יום שישי, 13 במרץ 2009

חרציות או לא להיות


מרבד החרציות שבתמונה, המלבלב מול הבית שלי, יהפוך בקרוב לשדה וילות. שורת הברושים שברקע, על פי התב"ע (תוכנית בניין עיר) המקומית, תהפוך לשורה צפופה של דופלקסים. "קידמה" קוראים לזה. איפה שהוא באמצע ייסלל כביש.

פורים 2009

*מאז שתחפושת עוזי כהן, סגן ראש עיריית רעננה המנוח, כבשה את השוק - לפני ארבע שנים, חג פורים רק הולך ומידרדר. המסיבות המוניות, מסחריות, השמחה בהן מאולצת. בפאבים האווירה דיכאונית. השנה ראיתי מעט מאוד אנשים מחופשים, מעט מאוד ילדים מחופשים, וגם חלקם-רק כדי לצאת ידי חובה. ורק מכירות הנפצים לא נפגעו. המסורת הזו רושמת יציבות מדי שנה. הערסים בשכונה שלי חוגגים כבר שבוע. הם פועלים בהיחבא, כמו בחמאס, ורעשי הנפצים מדירים שינה מעיני. ניסיתי לשסות בהם את הכלב שלי, אבל הוא מפוחד כולו, רועד מהרעש, והולך אחרי לכל מקום, גם לשירותים. או שהוא עומד בפתח השער של החצר ולא מאפשר לי לצאת.

*הטלוויזיה הישראלית המסחרית התחפשה השבוע לטלוויזיה איכותית, ולא בהצלחה מרובה. למשל, כתבת פרסומת על הזמר עברי לידר, התחפשה לכתבה אמיתית ושודרה בתוכנית התחקירים "עובדה". רוני קובן, הכתב, דחף את עצמו תדיר לפריים, כמו היה חלק בלתי נפרד מהאייטם- אם אפשר לכנות את קידום המכירות המצולם, שלא מחדש מאום על הזמר, "אייטם". בכלל, יותר מדי כתבי טלוויזיה מגלומנים לא משלימים עם העובדה שלא הם הסיפור, אלא המרואיין. חוסר היכולת לתת למרואיין את מלוא הפוקוס מביך בכל פעם מחדש.

*גם השבוע התחפשה אורלי וילנאי לעיתונאית חוקרת בכירה. המצלמה של הסרה "שתולים" בהגשתה של הבלשית המהוללת וילנאי, תיעדה אותה מתדרכת תחקירנים, כמו הייתה שועלת תחקירים ותיקה שמאחוריה רשימת שחיתויות שחשפה במו ידיה. וילנאי, כמו בן זוגה גיא מרוז וכמו מיקי רוזנטל, בונים לעצמם קריירה של עיתונאים חוקרים לוחמניים, שלמעשה הם מסתמכים על תחקירים שנעשו בעבר ומצויים בארכיונים הנגישים לכל אזרח, ובנוסף על תחקירנים להשכיר שעושים את העבודה השחורה תמורת פרוטות. רוצים תחקיר על עוול נוראי? דברו עם תחקירני טלוויזיה, שמרוויחים שכר משפיל, בחלק מן המקרים אפילו לא מינימום.

*לפני ששודרה התוכנית "שתולים", הוציאה "קשת" הודעה לעיתונות על כך שחזיז הושלך לעבר מכוניתה של וילנאי, כנראה מצד מושאי התחקיר, כביכול להשתיקה. זה הזכיר לי תלונות למשטרה שנוהגים להגיש כמה ראשי עיר מכהנים, זמן קצר לפני מועד הבחירות המוניציפאליות, על כך ששמשת מכוניתם נופצה/ אלמונים ריססו כתובות נאצה בכניסה לביתם/ קיבלו איומים על חייהם/ ועוד ועוד סיפורים. תלונות מתוקשרות היטב, שתזמונם לא מפתיע.

*יומיים אחר כך שודרה כתבה על רמי קליינשטיין. עוד תחפושת- הפעם כתבה שהתחפשה לסרט דוקומנטארי. לפחות הכתב דני ענבר נשאר מאחורי המצלמה, להבדיל מרוני קובן. הייתה זו עוד כתבת רכילות ארוכה, באורך 45 דקות, שבה אומן מפורסם מכבס את הכביסה המלוכלכת שלו בחוץ, לנגד עיני האומה, ולמעשה מוכר את חייהם הפרטיים של אשתו לשעבר ושתי בנותיו בשביל רייטינג.

*משה קצב, הצדיק הל"ז, התחפש לאיוב, או לסוג של דרייפוס, במסיבת עיתונאים שכינס אמש באולם הבריתות של קריית מלאכי.
אני חף מפשע, טוען הנשיא לשעבר. הוא? טלית שכולה תכלת, כזה ששמו הטוב הלך לפניו, עד שלתמונה נכנס מני מזוז, המן הרשע, ו-ושתי, הלוא היא א', ה"מעלילנית", כלשונו. כן, כן. מלך המינויים הפוליטיים הישראלי, שעקף בסיבוב אשפי מינויים פוליטיים כמו פואד בן אליעזר, אהוד אולמרט וצחי הנגבי, מספר על עצמו שהוא ישר כסרגל, צח כשלג, בטח שלא נגע באף אחת מהכפופות לו. קצב מספר על עצמו שהוא אדם צנוע, הוא אפילו לא בברנז'ה של התקשורת ושל אנשי ההון. צודק. הוא בברנז'ה של העולם התחתון.

יום שלישי, 10 במרץ 2009

הודיווד

הצלחתו הגורפת של "נער החידות ממומביי" ממחישה היטב את פריחתו חסרת התקדים של הקולנוע ההודי. בעוד מספר צופי הקולנוע בארה"ב יורד משנה לשנה, במומביי המצב הפוך: אין מיתון, התעשייה משגשגת, והוליווד הפכה ממחוזרת למחזרת. וכמו בהוליווד, כך גם בבוליווד, לכל מלצר שמגיש טאלי יש בבית תסריט מוכן להגשה.
התפרסם ב-9 במרץ ב"גלובס"
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000432361&fid=3317

יום שבת, 28 בפברואר 2009

בגב הספר (כריכה אחורית)


"מתן שירם, יליד 1975, ניסה לכתוב רומן רציני ועמוק, אך למן תחילת הדרך דאגו הדמויות בספר לשים לו רגליים. הוא לעולם לא יסלח להן על שגרמו לו לאבד את הזהות הספרותית שלו. ספרו הבא, ככל הנראה ספר ילדים בתפוצת עותקים מוגבלת, ייצא לאור ביום מן הימים".
למרות הנימה המשועשעת, זה בדיוק מה שקרה במהלך כתיבת ספר הביכורים שלי, "תבלינים במרפסת": הדמויות קבעו את הטון. בתחילה אפיינתי את הדמויות לפרטי פרטים, לרבות פרטים שונים שלא שולבו בעלילה. למשל, הנטייה של עודד, הדמות הראשית, להקיץ משנתו מדי לילה ולבהות מן החלון למשך שעה בעוברים ושבים במורד הרחוב. או, למשל, חיבתה של מיה לעפרונות- זו הייתה רוכשת אותם מדי יום, רק בכדי שתוכל ללעוס את קצותיהם. או, תובנה מסוימת שהנחילו לדמויות הוריהן בילדותן, תובנה שנטמעה ומאז מתווה במידה זו או אחרת את תפישת עולמן.
במהלך תקופת הכתיבה הארוכה, שידעה עליות, ירידות, הפוגות רבות וייסורים אין ספור, הכרתי את חולשותיהן של הדמויות, את מגבלותיהן הרגשיות, את צורת הליכתן, וגם את דרכי החשיבה השונות של כל אחת ואחת מהן. ידעתי מתי הן עומדות לשקר, מתי לטעות, מתי הן עשויות למעוד מבחינה מוסרית.
אלא שלא יכולתי לנחש כיצד הן עשויות להתגבר על מכשולי העלילה השונים.
כיוון שכשדמות מעוצבת היטב, היא הופכת לישות עצמאית. או אז, נכון לו, לכותב, מאבק מתמיד בינו לבין הדמות: הכותב מנסה לשמר בקנאות את קו העלילה המקורי, בעוד הדמות המרדנית –והעיקשת לא פחות- דורשת את חירותה. ככל שהדמויות הלכו ולבשו אופי, ככל שאישיותן נתגבשה, כך רבו המכשולים שהנחתי בפניהן. מכשולים אשר תכליתם, כאמור, לשמור את הדמויות בגבולות העלילה הראשית. ואז הבנתי: עלי להיכנע. לעולם אין לנצח במאבק הזה! משום שיותר מכל, הסיפור הוא סיפורה של דמות. דבקות של הכותב ברצונותיו הראשוניים, מעוותת את אופייה העצמאי של הדמות הראשית, מגבילה את התפתחותה הפנימית ואת מידת מורכבותה, ומכאן, מעוותת את המהלך העלילתי הייחודי והאמין.
הגבלת דמות לקווי העלילה המקוריים, משמעה התפשרות. התפשרות מתוך ויתור על הבעה מקורית ויצירתית, ובאותה מידה זהו ויתור על שיא אמנותי.
המסקנה שלי היא שהכותב חייב לאבד שליטה על הדמות. כיצד? פשוט להיות נאמן לאופייה. אחרת, הסיפור הולך לאיבוד.