כיף לשרוד

ליל אמש. פור פליי של חגיגות היומולדת, או במילים אחרות: אני וכמה שיכורים על הבר. את חלקם אני מזהה כי אלה החברים שאיתם באתי, וגם כי אני קצת פחות שיכור מהם. אני מרוקן בלגימה עוד צ'ייסר של ויסקי זול ואומר לעצמי שכמה שיכורים זה גם קהל, ואז פוצח בנאום שנדמה לי שהכנתי מראש: "אני חושב בזמן האחרון על כל הסופרים שאהבתי שמתו. הם עכשיו מתים, אבל איזה כיף היה להם! הם כתבו לקהל חי. כיום סופרים חיים כותבים לקהל שכבר מת. או שהם כותבים באוריינטציה לטלוויזיה, או שהם כותבים על עצמם כי זה מה שהם מכירים, ו...תראו לאן התדרדרנו, התקופה הזו שאנחנו חיים בה...כמעט כל מה שאיכותי שייך לעבר".

אין תגובה בקהל. זה לא מפריע לי, אז אני ממשיך: "וזה ככה בכל תחום! תראו מה זה... בזמן שהמדע מבצע קפיצת מדרגה טכנולוגית, למשל בתחום הבינה המלאכותית - כמו לתת למחשב יכולת לבכות, לנסות לשתול בו זיכרונות, להטמיע בו קוד של חדירה לפרטיות וגעגוע, ועוד תוכנה שתצרוב לו בקשרים החשמליים קצת משמעות קיומית – האנושות צועדת עוד צעד ועוד צעד אחורה. הטבע האנושי הופך למחוסר רגש ולטיפש. בכלל לא ברור מה יקרה קודם – אם אנשים יהפכו לרובוטים, או שרובוטים יהפכו לבעלי תכונות אנושיות. בהרבה מובנים אנשים הם כבר רובוטים, ואז נשאלת השאלה – מי יצפה בסרטים שלי? כי לא מעניין אותי לכתוב סרטים לרובוטים".

אחד השיכורים, שהיה אמור להיות הטרמפ שלי הביתה, התייצב איכשהו על הכיסא והניח כף יד מרגיעה על כתפי.

"מה עובר עליך, בנאדם?"

"החיים. הם חולפים לנגד עיניי. פעם מהר, פעם לאט. פעם בקפיצות לא לינאריות, ולפעמים...

רעש של כחכוך בגרון מגיע מכיוון הכיסא שמימיני וקוטע את דבריי

"אני הולכת הביתה. אסור לי להיות פה יותר מדי זמן", אמרה ל' (השם המלא של לילך שמור במערכת, מ"ש) וקמה מהכיסא. החבר הסיר את כף ידו מכתפי והתמקד ב-ל', כשעל פניו הבעה של מי שכרגע טבעה לו הטיטאניק.

"מה? למה כל כך מוקדם?"

"מוקדם?"

"הבן זוג שלך לחוץ עלייך, זה העניין?", ספק שאל ספק חקר.

"לא, אין לי בן זוג"

"אז מה העניין, בואי תישארי"

"מצטערת, לא יכולה"

"למה?"

"כי אני יהלום. ויהלומים קשה למצוא. הם לא מפוזרים ברחוב, כפרה"

אמרה והלכה. חבל, כי בדיוק בשלב הזה התחלתי לפזר קצת מהניסיון חיים שלי. אפשר לקרוא לזה אנקדוטות ייחודיות משגרת היומיום, או סיטואציות מעניינות שאיכשהו יצאתי מהן בנס, אבל אני מעדיף לקרוא לילד בשמו: עצות ממה כדאי להימנע בתקופת החיים הקצרה שניתנה לנו. מה למשל? נניח...לא לגשת לדוכן של ניאו-נאצים בשוק עתיקות באירופה ולשאול אם יש הנחה ליהודים. או, למשל: לא להירדם עם פגז בידיים רגע לפני שהטנק שלך נוסע. או, הכי גרוע: לא לשבת במסעדה ביום שבו מתפרסמת הביקורת השלילית שכתבת עליה.

היו לי עוד כמה עצות ברשימה, כמו למשל: לא לתת לכלב שלך לרייר על הכלב של ראש ארגון פשע (תקופה שבה זאב רוזנשטיין ואני חלקנו את אותו וטרינר, לפני שהוא נשלח להירקב בכלא), אבל בדיוק אז הגיעה עוגת יומולדת זעירה עם נר בגודל של עץ, ומישהו הדליק שיח בגודל של נר, והאווירה נהפכה ליותר ויותר נעימה, ואני נשענתי ברוגע על הכיסא נטול המשענת, כשלפתע פילח את חלל האוויר קול עמום של חבטה. נעים להכיר, העצמות שלי. כאב עז התפשט בגופי, בעיקר בראש ובגב, בזמן שכל מיני רגליים ופנים מודאגות הקיפו אותי והתחילו לשאול "אתה בסדר?" "מה קרה?" "אתה יכול להזיז את הצוואר?"

האמת שיכולתי, אבל סימנתי עם האצבע בשלילה. אחרי כמה רגעים הכאב התחלף בבושה, שהתחלפה בהנאה מתשומת הלב הפתאומית. 

"כואב לך?", שאלה מישהי בקול יפה ועדין.

"כן, אבל אני מתורגל בלהכיל את הכאב הזה".

"באמת?"

"ברור. כאב פיזי זה משחק ילדים".

"אתה בטוח?...להביא לך משהו לשתות?"

"כן, תודה, אני אשמח. אבל עם אלכוהול, כי בכל זאת, יש לי יומולדת בעוד כמה ימים...בן כמה? אה...43, אבל מפה, מהרצפה, זה מרגיש הרבה פחות".

"כן, אני מבינה למה אתה מתכוון...גיל זה בעיקר בראש".

"לגמרי! את יודעת, זה מוזר...זה מרגיש לי כאילו שרק לא מזמן כל הסופרים שאהבתי היו בחיים. הם עכשיו מתים, אבל איזה כיף היה להם! הם כתבו לקהל חי. אם תשאלי אותי, בימינו - סופרים חיים כותבים לקהל שכבר מת"

"ממ...וודקה אתה שותה?"

אני מזיז את הצוואר באופן הכי מיוסר שאני יכול, ומהנהן קצת לפנים.

"נקי?"

אני שוב מהנהן בחיוב, פלוס עצימת עיניים קלה, ושומע ברקע "תן לי ב'קשה פעמיים וודקה נקי".

אני לוקח נשימה ארוכה ומתחיל ליישר את מה שכמעט הפך לגווייה שלי, ואז קם, מרים את הכיסא ומתיישב לידה. הברמן מוזג פעמיים וודקה, ובזמן שאנחנו משיקים "לחיים" ולוגמים בהתאמה לגימה הגונה, אני חושב עוד קצת על נפתולי הזמן וממהר לשתף: "האמת? כיף לשרוד. זאת המסקנה. זה הפאנץ' ליין של החיים האלה".

"זה לא קצת אוקסימורון, התובנה הזאת?"

"יכול להיות. אבל זה עדיין כיף", אני אומר לה בלוויית חיוך מתמוגג, ואז פונה אל הברמן ומבקש ממנו "ברמן, תביא לי וויסקי. פעמיים, אחי"

"בשבילי לא צריך, נראה לי שכדאי שאני אזוז... הבייביסיטר מנדנד לי שאני אחזור הביתה. חחח...בעלי, זה התור שלו היום. כשזה תורי אני אף פעם לא מציקה לו, אבל מה לעשות, כל אחד והאופי שלו. טוב, תרגיש טוב. ומזל טוב!"

"החיים", אני משתפך בפני נהג המונית בדרך חזרה הביתה, "הם חולפים לנגד עיניי. פעם מהר, פעם לאט. פעם מהאמצע, ואז...לעזאזל. לפעמים אני חושב שצריך להתחיל מהסוף בשביל להבין את ההתחלה"

הנהג הנהן בהבנה, תוך שהוא מבצע שתי עבירות תנועה מזעזעות, ואז פתח: "תשמע, אני אגיד לך, ואני קצת יותר מבוגר ממך - החיים זה בלוף אחד גדול. הכל, איך אומרים – הבל הבלים. למה מה אנחנו בסך הכל? אנחנו ג'וקים בגלקסיה. כן, כן, אני אומר לך. כל מי שאומר לך משהו אחר, או שהוא משקר, או שהוא עוד לא חטף את הכאפה שלו והבין שהוא ג'וק".

"זין, אני לא ג'וק"

"ועוד איך אתה ג'וק. פשוט סיפרו לך מעשיות שאתה יחיד ומיוחד, ושבעתיד...אללה, איך הם נוסעים אלה...נהגים של שבת...כוס אמאממ.....רגע אני נותן פה חיתוכון.....ומה אתה עושה? חושב על העתיד כל הזמן. חי בשביל העתיד. כמו עבד. עבד של עתיד. אבל מה בסוף? בסוף אין עתיד. אתה ראית פעם מישהו שמת בעתיד?"

"אה...לא. לא חושב שראיתי"

"אז הנה, ב'קשה"

"אבל תסכים איתי שכיף לשרוד?"

"איזה כיף? אתה ג'וק באופוריה, אתה, אח שלי. איפה אתה חי? תתעורר! אל תחשוב יותר מדי מחשבות. רק תגיד תודה לאלוהים שאתה לא זבוב".

"למה? מה רע בלהיות זבוב?"

"מה רע בלהיות זבוב?! מה אתה...ביום ש'תבין שאתה ג'וק, אז אתה תבין כמה רע זה להיות זבוב"

"אפשר רמז? אולי זה יקדם אותי בפריצה התודעתית?"

"בוא אני אתן לך רמז. יודע מה? בוא. זבוב, כן? הוא נדבק ישר לחרא. חרא שרק יוצא! תוך שניה! אין לו כבוד עצמי, אין לו. ואנחנו הג'וקים, וואלה... אנחנו קודם כל מחכים שהזבוב ילך. ת'מבין? ככה אנחנו שורדים כבר כמה עשרות מיליוני שנים. אבל להגיד לך שזה כיף? וואלה, לא כיף. אבל שורדים".

"החיים", אני אומר לעצמי ומדליק את האור בכניסה לבית ונוחת בספה שבסלון. מרווין החתול מטפס לי על הראש, ואני מבין את הסבטקסט אבל אין לי כוח לתת לו אוכל. "החיים, מרווין, הם מפה סבוכה של הזדמנויות, התפשרויות, פחדים ותשוקות, במסע שהוא מסע פרידה אחד ארוך - ממקומות, מאנשים, מחלומות. וגם מחתולים, אם לא תפסיק לשרוט אותי ככה". מרווין מתייאש ונוטש, ואני הולך ושוקע בספה ובמחשבות: בכלל לא משנה באיזה שביל אנחנו בוחרים לפסוע - זה תמיד מגיע למקום שבו המציאות מתנגשת עם החלומות. ואני מסרב להיפרד מהחלומות שלי. מסרב להתפשר עליהם. אני בוחר שלא להתפשר, בידיעה שהקושי לבחור הוא כאין וכאפס לעומת הקושי של להרגיש לא שלם עם אותה בחירה. כי ההתפשרות עלולה להוביל למוות רגשי, ולכן הפחד הוא כל כך עמוק. מצד שני, הבחירה באי ההתפשרות גובה מחיר שרק אנשים קיצוניים מוכנים לשלם. ואני בינתיים משלם. משלם יפה.

לא הייתי פותח את זה אלמלא הגיע הרגע הזה בשנה שבו צפים ועולים יחד, מרוצפים אלה באלה, כל הפחדים וחשבונות הנפש. הם גורמים לי לפקפק בדרך שלי. באמיתות המניעים שלי. בכישרונות שלי. אולי כי הדיאלוג הפנימי שנוצר הוא לא נעים. אתה רב עם עצמך, ויש שם הרבה כעס. כעס הדדי, אם אפשר לקרוא לזה ככה - האני הרציונלי מול האני הרגשי. שני אויבים וותיקים. כעס שמלווה תדיר בצעקות חרישיות שמדירות שינה מעיניי. השנה הצלחתי איכשהו לאזן את זה, אבל היו שנים קשות.

הידיעה שאני אחווה כל כך מעט ממה שאפשר לחוות, גרמה לי לעתים לרצות להימנע. אני מניח שהמקור לכך טמון בתחושת חוסר ההספק התמידית המקננת בי. לקח לי הרבה זמן, אולי יותר מדי זמן (בעצם – בטוח יותר מדי זמן, על מי אני עובד) להפנים את זה. מפעם לפעם הנמנעות התחלפה בדחף. דחף חזק להשיג, להצליח, לבוא לידי מימוש, לחוות שיא. האם אני "עבד של עתיד", כמו שאמר נהג המונית (שעכשיו אני קולט שהוא חייב אותי על מזוודה, למרות שבאתי בלי תיק אפילו)? אני חושב שבעבר הלא רחוק הייתי סוג של...לא עבד, אבל הייתי אחוז במן אובססיה כלפי עתיד שהוא עתיד מוטעה. צרכים כוזבים, פיקטיביים ממש, כמו הצלחה, הכרה, ואפילו (לא נעים להודות) מחשבות על תהילה, תפסו מקום לצד השאיפות האמנותיות שלי ואיימו להיטמע בהן. ומכיוון שהתלות במשהו (חיצוני או פנימי) היא היאחזות בדבר מה מדומה אך מוחשי, לא היה מנוס מלהתחיל בתהליך שיקום של הערך העצמי. תהליך שיקום ארוך, שבעיצומו התפוגגה האובססיה, ואת מקומה תפסה ההכרה הפשוטה שלדברים יש קצב משל עצמם.  

אז נכון שיש לי המון שאיפות אמנותיות, והן יומרניות במידה רבה (יש משהו קסום ביומרה), אבל כבר אין את המרדף אחריהן. בהסתכלות המפוכחת של עכשיו, הפתרון הוא לשלב את העשייה האמנותית בשגרת ההווה, גם אם הדברים לוקחים הרבה יותר זמן ממה שחשבתי שייקחו. אני מזכיר לעצמי שלמרות גילי המופלג אני רק בתחילת דרכי האמנותית, ושהסבלנות היא דרך בפני עצמה. והדרך הזו היא משמעותית והיא קשה, אני מוסיף, תוך כדי שאני מערבב את רוטב הפסטה המעולה שמתחיל לבעבע. בזמן שאני מקפל את הרוטב לתוך הסיר עם פתיתי הפסטה אני מרגיש שמשהו מרחף מעלי. עם רעש מעצבן. אני תוהה האם זו סכנת ההתפשרות שמרחפת, אבל אז אני רואה אותו, מתיישב בנונשלנטיות במרכז הסיר. זבוב. אני מנסה להעיף אותו עם היד, אבל הוא לא זז. מנסה שוב, והוא מתעופף קצת וחוזר. אני מתבונן בו בהתנשאות. מקרב אליו מבט ושואל אותו: "תגיד לי, אתה לא מתבייש? אין לך טיפה של כבוד עצמי?".