סיכום פסטיבל קולנוע ירושלים 2017

כמו לאחר צפייה בסרט טוב, כך גם בסיומו של פסטיבל סרטים – צריך קצת זמן כדי לעכל. לא רק את הסרטים, אלא גם את מצבור החוויות במהלך שבוע אינטנסיבי של מפגשים אנושיים מלבבים, סרטים והרצאות, אלכוהול (בירה שפירא – אתם אלופים), מוזיקה, מיני מזונות, וסיורים מטעם עצמי באתרים שונים בעיר (שהצטמצמו בשל המתיחות סביב הר הבית). במדשאת הפסטיבל הייתה אווירה של מסיבה כל ערב, ובאופן חריג למדי היו השנה הרבה חבר'ה צעירים.

ככה שעכשיו אני מנסה להתרחק מנקודת המבט הסובייקטיבית שלי, שיש בה סנטימנטים לרוב, ושנובעת גם מתחושה מוזרה של שייכות לקהילה המשונה הזאת של תעשיית הקולנוע בארץ, ולהתמקד בהנאה הרבה שהסבה לי השהייה בסינמטק הירושלמי השוקק – השנה אף יותר מאשר בעבר.  

כמו כל חובב קולנוע ממוצע, אני מחפש סרטים שיעוררו בי רגש ויעצרו את נשימתי. הז'אנר, הלאום, משך הסרט – אין זה משנה. סרטים שיש בהם כנות ואמינות, סרטים שמספקים תובנות חדשות על החיים פה, על בני האדם, על רגשות – אני רוצה כמה שיותר מהם. פסטיבל קולנוע אמור לספק את התאווה הזו, אולם פסטיבל ניזון בראש ובראשונה מהטבע - ממעין היצירה הנובע. וכפי שסרטים הם מטאפורה לחיים, כזה הוא גם תהליך היווצרותם או אי היווצרותם: לעתים הטבע נרמס תחת כוחנות, פוליטיקה ותאוות בצע, לעתים השפע הוא מלאכותי, ולעתים הזיוף ניכר, צף על פני השטח. אולי זו הסיבה שכיום כבר לא נעשים סרטים כמו אלה של הבמאי הצרפתי הדגול ז'אן פייר מלוויל, שהמחווה ליצירתו הייתה בעיניי גולת הכותרת של הפסטיבל השנה.

לצד הרטרוספקטיבה של מלוויל, הפסטיבל הציב כמה עוגנים מרשימים. על שניים מהם, "איש של יושרה" ו"אנה אהובתי" המצוינים, כתבתי בפוסט הקודם. על חלקם אכתוב בהמשך השבוע ובמהלך החודש הקרוב, שיוקדש לקולנוע, לפסטיבלי קולנוע, ולייסוריו של האדם הכותב. בפוסט הנוכחי אני רוצה להתמקד בכמה סרטים בולטים, לטוב ולרע, שהוקרנו במהלך הפסטיבל.

על פי תחושות הקהל, כפי שהגיעו לאוזניי ועל פי המהירות שבה אזלו הכרטיסים להקרנות הראשונות, "גוד טיים" (ארה"ב, 2017) הוא אחד משני להיטי הפסטיבל. מיהרתי להשיג כרטיס לסרט, אך את ההקרנה של הלהיט השני – "פאטי קייקס" – לצערי החמצתי, ואני מתנחם בכך שהסרט יופץ (בקרוב?) על ידי רשת בתי הקולנוע "לב". "גוד טיים" - ואני עדיין מופתע כשאני כותב את זה, הוא הסרט הטוב ביותר מבין הסרטים בהם צפיתי בפסטיבל השנה, למעט, כאמור, הסרטים ברטרוספקטיבה של מלוויל. כבר כעת אציין שאין 'גוד טיים' ב"גוד טיים", אפילו לא לרגע. הסרט כמו תופס את הצופים בצוואר מתחילתו ועד סופו ולא מרפה. הקצב מהיר, פס הקול עוצמתי ומסחרר, העלילה אינטנסיבית, מותחת, בסיפור הכואב והיפה הזה של האחים ג'וש ובני ספדי (האחרון אף מככב בסרט בתפקיד אופי מרשים), סיפור שהוא למעשה טרגדיה, ומכאן לא רק שהמסר המובנה מתעצם בסופו (למרות חיבתי לספוילרים, הפעם אמנע מכך), אלא שהתחושה היא שהסוף, אף שאינו צפוי כלל, נדמה בדיעבד ככזה אשר ידוע מראש.

עלילת הסרט עוקבת אחר הסתבכותם המתמשכת של שני אחים, ניק (ספדי), הסובל מפיגור קל, וקוני (רוברט פטינסון הכה מוכשר, בתפקיד דרמתי אדיר) שמגונן עליו ומשתמש בו לסירוגין. השניים שודדים בנק, ומכיוון שלא מדובר בשודדים מיומנים, אלא בצעירים שנולדו בלי הרבה מזל, החיים באזורי הביבים של העיר, הביצוע של השוד אינו מזהיר או זהיר במיוחד. הדמות המעניינת והדומיננטית היא הדמות של קוני, ואחת הבעיות עם אנשים כמו קוני היא השכנוע העצמי שלהם. סביר להניח שאתם מכירים אנשים כאלה, שחושבים שהם יודעים טוב מכולם איך לפעול, כי הם חכמים מכולם, אבל לא שמים לב שהם שבויים במן מעגל שהופך לטבעת חנק. במקרה של קוני, העיוורון שלו חזק ממנו, ותפישת המציאות המעוותת הזו מסוכנת, ולא רק עבורו. חרף כל זאת, ההזדהות עמו מוחשית ואף טורדת מנוחה – וזהו אחד ההישגים הגדולים של הסרט.  

"מאהב כפול" (צרפת, 2017) הוא המפגש האחרון בהחלט ביני לבין סרטים של פרנסואה אוזון. הייתה לי תקווה מסויגת שהסרט יהיה טוב, למרות שלא ראיתי סרט טוב אחד שאוזון ביים. אני יכול להבין למה כל כך אוהבים אותו – הוא מוכר בינוניות, והוא כריזמטי ומוחצן. עבור מובילי דעה בתחום הקולנוע בצרפת זהו ככל הנראה שילוב מושלם.

בסרט, פציינטית צעירה ויפה מגיעה לפסיכולוג. הוא מתאהב בה ועל כן מפסיק את הטיפול. הם עוברים לגור ביחד. היא לא מאוהבת בו אבל די אובססיבית לגביו. היא חושדת שיש לו רומן מהצד – בעודה נוסעת בתחבורה הציבורית היא מזהה מישהו שדומה לו לצד מישהי. הוא מכחיש. היא לא מאמינה ומגיעה שוב לאותו מקום באותה שעה. היא רואה שוב את אותו אדם ועוקבת אחריו, ומגלה שזה אחיו התאום, אף הוא פסיכולוג. ואין לו קוד אתי, להבדיל מאחיו. הוא בעניין של סקס. גם היא. כשהיא מגיעה הביתה היא שואלת את בן זוגה אם יש לו במקרה אח תאום. הוא עונה (בשוויון נפש) שלא. הוא גם לא נראה מופתע מהשאלה, הוא לא שואל מאיפה היא יודעת, ומה היא יודעת. למה הוא משקר? גם לה לא ברור. אז היא מחפשת בגוגל, ומהחיפוש מסתבר שמדובר בתאומים בעלי עבר בעייתי. במקום להתעמת את בן זוגה, היא ממשיכה להיפגש במקביל עם אחיו התאום. מכאן העלילה הולכת והופכת למופרכת ועילגת עוד יותר, מה שלא הפריע לאוזון לזכות בכבוד מלכים בתחרות היוקרתית של פסטיבל קאן ולגרוף שבחים ממבקרי קולנוע. אפשר לדבר בלי סוף על כך שאמנות היא עניין של טעם, אולם אמינות איננה עניין של טעם. סיפור לא אמין הוא כמו בניין שקירותיו מתפוררים לעיני כל. זה כמובן לא מונע מאיש לעצום עיניים ולהלל את קבלן השלד ואת האדריכל ולשזור כתרים לראשיהם.

"נפש עדינה" (צרפת, גרמניה, ליטא, הולנד, 2017)

הסרט של הבמאי הרוסי סרגיי לוזניצה התחיל נהדר, ולמעשה 110 הדקות הראשונות היו מעולות מכל בחינה – תסריט, משחק, צילום, עיצוב אמנותי מוקפד בכל פריים ופריים. אבל אז הבמאי לא ידע איך לסיים את הסרט שלו, והוא הגה סיקוונס ארוך ומיותר של חלום (רק בדיעבד התברר שזה חלום), הכולל סצנת אונס מיותרת לכשעצמה, ובסיומו חתם את הסרט. מי שחולמת את החלום היא הדמות הראשית, ואני לא הרגשתי שזהו חלום שהדמות הראשית חלמה. הדמות הזו, אשת אסיר שמנסה ללא הצלחה יתרה להעביר לבעלה חבילת מצרכים, שומרת על אותה הבעה קפואה במשך כל הסרט. כלום בהתנהגותה לא שיקף, אף לא במרומז, עולם דימויים כה עשיר, הומוריסטי, אינטלקטואלי ופארודי, כפי שבא לידי ביטוי בחלום. עולם דימויים צבעוני ומרהיב זה הוא עולמו של הבמאי – לא של הדמות. עדיף היה לוותר על החלק הזה, שכאמור גם לא סייע להתפתחות העלילתית.

"האי היפה ביותר" (ארה"ב, 2017) סרטה של אנה אסנסיו, אותו כתבה וביימה ובו היא מככבת, הוא לא סרט טוב במיוחד, אבל הוא מעניין. הן מבחינת התוכן הקשה (נשים ניו-יורקיות, לרוב מהגרות, ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, המתפרנסות ממשחק בידורי סאדיסטי מפוקפק ואף מסוכן), והן מבחינת בניית המתח הדרמתי (כמעט ללא אמצעים חזותיים או מילוליים). הייתה חסרה לסרט מערכה נוספת, שלישית, שתסגור את מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות ובנוסף תציע סוף (סגור או פתוח), או לכל הפחות התרה כלשהי. יכול להיות שהיה חוסר בתקציב (מורגש שההפקה הייתה ענייה) ומסיבה זו הסרט נסגר אחרי שתי מערכות. לא יודע. אי אפשר באמת לדעת. בכל אופן, אני מבסוט שהלכתי לסרט, הנושא שלו חשוב, והוא בהחלט עובד, ובכלל – סרטים שעלילתם מתרחשת ברובה בלוקיישן אחד תמיד מסקרנים אותי.

 "רוחות קרות", סרטו של השחקן, התסריטאי והבמאי הפעלתן טיילור שרידן (התסריטאי של "סיקאריו", למי שראה). אם להתעלם מהסטראוטיפים ההוליוודיים העבשים – אישה לא יכולה לשרוד בלי גבר חזק מאחוריה, גם אם היא סוכנת FBI והוא אפילו לא שוטר, ואם להתעלם מכתוביות הסיום המגוחכות, שמסבירות לצופים שמה שראו כרגע איננו עוד מותחן, אם כי דרמה בעלת ערכים חברתיים שבאה להציף את העוול המתמשך אשר נגרם לנשים ממוצא אינדיאני, אפשר בהחלט לומר ש"רוחות קרות" הוא מותחן לא רע בכלל, אפילו טוב, עם צילום יפהפה ומשחק מעולה של אליזבת' אולסן וג'רמי רנר, ותסריט שמרני (כאמור) אך מותח ואינטליגנטי, שעלילתו מגוללת את הניסיון להתחקות אחר זהותו של רוצח, לאחר שגופתה אישה צעירה, עליה סימני תקיפה, התגלתה במרחב המושלג בתחומי עיירה מבודדת, בה מתגוררת אוכלוסייה מעורבת – אמריקנים וילידים (אינדיאנים). שרידן שיחק אותה מבחינתו – בסרט הביכורים שלו כבמאי, הוא הוכיח כישרון לא מבוטל. יש לקוות שסרטיו הבאים יהיו מקוריים ועמוקים יותר, שהנשים יזכו לאישיויות מורכבות, וכמו שנוהג לומר אורי קליין: שיהיה בהם "יותר נפח".

תמונה עליונה: מתוך גוד טיים. תמונה תחתונה: מתוך נפש עדינה

חג פסטיבל שמח: יומיים לפתיחת פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017

אני מוכרח להודות שראיתי מעט מאוד סרטים השנה. גם ספרים בקושי קראתי. הייתי עסוק בגמר ההפקה של הסרט הקצר שלי ובשיווקו (בינתיים הסרט התקבל לפסטיבל קולנוע בפיטסבורג, ארה"ב) ובכתיבה של תסריט חדש, ולא נשאר כמעט זמן לכל דבר שהוא מעבר. מהמעט שצפיתי, יצא שלרוב התאכזבתי. פה, למשל.

אבל עכשיו זו מן תקופה כזו של תיקון, כלומר - תקופה שעיקרה צפייה רצופה בהמון-המון סרטים: עשרות הסרטים המועמדים לפרסי אופיר, שאני מחויב לצפות בכולם, מרתון פסטיבלי קולנוע שהתחיל בחודש שעבר בשדרות (פסטיבל קולנוע דרום), המשיך בתל אביב (הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים) וכעת זהו פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים, שייפתח בעוד יומיים (חמישי) והשנה תהיה זו השנה העשירית ברציפות שאני פוקד אותו ושוהה בו כמעט לכל אורכו. מדי שנה, למשך שבוע, הופך בניין הסינמטק הירושלמי לביתי השני (כולל שנ"צ בהקרנות של סרטים צרפתיים), ובתי הקפה ברחביה, בקעה, ובמושבה הגרמנית, הופכים לבתי הקפה השכונתיים שלי. זה לא זול, הסיפור הזה, ובאין עיתון המכסה חלק מהעלויות, השנה אאלץ לממן את התענוג מתקציב הדייטים הלא מנוצל שלי.

רשימת הסרטים שאני מתכנן לצפות בהם הולכת ומתארכת ככל שנוקפים הימים, ונכון לכתיבת שורות אלה, הרשימה כוללת בין היתר את "רוחות קרות" (כי אליזבת' אולסון, כוכבת הסרט, היא שחקנית מעולה שיודעת לבחור תפקידים מעניינים, ולא חוששת מלצאת להרפתקה עם במאים צעירים וחסרי ניסיון – ע"ע "מרתה מרסי מיי מרלן"), "מאהב כפול" (מצד אחד אני לא מחסידיו של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון. מצד שני, הבנאדם סובל מפיצול אישיות, כך שלא מן הנמנע שאופתע לטובה, מה גם שהטריילר מאוד מבטיח. הפסטיבל השנה מקרין שני סרטים של הבמאי, ואם אהנה מ"מאהב כפול", יש מצב שאלך לסרט השני, ששמו "פרנץ"), "הפיתוי" של סופיה קופולה (רוב המבקרים אהבו, בפסטיבל קאן היללו, מקווה שלא אתאכזב), "הדרך למנדליי", עליו שמעתי מפי הבמאי, צ'או טא-יין, המוכר כ-מידי זי (השם הקולנועי שאימץ), בביקורו אשתקד בפסטיבל קולנוע דרום. עד כה אהבתי את כל סרטיו, שאמנם אינם נעימים לצפייה (סיפוריו נעדרים כל תקווה), ו"הדרך למנדליי" הוא סיפור אהבה בין בני המעמד הנמוך במיניאמר, אשר לגיבוריו, להבדיל מגיבורי סרטיו הקודמים של הבימאי, יש מה להפסיד. ככל הנראה אלך גם ל-"גוד טיים" של צמד האחים הבמאים ג'וש ובני ספדי. "השד יודע מה", הסרט האחרון שלהם שראיתי, היה בבחינת יציאה ריאליסטית קשוחה ומעניינת. הסרט היה די חסר עלילה, ויותר תיאר תמונת מצב של ניו יורקית צעירה שבחיים לא הייתם מאמינים שהיא נרקומנית. בסך הכל נהניתי ממנו, ומעניין אותי לראות את ההתקדמות הקולנועית של האחים.

במידה ואהיה במצב רוח הנכון, אלך לראות את "יציאות זהב" של אלכס רוס פרי. הוא קצת זיין שכל, הבמאי הזה. הוא מעמיס כל כך הרבה מונולוגים מיותרים, שפשוט "חונקים" את העלילה. הסרט הקודם שלו בו צפיתי ("תקשיב, פיליפ") לא היה כל כך טוב, בעיקר בגלל הפטפטת, כאמור, שלא חיפתה על עלילה חלשה, וגם כי היה בלתי אפשרי לסבול את הדמות הראשית, של פיליפ, שהוא סופר יהודי צעיר, מתנשא וסוציופת. אבל היה בסרט יותר מאשר  ניצוץ של תשוקה קולנועית, והיה עיצוב אמנותי ראוי לשבח (השראה ברורה מסרטיו של קסאווטס) והליהוק היה מושלם. והיה לו, לרוס פרי, מה להגיד על האנשים שחיים בעולם הזה, בעיקר בסצנה הספרותית של העיר ניו יורק, וזה כבר יפה. הפסטיבל עורך השנה מחווה לבמאי הצרפתי הדגול ז'אן-פייר מלוויל, ויקרין רבים מסרטיו, וזו הזדמנות טובה עבור הדור הנוכחי, שלא הכיר את סרטיו של מלוויל (מרביתם פילם נוארים טהורים ובעלי עומק) להתוודע ליצירותיו של אמן נדיר, שהצורך (הנואש לעתים) ליצור סרטים הניע, ואולי אף קיצר, את חייו.

וכעת, לפינה הנשכחת "ראו הומלצתם": גם השנה טרחתי קצת קודם, וצפיתי מבעוד מועד בכמה סרטים מתוך תוכניית הפסטיבל:

"אנה אהובתי". במאי: קלין פטר נצר (רומניה, 2017)

בתוכניה נרשם כי הסרט זכה בפרס בינלאומי עבור חדשנות קולנועית, אך בסרט אין כל סממן לחדשנות שכזו, והאמת – לא הייתה נחוצה כל חדשנות שהיא. מספיק שהסרט הוא טוב, זה כבר הישג לא מבוטל בימינו, ו"אנה אהובתי" הוא סרט טוב מאוד. השחקנים בתפקידים הראשיים מעולים, ולרשותם עמד תסריט מצוין אודות זוג צעיר שסיפור אהבתו החל בהתאהבות גדולה, ובהדרגה הלך ודעך, כאשר הסרט נע בין העבר להווה – מעברים חדים, קיצוניים, בין ימי ההתאהבות לבין התפוררות היחסים. המבנה הלא לינארי של הסרט והמסגרת העלילתית הזכירו לי את "בלו וולנטיין", ולא מן הנמנע שהושפע ממנו, ואם כך היה, אז בצדק. אני אוהב את הסגנון הלא לינארי הזה כשהוא משרת את הסיפור; כשהמעברים יוצרים אפקט רגשי, ובנוסף חושפים את הצופים לעולמן הפנימי של הדמויות. לפעמים זהו הגורם המבדיל בין סרט בנאלי על מערכת יחסים שבאה אל סופה, לבין יצירה מורכבת וכנה על מערכת יחסים זוגית שנשחקת לאורך השנים. "אנה אהובתי" (כמו גם "בלו ולנטיין") משתייך לקבוצה השניה. יש לציין שלא חשתי הזדהות עם אף דמות ראשית בסרט, ושזה בסדר גמור. לא תמיד צריך להזדהות עם דמות ראשית, לפעמים מספיק להתעניין בה. ואותי עניין מה יקרה לזוג הזה, מה יעלה בגורל מערכת היחסים המתפוררת שלהם.

"אש חופשית". במאי: בן ויטלי (בריטניה, 2017)

קומדיית פשע מסוגננת, עתירת כוכבים, שעלילתה מתרחשת ברובה בלוקיישן אחד. על פניו: אתנחתא פסטיבלית מרעננת בין סרט כבד אחד למשנהו. בתכלס: זהו עוד סרט שטחי ולא אמין על קרב יריות בין גנגסטרים, קרב יריות בו כל המשתתפים נהנים. אפשר בהחלט לעשות סרט כזה, שיהיה כיף טהור, הן עבור היוצרים והן עבור הצופים, ועדיין – על הבמאי לנסות ולחשוב מה עובר בראשו של אדם שזה עתה ירו עליו. יכול להיות שלדמות אחת או שתיים יש תשוקת מוות, או צורך להתגרות במוות, או טיפשות יתרה, אבל לא יכול להיות שכולם כאלה. צרור כדורים שנורה לעבר אדם, או כדור שנפלט לעברו, אמור לעורר מידה מסוימת של אימה. גם בקרב המנוסים ביותר במצבים מסוג זה. כשאני חושב על זה, אני מתקשה להיזכר בסרט שיש בו ביטוי אמין לאספקט המבעית של ירי על אדם שירו בו.

"אדם של יושרה". במאי: מוחמד רסולוף (איראן, 2017)

סרט נהדר עם מסר עצוב: במציאות שבה השלטון מושחת, הדרך היחידה לשרוד היא להשחית את עצמך. גיבור הסרט, ראזה, הוא חקלאי שנלחם כדי לשרוד. פרנסתו נפגעת פעם אחר פעם על ידי תאגיד המנסה בכוח להשתלט על נחלתו. באיראן, בדומה למציאות אצלנו, בעלי הון מחוברים כמו בחבל טבור לגורמים בשלטון, וכל ניסיונותיו של ראזה להילחם בתאגיד בדרכים המקובלות בחסות החוק, לא רק נבלמים, אלא גם מערערים את ביטחונם האישי שלו ושל הדיס, רעייתו (מנהלת בית הספר המקומי), ומחמיר עוד יותר את מצבם הכלכלי.

כמה הערות לפני סיום:

*אני מנוע מלכתוב ביקורות על סרטים ישראלים, אבל אם אתם מגיעים לפסטיבל, אני מבקש שלא תחמיצו אותם. לא את הארוכים ולא את הקצרים. הפסטיבל הוא המקום שבו נחשפות יצירות חדשות של יוצרים ואנשי צוות ישראלים, וותיקים וחדשים, נחשפים בהם שחקניות ושחקנים מקומיים, והחגיגה הזו היא קודם כל שלהם ולכבודם. מעבר לכך, חלק מהסרטים ממש מעולים.

*אני מרגיש שכתבתי מעט, כי התוכניה מאוד עשירה ומגוונת, ויש עוד הרבה אירועים – חלקם בחינם, חלקם בזול – ברחבי העיר, שלא הספקתי להתייחס אליהם, ואשתדל לעשות זאת במהלך שהייתי בעיר הבירה היפה ונטולת הלחות. אז היכנסו לאתר הפסטיבל ושוטטו בו: www.jff.org.il

*התמונות: העליונה מתוך "רוחות קרות" של טיילור שרידן, התחתונה מתוך "הסמוראי" של מלוויל.

שיהיה חג פסטיבל שמח