיה, 2016)
סרט עכשווי שמצולם בשחור-לבן מצריך סיבה. למישל הזנוויציוס, יוצר הסרט הצרפתי זוכה האוסקר "הארטיסט" (2011), הייתה סיבה: רצון כן לשחזר את חוויית הצפייה בסרטים קלאסיים של שנות ה-40 של המאה ה-20. זו סיבה טובה, כיוון שיש בה היגיון קונספטואלי, אמנותי, ויש בה כנות. לשחור-לבן בסרט הפולני "אידה", שזכה באוסקר בקטגוריית הסרט הזר ב-2013, גם כן הייתה סיבה: הרצון לעורר את הגירוי הרגשי הזכיר כלפי סרטים תיעודיים וסרטים עלילתיים שעסקו בשואה והופקו באותן שנים מדממות. אפשר להתווכח על האותנטיות של הבחירה, אבל זוהי סיבה מוצקה. מה הייתה הסיבה לשחור-לבן בסרט "אני, אולגה הפנארובה"? בוודאי לא שחזור התקופה שבה מתרחשת עלילת הסרט (סוף שנות ה-60 עד אמצע שנות ה-70, אז הוקרנו סרטים בצבע מלא). לתחושתי, הייתה זו החלטה שכלתנית גרידא: פסטיבלי קולנוע תופשים סרטים בשחור-לבן כבעלי איכות אמנותית. זה גם עוזר באוסקר. ואם מוסיפים לכך את 'האיכויות הפסטיבליות' האחרות שכבר מוטמעות בסרט: שחקנית יפה ומוכשרת בתפקיד הראשי, סצנת אוננות שלא משרתת דבר (מלבד את הנאת הנוכחים בחדר העריכה), הרי שהמתכון הוכן לפי כללי הספר. זה היה מפריע פחות אם הסרט היה עובד. כשהסרט מסתמך על היופי של השחקנית (שוטים ארוכים מדי של התבוננות בפניה הקפואות) ועל המשחק המרשים שלה, במקום לאפיין את המורכבות של דמותה, מתעוררת השאלה: מדוע בחרו הבמאים לספר לנו על הדמות הזו? ומיד עולות עוד שאלות: מה מיוחד במסע שהדמות עוברת? מה מיוחד באישיות שלה ובאופן שבו היא פועלת? למרבה הצער, תשובות לכך אין. "אני פסיכופתית", מעידה על עצמה אולגה. אלמלא הייתה אומרת, ספק אם היינו מבחינים בכך. מה הופך את הדמות לפסיכופתית? בשלב זה (דקה 42) לא ברור. בסוף הסרט, ברור לחלוטין שהיוצרים לא הניחו הסבר פסיכולוגי מספק. ואם אין די בכך, בסיקוונס הסיום של הסרט, כשאולגה עומדת על דוכן העדים בבית המשפט, היא פוצחת במונולוג – מן אידיאולוגיה שאין לה שום סימנים או רמזים מקדימים.  



"חלומות מתוקים". במאי: מרקו בלוקיו (איטליה, 2016)
מה לעשות, אני מאבד סבלנות בסרטים שלא יודעים לספר סיפור. אני כן נהנה לתת לבימאים להוביל אותי בדרך לא ברורה, מסתורית, אפילו מהורהרת. אבל אני מוכרח להרגיש שהבימאי/ת שולט בדרך. ב"חלומות מתוקים" הבימאי לא ידע מהי הדרך, והצפייה הפכה לבלתי נסבלת. הסרט מתחיל יפה: איטליה של שנות ה-60, ילד בן 9 ואמו רוקדים בסלון ביתם לצלילי שיר רוקנרול אמריקני. בסצנה הבאה הילד ואמו נוסעים באוטובוס. במקום לרדת בתחנה, האם מבקשת לעשות עוד סיבוב. בסצנה הבאה נבין מדוע: הייתה זו נסיעת פרידה. מהנוף, מבנה הצעיר, מהחיים. אבל מבחינת הילד, אמו עזבה את העולם מבלי להיפרד ממנו, ועל כך הוא לא מתגבר, גם לא אחרי 30 שנה. הסרט מזגזג בין שתי התקופות, כאשר הוא מציג בפנינו שתי נקודות מבט: של הילד, ושל הילד שבגר (כבן 40). מבחינת מבנה עלילתי, המעבר בין הזמנים הוא לכאורה מבנה תסריטאי אפקטיבי, אך בפועל הוא מחבל בסרט. הסיפור, מנקודת מבטו של הילד, יכול היה להיות מעניין, אלמלא נועד לשרת כביכול את זיכרונו של הגיבור (הילד שבגר). הסיפור, מנקודת מבטו של הילד שבגר, יכול היה להיות מעניין אם היה מספר את סיפור חייו בהווה. במקום זאת, אנחנו חווים שני סרטים במקביל, והסיפור, בדרך המסורבלת שבו הוא מסופר, הולך לאיבוד די מהר. מספר סיפורים טוב, היה נצמד לאחד הסיפורים (סביר להניח שהיה מספר את סיפורה של האם, מנקודת מבטו של הילד, מהתחלה ועד הסוף).