יום שבת, 22 באוגוסט 2015

מדוע אנחנו כותבים?


העיסוק האינטנסיבי בכתיבה, על צורותיה האמנותיות, בקרב אלו אשר רואים בה מרכיב מהותי בחייהם, כזה שמאפיין ואף מהווה במידה רבה את זהותם, מביא אותי לא פעם לתהות על קנקנה של אותה כמיהה. ג'ורג' אורוול נתן את הדעת על כך במסה "מדוע אני כותב" (1946), אך המניעים אותם הוא מנה (ראו מסגרת) הנם מניעים חיצוניים ברובם, וההיתלות בהם מותירה את השאלה ללא מענה הולם - כיוון שמוכרח להימצא דחף רגשי שהנו מעבר לסיפוק אישי מתגמל עבור האגו.  
אני סבור שהכתיבה היא ניסיון של הכותב לעשות סדר בעולמו. להבין את עצמו, להבין למה בני אדם מתנהגים כפי שהם מתנהגים, ובאופן כללי לנסות ולהבין יותר טוב את העולם הזה, כדי להתמודד טוב יותר עם החיים. בעיניי, מעל לכל הסיבות שמושכות אותנו אל מלאכת הכתיבה, הסיבה הטהורה ביותר היא הצורך בתחושת הזדהות. אני בכוונה לא משתמש במילים 'צורך באהבה' או 'צורך בהכרה', כי הציפייה לזכות באהבה או בהכרה בזכות היצירה, היא ציפייה תלוית סביבה, אשר עלולה להשפיע לרעה על תהליך הכתיבה, בכך שהיא מעוררת את הרצון להרשים. פעמים רבות, הרצון או הצורך להרשים מוביל לאובדן היושר האמנותי. להבדיל, הצורך בהזדהות נובע מהרצון העמוק של הכותב שיקבלו אותו כמות שהוא - חרף, נניח, תנודות במצבו הרגשי ובערך העצמי שלו, כל מה שהוא תופש כפגמים באישיותו, ובנוסף לכך, תפישת עולמו הייחודית ועולם הדימויים הפנימי שלו. כלומר, במקום לנסות להרשים, הוא חושף את חולשותיו באופן הכי טבעי ואותנטי, ביודעו כי החשיפה עשויה להתפרש אחרת מהאופן שבו התכוון, ואף להוביל לתגובה שלילית ולחוסר הזדהות. הכותב עושה כן בכל זאת, היות ויותר מכל הוא זקוק לפורקן לשם הודאה וקבלה עצמית. כשהדחף לכתיבה מונע מתוך צורך פנימי כה עמוק, כזה אשר מביא אותנו לבטא את אשר בנפשנו ללא סייג, בראש ובראשונה עבורנו, אנחנו מאפשרים הזדמנות להביע את עצמנו באופן שייגע בנפש האחר.


אנו עושים זאת באמצעות בריאת דמויות אשר בחלק מהן משתקפים מאפיינים שונים באישיותנו, או בהלך המחשבה שלנו. לעתים, הדמיון מאפשר לנו ליצור תיקון לקשיים ולפחדים בהם אנו נתקלים ואשר עמם אנחנו מתמודדים, ללא הצלחה יתרה, במרחב חיינו האישיים. אם זה בזוגיות, ביחסים עם הורים, בני משפחה וחברים, אם מול מעסיקים או קולגות לעבודה. גם אם הכותב מספר את סיפורן של דמויות שנדמה כי מרחק רב מפריד בינו לבינן, הוא ינסה להבין את עצמו דרך אותן הדמויות. הוא יתחקה אחר דרכי החשיבה שלהן, ישאף להביע כלפיהן חמלה, להבין מדוע הן פועלות כפי שהן פועלות. לעתים הדבר אינו פשוט, שכן אלו לרוב השדים שבנו, שכמו קורמים עור וגידים לנגד עינינו.
בכדי לכתוב מתוך כנות מוחלטת, נדרשת תעוזה. אלו מבין הכותבים, בעבר ובהווה, שהשתחררו מהחרדה המשתקת, או מהנטייה הבסיסית, ההישרדותית, ליצור הרחקה, הכירו בכך (בסתר לבם, או בתת-מודעותם), שהם לא לבד במצוקות הללו של החיים. הלוא בכולנו חבויים עולמות פנימיים. וככל שחולפות השנים אנחנו ממלאים את חיינו בסודות, במחשבות כמוסות, בפחדים, בשאיפות לא ממומשות, בצרכים לא מסופקים וביחסים לא פתורים. לכולנו בעיות ביחסים שלנו עם הסביבה, כולנו חווים לחץ חברתי, כולנו באופן כזה או אחר חסרי ביטחון. רבים מאתנו מוצאים עצמם לא פעם נכשלים בעמידה על זכויותיהם הבסיסיות- כמו הזכות להיות המחליטים היחידים באשר לרצונותיהם, ובכך מאפשרים לאחרים לרמוס את הזכות הזו - דבר הגורר רגשות אשם, תסכול, רחמים עצמיים ואף דכאון. אחת הדרכים הטובות להשתחרר מאותה חרדה משתקת, היא להשתמש בהומור. הומור הוא אחד המרכיבים החשובים בחיינו. הוא מאפשר לנו לשרוד בעולם האכזר הזה, והוא במקרים רבים שומר על שפיותנו ועל שפיות חלק מהסובבים אותנו. לעתים הומור שומר אותנו מהסתבכות בצרות. כלומר- במידה אנחנו מסוגלים לשמור על קור רוח.
הומור מאפשר לנו להתבונן בחיים מנקודת מבט ייחודית. כך אפשר לתאר כל דבר החולף על פנינו באופן שישעשע, ובה בעת להעביר דרכו, באמצעותו, מסרים עמוקים, קשים לעיכול, מורכבים, ורציניים. הומור עצמי מאפשר לנו לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, כיוון שהוא מבטא השלמה, ולפעמים אף מאפשר לנו לפסוע בבטחה, בידיעה שאם אנו מרשים לעצמנו לצחוק על עצמנו, אנו נוטלים את העבודה המענגת הזו ממישהו אחר- היות שאנחנו מתייחסים לעצמנו בסלחנות ובמידה פחותה של חשיבות עצמית.





יום שבת, 12 באפריל 2014

גמילה (סיפור קצר)



ללכת על השביל שמימין למגדל המים, לחלוף על פני המחסן ששימש בעבר כאסם, ולהמשיך ישר עד שיבצבצו הדקלים אשר במרכזו של כיכר, כך עד שער היציאה. זהו, זה כל מה שנשאר. החופש.
"מבולבל?" שאלה המטפלת הראשית של המוסד, שלצורך מניעת זיהויים אקרא לה תמר, ומאותה סיבה אקרא למוסד "המכון לגמילה על שם אבנר מינץ", אף שבכך אפגע במטרתו העיקרית של התורם הנדיב, שביקש להנציח את עצמו אחרי מותו. "האם אני מבולבל? לא יודע. אני מרגיש כמי שלומד ללכת מחדש", אמרתי לה. תמר חייכה. "הרי זה בדיוק כך".
נפרדנו בלחיצת יד. מעין רשמיות מאופקת, כיוון שאסור מעבר לכך. תהיתי האם ניפגש מתישהו. "בשמחות", הפטירה, כאילו נכונו לנו שמחות בעולם הזה, ועוד כאלו המשותפות לשנינו. מה זה אומר, שניפגש בחתונה של מכר משותף? או שמא חשבה שאפקוד את המוסד הזה בשנית? הזכרתי לעצמי לא לייחס משמעות לכל דבר, וכי יש דברים שהמשמעות שלהם היא כמו של תמרור, או כמו דקלום אוטומטי של כרוז בתחנת רכבת, כזה המודיע: "התחנה הקרובה – חיפה בת גלים".
תמר. דמיינתי לא פעם, במהלך חודשי שהותי פה, שאחרי שאשתחרר מכאן, יתפתח בינינו קשר אשר ירחיב את ההגדרה של יחסי מטפלת-מטופל. כמה מהדמיונות הללו היו גראפיים, אם להתנסח בעדינות. מצד אחד, זוהי מחשבה שכיחה, אפילו נדושה, בקרב מטופלים במוסדות מן הסוג הזה, מצד שני- זה אומר שהטיפול הצליח, כיוון שחזרתי להרגיש - שזו המטרה העליונה לשמה אושפזתי. ואיך אפשר היה שלא להרגיש? תמר הייתה כל כך משוחררת במהלך האירוע הדמיוני בינינו, שהצלחתי לדמיין שהיא מסמיקה בכל פעם שנכנסה לחדר עם הקלסר השחור שלה, ואז ממהרת להתכנס בדפיו. תמיד הייתה פותחת את הקלסר בדיוק אחר החוצץ החמישי, שולפת עט מכיס הז'קט הלבן, כורעת מעט לפנים, במן התרסה לא מודעת, רושמת שעה ותאריך.
ניחשתי שהיא צעירה ממני בכמה שנים לא רעות, אך לא ידעתי לשים את האצבע ולומר בכמה שנים מדובר. הנחתי שתשע שנים מפרידות בינינו, מה שלימים התברר כניחוש מדויק למדי. ביומן – יומן שביקשה ממני ומשאר המטופלים לכתוב, החל מתום המפגש הראשון- הגדרתי אותה כ"מטפלת צעירה מבריקה, בעלת קול סמכותי ומבט רגיש ורציני. אני חושב שאני בדרך להיות מרוגש ממנה". בכל יום הרחבתי את התיאור. "הזיק בעיניה שובה לב. היא כמו מבקשת שאראה דרכו את המחשבות הכמוסות שלה. את התשוקות הנסתרות העמוקות. שאחלוק איתה בדיחות הומור שחורות, תובנות משותפות, רגשות, מילים גסות, שמפאת היחסים שבין מטפלת למטופל אנחנו מנועים מלנהל. והיא גם יפה נורא".
"היום ה...שלישי לחודש. טוב, עידו, אז איך אתה מרגיש היום?"
אז איך אני מרגיש היום? שאענה באמת? לא. לא אענה. למה זה טוב? זה לא. האמת היא שאני מרגיש בזרימת דם מוגברת בוורידים. מרגיש רעב למגע. חוש הריח חזר אלי, ויכולתי, כפעם, להתבשם מניחוחות פריחה. איך אני מרגיש? אני רוצה לשיר. לצרוח משמחה. לארח חברים – למרות שאסור להזמין אורחים. אני רוצה להתהלך בין האנשים בגב זקוף, כמו פעם. רוצה להשתטות, לשגות, למעוד, לבכות, לכעוס, לשנוא, לצחוק. אני מרגיש שאני רוצה לאהוב שוב את כל הנשים שפספסתי בחיי. ואת אלו שלא. רוצה לחוות שוב את אותן היקיצות מתוך כל בלהות הלילה. רוצה לכפות על החלומות הללו סוף טוב. רוצה להמשיך ולהמשיך להרגיש.
"את יודעת מה אני מרגיש, תמר, אני רוצה לנסות לצאת מפה, אני לא שייך לפה, זה כלא פה", שיקרתי במצח נחושה.
אפרת עצמה את עיניה למספר שניות. שזה, אני מוכרח לומר, הרבה יותר אלגנטי מאשר לפהק. האם זה משהו שמלמדים באקדמיה, או במדרשה בה מכשירים מטפלים, או שזוהי עצימת עיניים מנומסת שהיא שלה ורק שלה?
"לא. הכלא שחיית בו, זה מה שהביא אותך לפה. הכלא הטבעתי שהתהלכת בו והתמכרת אליו, שהפך אותך למסומם. אתה רוצה לצאת? אתה תצא. אבל בסוף התוכנית, לא רגע לפני. בסך הכל נשארו לך עוד ארבעה שבועות. סליחה- חודשיים וחצי".
החודשיים וחצי הפכו לחודש, שהפך לשלושה שבועות.
"היום ה..אחד עשר לפברואר", אמרה וכתבה, וחיכתה שאוציא הגה. שתקתי.
"מה שלומך, עידו?", לחשה.
"אה.. באמצע"
"מתגעגע לאשתך?"
"לפעמים", גיחכתי.
"אתה אוהב אותה?"
רציתי לומר שלפעמים, אבל העדפתי שלא לענות. זו הרי לא שיחה, זה כמו טופס של ראיון שצריך למלא.
"אהבה. אתה מאמין בה?", אפרת שאלה.
"אני מאמין שאהבה לא שונה מכל תחושה, ותחושה היא הוויה"
"אתה רואה, אתה שוב בורח. אתה צריך להתעמק בסיבות. במה גורם לך לשקוע במלכוד הזה. אני אהיה ישירה איתך ואגיד לך, שההתמכרות הזו, היא סוג של התאבדות איטית. אני אגיד לך את זה לא כרופאה מטפלת, ואני אגיד את זה בשפה עממית- אתה בחור מאוד מוצלח, למה אתה עושה לעצמך את זה?"
אני די מחבב את אשתי. אישה טובה, עם רגליים בקרקע. אמות המידה שלה פשוטות, וזו מעלה מאוד גדולה, כיוון שיש בכך חוסן. היא תהיה נאמנה בכל אחוז ואחוז. אם להזדקן, אז רק איתה. אבל אני לא מצליח להימנע מלפתח רגשות עזים כלפי נשים חדשות. ואני איש מכירות, כך שיוצא לי לפגוש, כי אנחנו, אנשי המכירות, מסתובבים כל היום בין משרדים, וחשופים לזה יותר. יש כאלה שאומרים שהמקצוע בחר בהם. אני לא יכול להגיד את זה על עצמי. אני גם לא בחרתי במקצוע, אני בחרתי בהכרה בכך שאין דרך שתרסן את הרצון של המוח שלי בגמול מיידי. אשתי, רונית, היא מודעת ל'כימיה של המוח שלי' – ככה היא קוראת לזה. לדבריה, היא מסוגלת להכיל את אותן 'חולשות כימיות', כי היא יודעת שבשלב מסוים אשתעמם ואז אשבע, והרומן המזדמן יסתיים. היא יודעת שלעולם לא אעזוב אותה. מכירה אותי, נו. לזכותי ייאמר, שאני משתף אותה. לא מחסיר ממנה דבר. והאמת- אני לא צריך אפילו לספר. היא מזהה בעצמה מתי אני חש ריקנות, חרדה, מן נואשות שכזו, שקיים לה פתרון אחד. או יותר מאחד. בדרך כלל יותר מאחת. רונית, יש לה היכולת להבחין. כמו שהיא יודעת היטב מתי אני מכושף רגשית, היא גם יודעת להוקיר אותי על האיפוק שאני אוצר בי תכופות, למרות כל ההסתייגויות המובנות. "למרות שאני מאוד רוצה, אני לא יכולה להגיד לך שאני אסירת תודה, כשאני רואה אותך סובל כל כך". הרעיון של האשפוז היה, מן הסתם, שלה. היא ראתה כמה אני מנסה לשלוט בעצמי, כמה אני סובל בזמן האחרון, עד כמה אני כבוי, ולראשונה הודתה שהיא מרגישה מתוסכלת מכל זה. "אני יודעת שאתה אוהב אותי, ושתלך למכון בשביל שנינו. בשביל שנוכל להמשיך לחיות ביחד", ככה היא אמרה. היא שמעה דברים טובים על המקום. היא שברה תוכנית חיסכון, והופ- הנה אני כאן.
סיפרתי לתמר על המצב בבית, ועל הספר שאני כותב. רומן ביכורים שאפתני שאני לא מצליח לסיים. "מועדון יום רביעי" קראתי לו, והוא כתוב- הזהרתי אותה- בשפה שהיא גבוהה וזולה כאחת, כמו נפשות הגיבורים בספר, החברים במועדון הזה. היא אמרה שהיא תשמח לקרוא ולחוות דעה. אפילו כמה פרקים, אם ארגיש בנוח לחלוק. ושהיא בטוחה שיש לספר קול ייחודי. ושאולי אחרי השהות פה במוסד, אצליח גם לסיים לכתוב אותו. אם דעתי לא תוסח ממה שבימים כסדרם מסיח אותה. שמחתי שהיא הביעה עניין, והבטחתי לשלוח. תמר נזכרה במטופל ששהה פה, שגם הוא, כמוני, סבל מאותה התמכרות לנשים, וגם הוא כתב ספר, וגם הוא, בתקופות שפל כפויות, סבל מאדישות כמעט מוחלטת לסביבה ולא חש צורך בתקשורת בין אישית. מה שהוביל אותו לניכור ולהתבודדות מרצון ולהזנחה רגשית. לצערי הוא כבר לא פה, ואני אומר 'לצערי', היות ואין לי מקור להשוואה. הרוב כאן- יש פה בזמן נתון בין שלושים לחמישים מטופלים- הם מכורים מסוג אחר. והם מחולקים לקבוצות, לפי סוג ההתמכרות. מכורים לריגושים, מכורים לקונספירציות- 'קונספירנואידים', בשפת המקום, מכורים לאוכל, מכורים להימורים, לאינטרנט, לקניות, קלפטומנים, מכורים לעבודה, מכורים לספורט. יש פה אנשים שמכורים לתלישת שיער, והאמינו לי, זה לא מחזה שאתם רוצים לראות. חלק מהמטפלים פה היו מכורים לשעבר. הטיפול פה, זה חלק מהתיקון שלהם. הם לא יודו בכך, אבל הם לעולם מכורים. הם רק בלי הסם שלהם. מעניין, שאלתי את עצמי - ואם אני לא טועה אפילו כתבתי את זה ביומן, לפחות פעמיים אם לא יותר- מעניין למה תמר מכורה?
לילה ירד על המוסד על שם אבנר מינץ. סליחה- על המכון לגמילה מהתמכרויות התנהגותיות על שם אבנר מינץ, שכנראה היה מכור בעצמו, אחרת- מדוע לתרום דווקא למוסד השיקומי העלום הזה, ולא, נניח, למקום של מחלות פופולאריות יותר, כמו למשל- כזה המטפל בסרטן, או בחקר המוח? בכל אופן, הלילה הזה הוא לילה שקט. למעשה, כל לילה כאן הוא לילה שקט יחסית, אף שאין זה שקט אמיתי. אפשר להשוות את זה להר געש שקט, שעשן אפור רוחש בצמרתו. מתישהו, שכן איש אינו יודע מתי, הר הגעש על שם אבנר מינץ עלול להתפרץ. האם בכל רגע? האם יש רמיזות לכך, או שזהו שוב הדמיון הפרוע שלי, או, כמו שתמר מגדירה אותו: 'רשת אסוציאציות סבוכה ורחבת תאים שמקיימת אינטראקציה בין הפעילות היוצאת והנכנסת למוח'?
הדמיון הפרוע שלי, אין לו מעצורים, תודה לאל. הדמיון הפרוע, הוא הנכס החשוב ואולי היחיד שלי. הוא מעצים את העולם שלי, מעשיר אותו, מגדיל את הרצונות, נוטע בי תקוות להגשים, וצרכים מקודשים, ואת הדרכים המופלאות לספק אותם. הדמיון שלי משוחרר ממושגים של סדר, קיבעון, זמן או צורה. הוא לא כפות למאום. הדמיון משכיח ממני את העולם שנגזר עליי להיוולד לתוכו, עולם שבו הדמיון הנו שריר מתנוון, שתכליתו הינה הגשמה רעיונית שכבר מומשה בעבר. עולם אשר שולל את קיומה של זהות מבוססת דמיון. עולם המונע על פי צו מלאכותי הכופה עליך ייאוש שקט וטורדני. ואני, אני רוצה לממש את צו הדמיון הצמא לחופש העונג ולחופש השפע, וכתוצאה מכך- לשפע של עונג. אני כמה לעולם בו השקיקה אינה נאסרת באמצעות משמעת זוגית אכזרית ופרימיטיבית המתכחשת לתשוקה. אני משתוקק לחיים בעולם בו אדם אינו ישות אומללה המתבוססת בחסכיה. לא! אני רוצה שאישה צעירה תתאפר לכבודי, שחיילת תפשוט מדיה בפניי, שבחורה תבחר שמלה בחנות ותחשוב האם היא יפה בעיניי, שרופאה בכירה במוסד על שם אבנר מינץ, שבעלה וילדיה בבית, תשיל את חלוקה ותלחש באוזניי מילים ואנחות, כמו הייתי האחד המושיע, ותעניק לחיי שכרון חושים ותחושת חשיבות ועליונות.
*
טיפול ללא כדורים. זהו המוטו של המוסד הזה. לא בשל זלזול בעולם המדיצינה, חלילה, אלא משום שהוא פועל לבסס מחקר פסיכולוגי מעמיק, מה שאומר, אם להיות בוטה לרגע, שבקרב המטופלים במכורים למין, החלוקה לקבוצות נשים וגברים לא בהכרח עוזרת. אבל זה רק בשלב הראשון של הטיפול. בשלב השני, של אחרי ההתנזרות הכפויה, מלמדים את אותם מכורים ליהנות מהאינטימיות של יחסי המין. מהחום, מהמחוות הלא טכניות. אני חושב שדרכי הטיפול בכל צורת התמכרות לא שונות בהרבה זו מזו. אולי כי הצרכים הפסיכולוגיים ופיזיים דומים- לפחות כך אני חווה את זה, בשיעורי המדיטציה והיוגה היומיים, להם שותפים כל החוסים, ללא יוצא מן הכלל.
המכורים לריגושים והמכורים לאינטרנט והקלפטומנים משתכנים יחדיו, באותו מבנה, יחד עם חוסים בעלי הפרעות שטיבן הימנעות. ואילו אני נאלצתי לסבול את חברתם של המכורים להימורים, לאוכל, לעבודה ולספורט.
"בוא נתערב על משהו", הצעתי למכור להימורים בשם צפריר, לכאורה רק כדי להפיג את שעמום הפסקת הבוקר. "על מה?", השיב זה בעיניים בורקות.
"אני אומר שבמחסן הגדול, ליד מגדל המים, כל לילה מתקיימים שם ניאופים".
"לא נכון! תישבע"
"על מה מתערבים?", חייכתי, וחיוך- אם יצא לכם לשחק פוקר מדי פעם, אתם בוודאי יודעים: חיוך נתפש על ידי השחקנים בשולחן כביטוי למהלך בטוח. וכמכור להימורים, צפריר אמור היה לדעת את הכלל מספר אחת בפוקר: אם בתוך רבע שעה אתה לא מצליח לגלות מי הפראייר, כנראה שהפראייר הוא אתה.
"אתה ראית משהו?"
"לא", אמרתי, "אבל יש לי הרגשה. מן תחושת בטן".
"טוב, על כמה?"
"חמשת אלפים שקל".
"חמשת אלפים שקל. סגור. נלך הלילה לבדוק?"
"כן. ניפגש פה בחצות".
בהליכה שפופה, כמו חיילים מעבר לקו האויב, התגנבנו אל הדלת האחורית של המחסן. דלת הברזל לא הייתה נעולה, אך נדמה כי הצירים לא שומנו יובלות, כך שרעשי חריקה צורמניים עלו כשמשכנו בעמל רב את הידית. הדלת נפתחה וצעדנו חרש פנימה, ונשכבנו בין ערימת עצים משויפים, בחושך מוחלט, וחיכינו.
"אנחנו כבר שעה פה וכלב לא נכנס", לחש צפריר והוסיף בלחש תרועת ניצחון. "יאללה, חמשת'לפים קלילים, קדימה. ניצחתי"
"חכה, צפריר, עוד חצי שעה. אם אף אחד לא יבוא בחצי השעה הקרובה, אז ניצחת. אבל חכה"
הדלת הראשית של המחסן נפתחה בחריקה, ותמר נכנסה. נשענה על הסולם שהיה שעון על הקיר, והדליקה סיגריה. את התיק הניחה על הרצפה. התיק, שבו התרופות שהבטיחה, שיעזרו לי להיגמל.
אבל בשביל להיגמל, אמרה, אין צורך להתנזר. התנזרות היא השלב הראשון, בעוד שאני כבר בשלב מתקדם אחר. ניתקתי מערימת העצים וקמתי. הדלקתי נר וצעדתי לעבר תמר. הנחתי את הנר לא הרחק מהתיק שלה. התקרבתי אליה, בעוד היא טיפסה שלב בסולם והסתובבה. הפשלתי את תחתוניה ואת החצאית הצהובה הצמודה שלה, והסתחררתי רק מלשמוע את מילות הפיתוי שלחשה לאוזני, שמיהרו להחיש אותי אל גופה. יכולתי לראות את פיו הפעור של צפריר, שמצד אחד הפסיד, אך מצד שני הפסיד שעות שינה, שזה אומר שהוא הרוויח. תמר התנצלה על האיחור, אמרה שהילדים לא רצו להירדם. סיפרה להם שוב את הסיפור "לילה טוב של שובי הדוב", אבל זה לא עזר. היא שאלה מי שם, מי מסתכל ושומע. הידיעה שמישהו מהמטופלים מסתכל, הפך אותה למרוגשת עוד יותר, ואני סומרתי מליטוף עור שדיה וישבנה הרך. היא פיסקה רגליה ואני, באיטיות, נישקתי אותה מטה-מטה, עד בקעת ירכיה.
השחר הפציע במכון על שם התורם, נו, ועל רצפת המחסן היינו שנינו שרועים. תמר התנשפה בכבדות, כמי שכוחותיה כלו. "שני כדורים", אמרה בשארית כוחותיה, "שני כדורים, בבוקר ובערב, כל פעם אחרי האוכל, אל תשכח. רק ככה תיגמל", אמרה, בעוד ידה מגששת אחר החצאית.


יום שני, 23 בנובמבר 2009

לוח מודעות (עצמית)




פוליצר
"רכילאי גאון ששינה את פני הכתיבה בישראל"
הדס בשן על גיל ריבה, שבלעדיו כל זה לא היה קורה (פנאי פלוס)

ורסטיליות
"נירו לוי הוא המון אנשים. הוא הרבה תכונות של אופי"
נירו לוי מפרגן לנירו לוי, שזה לא מעט ("תרבות", מעריב)

פיתרון
"ככל שתבוא יותר מהר לישראל כך אולי יהיה שלום"
הנשיא פרס מפציר ברונאלדו שיסיים כבר את הסכסוך הזה (ידיעות אחרונות)

אוטוגמיה
"אם היו יוצרים כפילה שלי, הייתי מתחרמנת איתה מיד"
רומי אבולעפיה מפנטזת ("7 לילות", ידיעות אחרונות)

גלובליזציה
"הקהל שבא להופעות שלי הוא האנושות בכבודה ובעצמה"
גלי עטרי רומזת כנראה שלהופיע בקיסריה זה קטן עליה (עכבר העיר)

דואליות
"מצד אחד, עוד לא בן חמישים. מצד שני, כבר מזמן לא בן 40"
בן כספית, הפרשן המדיני של מעריב, מגדיר (הבלוג של בן כספית,NRG )

בידול
"עיתון שתמיד זוכר שאנחנו ישראלים"
עמוס רגב, עורך "ישראל היום", מתעלה מעל המתחרים ("דה מרקר", הארץ)

יש אלוהים
"תודה לאל, יש לה לא מעט פלטינות"
השר פואד בן אליעזר, שנכדתו נדרסה על ידי פיל, מוקיר תודה ליושב במרומים ("סופשבוע", מעריב)

קנה מידה
"הדברים שאני עושה הרבה יותר גדולים מאורך החצאית שלי"
הדוגמנית מורן אטיאס מודדת את הגודל של האורך (ישראל היום)

נבואה
"כאבי ראש עלולים להציק למי שיש לו נטייה לסבול מהם"
האסטרולוגית מרים בנימיני לא לוקחת סיכונים מיותרים ("7 ימים", ידיעות אחרונות)

פלירטוט
"אפילו הפסנתר, הכלי הכי חברותי ומלטף, לא מצליח להציל את צביקה הדר"
יהודה שוחט מדווח על יחסים לא הדדיים בפסטיבל הפסנתר ("7 לילות", ידיעות אחרונות)



יום חמישי, 12 בנובמבר 2009

לוח מודעות (עצמית)

טרום עידן קרולינה. פופאי


פניני תקשורת. פורסם ב"גלובסטודנט" ב-9 בנובמבר


פרדוקס
"היא בת 59, ולמרות האבל הכבד נראית מצוין"
אמיר שואן מחמיא לשרון פנאן, אלמנתו של מוני ("7 ימים", ידיעות אחרונות)

האנשה
"היא די קופה ואני חושבת שאני לא הכי קופה בעולם"
אילנה ברקוביץ' על הדמיון בינה לבין שרה נתניהו ("7 לילות", ידיעות אחרונות)

אפליה מתקנת
"גם טריפוליטאיות מבטן ומחריימה יודעות לאמץ את הלוק של אמא אווזה"
הסופרת והעיתונאית סמדר שיר מחזירה עטרה ליושנה ("24 שעות", ידיעות אחרונות)

מתלוצץ עם קוראיו
"הז'אנר הפיננסי בפואטיקה של הפסטרמה מספק אינספור אפשרויות יצירתיות"
שגיא כהן ממליץ להשקיע בחומר טוב ("גלריה", הארץ)

חזרה לשורשים
"אני בנאדם של עומק. לדבר על בלונד נראה לי שטחי"
פנינה רוזנבלום בהתבוננות פנימית מורכבת ("העיר")

אלגוריה
"אין אף אחד שיכול לחזק בחורף יותר מקרולינה. היא כמו התרד של פופאי"
קליה מור בביקורת מוזיקה מנומקת ("עכבר העיר")

יום חמישי, 5 בנובמבר 2009

לוח מודעות (עצמית)

חשיש-קבב. "אחלה רעיון מקורי"


פניני תקשורת. פורסם ב"גלובסטודנט" ב-3 בנובמבר 2009.

קסם אישי
"התחתנתי שלוש פעמים, וכל הפעמים התחילו בהטרדה מינית"
הצייר אורי ליפשיץ מסביר על כימיה כהשקפת עולם ("7 לילות", ידיעות אחרונות)

ביקורת בונה
"אחלה רעיון מקורי, אבל לא עזר"
כתבת הפלילים הדס שטייף מדווחת על צעיר שהחביא חשיש בחבילת קבבים ("זמן השרון")

פוזיציה
"כשאני כותב שיר אני מתאהב בעולם ומזיין אותו"
הזמר מוקי מפרש ("7 ימים", ידיעות אחרונות)

תובנה
"מי שאשם זה לא הפושעים מהעולם התחתון"
איציק זוהר מאשים את השיטה בהשתלטות עבריינים על מועדוני כדורגל
(כנס דימונה לתקשורת)

גושפנקא
"דניאלה אומרת שהוא מוכשר בצורה בלתי רגילה"
צביקה פיק מתגאה בפוטנציאל הגלום בקוונטין טרנטינו, ה"חבר" החדש של בתו
(פנאי פלוס)

דיאגנוזה
"בעולם התקשורת העכשווי הוא בעצם מגלם אנומליה"
הכתבת גילי איזיקוביץ' על תפקיד חייו של רזי ברקאי (גלריה, "הארץ")

על תבונה ורגישות
"על הגובה: רויטל שואפת למעלה"
כיתוב לתמונת הילדה רויטל אושרנקו ז"ל, בצהובון שלא מפספס הזדמנות לייצר רגש זול (ידיעות אחרונות)

יום ראשון, 1 בנובמבר 2009

אדריאן שלי (1966-2006)


כרזת "האמת שלא תיאמן"


פולינג אין לאב שוקולד מוס פאי. שלי (מימין) עם קארי ראסל



אני תוהה, בעודי כותב שורות אלו, האם גם בשמי העיר ניו יורק, לפני שלוש שנים, השמיים קדרו כך, כמו עכשיו בשמי ישראל. האם גם אז ושם רעמו השמיים והרעישו, והמטירו על הרחובות גשמי זלעפות? או שמא היה זה יום סתיו שליו במנהטן- כלום שיכין מראש את התחושה שמשהו נורא עומד לקרות.
ב-1 בנובמבר 2006, כבימים שקדמו, אדריאן שלי עבדה על שיפוץ חדר העבודה שלה, אותו ביקשה להפוך למשרד הפקות קטן לסרטים עצמאיים. חדר בו תכננה להפוך את שלל דמיונותיה למילים ולתמונות, לסיפורים עזי מבע וצבע- כפי שנהגה לעשות מזה שנים שנימה, כשליהטה בקולות, בצלילים ובצבעים, מהם יצרה פרשנות חזותית רבגונית לעולמה הפנימי המורכב. המצלמה הייתה לה למכחול, הדמויות לבשו את שפתה, ופעמים רבות, תוך כדי צפייה בסרטיה היפים והמרגשים, יכולתי לדמיין אותה אומרת: "עכשיו, אצבע את העולם האפור-קר- גס - מלוכלך הזה בוורוד".
באותו ראשון לנובמבר, העולם לא לבש ורוד. אף לא ורוד מהוה. אדריאן נמצאה תלויה בביתה על חבל מאולתר, כשהיא חסרת רוח חיים. רק בת 40. ימים אחדים אחר כך נתפס הרוצח – פורץ שניסה לשדוד את ביתה.
אדריאן שיחקה בסרטים רבים ובסדרות, אך היא זכורה בעיקר בזכות הופעותיה בתפקידים ראשיים מצוינים בסרטים "אמון" ו"האמת שלא תיאמן" של האל הארטלי, במאי אמריקני עצמאי בעל טביעת אצבע ייחודית. הארטלי היה אאוט-סיידר שהפך כה פופולארי, עד כי איבד את יכולת הביטוי שייחדה את סרטיו בראשית הדרך. אדריאן המשיכה את דרכו, ואף שיכללה אותה: במקביל לקריירת המשחק שלה, היא כתבה וביימה סרטים דלי תקציב, ביניהם "סאדן מנהטן", ו"אגדה אורבאנית", ששיקפו את הדרך בה חוותה את העיר הגדולה - כמרפאת בדידות אשר מרקחותיה שווא.
יותר מכל היא רצתה להיות נאהבת, ובעולם שבו נשים הן חסרות ביטחון וגברים הם זייפני רגשות, נותרה בה כמיהה מפוכחת, שאותה הותירה על המסך. אהבה, על פי אדריאן שלי, היא עניין של הסתכלות. בסרטים שלה, כמו בחיים, מוצגות דמויות רבות שעבורן אהבה היא בסך הכל תחושה מיני תחושות.
את התסריט של "מלצרית", סרטה האחרון, כתבה כשהייתה בהריון. את הקדרות והבדידות העירונית, אדריאן המירה בעיירה אמריקנית טיפוסית. ה"מלצרית" היא ג'נה, אופה מופלאה בעלת לב רחב, המפצה על חיי הנישואין הקשים שלה באפיית עוגות פאי משובחות בדיינר מקומי. ג'נה הוגה מתכונים לפי מצבי רוחה, והיא מביאה את כל הטועם ממאפיה להתרוממות נפש. צילומי מלאכת האפייה המפתים המחישו את התשוקה שלה. את הניחוחות המשכרים העולים ממטבחה (או ממטבח הדיינר), כמעט ואפשר היה להריח. השמות שג'נה העניקה לעוגות, צבעוניים ומשעשעים כאחד. באחת הסצנות, דואן (אותה מגלמת אדריאן) המאוהבת מבקשת מג'נה להכין עבורה
" falling in love chocolate moss pie", ומוסיפה בהתרגשות: "זה הפאי שאני הכי אוהבת".
"הסרט הוא מכתב אהבה לסופי, הבת שלי", אמרה אדריאן בראיון האחרון שלה, על הסט של הסרט השמח והאופטימי ביותר שיצרה. אלא שאדריאן לא זכתה לראות את הגרסה המוגמרת של "מלצרית". הסרט יצא לקולנוע כחצי שנה אחרי מותה.


יום חמישי, 29 באוקטובר 2009

לוח מודעות (עצמית)

קופים הם לפעמים. קרדיט צילום: מאיפשהו באינטרנט

מבחר פנינים מציטוטי השבוע החולף בכלי התקשורת


כברת דרך
"על מפעל חיים סימנתי V".
השחקן יואב דונט מסכם תקופה, רגע אחרי הופעת הבכורה שלו בסרט "לבנון" (7 לילות, "ידיעות אחרונות").

התשובה במקופח
"המזרחים אוכלים הכל. גם פירורים כבר אין לנו, הלבנים"
מפיק מוסיקאלי בכיר מעביר לכתב רז שכניק שיעור במגזר (7 לילות, "ידיעות אחרונות").

פרגון
"חי אללה, גן עדן! מעולם לא ראיתי דשא ירוק יותר מאשר בבית הקברות הזה של פאיד"
בני ציפר מתקנא בדישון המצרי המשובח ("מוסף הארץ")

לוגיקה
"אתה לא יכול להשיג תוצאות טובות בלי להבקיע שערים, וגם אי אפשר לנצח ככה"

ניר דוידוביץ', שוער מכבי חיפה, מנתח את ההפסד ליובנטוס (ספורט, "הארץ")

הארה
"אני אור. אני תאורה".
הקואוצ'ר אלון גל בווידוי שמדליק נורה אדומה (ערוץ 2)

שפת אם
"האנגלית שלי הייתה יותר מדי אמריקאית, והייתי צריכה לנקות ולהפוך אותה לאנגלית בריטית"
השחקנית נטלי עטיה מתכוננת לתפקיד חדש ומאתגר (24 שעות, ידיעות אחרונות")

תחרותיות
"לפי הבנתי העסקות בוצעו בהסכמה מלאה, ואין זה מקומה של המנהלת להתערב בעניינים האלה"
אבנר קופל, יו"ר מנהלת ליגת העל בכדורסל, לא מתרגש מהעסקים שעשה מוני פנאן עם שופטים ושחקנים (גל"צ)

פואטיקה
"למה, למען השם, להעדיף חורים עגמומיים על חורי האישה שנבראו למענינו?"
מנחם בן, משורר ופובליציסט, מכין עטיפה ייעודית לדגים ("מעריב")