‏הצגת רשומות עם תוויות סנטימנטים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סנטימנטים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 2 באפריל 2009

שבע השנים הטובות

ווילי מרוצה אחרי שפירק את הפוף

קולאז' גורים. העיצוב לא משהו




(צילם: דרור שירם)




שירה נולדה לתוך מציאות שומרונית ביזארית, בישוב שכוח אל בשם "רחלים", ע"ש רחל המתנחלת. שירה היא המתנחלת הכי שמאלנית שפגשתי. מתנחלת ששונאת מתנחלים. נפגשנו לראשונה במילואים, בתעסוקה מבצעית באזור תפוח השליו והפסטוראלי. הפלוגה ישבה ברחלים. שירה הייתה נובחת על כל אדם שלא לבש מדים. היא אהבה חיילים, וישנה בשטח הפלוגה, בפאתי הישוב, שאלמלא מותה בטרם עת של רחל, לבטח היה זוכה לשם "מעלה גרא" או משהו בסגנון. בימים שירה היתה אוכלת שאריות לוף, טונה ומעדני "לימבו". בלילות יצאה איתנו למארבים. כבר אז היתה חולה בלקקת. היא היתה מלקקת כל חייל באשר הוא- כל עוד לבש זה מדים.
ביום האחרון של הקו, בשלהי אוגוסט 2002, לקחתי את שירה איתי. היא היתה בת חמישה חודשים, וכבר אז החזיקה בתואר "הגורה היפה ביותר ביהודה ושומרון" או "הפנים של השטחים" לשנת 2002. יומיים לאחר תום הקו, בפרץ נחישות בלתי אופייני, מצאתי עצמי דוהר בפאתי צומת תפוח, חולף על פני יישובים ערביים ואוסף את אמונה, אימה של שירה, ולוקח גם אותה לביתי שבשכונת גני צבי, לאיחוד משפחתי מרגש. כזה שיכול היה להביא הרבה רייטינג, אם היתה בסביבה מצלמה של ה"נשיונל ג'אוגרפיק" או של "ערוץ 2", שבימים טרופים אלו, שטופי הריאלטי, זה בערך אותו דבר.

ווילי הכלב לא התלהב ממאזן הכוחות החדש. הוא לא היה צריך אפילו לנבוח כדי להפגין את מורת רוחו. די היה במבט חטוף לעברו כדי להבין מה עובר לו בראש: להדיח לפחות אחת מהן, אם להשתמש בשפת הסוגה העילית הטלוויזיונית העכשווית.
ווילי הוא בית ספר מהלך (על ארבע) לסאב-טקסט. הוא מבין הכול, רואה הכול, ומביע הכול בהבעות פנים אנושיות ורגישות.
בכלל, מדובר בכלב מחונן: פותח וסוגר דלתות, פותח בקבוקי שתיה כשהוא מבריג את הפקק, חובב ויסקי טנסי עם הרבה קרח, נלחם בגלים בחוף הים (נובח עליהם ונושך אותם) וכשהוא רוצה טיול הוא מביא את הרצועה. רק את העיתון הוא לא מביא בבוקר. שזה מבאס ת'תחת.
את אמונה עיקרתי ומסרתי למשפחה מאמצת. את שירה בת אמונה השארתי איתנו. ווילי ושירה הפכו במהרה לחברים טובים. לתקופה קצרה הם היו זוג. נולדו להם 11 גורים. כלומר, להם ולעוד כמה כלבים זכרים, כי אצל כלבים, כידוע, להצלחה אבות רבים (ושירה בהחלט הייתה אז בתקופה הפרועה שלה). כולם הומלטו על הספה בסלון, למרות שהכנתי מבעוד מועד פינת המלטה מרופדת היטב. הגורים נמסרו תוך מאמצי שיווק כבירים, ושירה ו-ווילי נשארו ההולכים על ארבע היחידים בחצר (את הנחשים הם הרגו ואכלו, אבל בעצם-נחשים לא הולכים ובטח שלא על ארבע). אבל היחסים לא החזיקו מעמד. לדעתי ווילי לא בעניין של מערכות יחסים ארוכות. במיוחד מאז הסירוס. אבל הם נשארו ידידים.

את ווילי מצאתי בביוב של מושב גנות. הוא היה גור פרווני בודד ועצוב, עם זיק בעיניים שהסגיר שמחת חיים לא ממומשת. הוא נצמד אלי, הוציא את הלשון וחייך את החיוך המקסים שלו, זה אשר לימים כבש, ועדיין כובש, את לבבות האורחים. מבטו אמר לי משהו כמו: "מתי הולכים הביתה?"
עברו מאז שבע שנים בדיוק. מעניין אם הוא זוכר את הרגע הזה. שבע שנים, ועדיין,
ווילי (או: וויליאם, כשהוא מתנהג לא יפה-אוכל קיפודים או אוכל מהצלחת של שירה) נכנס לדיכאון כשאני טס לחו"ל, ואז הוא בקושי אוכל. עדיין, הוא תמיד מתרגש כשאני מגיע הביתה. גם אם קפצתי לקיוסק לחמש דקות.
אותו דבר שירה. היא עדיין מייללת מרוב שמחה כשאני מגיע הביתה, ומסתובבת סביב עצמה בהיפר ונטילציה. מכשכשת בזנב. היא עדיין חולה בלקקת. מזנקת מהמקום, כמו קובי בראיינט בליי-אפ, כדי לנסות ולהדביק לי ליקוק דביק המדיף לעתים צחנה איומה. כמו ריח של אנשובי בחזקת שש. במילים אחרות: היה נחש בחצר. אהבה של כלבים, אין דומה לזה.
ווילי נובח עכשיו, הוא רוצה טיול. אני גמור מעייפות. אין לי עצבים לצאת בקור הזה. מה הוא רוצה, הבוקר יצאנו. כל יום אותו סיפור. שבע שנים. אין לי כוח, אני מרוסק. טוב, נו. הרצועה, כן, שמתי לב. היא כבר פה. מחר אתקשר למחלקת המנויים של "הארץ", שיצרפו לעיתון רצועה. אולי זה יעבוד. טוב, נו, הולכים.