יום שבת, 12 באפריל 2014

גמילה (סיפור קצר)



ללכת על השביל שמימין למגדל המים, לחלוף על פני המחסן ששימש בעבר כאסם, ולהמשיך ישר עד שיבצבצו הדקלים אשר במרכזו של כיכר, כך עד שער היציאה. זהו, זה כל מה שנשאר. החופש.
"מבולבל?" שאלה המטפלת הראשית של המוסד, שלצורך מניעת זיהויים אקרא לה תמר, ומאותה סיבה אקרא למוסד "המכון לגמילה על שם אבנר מינץ", אף שבכך אפגע במטרתו העיקרית של התורם הנדיב, שביקש להנציח את עצמו אחרי מותו. "האם אני מבולבל? לא יודע. אני מרגיש כמי שלומד ללכת מחדש", אמרתי לה. תמר חייכה. "הרי זה בדיוק כך".
נפרדנו בלחיצת יד. מעין רשמיות מאופקת, כיוון שאסור מעבר לכך. תהיתי האם ניפגש מתישהו. "בשמחות", הפטירה, כאילו נכונו לנו שמחות בעולם הזה, ועוד כאלו המשותפות לשנינו. מה זה אומר, שניפגש בחתונה של מכר משותף? או שמא חשבה שאפקוד את המוסד הזה בשנית? הזכרתי לעצמי לא לייחס משמעות לכל דבר, וכי יש דברים שהמשמעות שלהם היא כמו של תמרור, או כמו דקלום אוטומטי של כרוז בתחנת רכבת, כזה המודיע: "התחנה הקרובה – חיפה בת גלים".
תמר. דמיינתי לא פעם, במהלך חודשי שהותי פה, שאחרי שאשתחרר מכאן, יתפתח בינינו קשר אשר ירחיב את ההגדרה של יחסי מטפלת-מטופל. כמה מהדמיונות הללו היו גראפיים, אם להתנסח בעדינות. מצד אחד, זוהי מחשבה שכיחה, אפילו נדושה, בקרב מטופלים במוסדות מן הסוג הזה, מצד שני- זה אומר שהטיפול הצליח, כיוון שחזרתי להרגיש - שזו המטרה העליונה לשמה אושפזתי. ואיך אפשר היה שלא להרגיש? תמר הייתה כל כך משוחררת במהלך האירוע הדמיוני בינינו, שהצלחתי לדמיין שהיא מסמיקה בכל פעם שנכנסה לחדר עם הקלסר השחור שלה, ואז ממהרת להתכנס בדפיו. תמיד הייתה פותחת את הקלסר בדיוק אחר החוצץ החמישי, שולפת עט מכיס הז'קט הלבן, כורעת מעט לפנים, במן התרסה לא מודעת, רושמת שעה ותאריך.
ניחשתי שהיא צעירה ממני בכמה שנים לא רעות, אך לא ידעתי לשים את האצבע ולומר בכמה שנים מדובר. הנחתי שתשע שנים מפרידות בינינו, מה שלימים התברר כניחוש מדויק למדי. ביומן – יומן שביקשה ממני ומשאר המטופלים לכתוב, החל מתום המפגש הראשון- הגדרתי אותה כ"מטפלת צעירה מבריקה, בעלת קול סמכותי ומבט רגיש ורציני. אני חושב שאני בדרך להיות מרוגש ממנה". בכל יום הרחבתי את התיאור. "הזיק בעיניה שובה לב. היא כמו מבקשת שאראה דרכו את המחשבות הכמוסות שלה. את התשוקות הנסתרות העמוקות. שאחלוק איתה בדיחות הומור שחורות, תובנות משותפות, רגשות, מילים גסות, שמפאת היחסים שבין מטפלת למטופל אנחנו מנועים מלנהל. והיא גם יפה נורא".
"היום ה...שלישי לחודש. טוב, עידו, אז איך אתה מרגיש היום?"
אז איך אני מרגיש היום? שאענה באמת? לא. לא אענה. למה זה טוב? זה לא. האמת היא שאני מרגיש בזרימת דם מוגברת בוורידים. מרגיש רעב למגע. חוש הריח חזר אלי, ויכולתי, כפעם, להתבשם מניחוחות פריחה. איך אני מרגיש? אני רוצה לשיר. לצרוח משמחה. לארח חברים – למרות שאסור להזמין אורחים. אני רוצה להתהלך בין האנשים בגב זקוף, כמו פעם. רוצה להשתטות, לשגות, למעוד, לבכות, לכעוס, לשנוא, לצחוק. אני מרגיש שאני רוצה לאהוב שוב את כל הנשים שפספסתי בחיי. ואת אלו שלא. רוצה לחוות שוב את אותן היקיצות מתוך כל בלהות הלילה. רוצה לכפות על החלומות הללו סוף טוב. רוצה להמשיך ולהמשיך להרגיש.
"את יודעת מה אני מרגיש, תמר, אני רוצה לנסות לצאת מפה, אני לא שייך לפה, זה כלא פה", שיקרתי במצח נחושה.
תמר עצמה את עיניה למספר שניות. שזה, אני מוכרח לומר, הרבה יותר אלגנטי מאשר לפהק. האם זה משהו שמלמדים באקדמיה, או במדרשה בה מכשירים מטפלים, או שזוהי עצימת עיניים מנומסת שהיא שלה ורק שלה?
"לא. הכלא שחיית בו, זה מה שהביא אותך לפה. הכלא הטבעתי שהתהלכת בו והתמכרת אליו, שהפך אותך למסומם. אתה רוצה לצאת? אתה תצא. אבל בסוף התוכנית, לא רגע לפני. בסך הכל נשארו לך עוד ארבעה שבועות. סליחה- חודשיים וחצי".
החודשיים וחצי הפכו לחודש, שהפך לשלושה שבועות.
"היום ה..אחד עשר לפברואר", אמרה וכתבה, וחיכתה שאוציא הגה. שתקתי.
"מה שלומך, עידו?", לחשה.
"אה.. באמצע"
"מתגעגע לאשתך?"
"לפעמים", גיחכתי.
"אתה אוהב אותה?"
רציתי לומר שלפעמים, אבל העדפתי שלא לענות. זו הרי לא שיחה, זה כמו טופס של ראיון שצריך למלא.
"אהבה. אתה מאמין בה?", תמר שאלה.
"אני מאמין שאהבה לא שונה מכל תחושה, ותחושה היא הוויה"
"אתה רואה, אתה שוב בורח. אתה צריך להתעמק בסיבות. במה גורם לך לשקוע במלכוד הזה. אני אהיה ישירה איתך ואגיד לך, שההתמכרות הזו, היא סוג של התאבדות איטית. אני אגיד לך את זה לא כרופאה מטפלת, ואני אגיד את זה בשפה עממית- אתה בחור מאוד מוצלח, למה אתה עושה לעצמך את זה?"
אני די מחבב את אשתי. אישה טובה, עם רגליים בקרקע. אמות המידה שלה פשוטות, וזו מעלה מאוד גדולה, כיוון שיש בכך חוסן. היא תהיה נאמנה בכל אחוז ואחוז. אם להזדקן, אז רק איתה. אבל אני לא מצליח להימנע מלפתח רגשות עזים כלפי נשים חדשות. ואני איש מכירות, כך שיוצא לי לפגוש, כי אנחנו, אנשי המכירות, מסתובבים כל היום בין משרדים, וחשופים לזה יותר. יש כאלה שאומרים שהמקצוע בחר בהם. אני לא יכול להגיד את זה על עצמי. אני גם לא בחרתי במקצוע, אני בחרתי בהכרה בכך שאין דרך שתרסן את הרצון של המוח שלי בגמול מיידי. אשתי, רונית, היא מודעת ל'כימיה של המוח שלי' – ככה היא קוראת לזה. לדבריה, היא מסוגלת להכיל את אותן 'חולשות כימיות', כי היא יודעת שבשלב מסוים אשתעמם ואז אשבע, והרומן המזדמן יסתיים. היא יודעת שלעולם לא אעזוב אותה. מכירה אותי, נו. לזכותי ייאמר, שאני משתף אותה. לא מחסיר ממנה דבר. והאמת- אני לא צריך אפילו לספר. היא מזהה בעצמה מתי אני חש ריקנות, חרדה, מן נואשות שכזו, שקיים לה פתרון אחד. או יותר מאחד. בדרך כלל יותר מאחת. רונית, יש לה היכולת להבחין. כמו שהיא יודעת היטב מתי אני מכושף רגשית, היא גם יודעת להוקיר אותי על האיפוק שאני אוצר בי תכופות, למרות כל ההסתייגויות המובנות. "למרות שאני מאוד רוצה, אני לא יכולה להגיד לך שאני אסירת תודה, כשאני רואה אותך סובל כל כך". הרעיון של האשפוז היה, מן הסתם, שלה. היא ראתה כמה אני מנסה לשלוט בעצמי, כמה אני סובל בזמן האחרון, עד כמה אני כבוי, ולראשונה הודתה שהיא מרגישה מתוסכלת מכל זה. "אני יודעת שאתה אוהב אותי, ושתלך למכון בשביל שנינו. בשביל שנוכל להמשיך לחיות ביחד", ככה היא אמרה. היא שמעה דברים טובים על המקום. היא שברה תוכנית חיסכון, והופ- הנה אני כאן.
סיפרתי לתמר על המצב בבית, ועל הספר שאני כותב. רומן ביכורים שאפתני שאני לא מצליח לסיים. "מועדון יום רביעי" קראתי לו, והוא כתוב- הזהרתי אותה- בשפה שהיא גבוהה וזולה כאחת, כמו נפשות הגיבורים בספר, החברים במועדון הזה. היא אמרה שהיא תשמח לקרוא ולחוות דעה. אפילו כמה פרקים, אם ארגיש בנוח לחלוק. ושהיא בטוחה שיש לספר קול ייחודי. ושאולי אחרי השהות פה במוסד, אצליח גם לסיים לכתוב אותו. אם דעתי לא תוסח ממה שבימים כסדרם מסיח אותה. שמחתי שהיא הביעה עניין, והבטחתי לשלוח. תמר נזכרה במטופל ששהה פה, שגם הוא, כמוני, סבל מאותה התמכרות לנשים, וגם הוא כתב ספר, וגם הוא, בתקופות שפל כפויות, סבל מאדישות כמעט מוחלטת לסביבה ולא חש צורך בתקשורת בין אישית. מה שהוביל אותו לניכור ולהתבודדות מרצון ולהזנחה רגשית. לצערי הוא כבר לא פה, ואני אומר 'לצערי', היות ואין לי מקור להשוואה. הרוב כאן- יש פה בזמן נתון בין שלושים לחמישים מטופלים- הם מכורים מסוג אחר. והם מחולקים לקבוצות, לפי סוג ההתמכרות. מכורים לריגושים, מכורים לקונספירציות- 'קונספירנואידים', בשפת המקום, מכורים לאוכל, מכורים להימורים, לאינטרנט, לקניות, קלפטומנים, מכורים לעבודה, מכורים לספורט. יש פה אנשים שמכורים לתלישת שיער, והאמינו לי, זה לא מחזה שאתם רוצים לראות. חלק מהמטפלים פה היו מכורים לשעבר. הטיפול פה, זה חלק מהתיקון שלהם. הם לא יודו בכך, אבל הם לעולם מכורים. הם רק בלי הסם שלהם. מעניין, שאלתי את עצמי - ואם אני לא טועה אפילו כתבתי את זה ביומן, לפחות פעמיים אם לא יותר- מעניין למה תמר מכורה?
לילה ירד על המוסד על שם אבנר מינץ. סליחה- על המכון לגמילה מהתמכרויות התנהגותיות על שם אבנר מינץ, שכנראה היה מכור בעצמו, אחרת- מדוע לתרום דווקא למוסד השיקומי העלום הזה, ולא, נניח, למקום של מחלות פופולאריות יותר, כמו למשל- כזה המטפל בסרטן, או בחקר המוח? בכל אופן, הלילה הזה הוא לילה שקט. למעשה, כל לילה כאן הוא לילה שקט יחסית, אף שאין זה שקט אמיתי. אפשר להשוות את זה להר געש שקט, שעשן אפור רוחש בצמרתו. מתישהו, שכן איש אינו יודע מתי, הר הגעש על שם אבנר מינץ עלול להתפרץ. האם בכל רגע? האם יש רמיזות לכך, או שזהו שוב הדמיון הפרוע שלי, או, כמו שתמר מגדירה אותו: 'רשת אסוציאציות סבוכה ורחבת תאים שמקיימת אינטראקציה בין הפעילות היוצאת והנכנסת למוח'?
הדמיון הפרוע שלי, אין לו מעצורים, תודה לאל. הדמיון הפרוע, הוא הנכס החשוב ואולי היחיד שלי. הוא מעצים את העולם שלי, מעשיר אותו, מגדיל את הרצונות, נוטע בי תקוות להגשים, וצרכים מקודשים, ואת הדרכים המופלאות לספק אותם. הדמיון שלי משוחרר ממושגים של סדר, קיבעון, זמן או צורה. הוא לא כפות למאום. הדמיון משכיח ממני את העולם שנגזר עליי להיוולד לתוכו, עולם שבו הדמיון הנו שריר מתנוון, שתכליתו הינה הגשמה רעיונית שכבר מומשה בעבר. עולם אשר שולל את קיומה של זהות מבוססת דמיון. עולם המונע על פי צו מלאכותי הכופה עליך ייאוש שקט וטורדני. ואני, אני רוצה לממש את צו הדמיון הצמא לחופש העונג ולחופש השפע, וכתוצאה מכך- לשפע של עונג. אני כמה לעולם בו השקיקה אינה נאסרת באמצעות משמעת זוגית אכזרית ופרימיטיבית המתכחשת לתשוקה. אני משתוקק לחיים בעולם בו אדם אינו ישות אומללה המתבוססת בחסכיה. לא! אני רוצה שאישה צעירה תתאפר לכבודי, שחיילת תפשוט מדיה בפניי, שבחורה תבחר שמלה בחנות ותחשוב האם היא יפה בעיניי, שרופאה בכירה במוסד על שם אבנר מינץ, שבעלה וילדיה בבית, תשיל את חלוקה ותלחש באוזניי מילים ואנחות, כמו הייתי האחד המושיע, ותעניק לחיי שכרון חושים ותחושת חשיבות ועליונות.
*
טיפול ללא כדורים. זהו המוטו של המוסד הזה. לא בשל זלזול בעולם המדיצינה, חלילה, אלא משום שהוא פועל לבסס מחקר פסיכולוגי מעמיק, מה שאומר, אם להיות בוטה לרגע, שבקרב המטופלים במכורים למין, החלוקה לקבוצות נשים וגברים לא בהכרח עוזרת. אבל זה רק בשלב הראשון של הטיפול. בשלב השני, של אחרי ההתנזרות הכפויה, מלמדים את אותם מכורים ליהנות מהאינטימיות של יחסי המין. מהחום, מהמחוות הלא טכניות. אני חושב שדרכי הטיפול בכל צורת התמכרות לא שונות בהרבה זו מזו. אולי כי הצרכים הפסיכולוגיים ופיזיים דומים- לפחות כך אני חווה את זה, בשיעורי המדיטציה והיוגה היומיים, להם שותפים כל החוסים, ללא יוצא מן הכלל.
המכורים לריגושים והמכורים לאינטרנט והקלפטומנים משתכנים יחדיו, באותו מבנה, יחד עם חוסים בעלי הפרעות שטיבן הימנעות. ואילו אני נאלצתי לסבול את חברתם של המכורים להימורים, לאוכל, לעבודה ולספורט.
"בוא נתערב על משהו", הצעתי למכור להימורים בשם צפריר, לכאורה רק כדי להפיג את שעמום הפסקת הבוקר. "על מה?", השיב זה בעיניים בורקות.
"אני אומר שבמחסן הגדול, ליד מגדל המים, כל לילה מתקיימים שם ניאופים".
"לא נכון! תישבע"
"על מה מתערבים?", חייכתי, וחיוך- אם יצא לכם לשחק פוקר מדי פעם, אתם בוודאי יודעים: חיוך נתפש על ידי השחקנים בשולחן כביטוי למהלך בטוח. וכמכור להימורים, צפריר אמור היה לדעת את הכלל מספר אחת בפוקר: אם בתוך רבע שעה אתה לא מצליח לגלות מי הפראייר, כנראה שהפראייר הוא אתה.
"אתה ראית משהו?"
"לא", אמרתי, "אבל יש לי הרגשה. מן תחושת בטן".
"טוב, על כמה?"
"חמשת אלפים שקל".
"חמשת אלפים שקל. סגור. נלך הלילה לבדוק?"
"כן. ניפגש פה בחצות".
בהליכה שפופה, כמו חיילים מעבר לקו האויב, התגנבנו אל הדלת האחורית של המחסן. דלת הברזל לא הייתה נעולה, אך נדמה כי הצירים לא שומנו יובלות, כך שרעשי חריקה צורמניים עלו כשמשכנו בעמל רב את הידית. הדלת נפתחה וצעדנו חרש פנימה, ונשכבנו בין ערימת עצים משויפים, בחושך מוחלט, וחיכינו.
"אנחנו כבר שעה פה וכלב לא נכנס", לחש צפריר והוסיף בלחש תרועת ניצחון. "יאללה, חמשת'לפים קלילים, קדימה. ניצחתי"
"חכה, צפריר, עוד חצי שעה. אם אף אחד לא יבוא בחצי השעה הקרובה, אז ניצחת. אבל חכה"
הדלת הראשית של המחסן נפתחה בחריקה, ותמר נכנסה. נשענה על הסולם שהיה שעון על הקיר, והדליקה סיגריה. את התיק הניחה על הרצפה. התיק, שבו התרופות שהבטיחה, שיעזרו לי להיגמל.
אבל בשביל להיגמל, אמרה, אין צורך להתנזר. התנזרות היא השלב הראשון, בעוד שאני כבר בשלב מתקדם אחר. ניתקתי מערימת העצים וקמתי. הדלקתי נר וצעדתי לעבר תמר. הנחתי את הנר לא הרחק מהתיק שלה. התקרבתי אליה, בעוד היא טיפסה שלב בסולם והסתובבה. הפשלתי את תחתוניה ואת החצאית הצהובה הצמודה שלה, והסתחררתי רק מלשמוע את מילות הפיתוי שלחשה לאוזני, שמיהרו להחיש אותי אל גופה. יכולתי לראות את פיו הפעור של צפריר, שמצד אחד הפסיד, אך מצד שני הפסיד שעות שינה, שזה אומר שהוא הרוויח. תמר התנצלה על האיחור, אמרה שהילדים לא רצו להירדם. סיפרה להם שוב את הסיפור "לילה טוב של שובי הדוב", אבל זה לא עזר. היא שאלה מי שם, מי מסתכל ושומע. הידיעה שמישהו מהמטופלים מסתכל, הפך אותה למרוגשת עוד יותר, ואני סומרתי מליטוף עור שדיה וישבנה הרך. היא פיסקה רגליה ואני, באיטיות, נישקתי אותה מטה-מטה, עד בקעת ירכיה.
השחר הפציע במכון על שם התורם, נו, ועל רצפת המחסן היינו שנינו שרועים. תמר התנשפה בכבדות, כמי שכוחותיה כלו. "שני כדורים", אמרה בשארית כוחותיה, "שני כדורים, בבוקר ובערב, כל פעם אחרי האוכל, אל תשכח. רק ככה תיגמל", אמרה, בעוד ידה מגששת אחר החצאית.


יום שני, 23 בנובמבר 2009

לוח מודעות (עצמית)




פוליצר
"רכילאי גאון ששינה את פני הכתיבה בישראל"
הדס בשן על גיל ריבה, שבלעדיו כל זה לא היה קורה (פנאי פלוס)

ורסטיליות
"נירו לוי הוא המון אנשים. הוא הרבה תכונות של אופי"
נירו לוי מפרגן לנירו לוי, שזה לא מעט ("תרבות", מעריב)

פיתרון
"ככל שתבוא יותר מהר לישראל כך אולי יהיה שלום"
הנשיא פרס מפציר ברונאלדו שיסיים כבר את הסכסוך הזה (ידיעות אחרונות)

אוטוגמיה
"אם היו יוצרים כפילה שלי, הייתי מתחרמנת איתה מיד"
רומי אבולעפיה מפנטזת ("7 לילות", ידיעות אחרונות)

גלובליזציה
"הקהל שבא להופעות שלי הוא האנושות בכבודה ובעצמה"
גלי עטרי רומזת כנראה שלהופיע בקיסריה זה קטן עליה (עכבר העיר)

דואליות
"מצד אחד, עוד לא בן חמישים. מצד שני, כבר מזמן לא בן 40"
בן כספית, הפרשן המדיני של מעריב, מגדיר (הבלוג של בן כספית,NRG )

בידול
"עיתון שתמיד זוכר שאנחנו ישראלים"
עמוס רגב, עורך "ישראל היום", מתעלה מעל המתחרים ("דה מרקר", הארץ)

יש אלוהים
"תודה לאל, יש לה לא מעט פלטינות"
השר פואד בן אליעזר, שנכדתו נדרסה על ידי פיל, מוקיר תודה ליושב במרומים ("סופשבוע", מעריב)

קנה מידה
"הדברים שאני עושה הרבה יותר גדולים מאורך החצאית שלי"
הדוגמנית מורן אטיאס מודדת את הגודל של האורך (ישראל היום)

נבואה
"כאבי ראש עלולים להציק למי שיש לו נטייה לסבול מהם"
האסטרולוגית מרים בנימיני לא לוקחת סיכונים מיותרים ("7 ימים", ידיעות אחרונות)

פלירטוט
"אפילו הפסנתר, הכלי הכי חברותי ומלטף, לא מצליח להציל את צביקה הדר"
יהודה שוחט מדווח על יחסים לא הדדיים בפסטיבל הפסנתר ("7 לילות", ידיעות אחרונות)



יום חמישי, 12 בנובמבר 2009

לוח מודעות (עצמית)

טרום עידן קרולינה. פופאי


פניני תקשורת. פורסם ב"גלובסטודנט" ב-9 בנובמבר


פרדוקס
"היא בת 59, ולמרות האבל הכבד נראית מצוין"
אמיר שואן מחמיא לשרון פנאן, אלמנתו של מוני ("7 ימים", ידיעות אחרונות)

האנשה
"היא די קופה ואני חושבת שאני לא הכי קופה בעולם"
אילנה ברקוביץ' על הדמיון בינה לבין שרה נתניהו ("7 לילות", ידיעות אחרונות)

אפליה מתקנת
"גם טריפוליטאיות מבטן ומחריימה יודעות לאמץ את הלוק של אמא אווזה"
הסופרת והעיתונאית סמדר שיר מחזירה עטרה ליושנה ("24 שעות", ידיעות אחרונות)

מתלוצץ עם קוראיו
"הז'אנר הפיננסי בפואטיקה של הפסטרמה מספק אינספור אפשרויות יצירתיות"
שגיא כהן ממליץ להשקיע בחומר טוב ("גלריה", הארץ)

חזרה לשורשים
"אני בנאדם של עומק. לדבר על בלונד נראה לי שטחי"
פנינה רוזנבלום בהתבוננות פנימית מורכבת ("העיר")

אלגוריה
"אין אף אחד שיכול לחזק בחורף יותר מקרולינה. היא כמו התרד של פופאי"
קליה מור בביקורת מוזיקה מנומקת ("עכבר העיר")

יום חמישי, 5 בנובמבר 2009

לוח מודעות (עצמית)

חשיש-קבב. "אחלה רעיון מקורי"


פניני תקשורת. פורסם ב"גלובסטודנט" ב-3 בנובמבר 2009.

קסם אישי
"התחתנתי שלוש פעמים, וכל הפעמים התחילו בהטרדה מינית"
הצייר אורי ליפשיץ מסביר על כימיה כהשקפת עולם ("7 לילות", ידיעות אחרונות)

ביקורת בונה
"אחלה רעיון מקורי, אבל לא עזר"
כתבת הפלילים הדס שטייף מדווחת על צעיר שהחביא חשיש בחבילת קבבים ("זמן השרון")

פוזיציה
"כשאני כותב שיר אני מתאהב בעולם ומזיין אותו"
הזמר מוקי מפרש ("7 ימים", ידיעות אחרונות)

תובנה
"מי שאשם זה לא הפושעים מהעולם התחתון"
איציק זוהר מאשים את השיטה בהשתלטות עבריינים על מועדוני כדורגל
(כנס דימונה לתקשורת)

גושפנקא
"דניאלה אומרת שהוא מוכשר בצורה בלתי רגילה"
צביקה פיק מתגאה בפוטנציאל הגלום בקוונטין טרנטינו, ה"חבר" החדש של בתו
(פנאי פלוס)

דיאגנוזה
"בעולם התקשורת העכשווי הוא בעצם מגלם אנומליה"
הכתבת גילי איזיקוביץ' על תפקיד חייו של רזי ברקאי (גלריה, "הארץ")

על תבונה ורגישות
"על הגובה: רויטל שואפת למעלה"
כיתוב לתמונת הילדה רויטל אושרנקו ז"ל, בצהובון שלא מפספס הזדמנות לייצר רגש זול (ידיעות אחרונות)

יום ראשון, 1 בנובמבר 2009

אדריאן שלי (1966-2006)


כרזת "האמת שלא תיאמן"


פולינג אין לאב שוקולד מוס פאי. שלי (מימין) עם קארי ראסל



אני תוהה, בעודי כותב שורות אלו, האם גם בשמי העיר ניו יורק, לפני שלוש שנים, השמיים קדרו כך, כמו עכשיו בשמי ישראל. האם גם אז ושם רעמו השמיים והרעישו, והמטירו על הרחובות גשמי זלעפות? או שמא היה זה יום סתיו שליו במנהטן- כלום שיכין מראש את התחושה שמשהו נורא עומד לקרות.
ב-1 בנובמבר 2006, כבימים שקדמו, אדריאן שלי עבדה על שיפוץ חדר העבודה שלה, אותו ביקשה להפוך למשרד הפקות קטן לסרטים עצמאיים. חדר בו תכננה להפוך את שלל דמיונותיה למילים ולתמונות, לסיפורים עזי מבע וצבע- כפי שנהגה לעשות מזה שנים שנימה, כשליהטה בקולות, בצלילים ובצבעים, מהם יצרה פרשנות חזותית רבגונית לעולמה הפנימי המורכב. המצלמה הייתה לה למכחול, הדמויות לבשו את שפתה, ופעמים רבות, תוך כדי צפייה בסרטיה היפים והמרגשים, יכולתי לדמיין אותה אומרת: "עכשיו, אצבע את העולם האפור-קר- גס - מלוכלך הזה בוורוד".
באותו ראשון לנובמבר, העולם לא לבש ורוד. אף לא ורוד מהוה. אדריאן נמצאה תלויה בביתה על חבל מאולתר, כשהיא חסרת רוח חיים. רק בת 40. ימים אחדים אחר כך נתפס הרוצח – פורץ שניסה לשדוד את ביתה.
אדריאן שיחקה בסרטים רבים ובסדרות, אך היא זכורה בעיקר בזכות הופעותיה בתפקידים ראשיים מצוינים בסרטים "אמון" ו"האמת שלא תיאמן" של האל הארטלי, במאי אמריקני עצמאי בעל טביעת אצבע ייחודית. הארטלי היה אאוט-סיידר שהפך כה פופולארי, עד כי איבד את יכולת הביטוי שייחדה את סרטיו בראשית הדרך. אדריאן המשיכה את דרכו, ואף שיכללה אותה: במקביל לקריירת המשחק שלה, היא כתבה וביימה סרטים דלי תקציב, ביניהם "סאדן מנהטן", ו"אגדה אורבאנית", ששיקפו את הדרך בה חוותה את העיר הגדולה - כמרפאת בדידות אשר מרקחותיה שווא.
יותר מכל היא רצתה להיות נאהבת, ובעולם שבו נשים הן חסרות ביטחון וגברים הם זייפני רגשות, נותרה בה כמיהה מפוכחת, שאותה הותירה על המסך. אהבה, על פי אדריאן שלי, היא עניין של הסתכלות. בסרטים שלה, כמו בחיים, מוצגות דמויות רבות שעבורן אהבה היא בסך הכל תחושה מיני תחושות.
את התסריט של "מלצרית", סרטה האחרון, כתבה כשהייתה בהריון. את הקדרות והבדידות העירונית, אדריאן המירה בעיירה אמריקנית טיפוסית. ה"מלצרית" היא ג'נה, אופה מופלאה בעלת לב רחב, המפצה על חיי הנישואין הקשים שלה באפיית עוגות פאי משובחות בדיינר מקומי. ג'נה הוגה מתכונים לפי מצבי רוחה, והיא מביאה את כל הטועם ממאפיה להתרוממות נפש. צילומי מלאכת האפייה המפתים המחישו את התשוקה שלה. את הניחוחות המשכרים העולים ממטבחה (או ממטבח הדיינר), כמעט ואפשר היה להריח. השמות שג'נה העניקה לעוגות, צבעוניים ומשעשעים כאחד. באחת הסצנות, דואן (אותה מגלמת אדריאן) המאוהבת מבקשת מג'נה להכין עבורה
" falling in love chocolate moss pie", ומוסיפה בהתרגשות: "זה הפאי שאני הכי אוהבת".
"הסרט הוא מכתב אהבה לסופי, הבת שלי", אמרה אדריאן בראיון האחרון שלה, על הסט של הסרט השמח והאופטימי ביותר שיצרה. אלא שאדריאן לא זכתה לראות את הגרסה המוגמרת של "מלצרית". הסרט יצא לקולנוע כחצי שנה אחרי מותה.


יום חמישי, 29 באוקטובר 2009

לוח מודעות (עצמית)

קופים הם לפעמים. קרדיט צילום: מאיפשהו באינטרנט

מבחר פנינים מציטוטי השבוע החולף בכלי התקשורת


כברת דרך
"על מפעל חיים סימנתי V".
השחקן יואב דונט מסכם תקופה, רגע אחרי הופעת הבכורה שלו בסרט "לבנון" (7 לילות, "ידיעות אחרונות").

התשובה במקופח
"המזרחים אוכלים הכל. גם פירורים כבר אין לנו, הלבנים"
מפיק מוסיקאלי בכיר מעביר לכתב רז שכניק שיעור במגזר (7 לילות, "ידיעות אחרונות").

פרגון
"חי אללה, גן עדן! מעולם לא ראיתי דשא ירוק יותר מאשר בבית הקברות הזה של פאיד"
בני ציפר מתקנא בדישון המצרי המשובח ("מוסף הארץ")

לוגיקה
"אתה לא יכול להשיג תוצאות טובות בלי להבקיע שערים, וגם אי אפשר לנצח ככה"

ניר דוידוביץ', שוער מכבי חיפה, מנתח את ההפסד ליובנטוס (ספורט, "הארץ")

הארה
"אני אור. אני תאורה".
הקואוצ'ר אלון גל בווידוי שמדליק נורה אדומה (ערוץ 2)

שפת אם
"האנגלית שלי הייתה יותר מדי אמריקאית, והייתי צריכה לנקות ולהפוך אותה לאנגלית בריטית"
השחקנית נטלי עטיה מתכוננת לתפקיד חדש ומאתגר (24 שעות, ידיעות אחרונות")

תחרותיות
"לפי הבנתי העסקות בוצעו בהסכמה מלאה, ואין זה מקומה של המנהלת להתערב בעניינים האלה"
אבנר קופל, יו"ר מנהלת ליגת העל בכדורסל, לא מתרגש מהעסקים שעשה מוני פנאן עם שופטים ושחקנים (גל"צ)

פואטיקה
"למה, למען השם, להעדיף חורים עגמומיים על חורי האישה שנבראו למענינו?"
מנחם בן, משורר ופובליציסט, מכין עטיפה ייעודית לדגים ("מעריב")

יום שבת, 12 בספטמבר 2009

מדליק סיגריה הפוך, זה לא טעים. לא טעים כמוך

הוציא את ספרו ב"סער", המזוהה עם רבין. קלינטון

 
מדליק סיגריה הפוך, זה לא טעים. לא טעים כמוך. 
מדליק סיגריה. זה לא בריא. לא בריא. כמוך. 
מדליק סיגריה, חושב עליך. אולי ניפרד? 
(מתי מוזס, 2002) 

לפני שבוע התקשר אלי חבר ילדות. הוא נשמע נרגש- אולי כי עברו חמש שנים מאז הפעם האחרונה בה שוחחנו, ואולי כי קיבל סופסוף תשובה חיובית מאחת הוצאות הספרים אליהן שלח כתב יד. הוא ביקש לבשר, ובעיקר להתייעץ, לשאול לדעתי, אולי אני מכיר את ההוצאה לאור הזו. 
"קוראים להוצאה "סער"...מכיר?" 
"כן. על המכתב חתום חנוך סער?" 
"נכון" "צר לי לבאס אותך, אבל התשובה שלי לא כל כך רומנטית. גם אם תשלח להם 200 עמודים של קללות בנורווגית, הם ישמחו להודיע לך שהחומר ששלחת נמצא ראוי. לא הם, הוא. חנוך סער. זה רק הוא. אחר כך הוא יבקש ממך בעדינות שתוציא את פנקס הצ'קים". 
"וואלה? איך אתה יודע? אתה בטוח?" 
"כן. בדקתי. והחומר ששלחתי אליו גרוע יותר מ-200 עמודי קללות בנורווגית" 

אפריל, 2002, רעננה. איתי רום ואני היינו אז כתבים צעירים במקומון "זמן השרון" של מעריב. יום אחד החלטנו לבדוק איזו מן סלקציה מבצעות הוצאות הספרים בחומר הנשלח אליהן, ולצורך העניין התיישבנו וכתבנו במשך כעשר דקות 26 שירים, כשהדגש- לא להשקיע טיפת מחשבה באיכותם. התוצאה הייתה בהתאם להשקעה: שירים נלעגים, מטופשים, חסרי כל ערך וכוונה אמנותיים ולא ראויים בעליל להיקרא "שירה". השירים נשלחו תחת השם הבדוי "מתי מוזס". 
התשובות השליליות לא איחרו להגיע. "ספריית הפועלים", "קשת", "זמורה ביתן-כנרת" והוצאות ספרים נוספות השיבו בנימוס כי לא ניתן לפרסם את החומר. הוצאות אחרות כלל לא טרחו להגיב. המשותף להוצאות הללו הוא שהספרים שהן בוחרות להוציא מופקים, לרוב, על חשבון ההוצאה, או במימון משותף של ההוצאה והמחבר. 
רובן כלל לא מוציאות ספרי שירה של משוררים אלמונים, מהסיבה שהוצאותיהן על ספרים כאלה, ככל הנראה לא תכוסה. הוצאות אלו סירבו לפרסם את החומר של מתי מוזס, על אף שצוין במפורש בפנייתנו כי מוזס מוכן להשקיע כספית בהוצאת הספר. כפי הנראה, הן העדיפו להימנע מהאפשרות להרוויח כסף, מאשר לאבד את כבודן המקצועי ולהכתים את מוניטין ההוצאה בחומר ששלחנו אליהן. 
לעומתן, הגיעו תשובות חיוביות מ"סער" ומהוצאה נוספת בשם "גוונים". המשותף לשתיים הללו הוא שהספרים שהן מפרסמות ממומנים על ידי המחבר. הן מרוויחות גם במקרה שבו הספר לא מוכר ולו עותק אחד. 
במצב כזה, קל יותר להבין כיצד נתקבלה תשובה חיובית על שירים בהם מופיעות שורות כמו "מרחתי לחם עם ריבה/אמרת לי ספסיבה", או "בידיבידה, דה, בידיבי. או, בבידיאה בידיבדי". 

סער הוא חבר מן המניין בהתאחדות המו"לים בישראל, ולכן רבים מהפונים אליו מקבלים את הרושם שמדובר בהוצאת ספרים ככל ההוצאות, כזו הממיינת את החומר שנשלח אליה. כשפנינו אל סער, הוא מסר לנו כי מתוך למעלה מאלף כתבי יד שמגיעים אליו בשנה, הוא מחליט לפרסם רק חמישים. כלומר: 95 אחוזים מהחומרים נדחים משום שאינם ראויים מבחינה ספרותית, לטעמם של עורכי ההוצאה. מתוך ידיעה שכל כתב יד מכניס לסער כמה אלפי שקלים טובים, משמעות הצהרתו היא שהוא מוותר מרצון על הכנסות של מיליוני שקלים, לשם האמנות. לפי ההצהרה הזו, השירים העלובים ששלחנו שייכים לחמשת האחוזים המובחרים. "הסיפור הזה מאוד עצוב", סיפרה לנו ג', שפרסמה ספר שירים אצל סער, ומצאה עצמה בונה בביתה קיר מהספרים שלא מכרה. "מה שקרה לי הוציא לי את החשק לכתוב שירים. הטיפול של הוצאת סער בספר שלי כל כך כאב לי, שמאז הפסקתי לכתוב שירים". 

בום בום. יש פיצוץ. 
פחד. לא אלך יותר לקניונים 
לא אשב בבתי קפה 
להתפוצץ ולהרוג זה לא יפה 
("פיגוע. בום", מאת מתי מוזס) 

מתוך הכתבה המקורית (לא הכול, העכברים במחסן כרסמו חלקים ממנה): יצחק קינן, משורר שהוציא ספר שירה בהוצאת "סער", בהחלט יכול להרגיש מוחמא. ב"ספר סער", ספר בו מאגד חנוך סער את שמות ותמונות כל היוצרים שהשכילו להוציא את ספרם בהוצאתו לפי סדר אל"ף-בי"ת, מופיעה ליד תמונתו של קינן תמונת נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון. גם יצחק קינן וגם ביל קלינטון הוציאו את ספרם בהוצאת "סער". 
סער, יצא לך להיפגש עם קלינטון? "לא הייתי צריך להיפגש עם קלינטון או עם ג'ימי קרטר (יוצר נוסף שזכה לפרסם את ספרו ב"סער", מ"ש, א"ר), אבל הייתי שמח לו זה היה מסתייע. כשקלינטון ביקר בארץ, הייתי קצת עסוק מכדי לפגוש אותו". סער גאה במיוחד בספרים שהוציא לשמות גדולים בעולם: קרטר, וופי גולדברג, וודי אלן ואולי גם ג'ורג' דבליו בוש. סער: "המחמאה הכי גדולה שקיבלתי ושאני מקבל אותה יותר מפעם אחת היא: אם אתה היית מספיק טוב בשביל להיות המוציא לאור של קלינטון או של קרטר, אתה מספיק טוב בשביל להיות המו"ל שלי". 
סער גם אוהב לציין כי "יש חוזה בו ג'ימי קרטר חתום מצד ימין, וחנוך סער מצד שמאל". סער הוסיף בפנינו כי בקרוב יידרש להחליט אם הוא רוצה להוסיף עוד נשיא אמריקני לאוסף, "ואז הכותרת לכתבה הזו תוכל להיות: רוקד עם נשיאים". 
לאחר שכתבנו את הכותרת המוצעת בדפינו, שלף סער טוש מרקר צהוב, וכדי שלוודא שלא נשכח אותה, הדגיש את הכותרת שבחר. על השאלה מה הניע את ביל קלינטון ואת ג'ימי קרטר לבחור דווקא בהוצאת "סער", הקטנה יחסית, טען סער שהכל קשור באירוע הקשה של רצח יצחק רבין ז"ל. לדבריו, במשך שבוע שלם צילם אנשים מתאספים בכיכר רבין בימי האבל שאחרי הרצח בנובמבר 95, ולאחריו מיהר להוציא את הצילומים בספר "נפרדים מרבין בכיכר, שלום חבר". לפי גרסת סער, זה מה שהפך אותו בעיני המו"לים האמריקנים למו"ל שנזוהה עם רבין. לטענתו, ספר הצילומים התמים ריגש את ביל קלינטון כל כך, עד כי הנשיא לשעבר החליט כי הוצאת "סער" היא ההוצאה לאור הישראלית הראויה ביותר להוציא את הספר בישראל. אלא שיש מי שיודע לספר על מציאות שונה. סוכנת הספרים אשר תיווכה בין "סער" לבין ההוצאה אמריקנית, מסבירה: "מי שרוצה להוציא בארץ ספר מחו"ל, צריך לפנות לבעל הזכויות ולהציע לו סכום של מקדמה שמקוזז מתמלוגים. במקרה של קלינטון, אף אחד לא רצה להוציא את זה, כי זה לא ספר שהיה נמכר בישראל באלפי עותקים. ב"סער" התעניינו ראשונים, אז מכרנו להם את זה". 

עוד שירים שסער מצא אותם ראויים:

מחכים ללימון 
חתכתי בצל שמתי רסק 
הוספתי תפוח אדמה בשביל הנשמה 
 גזר ועוף שהזמן לא יחלוף 
הרבה תבלינים 
שיהיו עניינים 

פפריקה, פפריקה 
למה אינך מתוקה 
לימון, לימון, 
מתי תוסיף כבר המון? 
בסוף יצא טעים 

סחוט 
בוכה כמו לימון טרי 
שסוחטים אותו לאט 
צוחק כמו תינוק 
שמשתכשך לו באמבט 

ואת שותה עוד בירה מאלט 
תביאי קצת 
תמזגי לי שאטעם 

הקמצנית 
משעמם לי. בואי נצא 
לא אכפת לי לאן 
העיקר שאת משלמת. 
בפעם האחרונה שהלכנו לסרט 
אמרת שהארנק שלך באוטו. 
כשחזרנו לאוטו, לא היה ארנק. 
ואת אפילו לא חיפשת 

זמן 
גיהצתי חולצה שעה שלמה 
התקלחתי, שמתי ג'ל, עיצבתי שיער 
שעה שלמה. 
שעתיים חיכיתי לך בקפה 
ולא באת. 
מצטער, גברת, את לא מתאימה לי. 
אין לך תחושה של זמן