יום שני, 18 ביולי 2016

סיכום פסטיבל קולנוע ירושלים 2016



אז איך היה פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים שהסתיים אמש? אם שואלים אותי: כמו מסיבה מתמשכת, כמו חופשה בחו"ל, כמו בפסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים הגדולים, כמו שמגיע לעיר חשובה ומיוחדת כמו ירושלים. יתרה מכך: הפסטיבל השנה היווה ציון דרך ביחסים אשר בין העיר לבינו, אך על כך בהמשך. תחילה אפתח בחוויה מן הערב הראשון, או במילים אחרות: אתחיל באיש שעקף אותי בתור ליין בקוקטייל הפתיחה. אני מיד סלחתי לו, גם כי הייתי במצב רוח טוב, וגם כי לאיש קוראים קוונטין טרנטינו (אני מקווה שיהיה לי משהו מעצים יותר לספר לנכדים, אבל בינתיים עוד אין לי ילדים, אז זה בסדר). טרנטינו הגדול. במאי שהפך לאגדה עוד בחייו, ובצדק. כמה תשוקה קולנועית יש באיש הזה, כמה חריפות מחשבה, ואומץ, והומור. וההתארחות שלו בפסטיבל, בו זכה בפרס על תרומתו לאמנות הקולנוע, היא שיחוק ענק. הישג אשר יתרום רבות למיצובו של הפסטיבל בשנים הקרובות. אילו יכולתי לשאול את טרנטינו שאלה אחת ויחידה, הייתי שואל אותו איך זה מרגיש שמצד אחד הקהל מעריץ אותו, בימאים מחקים אותו, התקשורת ברובה סוגדת לו, אבל מצד שני, עולה הרושם שכמעט אף אחד בתעשייה לא באמת מקשיב לו. שכן, בכל ראיון או נאום אפשרי, טרנטינו מקדש את אמנות התסריט, מסביר ומנמק כיצד תסריט טוב חיוני ליצירת סרט טוב, ועדיין- הוליווד של ימינו מייצרת סרטי נוסחה, הקולנוע האירופאי העכשווי מזלזל בחשיבות התסריט, או בנחיצותה של העלילה. מבקרי הקולנוע בכל העולם למעט ארצות הברית שומרים נאמנות ל"פוליטיקת האוטר" שנולדה בחטא. שלא יובן לא נכון – טרנטינו הוא אוטר, אבל – וזו הסיבה שאני מחבב את גישת הבימוי שלו, טרנטינו הוא לפני הכל תסריטאי ששומר על התסריט שלו. בכיתת אמן מול הקהל המקומי בפסטיבל הקולנוע ירושלים, בין היתר סיפר כי בצילומי הסרטים שלו השחקנים מוכרחים לשלוט בשורות הדיאלוגים באופן מדויק, באופן שיאפשר להם להתחבר בצורה טוטאלית לדמות. לדעת את הטקסט בדיוק כפי ששחקני תיאטרון שולטים בטקסט אחרי חודש של הצגות רצות. "מבחינתי", הסביר טרנטינו, "כל דבר שהוא פחות מזה, מהווה עבורי עילה לפטר שחקן. זהו חוסר כבוד כלפיי... אני מאוד אוהב את השחקנים שלי, אבל אני אוהב את הדמויות ואת הדיאלוגים שלי הרבה יותר".

קולנוח

לא הרחק ממתחם הסינמטק, בגן העצמאות (בכניסה לנחלת שבעה) המוריק, החלה השנה מסורת נפלאה של צפייה בסרטים תחת כיפת השמיים. אני קורא לזה "קולנוח"- כי הכי נוח לראות ככה קולנוע, במקומות ישיבה/רביצה מרווחים מול מסך ענק, עם כוס בירה ביד, חטיף רדיואקטיבי מתוצרת דוריטוס, ושמיכה וכרית למקרה שיהיה קר מדי. אבל לא קוראים לזה קולנוח, קוראים לזה הקרנות בגן העצמאות במתחם "וילף", על-שם יהודי יקר בשם וילף שתרם מכיסו עבור כל התענוג הזה. בשעות היום התקיימו במתחם וילף הקרנות של סרטי קולנוע לילדים, והקרנות חוצות התקיימו במחוזות נוספים בעיר, ביניהם מתחם התחנה הראשונה. למיטב זיכרוני זו הפעם הראשונה שהפסטיבל מחבק כך את העיר, מזמין את תושביה ותייריה לחוות את קסמו של הקולנוע, הן הקלאסי והן העכשווי. צפיתי בסרט בשם "11 דקות", מעין תרגיל קולנועי ניסיוני באורך 90 דקות, ניסיון שהצליח: פילם נואר אירי מותח בצבעים קרים, בסגנון שמחבר בין סיפורים שונים לקראת סופו. לא סרט גדול, אך יפה ומהנה לצפייה. חתום עליו הבמאי הפולני יז'י סקולימובסקי. באופן כללי סרטים רבים בהם צפיתי במהלך הפסטיבל יושבים תחת ההגדרה של יפים ומהנים לצפייה. חלקם מהנים במיוחד (למשל "מייפלתורפ: הביטו בתמונות"- סרטם התיעודי של פנטון ביילי ורנדי ברבאטו, המנסים – ומצליחים באופן מעורר התפעלות – לפצח את דמותו המסתורית והמורכבת של אמן הצילום המוחצן והפופולארי רוברט מייפלתורפ, שמת ב-1989 ממחלת האיידס, בגיל 42), חלקם פחות, כמו למשל "אבולוציה", סרט מדע בדיוני אמנותי המצולם נהדר, ובו מסופר על עיירת נמל בה מתגוררות נשים צעירות, שזמנן מוקדש לעשיית ניסויים ביולוגיים על ילדים ונערים צעירים. ללוסיל הדזיהלילוביץ', בימאית הסרט, היה רעיון נהדר, אך הרעיון לא פותח לכדי עלילה. הוא נשאר ברמת הרעיון והפנטזיה, וחבל, כי כבר היה צלם טוב ולוקיישן מוצלח ושחקנים טובים. מה עושים בדרך כלל בימאים שלא משקיעים בתסריט? מתמקדים בשפה הקולנועית. הרבה שתיקות, שוטים ארוכים, סצנות איטיות שלא מקדמות את העלילה, הרבה תקריבי נוף. את "אבולוציה" היה ניתן לצמצם ל-20 דקות נפלאות. אין שום סיבה שהשפה הקולנועית תבוא על חשבון הסיפור, אין סיבה להעדפה של הרחבת תמונת מצב על פני יצירת עלילה, ואין סיבה להחזיק את הקהל שעתיים מול מריחה של תמונות שמביאה לכך שסצנות בעלות עוצמה, עוצמתן מתפוגגת עם התמשכות מיותרת של השוט. "אבולוציה" הוא דוגמה טובה לשינוי שעוברת אמנות הקולנוע בשנים האחרונות. ואני תוהה האם גם בקולנוע, כמו במוזיקה ב-15 השנים האחרונות, הקהל עבר תהליך של וויסות הטעם. אם במוזיקה זהו צליל שמנותב לגוון סולידי, רגוע, חביב, בקולנוע הניתוב דומה: דמויות משוטטות לצורך שיטוט, עלילה חמקנית או לא מגובשת, אין דרמה, אין שיא, אין סוף סגור – הכל בסדר. הכל הולך. תהייה זו התעוררה בי שוב בעקבות צפייה בסרטו של ג'ים ג'רמוש, "פטרסון". הסרט הפך למן הקרנתו הראשונה לאחד הסרטים המדוברים בפסטיבל. קולגות שלי אף דיווחו כי צפו בו מספר רב של פעמים, בפסטיבלים אחרים (בקאן, שם זכה לתשואות ולהילולים, ובקרלובי וארי) ובכוונתם לצפות בו שוב. ההקרנה האחרונה של הסרט, בשבת האחרונה, בה נכחתי, הייתה מלאה עד אפס מקום. גיבור הסרט (שנקרא על שמו) הוא נהג אוטובוס שכותב שירים להנאתו – רעיון שיכול היה להיות בעל פוטנציאל, באם הגיבור היה אמן מיוסר, אבל הוא לא מיוסר כלל. וגם השירים שהוא כותב לא כל כך טובים. דמות מרכזית נוספת היא בת זוגו שעושה כל שביכולתה על מנת להיות רעיה מושלמת. הם לא רבים, לא מתווכחים, פשוט חיים את שגרתם. חוסר הכימיה בין שני השחקנים (אדם דרייבר וגולשיפטה פרחאני) הופך, עם התקדמות הסרט, לכמעט ניכור. הוא כותב במחברת השירים שלו שאם ייגזר עליו לחיות בלעדיה, הוא מעדיף את מוות, אבל הוא לא מביע כלפיה ולו קמצוץ מתחושותיו אלו. אפילו לא מקריא באוזניה את השיר. הוא לא רומיאו והיא לא יוליה, וגם לא הזוג שהוא פוגש בבר, אותם פטרסון מכנה בשמות הזוג השייקספירי הנודע.  כל כך הרבה רמזים לאותו מחזה של שייקספיר, וכל כך מעט השראה מצליח לספוג ממנו ג'רמוש בסרטו. יודעים מה- לא רק השראה, אפילו רצון בסיסי לספר סיפור בעל עוצמה רגשית.  
לפחות הכלב של בני הזוג מעורר איזשהו רגש, בעודו מספק לצופה אתנחתות קומיות החוזרות על עצמן. דומה כי תפקידו העיקרי הנו לגנוב את ההצגה (ברגע שאמור להיות השיא של הסרט, כשהכלב אוכל את מחברת השירים של פטרסון, חשבתי לעצמי שהיה יכול להיות נחמד אם הכלב הוא מטאפורה למבקר שירה), ואכן, הקהל צחק במקומות שככל הנראה היו המקומות הנכונים.
בסוף מחא הקהל כפיים סוערות, ובאמת שלא הבנתי מדוע. זהו סרט פרווה, חסר עלילה ולפיכך נטול דרמה, עם דמויות ראשיות פאסיביות ולא מעניינות. מעניין עד כמה גדולה הייתה ההתמסרות של הקהל ושל המבקרים, אלמלא היה זה ג'רמוש האחראי ליצירה.

השיא: קולנוע ישראלי קצר    
               
שיא הפסטיבל מבחינתי היה ביום רביעי, היום בו הוקרנו מקבצי הסרטים הישראלים הקצרים, היו טובים בפער ניכר משאר הסרטים בפסטיבל – וזה כולל גם את מרבית הסרטים שהוקרנו במסגרת התחרותית של הפיצ'רים הישראליים. ייתכן וההשוואה יכולה להישמע צורמת במידה מסוימת - הרי יצירת סרט עלילתי ארוך דורשת מיומנות יתרה בכתיבת תסריט ובניהול אתר צילומים גדול, והסט של סרט קצר מצומצם באופן משמעותי, מה גם שרוב הסרטים הקצרים מספרים סיפור נקודתי של דמות - אבל במבחן ההרגשה והתוצאה - תנו לי סרט מעולה באורך 8 דקות, ועשיתם לי את היום. אני מנוע מלנתח כל סרט ספציפית (לטעמי זה לא לעניין לבקר קולגות), אבל רשמתי לעצמי לעקוב אחר יוצרים צעירים שיצירותיהם עוררו בי עניין: "לבד" של ענת מלץ, "מושקי" של עליזה חנוביץ', "בית האילמת" של תמר קיי (שזכה בפרס הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר), "שבתון" של משה רוזנטל, "שן כריש" של אורן גרנר. לרשימה הזו מתווסף "מיומנו של צלם חתונות", סרט מצוין באורך 40 דקות של נדב לפיד, שהוקרן במסגרת ההקרנות המיוחדות.

בפרס הסרט הישראלי העלילתי (באורך מלא) הטוב ביותר, זכה הסרט "שבוע ויום" של אסף פולונסקי. הסרט זכה בנוסף בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר, בפרס התסריט הטוב ביותר, ופרס סרט הביכורים הישראלי הטוב ביותר מטעם פיפרסקי - איגוד מבקרי הקולנוע העולמי. הייתי מוסיף לפולונסקי עוד שלושה פרסים: פרס הבימוי, פרס עבור מקוריות, ופרס עבור אינטליגנציה רגשית גבוהה – תכונה שהפכה את הסרט למה שהוא.

יום שני, 4 ביולי 2016

לקראת פתיחת פסטיבל הקולנוע ירושלים - הגיגים והמלצות



פסטיבל הקולנוע ירושלים ייפתח ביום ה' הקרוב, ובימים הספורים לפתיחתו נישאת בביתו של הח"מ, אשר בשפלת החוף, תחושה של חג. כי זה חג. זוהי השנה התשיעית ברציפות שאני פוקד את פסטיבל הקולנוע ירושלים, מחווה דעתי על סרטיו, ובאופן כללי נהנה. גם אם ראיתי רק סרט אחד ביום (שזה קורה כשהסרט הוא ממש טוב ויש בי רצון לשמור על טעמו). כי פסטיבל קולנוע הוא הרבה מעבר להקרנות רצופות של סרטים, ולכן גם בשנים בהן התוצרת הקולנועית חלשה (פסטיבל נשען על בציר קולנועי חדש – כלומר: נשען על הקיים, ולפעמים קורה שיש שנה שחונה, אין מה לעשות) אין בכך בכדי לפגום בהנאה. אני בעיקר נהנה מהמפגשים האנושיים שמתרחשים במתחם הפסטיבל. יש משהו מרגש, ולרוב מעשיר, במפגש של קהל עם יוצרי הסרטים. וזה הדדי. להבדיל ממחזאים, במאי תיאטרון, רקדנים וזמרים – בימאי קולנוע כמעט ולא חווים את השפעת היצירה שלהם על הקהל. אמן אמיתי הוא זה המבקש לגעת בנפשו של הצופה, ופסטיבל קולנוע מהווה עבור בימאים מהסוג הנכון הזה, הזדמנות נפלאה לחוש זאת. או, המפגש עם סרטים רגע אחרי שהם נולדים, בהקרנת הבכורה, או כשהם רק בראשית דרכם- חמישה עמודים מודפסים על נייר מחשב, המוצגים באירועי התעשייה, בניסיון למצוא משקיע. ואני נהנה גם מהמפגש שלי עם העיר - בהליכה מהתחנה המרכזית, דרך שוק מחנה יהודה, ובמעלה הסמטאות העתיקות ועד לסינמטק. או בשיטוט השרירותי ברחובות הבירה, בהפוגות הקטנות בבתי קפה ובפאבים ירושלמים מעניינים. אני לא יודע כמה זמן יישאר לי להסתובב השנה במחוזות תחת פני השמיים, כי התוכנייה השנה גדושה ועשירה עד כדי כך שרבים מהסרטים שאני רוצה לראות מוקרנים במקביל באותן שעות. אבל לפחות כמה מהם כבר ראיתי, שזה אומר שאפילו יש המלצות.

"חיה אפלה". בימאית: פיליפה גררו (קולומביה, 2016)
צריכה להיות סיבה טובה לכך שבני אדם לא ידברו ביניהם, ולכן סרטים ללא דיאלוג נחלקים בעיניי לשניים: סרטים יומרניים ולא אמינים, וסרטים בהם אי השפה היא-היא השפה. הסרט "חיה אפלה" שייך לקבוצה השניה, והבחירה, שגם בה יש יומרה, היא בחירה אמיצה. הסרט עוסק במלחמת האזרחים המתמשכת בקולומביה, והמטאפורה ברורה כבר למן תחילת הסרט: הדמויות הן כמו חיות בג'ונגל. הנשים (אישה צעירה, נערה מתבגרת וחיילת יפה) הן הטרף, והן חיות בידיעה שבכל עת הן עלולות להפוך לניצודות. הסכנה מרחפת, עלולה להסתתר מאחורי כל עץ, והשקט מתוח וטעון. נדירים הם הסרטים שמצליחים ליצור מהלך דרמטי שעובד נהדר ללא מילים, וב"חיה אפלה" יש כמה וכמה מהלכים כאלה. השוטים ארוכים, לעתים ארוכים מדי, כמו בסרט טבע, כזה המציע התבוננות מבעד לעדשת הדוקומנטריסט. הצילום יפה, לוכד את הנוף הפראי הפסטורלי למראה. צילום אסתטי, אך לא כזה שבא לשרת את האסתטיקה של הצלם. עם זאת הסרט קשה לצפייה, גם משום הידיעה כי הסרט מבוסס על מציאות שמתרחשת בזמננו. אבל למרות הקושי, חשוב שתראו אותו. והוא גם סרט מצוין. אגב, התמונה למעלה היא מתוך הסרט.

"הלילה הארוך של פרנסיסקו סנקטיס". בימאים: פרנסיסקו מארקז, אנדראה טסטה (ארגנטינה, 2016)
סרט הביכורים של פרנסיסקו מארקז הוא סרט אפל, אינטליגנטי ומשעשע. הייתי אומר שזהו סרט חמוד במובן הטוב של המילה, אבל גברים נעלבים מהמילה הזו. בכל אופן, הסרט יכול היה להיות הרבה יותר מאשר חמוד, אם הבמאי היה הולך עד הסוף, תרתי משמע. העלילה משתרעת על פני לילה בארגנטינה הדיקטטורית של סוף שנות ה-70, לילה שבו גבר ממעמד הפועלים, ללא רקע בטחוני, נשלח על ידי מכרה ותיקה, אותה לא פגש עשרים שנה, להתריע בפני שני אזרחים על חטיפתם הצפויה על ידי הממשל. כשהוא בדרכו אליהם, הוא נזכר שאותה מכרה הייתה נוהגת לרקום סיפורי בדיה על ארגוני ביון. האם יגיע ליעדו? הבחירה בסוף פתוח היא בחירה מעניינת, כזו המותירה את הצופה עם שתי אפשרויות עלילתיות שונות, כאשר כל אחת מהן מגדירה אחרת את הסיפור כולו. מצד שני- עבור הבמאי זהו פתרון קל. לתחושתי סוף סגור היה מותיר רושם רב יותר על הצופה. ובכלל – למה לדמיין את השיא של הסרט אם אפשר להראות אותו?



"לב של כלב". דוקומנטרי. בימאית: לורי אנדרסון (ארה"ב, 2015)
התרגום הנכון הוא "לב של כלבה", היות והסרט עוסק בכלבתה המנוחה של אנדרסון. זהו למעשה סרט שכולו הספד, שכולו הנצחה ושחזור סיפור אהבה בין הזמרת לכלבתה, סיפור שהסתיים בשל פערים בין גלגולי החיים. אנדרסון שזרה דימויים ויזואליים משתנים, יוצאי דופן, פס קול לירי וקריינות בקול שמנסה לא להיסדק. כשנכנסתי לסרט בהקרנה המוקדמת שערך הפסטיבל למבקרי קולנוע, לא ידעתי במה עוסק הסרט. הספיקה לי הידיעה שאנדרסון היא הבימאית. כעבור בערך פחות משעה, נטשתי את אולם הקולנוע. לא הייתי מסוגל להמשיך. מי שקראו את הפוסט הקודם, יבינו ללבי. אבל תלכו, והישארו עד הסוף. גם כי ההקרנה בנוכחות הבמאית.

"מלחמה". בימאי: טוביאס לינדהולם (דנמרק, 2015)
שנה אחרי "צוק איתן" והרחק-הרחק מכאן, צולם הסרט הדני הנושא את השם "מלחמה", אך עוסק בעיקר בהשלכותיה המוסריות. מפקד פלוגה דני שהוא וחייליו מוצבים באפגניסטן, מורה על פתיחה באש לעבר שטח בנוי אשר נשקפת ממנו סכנה מידית. כמו ב"צוק איתן", ואולי בהשראתו, מפקד הפלוגה נדרש להכרעה מוסרית – לדאוג לביטחון חייליו ולפתוח באש, גם בידיעה שמדובר בירי שעלול לפגוע באוכלוסייה אזרחית, או להימנע מיצירת מגע עד הישמע ירי, אם בכלל. עם תום הלחימה, כשהחיילים חזרו הביתה, המפקד עומד למשפט. את גורלו יכריעו עדויותיהם של קציני וחיילי הפלוגה, החלוקים בדעותיהם ובתפישותיהם הערכיות. חבל שסרט כזה לא צולם בישראל, מצד שני- אולי הסתכלות מהצד מאפשרת שיפוט אובייקטיבי יותר על הדברים. הסרט עשוי היטב, וזה יהיה נפלא אם תצפו בו.

"העתיד לבוא". בימאית: מיה הנסן-לאב (צרפת/גרמניה, 2016)
מישהו (וזה בטח לא מישהו מצוות השיפוט של פסטיבל ברלין האחרון, שהעניק לסרט את פרס הבימוי) צריך להגיד לתסריטאית והבימאית מיה הנסן-לאב: בני אדם לא מתנהגים ככה. בני אדם לא מדברים ככה. בעצם...בסרטי מיינסטרים צרפתיים עכשוויים, בז'אנר "סרטים פטפטניים לבורגנים", כן מדברים ככה. מה שמוביל למחשבה שאולי הידע של הבמאית אודות מערכות יחסים רומנטיות שאוב ברובו מסרטים אלה? יש לקוות שלא, אך כך זה נראה בסרטה האחרון, שבו מרצה לפילוסופיה נעזבת על ידי בעלה, שמתוודה על מערכת יחסים עם מאהבת צעירה, שכעת עומדים לעלות שלב. רגע הווידוי, שמופיע לאחר 35 הדקות הראשונות של הסרט, שנדמו כניסיון עקר לאקספוזיציה, אמור להוות שיא דרמטי עמוס רגש. במקום, בני הזוג מתנהלים במן שלווה קרירה, והאישה הננטשת ממשיכה לטייל באתרים בפריז וממשיכה בפטפוטים שמשכיחים כל נימה של עצב שאמור היה ללוות אותה. המלצה שלי: עדיף לוותר.

שתי הערות לפני הסוף:

א. סרטים ישראלים ארוכים וקצרים.
אני מנוע מלכתוב על סרטים ישראלים, כך שלא נותר לי אלא להציע לכם להיות הראשונים לצפות בתוצרת המקומית -שהיא גולת הכותרת של הפסטיבל- לפני שסרטים אלה ייצאו בהפצה מסחרית. או חצי מסחרית. או הרבה לפני שיופצו. תלוי. זוהי גם הזדמנות מיוחדת לצפות בסרטים הקצרים המשתתפים בתחרות הסרט הקצר הטוב ביותר, ובמקרה של סרטים ישראלים קצרים, אורך חיי המסך שלהם קצר בהתאמה.

ב. טרנטינו
כן, שמעתם נכון: כל הכרטיסים למפגש של התסריטאי והבימאי המהולל קוונטין טרנטינו, פלוס צפייה בעותק 35 מ"מ של ספרות זולה, נחטפו בתוך פחות מיממה. כך שאעשה מאמצים להעלות על הכתב ציטוטים מעניינים מהערב המבטיח הזה.


זהו. הולך לארוז תיק. 

יום חמישי, 23 ביוני 2016

פוסט פרידה מווילי



כבר שבועיים אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה. כל פעם כותב כמה שורות ועוצר. רוצה להמשיך אבל מתקשה לכתוב יותר משני משפטים ברצף, ואז מוחק גם אותם. ואז מתעצבן על עצמי, כי אני רוצה כבר להיות מאחוריו. תוהה למה אני כל כך מתעקש שעכשיו. מה בוער, אפשר בעוד חודש. אבל אני לא רוצה עוד חודש. חודש זה הרבה זמן. צריך להכריח את עצמך להיפרד כדי לעכל, אני אומר לעצמי. ואני עוד לא לגמרי מעכל שווילי, כלבי האהוב, לא כאן. יש הרבה רגעים שהעיניים מחפשות אותו. כשאני תופס את עצמי מחפש אותו בפינה הקבועה שלו בחצר, ליד השער, שם היה רובץ ומחכה לי כשהייתי מחוץ לבית. כשלפעמים מתוך אינסטינקט אני פוזל מטה, מתחת לשולחן המחשב, היכן שהיה נשכב כשאני כותב, או לפינה בסלון בה היה רובץ ובוחן כל צעד. והוא חסר לי בכל צעד שאין אחריו מבט מלווה. או כשאני קם מהמיטה ונזהר שלא לדרוך עליו בטעות, ואז נזכר שהוא איננו. כשאני חושב על זה, ואני חושב על זה, לראשונה בחיי הבית ריק. תחושה לא מוכרת, שבפני עצמה הינה חסרת משמעות.

הוא היה בן 15 כמעט. גיל מופלג, לפי הסטטיסטיקות. אבל ווילי היה ונשאר גור. גור מזדקן עם חיוך מבויש ועיניים חכמות ואופי טוב. ביום שישי הלכנו לווטרינר. בדיקות הדם היו בסדר, וקבענו בדיקת אולטרסאונד לשבוע הבא. שאלתי את אמנון הווטרינר מה אם המצב של ווילי יתדרדר. הוא אמר "תתקשר אלי לנייד, אני זמין כל הזמן". בערב המצב החמיר. ווילי הקיא הרבה והביט בי במן מבט חסר אונים. דיברתי אליו וניסיתי להרגיע אותו. באיזשהו שלב במהלך הלילה נרדמתי, ובשבת בבוקר, כשקמתי, ווילי היה שרוע על הרצפה והתנשם בכבדות. הוא שתה קצת, אבל נראה לא טוב. התקשרתי לאמנון הווטרינר, והוא לא ענה. התקשרתי לווטרינר השני של המרפאה, וגם הוא לא ענה. התקשרתי שוב לאמנון, השארתי הודעות. כתבתי לו שווילי מתקשה לנשום, שהוא בקושי נושם. עד היום הוא לא חזר אלי.

המשכתי לחפש פתרון. במרפאה ברעננה שפעלה בשבת הייתה רופאה אחת, שענתה לי שהיא עמוסה. היא לבד, ומטפלת בשלושה כלבים, ושאבוא אליה עם הכלב. הבטתי בווילי. הוא לא היה במצב שאפשר לסחוב אותו למרפאה. הוא המשיך להתנשם בכבדות, ואני ליטפתי אותו והתעקשתי שישתה, והוא ניסה קצת. הנשימות שלו הפכו איטיות, עד שהוא הפסיק לנשום.

בשנה האחרונה, אחרי ששירה, זאבת ההאסקי האהובה שהלכה לעולמה בגיל 13, הבטחתי לעצמי לפצות את ווילי על כל השנים בהן הייתי עצלן ומרוכז בעצמי. ואכן בשנה הזו ווילי זכה לתשומת לב יתרה. הכפלתי את מספר הטיולים היומי, השקעתי בפסטרמה (למרות שאני צמחוני), במיטה פרוותית דמוית רחם - רכישה שהתאפשרה הודות לפיצויים שקיבלתי מהעיתון עם הדפים הוורודים, וזכרתי לחבק אותו בכל פעם שחזרתי הביתה. אני בטוח שהוא  הרגיש את זה, ואם היה יכול, וודאי היה אומר שגם לפני כן הוא קיבל יחס לא רע.


להתראות ווילי, עצוב לי שלא ניפגש שם למעלה.. כי הכניסה לגן עדן היא רק לבעלי חיים. 

יום חמישי, 9 ביוני 2016

דיווח מפסטיבל קולנוע דרום וקפיצה קטנה לבאר שבע




"אצלנו אין לחות, אבל כשיש אזעקת "צבע אדום" מזיעים כמו בתל אביב", הסביר לי השבוע תושב העיר שדרות, בעודנו עומדים בתור לקיוסק הסמוך לסינמטק המקומי, שהפך השבוע, כמדי שנה, למתחם המרכזי של פסטיבל קולנוע דרום. יומיים לאחר מכן, כלומר אמש, תושבי תל אביב הזיעו, אך לא בשל הלחות הגבוהה.
הפסטיבל, מיסודו של בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר, התחדש השנה באולם קולנוע נוסף- קולנוע "חן" הוותיק והנטוש, ששופץ בזמן שיא לטובת הפסטיבל. הקהל שהגיע ל"חן" זכה לצפות בין היתר בסרט "גט", סרטה האחרון של רונית אלקבץ ז"ל כשחקנית וכבימאית (בצוותא עם אחיה, שלומי) ובסרט "הבלתי משוחדים" המופתי של בריאן דה פאלמה. בתזמון מפתיע, באותו היום שבו נחנך קולנוע "חן" המחודש, נחנך, 30 קילומטר משם - ביציאה הדרומית מבאר שבע, מתחם הקולנוע הענק והצבעוני של "יס פלאנט". נסענו לשם מתוך סקרנות, צפינו בסרט המיותר "בוגד משלנו", וחזרנו לשדרות החמימה. למה מיותר? הסבר מניח את הדעת (אני מקווה) יינתן מחר ב-18:30 בערוץ הראשון, בתוכנית "טלסינמה". בכל אופן- מזל טוב לתושבי שדרות, יש להם עכשיו עוד בית קולנוע, וצריך לשבח את אלון דווידי, ראש עיריית שדרות, על שהשכיל להבין שתרבות איננה רק תרבות תורנית, ודאג שהקולנוע ישופץ.
במהלך שהותנו בפסטיבל (וסליחה על השימוש בלשון רבים. שהיתי בפסטיבל בגפי, וגם צפיתי לבד ב"בוגד משלנו". הייתי לבד באולם, כך שהייתי המאוכזב היחיד) ראיינתי בימאי צעיר ומבטיח, יליד מיאנמר (לשעבר בורמה), בשם מידי זי (שמו האמיתי הוא   Chao Te-Yin). הפסטיבל הציג רטרוספקטיבה ממיטב סרטיו של מידי זי בן ה-33, וצפייה בהם  הותירה את הרושם שהבימאי הצעיר והמוכשר מבקש לשקף יותר מכל  את שגרת הייאוש והעוני, ואת הקהות הרגשית בה לוקים רבים מבני דורו. הסרטים, רובם ככולם ראליסטיים דלי תקציב, מצולמים  בעיקר באזורים הכפריים של בורמה. שניים מהם, "רעל הקרח" ו"עם אביון", שגיבוריהם עוסקים בסחר ובשימוש בסמים קשים, מותירים במיוחד את הרושם של אובדן תקווה.
"אולי אני לא הבנאדם החיובי ביותר. אני לא אופטימיסט", אומר מידי זי בראיון שערכתי עמו. "אני חושב שלאנשים שעליהם מבוססות הדמויות אולי יש תקווה, אבל בגלל האישיות שלי, בסופו של דבר אין להם תקווה. כך שזה אולי האישיות שלי, לספר סיפורים בלי תקווה".
סרטו הבא, "הדרך למנדליי" (מנדליי היא העיר השניה בגודלה במיאנמר, ובעבר הרחוק הייתה עיר הבירה של בורמה, מ"ש), הוא סיפור אהבה בין בני המעמד הנמוך, אשר לגיבוריו, להבדיל מגיבורי סרטיו הקודמים של הבימאי, יש מה להפסיד. תקציב הסרט, 2 מיליון אירו, גדול מסך תקציבי כל סרטיו הקודמים. את "רעל הקרח", הוא מספר, צילם בשבעה ימים, בתקציב של 20 אלף אירו, כולל שיווק והפצה. כשאלו התנאים, אך טבעי הוא שהבימאי שובר את החוקים הקולנועיים ומנסח חוקים משל עצמו. הוא שולף מצלמה זעירה, כזו עם מוניטור זעיר הסב על ציר, ובטון בוטח הוא אומר שעם המצלמה הזו הוא מצלם, ושהמוניטור הזעיר הזה הוא המוניטור היחיד על הסט. אני שואל אותו איך אפשר לבדוק ככה פריים, והתשובה שלו, כמו מוכנה מראש, מעלה בי חיוך: "אני אף פעם לא בודק את הפריים. אפילו עכשיו, כשיש לי תקציב של 2 מיליון אירו. במהלך הצילומים אני בקושי מסתכל על המוניטור, אני עובד עם השחקנים. זה המבחן הכי טוב. אם הסצנה עוברת באופן שהיא מצליחה לרגש אותי דרך המוניטור הקטן הזה, היא תרגש על בטוח במסך גדול. המשחק חשוב לי יותר מכל דבר אחר. אם המשחק טוב, פחות חשוב הרקע שבו הסרט מצטלם".
"בבימוי סרטים בלי תקציב, מה שהכי חשוב זה תצוגת המשחק. אם המשחק הוא טוב, זה לא משנה איפה אתה מצלם- בחדר הזה בשדרות אפילו. העיצוב האומנותי פחות חשוב, האסתטיקה של התפאורה פחות חשובה. הרעיון הוא שאיכות המשחק תהיה תמיד בעדיפות עליונה. אם מה שיש במוניטור הקטן נוגע בך, זה ייראה מרהיב באולם הקולנוע. אתה צריך לדמיין איזה מרהיב זה הולך להיראות"
אם כך, מדוע אתה עושה שימוש קבוע בשחקנים לא מקצועיים?
"כדי שזה יירה אמיתי. כשעשיתי את "רעל הקרח" -עשינו הרבה כסף מהסרט הזה"-פניתי לכל קרובי המשפחה שלי ולחברים. אני קודם מקשיב להם. כל האנשים בכפר שבו גדלתי (לאשיו (Lashio) על גבול מיאנמר וסין), אין להם מישהו שיקשיב לסיפורים שלהם. אחרי שלוש-ארבע פעמים שאתה מקשיב להם ומתיידד איתם, אתה מבין מה יש להם בפנים. ואז אני שואל אותם אם הם רוצים לעבוד, והם מסכימים, כי עבורם זה סכום כסף מאוד גדול. וכמו שלפני הצילומים אנחנו מדברים איתם על החיים שלהם, אנחנו מניחים מצלמה ומדברים איתם על החיים שלהם. ורק אז הם מתבקשים לשחק"
אבל איך בדיוק אתה מכווין אותם? איך אתה מוודא שהם מתאימים לשחק?
"זה עד כדי כך טבעי עבורם, שהם שוכחים לפעמים מהמצלמה והולכים להכין לך תה. ואני כמובן לא מפריע להם, אני לא עוצר את החופשיות שלהם. מאוד חשוב לתת לשחקן לא להרגיש את המצלמה. הבעיה התעוררה דווקא בצילומי "הדרך למנדליי, כשציוד הצילום היה גדול והנוכחות של המצלמה הורגשה. צילמתי במצלמת אלקסה, והרגשתי שזה מפריע מדי לשחקנים, חלק אפילו רעדו, אז ניקיתי את הסט מציוד ומאנשי צוות ועברתי למצלמה קטנה. ואז השחקנים הפכו לרגועים יותר.
"כמובן שהקושי הגדול הוא כשאתה מבקש מהם לבכות או ללכת מכות. בשביל לפתור את זה אני עושה מניפולציות. מפתיע אותם עם דמויות שמופיעות בלי שהם יידעו. למשל, בסצנה שבה שני שוטרים עוצרים בחור בבית קפה, אמרתי לשחקנים שמשחקים את השוטרים: אם תצליחו לגעת בבחור, תקבלו אלף אירו. אם לא, אתם תהיו חייבים לי את הסכום. אותו דבר אמרתי לאותו בחור: אם השוטרים נוגעים בך, אתה חייב לי אלפיה".



הערב ננעל פסטיבל קולנוע דרום, עם הקרנת סרטו החדש של ערן קולירין "מעבר להרים ולגבעות", והערב נפתח פסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל אביב. למה זה קורה? מה בדיוק זה משרת? אני מקווה שלקראת השיבוץ של הפסטיבלים בשנה הבאה, ייפגשו הנהלות שני הפסטיבלים כדי לוודא שהתאריכים לא מתנגשים.  
לפני שנסיים, נדווח על הזוכים בתחרויות השונות בפסטיבל, ובכך נשמח עוד קצת את הזוכים הטריים. אז ככה:
הסרט "כיסופים" של מיכל חג'ג', זכה הערב בפרס הסרט הטוב ביותר ע"ש מיקה אילון. הסרט, לוחשים לנו בקומוניקט, "מספר על  אברהם, גבר בשנות החמישים לחייו, פועל ממעמד הביניים, המתעורר לילה אחד כשהוא חש כאבים בחזה. הכאבים גורמים לו לחוש את חייו אל מול מותו המתקרב".
בפרס השני בפסטיבל זכה הסרט "חבר שלי יניב", סרט תיעודי של מעיין שוורץ, "המספר על יניב המנסה בכל יום לגבור על מוגבלויותיו, ולטרוף את החיים שמאיימים לטרוף אותו בחזרה".

זוכים נוספים:
יונתן השילוני זכה בפרס סרט האנימציה הטוב ביותר על הסרט "מקק"
דור שלוסברג זכה בפרס הפיילוט הטלוויזיוני על "חבל הטבור"
גיל רמון זכה בפרס הצילום על "שאריות"
דור אבירם זכה בפרס העריכה על "עבודה"
עדן ספנדי זכתה בפרס ההפקה על " בין כרמאנשאה למיידנק"
יוסי שגיא ביזאווי זכה בציון לשבח לשחקן על הסרט "כיסופים"
ענבר מרקו זכתה בציון לשבח לשחקנית על הסרט "שאריות"

הילה אמיר זכתה בציון לשבח לצילום על "דובדבן"

תמונות: העליונה היא מתוך הסרט "עם אביון", השניה היא תמונה של הבימאי מידי זי, באדיבות ויקיפדיה האסייתית. 

יום ראשון, 29 במאי 2016

השר לענייני כבוד עצמי



אילו היה קיים משרד ממשלתי לענייני כבוד עצמי, ניתן היה להניח כי השר לענייני כבוד עצמי הוא השר העסוק ביותר בממשלה הנוכחית. כזה שלא ישן בלילות בשל עומס הנטל. עד כדי כך שייתכן שאף נישואיו היו נקלעים למשבר. האמת, אם היה שר שכזה, אחרי אירועי השבוע האחרון, הוא וודאי היה מתפטר. הוא היה מרגיש שהוא נכשל בגדול. שלמרות מאמציו העילאיים, וחרף מסירות הנפש, מקצועיותו ונחישותו, לא נותר לו אלא להודיע, קבל עם ועדה: "נכשלתי. לאנשים שיושבים בממשלה הזו אין טיפת כבוד עצמי, והם לגמרי בסבבה עם זה".
אבל נניח והוא בסוף לא היה מתפטר. נניח שהתפטרות השר גבאי הייתה מפיחה בו איזושהי תקווה. נניח. איזה פרצוף היה לו מול אשתו?
אשתו של שר כזה לבטח הייתה מציבה אולטימטום, מאיימת  שזה "או האפסים האלה, או אני". כבר עם כניסתו לתפקיד, הייתה בוודאי נוזפת בו על כך ש"למה לקחת על עצמך תפקיד כפוי טובה שכזה? כולם בממשלה ישנאו אותך, כולל השקרן הפתולוגי ואשתו. הרי גם ככה לציבור יש זיכרון קצר, ולציבור לא משנה כבוד עצמי או לא כבוד עצמי, כל עוד בממשלה הזאת שונאים ערבים".
מאז הוא לבטח היה מתנצל בפניה הכי יפה שהוא יכול. "אני יודע שהבטחתי ללכת לאספות הורים בבית ספר, ושהבטחתי שפעם בחודש נלך לסרט, ושאתקן את הרעפים השבורים שבגג, ושנחגוג יום נישואין בלי שהטלפון יצלצל כל שניה. אבל מה לעשות, דקה אחרי שנכנסתי לתפקיד נפלו עלי כל כך הרבה תיקים, שאני לא מצליח לנשום מאז. אני נשבע לך, אני בקריסה. דרעי הגנב מונה לשר הפנים, גלנט הגנב מונה לשר השיכון, יש שר לענייני ירושלים למרות שלירושלים יש ראש עיר, יש אוסף של שודדי ציבור בחטיבה להתיישבות ובישראל ביתנו, יש לי ראש ממשלה שהפך סופית למריונטה של אנשי עסקים ושל חברות גז, יש לי שורה של מפקחים מעולים שבעטו אותם מכל המדרגות. כל פעם יש משהו אחר. וזה דורש זמן. רק לשבת בכנסת ולהסביר לחברי הממשלה שלאשר החדרת פלואור למים זה פוגע בכבוד העצמי שלנו כנבחרי ציבור, ובאופן כללי כבני אדם. נדרשו לי שבועיים (!) וכלום לא עזר".
"ויש לך שרת תרבות שמוציאה חוק נגד סופרים".
"ויש לי שרת תרבות שמוציאה חוק נגד סופרים. ומאיימת בצנזורה על אמנים. גם כן, מירי רגב הזאת. יבוא אליה לוביסט, ילחש לה באוזן שהוא ישיג לה תרומה וישכנע אותה להוציא חוק נגד "טאקי פלוס", היא ישר תסכים. היא תגיד שזה פוגע בפריפריה, כי יש שם קלף "משנה צבע" – למרות שגם בטאקי המקורי יש. אבל זה לא משנה, אין לה כבוד עצמי וגם לא יהיה לה, כי היא עושה מזה קריירה. וחוץ ממנה דו"ח מבקר המדינה עכשיו על הראש שלי, והדו"ח שלי על מבקר המדינה, והדו"ח שלי על החייל השני של ביבי, זה שהלך, נו, ויינשטיין. ועכשיו ההמלצות של המשטרה על מעשי המרמה והנוכלות של שרה. זה לא נגמר, שתביני, זה פשוט לא נגמר".
"אני מבינה, אני רואה חדשות"
"אמרתי לביבי: אישרנו למפעלים לזהם את האוויר בידיעה שאזרחים ימותו, וזה נראה על הפנים. מה הוא אמר? "אני אחראי לביטחונם של אזרחי מדינת ישראל". אמרתי לו, ביבי- יש לנו מאתיים אלף ניצולי שואה, חצי מהם עניים, זה אללה יוסתור. היטלר באורגזמה בקבר. ועל הרקע הזה, זה לא נראה טוב המטוס שלך החדש והארמון בצורת חייזר על אסיד".
"ומה הוא ענה?"
"שזה רצון העם"
"גאון".
"וליברמן... איזו ממשלה עם כבוד עצמי מאפשרת לאיש עסקים מפוקפק שמתחזה לפוליטיקאי להיחשף לסודות ביטחוניים?"
"ממשלה שאתה חלק ממנה. איך לא התפטרת?"
"כי אני אופטימי"
"לא. כי אתה פוליטיקאי. מה עם כל ההבטחות שלך להגיע מוקדם הביתה? תבטיח לי שלפחות בערב שבועות אתה חוזר מוקדם ומגלגל בלינצ'ס גבינה. כמו פעם, כשרק הכרנו. כשחשבנו שאפשר לשנות מבפנים"





יום חמישי, 12 במאי 2016

שיר של לפני מלחמה

(נכתב בערב יום הזיכרון)

שיר ישן נושן
שיר של חיילים
שלא חוזרים אחרי הקרב
שיר של אהובה, מחכה לשווא
לאהוב שנשלח אל התופת.


זהו שיר לפני מלחמה
שוב היא תפרוץ בלי סיבה
אחת לתקופה, כניגון החוזר
זהו שיר שבא לפני המלחמה


הוא ישאיר מכתב, תמונה אחרונה
ככה זה הולך תמיד
הוא יישאר צעיר, היא תמחה דמעה
מישהו שר את זה קודם


זהו שיר לפני מלחמה
הוא תמיד מזכיר אי תקווה
האזעקה, העתיד הקודר
זהו שיר שבא לפני הגחמה


ההמון צוהל: אנחנו מנצחים
כמה זה טוב, אקשן טוב
הנה הם חוזרים, שבורים או בריאים
וגם אלו שמתו קצת קודם


זהו שיר לפני מלחמה
שוב היא תפרוץ בלי סיבה
אחת לתקופה, כניגון החוזר
זהו שיר שבא לפני המלחמה


שיר ישן נושן
שיר של חיילים
שלא חוזרים מהקרב

(גרסת הנוצות לשירו של אריק איינשטיין "שיר של אחרי מלחמה", לחן: שם טוב לוי)

יום שבת, 6 בפברואר 2016

היו שלום דפים ורודים + ביקורת על הסרט "חדר"



תם עידן גלובס. כלומר: תם עבורי, ועבור עשרות עובדים שגילו בשלהי דצמבר כי האדמה רועדת, וכי תוך שבועות ספורים ייסגר המוסף היומי "גלובס הערב" וכן המוסף החודשי "פירמה". בערב של יום חמישי האחרון התכנסנו, כתבי ועורכי "גלובס הערב", לערב פרידה. היה נחמד לפגוש את האנשים, אבל זה הרגיש כמו מסיבת גירושין.
לא מזמן ביקרתי בבניין בית מעריב. מה אתם יודעים, קומת הכניסה הפכה למועדון לריקודי סלסה ובקאצ'ה. אהבתי את העיצוב החדש – מן עיצוב אייטיז של פריפריה. אבל היה עצוב. רק מכונת הדפוס העתיקה שבכניסה נותרה נטועה ביציקת הבטון, כאנדרטה.
אני כבר 16 שנים במקצוע. אפשר לומר שאלו 16 שנותיו הקשות. שנים של התדרדרות מתמשכת- כמותית, כלכלית, איכותית, אתית. לא יודע מה יהיה הלאה, אולי אעשה מה שבהוליווד עושים, ואביים סרטים על עיתונאים. חומרים לא חסר. בינתיים, אכתוב על קולנוע בבלוג, ואדבר על קולנוע בתוכנית הטלוויזיה המחתרתית שלי בשידורי החללית (פרטים בהמשך. בעצם- מי שיהיה ער מחר ב-23:00, מוזמן: Halalit.tv ).


ביקורת סרט: חדר (ארה"ב, 2015). תסריט: אמה דונהיו. בימוי: לני אברמסון.

שחקנים: ברי לארסון, ג'ייקוב טרנבלי, ג'ואן אלן, וויליאם ה. מייסי, טום מק'מוס.

אני לא חסיד גדול של עיבודים ספרותיים לקולנוע. לרוב זה לא מצליח, כיוון שהסיטואציה עבור תסריטאים היא בין מכשילה לבין כמעט בלתי אפשרית – צלו של הסופר מוטל בחרדת קודש על המקלדת, המלאכה אינה יצירתית במיוחד ומשום כך הינה משעממת, והדהודי הרקע של התגובה השכיחה "הסרט נחמד, אבל הספר היה הרבה-הרבה יותר טוב", ככל הנראה אינם מאפשרים מרגוע.
"ארץ קשוחה" של האחים כהן ו"הרחק ממנה" של שרה פולי, היו האדפטציות הקולנועיות המוצלחות האחרונות שראיתי, והן היו מוצלחות משתי סיבות שונות: ב"ארץ קשוחה" האחים כהן פשוט העתיקו את הספר (השניים אף הודו בכך) – ואולי זה מסביר מדוע הסרטים המעובדים שלהם הם הסרטים הטובים ביותר שלהם, ובמקרה של שרה פולי, שכתבה וביימה את "הרחק ממנה", ובכן- פולי היא פשוט תסריטאית ובימאית מבריקה (היא גם שחקנית מעולה).
"חדר" עובד לקולנוע על-ידי הסופרת עצמה, ובאופן מפתיע למדי, החולשות בספר הפכו לחוזקות בסרט, ואילו החוזקות בספר הפכו לחולשות של הסרט.
בספר, העלילה מסופרת מנקודת מבטו של ג'ק, ילד בן חמש, אשר כלוא ביחד עם אמו בחדר שבחצר ביתו של פסיכופת - זה שחטף את ג'וי לפני שבע שנים, והכניס אותה להריון. החדר הוא כל עולמם של השניים, והוא העולם היחיד אותו ג'ק מכיר.
בספר, דונהיו בחרה לספר את הסיפור בגוף ראשון ובזמן הווה – משימה שאפתנית במיוחד, שלטעמי לא עלתה יפה. עם כל הרצון להתחבר לעולמו הפנימי של הילד, קשה להאמין שילד בן חמש מתנסח כך. בסרט, להבדיל, המונולוג של הילד (בגילומו של ג'ייקוב טרנבלי) נהדר. הוא מתבטא כילד, מתנהג כילד, ואף שנשקפת למולנו נקודת מבטו, נחשף רובד נוסף של פרספקטיבה- זה של אמו. שתי נקודות המבט הללו משתלבות היטב בתמונה, והן משלימות זו את זו: תצלומי תקריב בעדשה רחבה ממחישות את ממדיו הצרים של החלל, ובה בעת משתקף העולם החזותי אותו יצרו השניים, פרי עולם דימויים פנימי עשיר, המאפשר את שרידת  צלילות הדעת.
נקודת התורפה של הסרט היא בתחילת המערכה השלישית: סיקוונס החזרה של ג'ק וג'וי (ברי לארסון) הביתה. כלום כמעט לא עובד בסיקוונס הזה. אומר זאת בפשטות: זה לא נראה כמו חזרה של מישהי שנחטפה לפני שבע שנים. זה נראה כמו חזרה של מישהי הביתה אחרי היעדרות של יומיים. כשמישהי שנעלמה לפני שבע שנים חוזרת הביתה, אחרי שהתברר שנחטפה ונאנסה על ידי פסיכופת, לא ייתכן שהתגובה של המשפחה ושל הסביבה תהיה מאופקת כל כך. ללא הפגנת רגשות. ללא סקרנות לדעת מה עבר ועובר עליה ואיך כל זה קרה, וללא כל רצון להסביר לה מה השתנה במרוצת השנים הללו (למשל, מדוע ההורים התגרשו). כל כלי התקשורת (התקשורת הבליחה בסרט לסצנה מוצלחת, אבל בודדת) אמורים לסקר בלי הרף את החזרה שלה. הטלפונים אמורים לצלצל בלי הפסקה. פרחים אמורים להיערם בכניסה לבית. חברים אמורים לבוא ולעטוף את המשפחה. כל זה לא היה, וחבל. תסריט מהודק יותר יכול היה להפוך את הסרט לשיא הקולנועי של השנה. ברי לארסון, בתצוגת משחק מופתית, זכתה בצדק בגלובוס הזהב על התפקיד, והיא מועמדת לאוסקר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר. אם אלי הקולנוע יהיו איתה, היא תזכה.

ציון: ארבעה פנסים.