יום שלישי, 25 בדצמבר 2018

כיף לשרוד




ליל אמש. פור פליי של חגיגות היומולדת, או במילים אחרות: אני וכמה שיכורים על הבר. את חלקם אני מזהה כי אלה החברים שאיתם באתי, וגם כי אני קצת פחות שיכור מהם. אני מרוקן בלגימה עוד צ'ייסר של ויסקי זול ואומר לעצמי שכמה שיכורים זה גם קהל, ואז פוצח בנאום שנדמה לי שהכנתי מראש: "אני חושב בזמן האחרון על כל הסופרים שאהבתי שמתו. הם עכשיו מתים, אבל איזה כיף היה להם! הם כתבו לקהל חי. כיום סופרים חיים כותבים לקהל שכבר מת. או שהם כותבים באוריינטציה לטלוויזיה, או שהם כותבים על עצמם כי זה מה שהם מכירים, ו...תראו לאן התדרדרנו, התקופה הזו שאנחנו חיים בה...כמעט כל מה שאיכותי שייך לעבר".

אין תגובה בקהל. זה לא מפריע לי, אז אני ממשיך: "וזה ככה בכל תחום! תראו מה זה... בזמן שהמדע מבצע קפיצת מדרגה טכנולוגית, למשל בתחום הבינה המלאכותית - כמו לתת למחשב יכולת לבכות, לנסות לשתול בו זיכרונות, להטמיע בו קוד של חדירה לפרטיות וגעגוע, ועוד תוכנה שתצרוב לו בקשרים החשמליים קצת משמעות קיומית – האנושות צועדת עוד צעד ועוד צעד אחורה. הטבע האנושי הופך למחוסר רגש ולטיפש. בכלל לא ברור מה יקרה קודם – אם אנשים יהפכו לרובוטים, או שרובוטים יהפכו לבעלי תכונות אנושיות. בהרבה מובנים אנשים הם כבר רובוטים, ואז נשאלת השאלה – מי יצפה בסרטים שלי? כי לא מעניין אותי לכתוב סרטים לרובוטים".

אחד השיכורים, שהיה אמור להיות הטרמפ שלי הביתה, התייצב איכשהו על הכיסא והניח כף יד מרגיעה על כתפי.

"מה עובר עליך, בנאדם?"

"החיים. הם חולפים לנגד עיניי. פעם מהר, פעם לאט. פעם בקפיצות לא לינאריות, ולפעמים...

רעש של כחכוך בגרון מגיע מכיוון הכיסא שמימיני וקוטע את דבריי

"אני הולכת הביתה. אסור לי להיות פה יותר מדי זמן", אמרה ל' (השם המלא של לילך שמור במערכת, מ"ש) וקמה מהכיסא. החבר הסיר את כף ידו מכתפי והתמקד ב-ל', כשעל פניו הבעה של מי שכרגע טבעה לו הטיטאניק.

"מה? למה כל כך מוקדם?"

"מוקדם?"

"הבן זוג שלך לחוץ עלייך, זה העניין?", ספק שאל ספק חקר.

"לא, אין לי בן זוג"

"אז מה העניין, בואי תישארי"

"מצטערת, לא יכולה"

"למה?"

"כי אני יהלום. ויהלומים קשה למצוא. הם לא מפוזרים ברחוב, כפרה"

אמרה והלכה. חבל, כי בדיוק בשלב הזה התחלתי לפזר קצת מהניסיון חיים שלי. אפשר לקרוא לזה אנקדוטות ייחודיות משגרת היומיום, או סיטואציות מעניינות שאיכשהו יצאתי מהן בנס, אבל אני מעדיף לקרוא לילד בשמו: עצות ממה כדאי להימנע בתקופת החיים הקצרה שניתנה לנו. מה למשל? נניח...לא לגשת לדוכן של ניאו-נאצים בשוק עתיקות באירופה ולשאול אם יש הנחה ליהודים. או, למשל: לא להירדם עם פגז בידיים רגע לפני שהטנק שלך נוסע. או, הכי גרוע: לא לשבת במסעדה ביום שבו מתפרסמת הביקורת השלילית שכתבת עליה.
היו לי עוד כמה עצות ברשימה, כמו למשל: לא לתת לכלב שלך לרייר על הכלב של ראש ארגון פשע (תקופה שבה זאב רוזנשטיין ואני חלקנו את אותו וטרינר, לפני שהוא נשלח להירקב בכלא), אבל בדיוק אז הגיעה עוגת יומולדת זעירה עם נר בגודל של עץ, ומישהו הדליק שיח בגודל של נר, והאווירה נהפכה ליותר ויותר נעימה, ואני נשענתי ברוגע על הכיסא נטול המשענת, כשלפתע פילח את חלל האוויר קול עמום של חבטה. נעים להכיר, העצמות שלי. כאב עז התפשט בגופי, בעיקר בראש ובגב, בזמן שכל מיני רגליים ופנים מודאגות הקיפו אותי והתחילו לשאול "אתה בסדר?" "מה קרה?" "אתה יכול להזיז את הצוואר?"
האמת שיכולתי, אבל סימנתי עם האצבע בשלילה. אחרי כמה רגעים הכאב התחלף בבושה, שהתחלפה בהנאה מתשומת הלב הפתאומית. 

"כואב לך?", שאלה מישהי בקול יפה ועדין.

"כן, אבל אני מתורגל בלהכיל את הכאב הזה".

"באמת?"

"ברור. כאב פיזי זה משחק ילדים".

"אתה בטוח?...להביא לך משהו לשתות?"

"כן, תודה, אני אשמח. אבל עם אלכוהול, כי בכל זאת, יש לי יומולדת בעוד כמה ימים...בן כמה? אה...43, אבל מפה, מהרצפה, זה מרגיש הרבה פחות".

"כן, אני מבינה למה אתה מתכוון...גיל זה בעיקר בראש".

"לגמרי! את יודעת, זה מוזר...זה מרגיש לי כאילו שרק לא מזמן כל הסופרים שאהבתי היו בחיים. הם עכשיו מתים, אבל איזה כיף היה להם! הם כתבו לקהל חי. אם תשאלי אותי, בימינו - סופרים חיים כותבים לקהל שכבר מת"

"ממ...וודקה אתה שותה?"

אני מזיז את הצוואר באופן הכי מיוסר שאני יכול, ומהנהן קצת לפנים.

"נקי?"

אני שוב מהנהן בחיוב, פלוס עצימת עיניים קלה, ושומע ברקע "תן לי ב'קשה פעמיים וודקה נקי".
אני לוקח נשימה ארוכה ומתחיל ליישר את מה שכמעט הפך לגווייה שלי, ואז קם, מרים את הכיסא ומתיישב לידה. הברמן מוזג פעמיים וודקה, ובזמן שאנחנו משיקים "לחיים" ולוגמים בהתאמה לגימה הגונה, אני חושב עוד קצת על נפתולי הזמן וממהר לשתף: "האמת? כיף לשרוד. זאת המסקנה. זה הפאנץ' ליין של החיים האלה".

"זה לא קצת אוקסימורון, התובנה הזאת?"

"יכול להיות. אבל זה עדיין כיף", אני אומר לה בלוויית חיוך מתמוגג, ואז פונה אל הברמן ומבקש ממנו "ברמן, תביא לי וויסקי. פעמיים, אחי"

"בשבילי לא צריך, נראה לי שכדאי שאני אזוז... הבייביסיטר מנדנד לי שאני אחזור הביתה. חחח...בעלי, זה התור שלו היום. כשזה תורי אני אף פעם לא מציקה לו, אבל מה לעשות, כל אחד והאופי שלו. טוב, תרגיש טוב. ומזל טוב!"

"החיים", אני משתפך בפני נהג המונית בדרך חזרה הביתה, "הם חולפים לנגד עיניי. פעם מהר, פעם לאט. פעם מהאמצע, ואז...לעזאזל. לפעמים אני חושב שצריך להתחיל מהסוף בשביל להבין את ההתחלה"

הנהג הנהן בהבנה, תוך שהוא מבצע שתי עבירות תנועה מזעזעות, ואז פתח: "תשמע, אני אגיד לך, ואני קצת יותר מבוגר ממך - החיים זה בלוף אחד גדול. הכל, איך אומרים – הבל הבלים. למה מה אנחנו בסך הכל? אנחנו ג'וקים בגלקסיה. כן, כן, אני אומר לך. כל מי שאומר לך משהו אחר, או שהוא משקר, או שהוא עוד לא חטף את הכאפה שלו והבין שהוא ג'וק".

"זין, אני לא ג'וק"

"ועוד איך אתה ג'וק. פשוט סיפרו לך מעשיות שאתה יחיד ומיוחד, ושבעתיד...אללה, איך הם נוסעים אלה...נהגים של שבת...כוס אמאממ.....רגע אני נותן פה חיתוכון.....ומה אתה עושה? חושב על העתיד כל הזמן. חי בשביל העתיד. כמו עבד. עבד של עתיד. אבל מה בסוף? בסוף אין עתיד. אתה ראית פעם מישהו שמת בעתיד?"

"אה...לא. לא חושב שראיתי"

"אז הנה, ב'קשה"

"אבל תסכים איתי שכיף לשרוד?"

"איזה כיף? אתה ג'וק באופוריה, אתה, אח שלי. איפה אתה חי? תתעורר! אל תחשוב יותר מדי מחשבות. רק תגיד תודה לאלוהים שאתה לא זבוב".

"למה? מה רע בלהיות זבוב?"

"מה רע בלהיות זבוב?! מה אתה...ביום ש'תבין שאתה ג'וק, אז אתה תבין כמה רע זה להיות זבוב"

"אפשר רמז? אולי זה יקדם אותי בפריצה התודעתית?"

"בוא אני אתן לך רמז. יודע מה? בוא. זבוב, כן? הוא נדבק ישר לחרא. חרא שרק יוצא! תוך שניה! אין לו כבוד עצמי, אין לו. ואנחנו הג'וקים, וואלה... אנחנו קודם כל מחכים שהזבוב ילך. ת'מבין? ככה אנחנו שורדים כבר כמה עשרות מיליוני שנים. אבל להגיד לך שזה כיף? וואלה, לא כיף. אבל שורדים".

"החיים", אני אומר לעצמי ומדליק את האור בכניסה לבית ונוחת בספה שבסלון. מרווין החתול מטפס לי על הראש, ואני מבין את הסבטקסט אבל אין לי כוח לתת לו אוכל. "החיים, מרווין, הם מפה סבוכה של הזדמנויות, התפשרויות, פחדים ותשוקות, במסע שהוא מסע פרידה אחד ארוך - ממקומות, מאנשים, מחלומות. וגם מחתולים, אם לא תפסיק לשרוט אותי ככה". מרווין מתייאש ונוטש, ואני הולך ושוקע בספה ובמחשבות: בכלל לא משנה באיזה שביל אנחנו בוחרים לפסוע - זה תמיד מגיע למקום שבו המציאות מתנגשת עם החלומות. ואני מסרב להיפרד מהחלומות שלי. מסרב להתפשר עליהם. אני בוחר שלא להתפשר, בידיעה שהקושי לבחור הוא כאין וכאפס לעומת הקושי של להרגיש לא שלם עם אותה בחירה. כי ההתפשרות עלולה להוביל למוות רגשי, ולכן הפחד הוא כל כך עמוק. מצד שני, הבחירה באי ההתפשרות גובה מחיר שרק אנשים קיצוניים מוכנים לשלם. ואני בינתיים משלם. משלם יפה.

לא הייתי פותח את זה אלמלא הגיע הרגע הזה בשנה שבו צפים ועולים יחד, מרוצפים אלה באלה, כל הפחדים וחשבונות הנפש. הם גורמים לי לפקפק בדרך שלי. באמיתות המניעים שלי. בכישרונות שלי. אולי כי הדיאלוג הפנימי שנוצר הוא לא נעים. אתה רב עם עצמך, ויש שם הרבה כעס. כעס הדדי, אם אפשר לקרוא לזה ככה - האני הרציונלי מול האני הרגשי. שני אויבים וותיקים. כעס שמלווה תדיר בצעקות חרישיות שמדירות שינה מעיניי. השנה הצלחתי איכשהו לאזן את זה, אבל היו שנים קשות.
הידיעה שאני אחווה כל כך מעט ממה שאפשר לחוות, גרמה לי לעתים לרצות להימנע. אני מניח שהמקור לכך טמון בתחושת חוסר ההספק התמידית המקננת בי. לקח לי הרבה זמן, אולי יותר מדי זמן (בעצם – בטוח יותר מדי זמן, על מי אני עובד) להפנים את זה. מפעם לפעם הנמנעות התחלפה בדחף. דחף חזק להשיג, להצליח, לבוא לידי מימוש, לחוות שיא. האם אני "עבד של עתיד", כמו שאמר נהג המונית (שעכשיו אני קולט שהוא חייב אותי על מזוודה, למרות שבאתי בלי תיק אפילו)? אני חושב שבעבר הלא רחוק הייתי סוג של...לא עבד, אבל הייתי אחוז במן אובססיה כלפי עתיד שהוא עתיד מוטעה. צרכים כוזבים, פיקטיביים ממש, כמו הצלחה, הכרה, ואפילו (לא נעים להודות) מחשבות על תהילה, תפסו מקום לצד השאיפות האמנותיות שלי ואיימו להיטמע בהן. ומכיוון שהתלות במשהו (חיצוני או פנימי) היא היאחזות בדבר מה מדומה אך מוחשי, לא היה מנוס מלהתחיל בתהליך שיקום של הערך העצמי. תהליך שיקום ארוך, שבעיצומו התפוגגה האובססיה, ואת מקומה תפסה ההכרה הפשוטה שלדברים יש קצב משל עצמם.  
אז נכון שיש לי המון שאיפות אמנותיות, והן יומרניות במידה רבה (יש משהו קסום ביומרה), אבל כבר אין את המרדף אחריהן. בהסתכלות המפוכחת של עכשיו, הפתרון הוא לשלב את העשייה האמנותית בשגרת ההווה, גם אם הדברים לוקחים הרבה יותר זמן ממה שחשבתי שייקחו. אני מזכיר לעצמי שלמרות גילי המופלג אני רק בתחילת דרכי האמנותית, ושהסבלנות היא דרך בפני עצמה. והדרך הזו היא משמעותית והיא קשה, אני מוסיף, תוך כדי שאני מערבב את רוטב הפסטה המעולה שמתחיל לבעבע. בזמן שאני מקפל את הרוטב לתוך הסיר עם פתיתי הפסטה אני מרגיש שמשהו מרחף מעלי. עם רעש מעצבן. אני תוהה האם זו סכנת ההתפשרות שמרחפת, אבל אז אני רואה אותו, מתיישב בנונשלנטיות במרכז הסיר. זבוב. אני מנסה להעיף אותו עם היד, אבל הוא לא זז. מנסה שוב, והוא מתעופף קצת וחוזר. אני מתבונן בו בהתנשאות. מקרב אליו מבט ושואל אותו: "תגיד לי, אתה לא מתבייש? אין לך טיפה של כבוד עצמי?".

יום חמישי, 20 בספטמבר 2018

מחשבות על כמה מהסרטים שיוקרנו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2018



פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ייפתח במוצ"ש, והתיק שלי כבר ארוז ומוכן. נשאר לי רק לארוז מזוודה קטנה, וזה מתעכב כי אני מנסה לגהץ חולצה. אני לא מצליח להיות טוב בזה, תמיד זה נשרף לי ליד הכפתורים. גם הפעם.
יש קסם מיוחד בעיר חיפה בתקופת הפסטיבל, שאותו אני מקפיד לפקוד מדי שנה. יש משהו באוויר, מלבד זיהום מהמפרץ, שקשה להסביר. צריך להיות שם כדי להבין. כבר כעת, בעת כתיבת שורות אלה, אופפת אותי תחושת ערב חג. מן ציפייה נרגשת לספוג שוב את האווירה החגיגית ברחובות הכעורים של מרכז הכרמל, אלה הסמוכים למתחם הפסטיבל. אווירה שמחה ושקטה, שלעת ערב הופכת צבעונית ורועשת וחמה. כזו שאמורה לגרום לכל עובר אורח להרגיש שפסטיבל הקולנוע הוא לא בבחינת אסופה בלתי נגמרת של סרטים, אלא הרבה יותר מזה. עבורי, המפגש האנושי חשוב לא פחות מהסרטים. יש מעט מאוד הזדמנויות כאלה, לפגוש כמות כזו של אנשים שחולקים אהבה משותפת, ולא פחות מכך, לפגוש אנשים שאתה מכיר, שגם הם, כמוך, עובדים קשה מאוד בשביל החלומות שלהם. 

*

"גלאובנברג" (מתוכו התמונה למעלה) ו-"אלה שעובדים", שניים מהסרטים הטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות, יוקרנו השנה בפסטיבל. שניהם, אגב, משוויץ, וזה מעניין, כי בדרך כלל התוצרת הקולנועית של שוויץ לא מאוד מרשימה. "כשהעצים נופלים", סרט שמתחיל נהדר אך מנקודה מסוימת הולך ומאכזב, יוקרן אף הוא. הנה המחשבות שלי על שלושתם:  

גלאובנברג. במאי: תומס אימבאך (שוויץ, 2018)

הסיטואציה הקיצונית שבה נרקמים יחסים אינטימיים בין אח לאחות, בין אם בהסכמה ובין אם לא, הינה סוג גילוי עריות השכיח ביותר. מנתונים שחשפו מחקרים שנעשו בנושא בארץ ובעולם, אשר חלקם הסתמכו על מקרים מדווחים וחלקם גם על סקרים, עולה כי שכיחותה של התופעה גבוהה מאוד: 1 מתוך 5 חוו מגע מיני מצד אח או אחות. מה לגבי רגשות מודחקים? אפשר רק לתהות עד כמה נפוצה סיטואציה כמו זו המתרחשת בסרט זה – בה נערה מפתחת רגשות רומנטיים כלפי אחיה. השאלה הראשונה שעולה בהקשר של גילוי עריות, ובפרט של רגשות רומנטיים מובהקים או משיכה ארוטית שאינם מגיעים לידי מימוש, נוגעת לקושי להתמודד עמה - באיזו גישה רצוי לנקוט? האם להתעלם בתקווה שזה יעבור? האם לפנות לטיפול? לפתוח את הנושא בעדינות? האם להדחיק? מה שבטוח הוא, שכשהדברים לא מונחים על השולחן, הם אף פעם לא נפתרים. וזה בדיוק מה שקורה בסרט - השתיקה המשפחתית סביב העניין. לנה בת ה-16 מודעת לנורמות החברתיות, אך היא בוחרת לחתור תחתן. היא יפה, שמחה, חברותית, חכמה ומחוזרת. בוגרת מספיק בשביל להציב לעצמה גבול. ההתאהבות שלה באחיה תמימה, אותנטית, אך לא מוסברת מבחינה עלילתית-פסיכולוגית. נואה, אחיה, לא רוצה לפגוע ברגשותיה, אבל אין לו כלים כיצד לפעול. הוא במצוקה: הוא אוהב את אחותו, אז הוא בוחר להתרחק ככל שאפשר, ואף מחליט לעבור להתגורר במדינה אחרת. זה כמובן לא מונע מלנה לאתר אותו ולנסוע אחריו. נואה לא משתף את הוריו, אבל אמו יודעת. היא לא בהכחשה - מרגישים עליה שהיא יודעת. היא מעדיפה לטמון ראשה בחול, ובכך היא מאפשרת ללנה לפתח אובססיה, זו שתוביל בסופו של דבר לטרגדיה. הסרט הוא הישג אמנותי יוצא מן הכלל, והוא עלול להותיר בלבם של הצופים בו עצבות וכאב רב.

אלה שעובדים. במאי: אנטואן רוסבאך (שוויץ, 2018)

קשה להאמין שהדרמה המעולה והמותחת הזו היא סרט ביכורים (באורך מלא), אבל אחרי קריאת הרזומה המקצועי של רוסבאך (זה הדבר הראשון שעשיתי לאחר הצפייה. הדבר השני היה לנסות לשים יד על הסרטים הקצרים שלו), הדבר בהחלט מתקבל על הדעת: הבמאי הוא קודם כל תסריטאי חרוץ, פורה ועסוק. למעלה מעשור שהוא בעיקר כותב תסריטים. עשר שנות כתיבה רציפה בהחלט מאפשרות לתסריטאי כישרוני להגיע לרמת מיומנות גבוהה, ורוסבאך הוא הרבה יותר מתסריטאי כישרוני. הבנאדם הזה הוא תסריטאי מבריק. אנטואן, הדמות הראשית בסרט, הוא דוגמה לבנייה מופתית של דמות.    מרכיב הזהות העיקרי של אנטואן (בשנות החמישים לחייו) הוא היותו אדם עובד ומפרנס. הוא עובד מסביב לשעון, ובכך מאפשר לבני משפחתו רמת חיים גבוהה. הוא הדמות הסמכותית בבית, אף שהוא כמעט ואינו נמצא בו. גם כשהוא בבית, הוא כמעט ואינו מורגש. הוא שתקן, מופנם, מתקשה בהבעת רגש (ואף מעיד על עצמו כאדם לא רגיש וחסר חמלה).

אנשים מסוגו של אנטואן, שהדימוי העצמי שלהם נשען על מרכיב זהות חיצוני, פועלים מתוך תחושת הישרדות תמידית. כך שכאשר מתעורר משבר במקום עבודתו של אנטואן, בפעילות אשר באחריותו, הישרדותו בחברה - ובחיים בכלל, לתפישתו - תלויה בהיחלצות מהמשבר. הוא מפעיל שיקול דעת קר ואכזרי, ועובר עבירה בעלת אופי פלילי. כשלמעסיקיו נודע דבר העבירה, הוא מפוטר לאלתר. גרסתו, שההחלטה נבעה מרגע של לחץ, כשטובת החברה עמדה לנגד עיניו, לא שינתה את גזר דינו.
כעת, לראשונה בחייו, אנטואן מצטרף למעגל האבטלה הלא אטרקטיבי. הוא במשבר זהות עמוק. הוא מסתיר את המצב ממשפחתו. הדימוי העצמי שלו אט-אט נסדק. הבושה מציפה מבפנים והחוצה (בושה על היותו מובטל, לא על המעשה החמור שעשה). אין ביקוש לעובדים בגילו, ובנישה המצומצמת בה פעל, סיבת פיטוריו ידועה לכל, ואיש אינו מעוניין להעסיקו. בשלב זה הוא מחליט לבלות זמן עם משפחתו. הוא מנסה לפצות על כך שהוא כמעט ולא היה מעורב בגידול ילדיו, לא היה חלק מחייהם. אבל השמועה על הסיבה שהובילה לפיטוריו מגיעה לאוזניהם ולאוזניי רעייתו, ואנטואן מרגיש דחוי גם בביתו שלו. הוא מרגיש שהוא לבד בעולם, הוא מיואש, והוא מתכנן לשים קץ לחייו.
הצגת צדדים אנושיים של דמות שלעתים נדמה שהאנושיות הינה ממנה והלאה, באופן שמעורר בצופים הזדהות, איננה עניין של מה בכך. מאידך, מתבקש לשאול באיזו מידה הבעת חמלה כלפי דמות שכזו מעידה עלינו, הצופים? מה זה אומר עלינו, על אמות המידה המוסריות שלנו, אם אנחנו מניחים את השיפוטיות בצד ומקווים בשביל הדמות שדברים יסתדרו בעבורה? אני מניח שהבמאי, ששמו הפרטי הוא כשמה של הדמות, מותיר שאלה זו כנקודה למחשבה עבור כל אחד ואחד מהצופים.



כשהעצים נופלים. במאית: מריסיה ניקיטיוק (אוקראינה, 2018)

שם כל כך פיוטי לסרט. צילום כה מרהיב. משחק מצוין של צוות השחקנים. עיצוב אמנותי משובח. דומה שבהכל השקיעו בסרט הזה, חוץ מאשר בתסריט. וזה חבל, כי ניקיטיוק, שגם כתבה את התסריט, מוכיחה בסרט הזה כישרון בימוי לא מבוטל. מרשימות במיוחד הן הסצנות המורכבות, המסובכות לבימוי, ויש לא מעט כאלו: סצנות חוץ ליליות מרובות משתתפים, עם שינויי קצב ומעברי מצלמה מנוגדים, אשר יוצרים תחושה חזקה של מתח. בכלל, סצנות הפשע בסרט עובדות נפלא. אבל מה הטעם בכל זה, אם המרכיב החשוב ביותר בסרט פגום? גיבורת הסרט היא  לאריסה, בחורה צעירה המתגוררת באזור כפרי באוקראינה, נתונה למרותן של אמה וסבתה, שמנסות לחנך אותה כראוי ולהרחיק אותה מגברים, שלא ייצא לה שם של בחורה מופקרת. היא חשה ייראה כלפיהן, ויחד עם זאת, היא נחושה לברוח ולחלוק חיים עירוניים וחופשיים עם הגבר שלה, עבריין יליד אותו כפר. הוא נעלם יום אחד בנסיבות פליליות מסתוריות, ולאריסה מתייסרת מגעגועים אליו, מבדידות, ומשגרת החיים האפורה. לימים היא מתחתנת עם מישהו שהיא לא אוהבת. בן עשירים מפונק ודוחה, שהמשפחה שלה שידכה לה. גם אם הסיפור נשמע נדוש – והוא אכן נדוש, לא זו הבעיה בסרט. הבעיה היא לא העובדה שהיא מתחתנת עם אותו בחור, אלא למה בכלל היא מתחתנת איתו? מישהו הכריח אותה? זה לא שאין לה עוד אפשרויות (היא צעירה, יפה, כל החיים לפניה), ולמרות שברון הלב שהיא חשה, היא לא חיה בתחושה שהחיים "סוגרים עליה". הבחירות התמוהות והלא מוסברות של לאריסה, הן שהופכות אותה לדמות לא אמינה. אנשים לא מתנהגים ככה במציאות. מוכרחה להיות סיבה להתנהגות מסוימת. התסריט אמור להסביר התנהגות. בקיצור, זה לא עובד.



יום שבת, 8 בספטמבר 2018

מפה לשם, הורדתי 33 קילו. לפני שאמשיך, הנה כמה תובנות.



במעמד חגיגות ה-33 קילו שהסרתי מגופי בשנה וחצי האחרונות, החלטתי להעלות על הכתב כמה תובנות. גם כדי לחלוק אותן עם הכלל, ככה בפרוס השנה החדשה, וגם בשביל להתמודד עם החמקמקות שלהן. אם אשכיל לשנן אותן, או לזכור שהן רשומות כאן, הן יסייעו לי לצלוח את ההיפטרות מ-15 קילו נוספים. למה עוד 15? כי מעניין אותי לבחון את העניין הזה של ריבועים בבטן. אני סקרן לגבי זה, סקרן לגלות איך זה יושב עלי. אם זה יהיה נוח. אולי זה יהיה אפילו כיף, מי יודע? עד שלא בודקים לא יודעים, אני אומר לעצמי ומכבה נר יומולדת שתקוע עמוק בקליפה פריכה של בורקס פינוקים. 

*

אינספור דיאטות ומנויים לחדרי כושר, עשרות מפגשים של שומרי משקל, שלל סדנאות ניו-אייג', שעות של מדיטציה ודיבור עצמי חיובי, נטורופתיה ומיצים ירקרקים בגוונים רדיואקטיביים, בדיקות דם עם תוצאות מזעזעות, קריאת ספרים על גבי ספרים בנושאי התמכרויות, פסיכותרפיה בטיפול עצמי ודמיון מודרך, וגם כתיבת סיפורי התמודדות, או במילים אחרות: כתיבת פרקים חדשים בעלילות המרזה הלא מתמיד – כלום מאלה לא עזר כמו שעזרו שתי נסיעות אקראיות באוטובוס במהלך שבוע אחד, אי שם בתחילת 2017.
היה זה שבוע חורפי וגשום, כזה שבו קר ונרטבים, ובעת שנכנסתי אל חלל האוטובוס, תר אחר מושב פנוי, נער אחד שישב באחד הכיסאות פנה אלי ושאל אותי אם אני רוצה לשבת, תוך שהוא מכין את ידיו לקימה. "לא תודה, אני עוד תחנה יורד", אמרתי לו וחשבתי לעצמי ש"הנוער של היום, פשש...איזה נימוס. כל הכבוד", וצלצלתי בפעמון. השלט האלקטרוני "עצור" דלק באדום, כמו גם הנורה שמעל ראשי: "רגע – הוא עשה לי עכשיו 'והדרת פני זקן?' מה, הוא טמבל, הילד הזה? אני כולה בן 41". כמה ימים אחר כך, באוטובוס בינעירוני של חברה שהנהגים שלה נוהגים לדלג על נסיעות (לרוב בשעות הערב ובקווי לילה), בחורה יפה הישירה אלי מבטה ושאלה את אותה השאלה בדיוק: "רוצה לשבת?"
ברגע הראשון שמחתי על ההצעה המחמיאה, למרות שזה נראה לי מוזר, כי המושב שלידה היה תפוס. כשהבנתי שהיא מציעה לי את מקומה, עניתי עם חיוך נבוך "לא, תודה" והוספתי לעמוד. זה היה החיוך האחרון שלי לאותו שבוע. מאותו רגע ועד שהגעתי הביתה, לא הפסקתי לחשוב על המפגשים עם הנער והבחורה החביבים, שמבלי להתכוון הציבו מולי תמונת מראה אכזרית אך מדויקת. הם ראו מולם אדם מבוגר, שמן מאוד וחולה. כזה שצריך לסייע לו, לפנות בשבילו מקום כדי שיישב, שלא יהיה לו קשה. אני המשכתי את התמונה: האדם הזה ממשיך בדרך הבטוחה למחלות כרוניות, להתקפי לב, לשברוני לב, ולמוות בטרם עת.
איך הגעתי למצב הזה? האמת שדי בקלות. נטייה להשמנה ואכילה בלתי מבוקרת לאורך זמן, שעיקר מקורה במצב נפשי ירוד, בצורך בנחמה עצמית, ובהנאה רגעית כתחליף לרגש מובע. לעתים (לא נעים להודות, אבל בכל זאת) היה זה הייאוש שגבה את המחיר הקלורי שלו (פחמימות, בעיקר).
סקרתי את פני ואת שארית גופי, ואמרתי לעצמי שאני לא יכול לחיות עם עצמי ככה, אני לא יכול להמשיך ככה. אבל איך מתחילים? מאיפה מגייסים את הכוחות במשקל 121 קילו? מה הסיכוי שאצליח גם לרדת במשקל וגם לשמור עליו? איך עושים את זה לעזאזל?
באותו זמן לא היו לי תשובות לזה, אבל דבר אחד היה לי ברור: אני רוצה לחיות, ואני נוטש את המסלול של ההתאבדות האיטית הזו.

*

התובנה הראשונה, זו שסייעה לי לרדת (יחסית בלי הרבה משברים) את המשקל המטורף הזה, היא שאסור בשום פנים ואופן לייצר חסכים. מותר לאכול הכל, אחרת ייווצר חסך, מה שיוליד בסופו של דבר צורך בלתי נמנע בפיצוי. הפיצוי ילווה בתחושות אשם וכישלון אישי, ולכן יהיה נדיב, כי תחושות אשם – מי כמוני יודע - הן גורם ישיר להשמנה מחדש. במילים אחרות: אם לא ארשה לעצמי לאכול משהו שאני אוהב, אי האכילה היא שתוביל בסופו של דבר להשמנה – ולא האכילה עצמה. אז כן, אכלתי בורקס, שזה לכל הדעות אוכל חרא, אבל ברגע שניערתי את הפירורים של השומן טרנס מהחולצה, כבר תכננתי את הקיזוז של היום שלמחרת. כי הגוף יודע וזוכר, והוא מתגמל על מאזן חיובי לאורך זמן, וזמן - זוהי מילת המפתח. כי אין תאריך יעד, יש משקל יעד. המטרה הראשונה היא שינוי הרגלי אכילה (בעיקר פירות וירקות, לא לאכול ארוחות כבדות אחרי שמונה בערב, להפחית בפחמימות ובמאכלים ממותקים), והמטרה הזו כבר הושגה. המטרה השניה: לשלב בשגרת היומיום פעילות גופנית מתונה. אני עוד לא לגמרי שם, אני עוד עובד על זה, כשבמקביל אני מנסה להתרחק כמו מאש מאנשים שמתאמנים לקראת מרתון (או טריאתלון, שזה עוד יותר גרוע). כי באמת, מה שחסר לי עכשיו זה לרוץ בחמש לפנות בוקר, או באופן כללי לרוץ. אם כבר להזיע, אני מעדיף כדורסל, שזה ענף הספורט היחיד שאני גם אוהב ואני גם טוב בו באופן יחסי. במשך יותר מדי זמן נמנעתי מלעסוק בו, כי במשקל 120 קילו עדיף שלא לשחק, והאמת היא שגם לא ממש אפשר. גם לעשות דברים פחות אירוביים מכדורסל לא ממש אפשר היה. לעלות גרם מדרגות, למשל. להתכופף כדי להרים משהו מהרצפה. אני נזכר במאמץ הרב שנדרש היה לי כדי לגרוב גרביים, ובהתנשפות המייאשת, תוך כדי התעוותות, בכל ניסיון לקצוץ ציפורניים ברגליים. "עוד לא התחיל היום ואתה כבר מרגיש מובס", התוודיתי בפני רופא המשפחה, שהמליץ על ניתוח לקיצור קיבה, או לחילופין על מפגש עם הדיאטנית של קופת החולים, שהמליצה על ניתוח לקיצור קיבה. "אין סיכוי בעולם שאני עושה את הניתוח הזה. אם זו האופציה היחידה, אני מעדיף להישאר שמן ולבנות את הביטחון העצמי שלי על בסיס זלזול באחרים"
"אתה יכול לעשות דיאטה, אבל צריך לזה כוח רצון"
"יש לי רצון, הבעיה שאין לי כוח. אין לי כוח להילחם כל הזמן. אני רוצה לא להילחם, אני רוצה שלום". שלום - וזאת יודע כל פוליטיקאי מתחיל, עוד לפני שהוא הופך למושחת - עושים עם אויבים, ואני את האויבים שלי משאיר מחוץ לבית. כן, כזה מן שלום קר. כי אם יהיה בבית מאכל מפתה ומזיק כלשהו, לא אתאפק ואסיים אותו עוד באותו יום, לא משנה עד כמה חזק מנטלית אהיה. הידיעה הזו מבאסת אבל גם משחררת, כי היא מבטאת את ההשלמה עם מי שאני, ויש גבול לכמה שאני יכול לעבוד על האישיות שלי. בסוף מה שאתה הוא מי שאתה.
עוד דרך טובה שמסייעת לי לשמור על איפוק, היא הגעגוע לזיכרונות. עבורי הזיכרון הוא שחשוב, לא האפשרות לחוות שוב את אותה החוויה. אנשים פסימיים הרבה פעמים מעידים על עצמם שהם לא אנשים נוסטלגיים, בתואנה ש"מה יש להיזכר בערגה במשהו שלא יחזור? זה סתם מדכדך". לדעתי הם מפספסים את המהות של העניין - ואני אומר את זה בתור פסימיסט. כיוון שבהקשר של אוכל, איפוק איננו בבחינת הימנעות, ולכן אין בכלל מקום לפסימיות. מבט לעבר זיכרון חיובי מן העבר, כזה המהול בתקווה תת-מודעת שפעם, בעתיד הקרוב או הרחוק, חוויה דומה תתרחש שוב, גורם לתחושה נעימה. תחושה שתמיד אפשר, ונשאר רק לבחור מתי. שכדאי לי לאכול, נניח, גלידה, כשממש יבוא לי לאכול גלידה. ואז זה יהיה אירוע מיוחד, מחוץ לשגרה. וכשמדובר על אירוע שהוא מחוץ לשגרה, אפשר להתענג עליו. בלי ייסורי מצפון, בלי רגשות אשם ובלי רחמים עצמיים. וזה לא משנה אם בחרתי בכדור אחד של גלידה, בשני כדורים או בשלושה. בשבוע שעבר בחרתי בשלושה. כי צרובה אצלי בתודעה הידיעה הזו, שאין תלות - אפשר לחיות בלי, אבל לא חייבים בלי. העניין הוא לבחור 'מתי עם' ועם מה. גם אם מהצד זה נשמע הגיוני ופשוט, זה לא. כי השמנה היא התמכרות קשה, עם סף שבירה נמוך.

הרבה זמן ניסיתי למצוא פתרון לסף השבירה הזה, לנסות לפצח אותו פסיכולוגית. איך זה שמעידה חד פעמית הורסת עבודה קשה שנמשכה חודשים ארוכים ואף יותר מכך? איך כל כוחות הנפש והמוטיבציה נעלמים פתע, ברגע אחד? החלטתי שאסור לי להתייחס אל זה כאל מעידה. אסור לחשוב על זה ככה או לקרוא לזה ככה. ההחלטה הזו היא מאבק עיקש, מתמשך, מתיש ומייסר. "זו לא מעידה". "שום דבר לא נהרס". "לא קלקלתי שום דבר". "אני בדרך הנכונה". "אני חזק בתוך התהליך".
ואם זה לא עוזר – ולפעמים זה ממש לא עוזר, השכנוע העצמי הזה - אני מזכיר לעצמי שגם אם ייקח לי שבוע לקזז את ההשמנה חרף המעידה הזו (שכאמור איננה נחשבת למעידה) – השבוע הזה הלוא ייגמר, וייעלם כלא היה. ואם גם זה לא עוזר, אז במקרה שכזה אין מנוס מלהכריז על מצב חירום. 
מצב חירום: אני עוצם עיניים וצולל אל תחתית תהום התודעה, שולף מהכיס מפתח ופותח בזהירות את המנעול של תא קטן וטחוב. בצעדים איטיים, של מי שלא ראה אור או מרחב מזה זמן רב, הוא יוצא. האלטר אגו. הוא מתמתח ואז שולף סיגריה מגולגלת, מצית אותה ומחייך אלי כמנצח. אני קצת מפחד ממנו, כי הוא פראי ומשולח רסן, וכמנהגו, הוא מריח את הפחד. עם היד הוא מסמן מן סימון כזה שאומר שלא צריך הקדמות מיותרות - הוא יודע למה הוא פה.
"אתה נמדד על התמדה", הוא אומר, לוקח שאיפה הגונה ומוסיף ש"לשבוע הזה אין חשיבות, הוא חסר משמעות"
אני מהנהן לצדדים בשלילה. "לא יודע. לא בטוח. זה מרגיש לי שנכנעתי לעצמי. שזה היה חזק ממני. ממש הרס עצמי".
"עוד פעם דיבור עצמי שלילי? די כבר עם זה. יש לך אופי חזק. תזכור את זה. ויש לך את אלוהים"
"אני לא מאמין באלוהים. אני מאמין בעצמי, לא במשהו חיצוני"
"אם אתה מאמין בעצמך, למה שחררת אותי? ולמה אתה נבהל ממעידה חד פעמית?"
"זאת לא מעידה! אסור לקרוא לזה ככה"
"אוקיי. עכשיו תסתום, ותברך את אלוהים בהודיה: "אלוהים, תודה על מי שאתה. תודה שיצרת אותי כמו שאני. אתה גאון".
"מה? אין סיכוי כזה".
"אז רק את "אלוהים, אתה גאון". הוא כבר יבין את הסב-טקסט".
"טוב, אני הולך, זה לא רציני"
"רגע-רגע...אתה יודע מה? לא. חכה, אני מחשב מסלול מחדש... אוקיי. תגיד לעצמך חמישים פעם ברצף: אני פאקינג מתן שירם. אני הורדתי 33 קילו. שלושים ושלושה קלילים!"
"אבל זה לא אני, זה לא הסגנון שלי בכלל"
"מה אכפת לך לנסות? כמה אנשים מסוגלים לזה, אה? כמה אנשים אתה מכיר שעשו את זה בלי אשפוז באיזה בית מטבחיים? הא?"
"תגיד, אתה דפוק? נראה לך? תחזור, תחזור לתא שלך. רק זה חסר לי עכשיו, איזה אידיוט שיצית אצלי מאניה דפרסיה".
אני נועל את האלטר-אגו בחזרה בתוך התא, ומיד לוקח נשימה ארוכה, ושוחה אל מחוץ למעמקי התודעה. או אז אני פוקח את עיניי, נושם לרווחה ומגחך. "אני פאקינג מתן שירם, עאלק. איזה אידיוט. לא משחרר אותו בחיים יותר".

(המשך יבוא בהמשך) 

צילם: גילעד שירם




יום חמישי, 26 ביולי 2018

סקירת הסרטים המסורתית לקראת פסטיבל הקולנוע ירושלים 2018







"אל תיגע בי" (רומניה/גרמניה, 2018)

מעטים הם הרגעים בחיים בהם אנו מאפשרים לעצמנו להתבונן לעומק אחד בעיניי האחר. לרוב אנו נמנעים מלהתעכב על המבט, נמנעים מלהביט פנימה. אולי משום שמבט קרוב, עמוק, עשוי למוטט את המסך הבלתי נראה (אך המורגש) שמקים כל מבט חטוף, ארעי, בו אנו מורגלים- והיעדר אותו מסך מאפשר אישור או דחייה שלא ניתן לזייף. אולי ההימנעות מקורה גם במבוכה טבעית, או מתוקף כללי התנהגות שכמו נכפו עלינו מילדות – לטובת סדר חברתי, כמו גם לצורכי זהירות.
כך או כך, נגזר עלינו האיפוק. אף שבין תחושת זרות לבין אינטימיות מפרידות כמה שניות של התבוננות הדדית מכוונת - שהרי ידוע כי העיניים הן צוהר אל הנפש, ההימנעות מאינטימיות הפכה טבעית עבורנו.
הסרט "אל תיגע בי", זוכה פרס "דב הזהב" בפסטיבל ברלין האחרון (הפרס הגדול בפסטיבל היוקרתי), אשר יוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים שייפתח הערב, מבקש לחקור את השפעות המבט והמגע ברגעי ההתכוונות, כבסיס התמודדות עם הסוגיה המורכבת של קשיים ביצירת אינטימיות – תחום פסיכולוגי רחב היקף, שכמעט ואיננו מטופל קולנועית.
הבמאית אדינה פינטילי, בסרטה הארוך הראשון, יצאה למסע חיפוש פנימי אחר תיקון אישי, כשהיא שואפת לספק (בראש ובראשונה לעצמה) סיבה ותוצאה. פינטילי בחרה לתעד את אותו מסע בהתבוננות מן החוץ אל הפנים - באופן הנחזה במכוון לסרט תיעודי, ובכך להקנות הצדקה לטשטוש בין תיעודי לעלילתי, כשהיא מציבה כדמות הראשית אישה בגיל המעבר אשר סוחבת עמה קושי רגשי שמקורו בפוסט טראומה: חרדה ממגע, וקושי ביצירת אינטימיות רומנטית או ארוטית. דמות זו, ששמה לאורה (כשמה של השחקנית, וכך גם שאר הדמויות המופיעות בסרט), משמשת כנקודת מפגש בין דמויות משנה שונות שהבמאית בחרה לספר את סיפורן: תומאס, בחור צעיר שלאורה עוקבת אחריו (מטפל במגע שסיפורו מסופר באמצעות דיאלוג שלו עם מטופל נכה, טיפול שגולש למה שניתן להגדיר כ"ארוטיקה מפצה" – תולדה של דחפים מיניים לא מסופקים וחוסר במגע), טרנסג'נדר בגיל המעבר שאיתו לאורה מנסה לעבור תהליך טיפולי, ופינטילי בתפקיד עצמה, פחות או יותר, כבמאית שמתעדת אותה.
קשה היה שלא לתהות על הבחירה הנרטיבית של פינטילי, בעיקר במהלך צפייה בחלקו השני של הסרט, שהיה לא מספק - הן מבחינה פסיכולוגית ובעיקר מבחינה עלילתית, והעלה תהיות, כמו למשל: מדוע על סרט עלילתי להיחזות לסרט תיעודי, כשאפשר פשוט ליצור סרט תיעודי טוב? או להבדיל, סרט עלילתי מקורי ומעניין שבו דמות עוברת תהליך נפשי משמעותי שבסופו שיא חיובי או שלילי (למשל: להוליך את הדמות, במקביל לטיפול, בדרך שבה היא חווה קשיים ביצירת גשר זוגי, או, נניח, מנסה להיאבק על קשר שנכשל). לא ברור במה משרת הטשטוש/ערבוב בין הז'אנרים, את התמה של הסרט?
תהיתי האם הבמאית אספה בתחילה חומרים תיעודיים שלא היו בעלי משקל על מנת להחזיק סרט, ועל בסיס חומרים מוגבלים אלו ביימה את הדמויות שהופיעו בחומרים המקוריים. כיוון שקיים פער מתמיה בין ההתנהגות האותנטית של הדמויות בחלק הראשון של הסרט לבין התנהלותן בחלקו השני. פער של ממש, שלא ניתן היה ליישב אותו. התנהגויות ודיאלוגים שלא עולים בקנה אחד עם הרושם האישיותי שהותירו דמויות אלו בתחילה - עד כדי כך, שלא הצלחתי להימנע מהמחשבה המטרידה שכמה מהדמויות הללו הפכו לכלי שרת לצרכי הבמאית, תוך ניצול מצבם הפיזי והנפשי המעורער.
מה אמור הצופה הסביר לחשוב על כל אחת מהדמויות ועל הבחירות שלהן, בידיעה שהבמאית שמרה על טשטוש מכוון בין תיעוד לבין בדיה? גם זה גורם לתחושת אי נוחות. ומדוע בכלל נחוץ טשטוש בין ריאליסטיות לבין בדיה? יכול והדבר נובע מהידיעה שבחירה הזו מאפשרת הקלות מסוימות – שהרי לא ניתן להוציא מדמות ממשית את העושר שניתן להפיק מיצירת דמות בדויה.
יש המסתייגים מסיווג סרטים לפי ז'אנר תיעודי או עלילתי, מטעמים שונים ("סרט זה סרט", "זכותו של היוצר לפרוץ מסגרות", וכיוצא באלה), אך סיווג זה חיוני כיוון שלא מדובר בענייני סגנון וטעם, אלא בסוגי יצירה שונים, מוגדרים, בעלי דפוסים ומאפיינים אשר ברובם מנוגדים. כשם שלא נגדיר כתבת חדשות כסרט קולנוע עלילתי, או חלילה נערבב בין השניים.  
סרט תיעודי מתבסס על סיפור אמיתי שגיבוריו אמיתיים, והצופה מתייחס לעובדה זו בהתאם: הוא מבסס את הציפייה המוקדמת שלו על הידיעה שהוא עומד לחזות בסיפור מהחיים; במסמך מציאותי בעל ערך - מקרה שקרה (או קורה) באמת, המסתמך על עובדות ועל דמויות מציאותיות החושפות את פניהן ואת חייהן. הציפייה הזו שונה בתכלית מהציפייה לקראת סרט בדיוני, שכל כולו פרי הדמיון, ובו הבמאי על פי רוב איננו מחויב לדיוק עובדתי כלל.
אמנם כל סרט תיעודי מבוים ומכיל מניפולציות, אך כאמור נשמר בו הכלל של  דמויות אמיתיות שמספרות את סיפורן, או לחילופין, שסיפורן מסופר על ידי אחרים. זוהי הבטחה של הבמאי לצופה, שמה שרואים מתרחש בפועל במרחב המציאותי. שילוב בין התיעודי לעלילתי בהכרח מחליש את אמינות הסיפור. לא פחות מכך, הוא מתעתע בצופה ומשלה אותו.



תלמה (נורווגיה, 2018)

בעבר, חוסר היכולת המדעית להסביר את הבסיס לאפילפסיה, הוליד, לצד תפיסות רפואיות שגויות, גם אמונות טפלות רבות. במהלך ההיסטוריה, אך גם כיום (לרוב במדינות לא מפותחות) נקשרת המחלה עם כוח על-טבעי, כמו רוחות רעות שהשתלטו על הנפש, או כישוף שהוטל על אדם הנושא את המחלה. מעניין מה משך את הבמאי הנורווגי יואכים טרייר במיתולוגיה האגדתית המיסטית הזו, כדי לספר סיפור בן זמננו על בחורה ממוצעת, עם חיים סטודנטיאליים שגרתיים, אשר חווה התפרצות אפילפטית שבמהלכה התת-מודע יוצא משליטה ומשליך הרס על הסובבים אותה. בסך הכל סרט שכדאי לראות במסגרת הפסטיבל (כי לא בטוח שתהיה הזדמנות נוספת). הסיפור אמין, המשחק של הדמויות מעולה, הסרט מעניין ומותח, אבל אפשר היה לספר סיפור עם יותר עומק. התוצאה היא של דרמה מיסטית אפלה, כזו שהדגש בה הוא על אווירה, מתח, ואסתטיקה צילומית, ופחות על עיצוב דמויות ועל רגש.

ויטני (ארה"ב, 2018)



"ויטני" אינו הסרט התיעודי הראשון אודות הזמרת המנוחה ויטני יוסטון. האחרון שקדם לו הוא "ויטני יוסטון: להיות מי שאני" שיצא אשתקד. לא צפיתי בו, ואחרי צפייה ב"ויטני" המעולה והמרגש עד דמעות, לא חושב שיש צורך בכך. דומה שהבמאי האמריקני קווין מקדונלד סיפר את כל מה שניתן היה לספר, מבלי להשמיט ומבלי לייפות דבר, מבלי להימנע משאלות קשות, מבלי להשאיר אבן אחת לא הפוכה. נאמן לשאלה מי הייתה ויטני יוסטון, מה הביא להתדרדרותה וכתוצאה מכך למותה, כאשר בה בעת הוא חושף טפח של הגטאות האפרו-אמריקניים של שנות ה-60 ושל התפתחות תעשיית הפופ באמריקה של שנות ה-80. התוצאה היא סרט מרתק, מושקע, אמין, ערוך מעולה, מרגש מאוד וכאוב לא פחות. סיפור שהוא טרגדיה. על גורל שאין סיכוי להימלט ממנו. כגודל הכישרון, כך גודל ההרס – העצמי, אך לא רק. לא מעטים הם הזמרות והזמרים שמתו בטרם עת אחרי שבגיל צעיר דרך כוכבם, אך נדמה כי שילוב הנסיבות שהובילו למותה של ויטני יוסטון הפכו את סיפורה לטראגי מכולם. יוסטון רצתה לחיות, אבל איש בסביבתה לא סייע לה בכך. ההפך הוא הנכון: כמעט כל מי שהיה קרוב אליה ניצל אותה ובגד בה. מדודתה שניצלה אותה מינית בילדותה, אביה השתלטן ותאב הבצע שהשתלט על ניהול הקריירה שלה וגנב את כספה, ועד בעלה (הזמר בובי בראון) שקינא בהצלחתה והיה אלים כלפיה, ודרדר אותה לסמים קשים. גם האחים שלה, שצפו מהצד בהתרסקות, לא עשו דבר – בכל זאת, הם היו זקוקים לריטיינר החודשי עבור עבודתם במפעל המשפחתי המשגשג שהתבסס על "מוצר" פופולארי אחד.
כבולה למשפחתה, צמאה לאהבה, טיפחה יוסטון מודעות כפולה: לתדמית הציבורית ולתדמית בבית. לא הייתה מודעות משולשת: מקום למי שהיא, מלבד על הבמה ובשירים. אין פלא, אפוא, שחיות הטרף מיהרו להסתער.
כשהשירים הלכו ופחתו, והצרות והסמים הלכו והתרבו, הנפש נמוגה לאטה.
"היא הייתה יפה, וכשהיא הייתה קטנה היא הייתה ילדה טובה", סיפרה עליה אמה, סיסי יוסטון, בעברה זמרת מוכשרת ודי מצליחה בעצמה, שפיתחה את כישרונה של בתה, עד שזו, בשירתה ובהצלחתה, האפילה עליה. הרבה מאוד סאבטקסט יש בשורה הבודדת הזו של ההספד מול המצלמות. הכל מובן, גם מבלי שתישאל השאלה "אבל איזו זמרת היא הייתה בעיניך?"

(התמונה העליונה מתוך "תלמה")

יום ראשון, 10 ביוני 2018

על הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים תל אביב שנפתח אמש




כחובב מושבע של סרטים קצרים, אני משתדל שלא לפספס סרטים קצרים חדשים, ובפרט סרטים של בוגרי בתי הספר לקולנוע. הידיעה שעבור חלקם המעמד הזה של סיום בית הספר הוא בית קברות לחלומות, מביא אותי לנבור ולצפות בכמה שיותר מהם. לאורך השנים פרשו מעשייה קולנועית כל כך הרבה בוגרים שהסרטים שלהם זהרו, שאני אומר לעצמי שאסור לי לפספס את ההזדמנות הזו, של לצפות ולהרגיש, להקשיב לקול, אולי בפעם הראשונה והאחרונה. זה באמת מאוד קשה לעשות את המעבר מבית הספר המגונן לתעשייה שמחוצה לו, זה אפילו לא מספיק לאהוב לעשות סרטים בשביל להמשיך ליצור. מעבר לכישרון, צריך מזל ועצבים מברזל ונחישות וסבלנות אין קץ ואמונה עצמית, ולפעמים, כשאין את אחד המרכיבים הללו, המציאות מכבה את התשוקה. לעתים המציאות פשוט לא מאפשרת. אם יש סטודנטים או בוגרים לקולנוע שקוראים את הרשימה הזו, ההמלצה שלי אליהם היא לראות את העשייה האמנותית הקולנועית כריצה למרחקים ארוכים. הראייה הזו נכונה כשם שהיא משחררת, והיא מאפשרת את המשכה של התפתחות אמנותית, והיא גם מאפשרת למצוא את הזמן והכוחות לעשות סרט קצר פעם בכמה שנים.

תמיד מפתיעה אותי הנטייה המוזרה (מצד התעשייה, בעיקר) לזלזל בסרטים קצרים. כאילו שאיכות נמדדת במסה של זמן, או של עמודים. או שסרט קצר בהכרח משויך למסגרת סטודנטיאלית. הנטייה הזו היא דעה קדומה והיא לחלוטין מוטעית. פעמים רבות סרטים קצרים טובים הם סרטים חכמים ועמוקים בהרבה מאלו הנמשכים שעה וחצי או יותר. לעתים תמצית עולמה או אישיותה של דמות משתקפת במדויק בסיפור קצר העוסק ברגע בחיים, או בסיטואציה ייחודית, קצרת מועד, קיצונית, שמתפתחת מהר. מן העבר השני, סרט קצר יכול לעסוק בפיסת מחשבה, בתחושה, בהצצה לעולמו הפנימי של היוצר, באופן אשר מאפשר לצופה הבנה, הזדהות וסיפוק, או לחילופין – הזמנה להתעמקות.

חלק לא מבוטל מהסרטים בתכניה הטרייה של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל אביב, שנפתח אמש (א'), ממחיש עד כמה הסרט הקצר הוא ז'אנר קולנועי מופלא. השנה אני משמש כשופט בתחרות הישראלית מטעם פורום מבקרי הקולנוע, כך שיצא לי לצפות בהמון סרטים קצרים. מהסיבה הזו אני לא יכול לכתוב על הסרטים שבתחרות הישראלית, אלא רק לשכנע ללכת ולהבטיח שהסרטים ברובם ברמה טובה. כמה מהם מבריקים ממש. כמעט כולם ריאליסטיים, ועל כולם כמעט שורה עננה כבדה של בדידות. רשמתי לי במחברת כותרת חלופית לקטגוריה: "מועדון הלבבות השבורים". גם הסרטים מהתחרות הבינלאומית בהם צפיתי ראויים להיכלל במועדון הזה, רק שלהבדיל מהסרטים הישראליים, אלה הבינלאומיים הם די חסרי הומור.
מהסרטים הבינלאומיים בהם צפיתי עד כה, הסרט שהכי הרשים אותי עד כה הוא הסרט ההולנדי "סמיך ממים" (תסריט: רנדה פטרס. במאי: לאראס ריינסטאר). גם מבחינת הביטוי התסריטאי האינטליגנטי של המורכבות הנפשית, גם מבחינת בימוי - יד בוטחת של במאי, שמורגשת היטב לא רק בעיצוב התמונה ובעבודת השחקנים, אלא גם בעריכה מעולה ובצילום חכם ומוקפד. הסרט הוא אודות קים, מתאגרפת בשנות העשרים המוקדמות לחייה, תחרותית ומלאה בזעם, אשר חייה סובבים סביב אימונים אינטנסיביים מפרכים. כבר למן הפתיחה הסרט מרמז על פגיעה מינית שעברה, וכשקים פוגשת בבחור שמוצא חן בעיניה, היא מתערערת רגשית. היא מתקשה באינטימיות, אפילו שרוצה. מנסה שלא להביא את זירת האגרוף אל חייה האישיים, בטח שלא אל חדר השינה שלה, אבל ההתנהגות הלא מודעת שלה כמו חזקה ממנה.
סרט מרשים נוסף הוא "בתי" הפולני (תסריטאית ובמאית: מארה תמקוביץ'). הסרט הוא על התמודדות של אב עם אונס שעברה בתו המתבגרת, אונס שממנו נכנסה להריון. קשר שתיקה אופף את הפרשה, גם מצד בית הספר, והוא מגלה שלאיש אין עניין למצות את הדין עם האנס. גם לא רשויות החוק, שלא באמת משתפות פעולה. כואב ושבור, הוא יוצא לרחובות לחפש צדק. סרט לא קל לצפייה. הסצנה שבה הבת ניסתה להתאבד ביום הולדתה ה-16 מצמררת.



מבין הסרטים בתחרות הבינלאומית משתתפים כמה סרטים ישראלים. אחד מהם הוא "דיינו", שכתבה וביימה נעמי מרוז. סרט יפה ומרגש, עצוב ומשעשע, חכם ומקורי. במרכזו של הסרט, שמתרחש בערב ליל הסדר, גיבורה קשה לעיכול: גבי, בחורה באמצע שנות העשרים לחייה, שהיא קצת מבולבלת וקצת מעצבנת, אך ככל שהסרט מתקדם גוברת ההזדהות עמה (ואף רצון לחבק). היא מרגישה שהיא לבד בעולם. לא מובנת, לא נאהבת. היא לא טיפוס קל – לא חושפת את העדינות שבה. אוגרת בפנים הרבה. לא בכדי החבר שלה לא מצליח להכיל אותה. לא בכדי הם נפרדים. והבדידות של החגים, נדמה שחודרת לעצמותיה. אימא שלה דואגת לה, כמו רק בשביל להסיר מעצמה את ההרגשה. לא להיות מודאגת, זה הכי חשוב. לדעת שהכל בסדר. אבל זה לא אהבה. וגבי? לא ברור מה יהיה איתה כשתגדל

לפני סיום, כמה מילים על חוסר סולידריות

מה שעלול להעיב על אירועי הפסטיבל הוא איום מצד ועד עובדי סינמטק תל אביב (בו הפסטיבל מתקיים) להשבית את העבודה במהלכו, כחלק ממאבק שזה מנהל מול ההנהלה, על תנאי העסקה בעיקר. המאבק של עובדי הסינמטק בהנהלה, מוצדק ככל שיהיה (והוא מוצדק), לא יכול לבוא על חשבון פסטיבל סרטי הסטודנטים. אם וועד עובדי הסינמטק סבור שהוא יזכה לתמיכה מציבור היוצרים בעודו רומס בכוחניות את החלשים – סטודנטים לקולנוע, הרי שהוא מנותק מהמציאות. יתרה מכך: אם וועד העובדים מתנהל בכוחניות כלפי החלש, במה הוא שונה מהמעסיקים שלו? 

תמונות: העליונה מתוך "סמיך ממים", התחתונה מתוך "דיינו".



יום שישי, 17 בנובמבר 2017

זה לא קמח


"התסריט הוא קמח שאתו הבמאי מכין עוגה", הסביר לי פעם במאי צעיר, בוגר אחד מבתי הספר לקולנוע המובילים בארץ. "זה אפילו לא המתכון?", שאלתי. "לא", פסק הבמאי בביטחון, והוסיף: "רק קמח".
מופתע אך מפוכח, ניסיתי להקשות: האם המחזה "חלום ליל קיץ" הוא יצירתו המקורית של במאי התאטרון, בעוד ששייקספיר בסך הכל סיפק את הקמח? האם המילים והלחן של "עטור מצחך" הם הקמח ממנו אריק איינשטיין יצר את השיר? האם הספר "אישה בורחת מבשורה" הוא יצירתו של מפיק הדפוס, ולא של הסופר דויד גרוסמן? (טוב, הדוגמה הזו פרובוקטיבית, אבל ברור שלא, וברור שאפשר להמשיך כך הלאה עוד ועוד, ולשאול, למשל: האם פטנט לטיפול בסרטן, עליו שקדו מדענים משך שנים ארוכות, הוא רק הקמח שבו משתמש מנהל המפעל ליצירת תרופת הפטנט, והאם אותו מנהל מפעל יכול היה למצוא את הקמח בכל מעבדה אחרת? ואם כן, כיצד היה נראה אז ענף התרופות?)
"זה לא אותו דבר", ענה הבמאי, ומיד חתר לשורה התחתונה: "ברור שבלי קמח אין עוגה, אבל בלי במאי - קמח נשאר קמח".
הטענה הזו נכונה בחלקה – שהרי בלי במאי, תסריט יישאר קובץ דפים בן 90 עמודים. אבל התסריט הוא בוודאי לא מרכיב יסוד גנרי כמו קמח. 
ההתייחסות לתסריט כאל מצרך זמין, זול וחסר ייחוד כמו קמח, איננה פרי מחשבתו הבלעדית של אותו במאי. הוא למד על זה בבית הספר לקולנוע. הטענה הזו באה לשרת את המסר שהבמאי הוא היוצר הבלעדי של היצירה, בין אם הוא כתב אותה ובין אם לא, היות ומה שהופך את הסרט למיוחד הוא ייחודו של הבמאי. את הגישה הזו, שעוברת מדור לדור, ניסחה קבוצת מבקרי קולנוע צרפתיים שהיו לבמאים, אי שם באמצע המאה ה-20. "הפוליטיקה של האוטר" הם קראו לזה, ובצדק רב – כי זוהי פוליטיקה שבאה על חשבון האמנות (ועל חשבון התסריטאי). רק מאוחר יותר הפכה הפוליטיקה הזו לתיאוריה – מהלך פוליטי בפני עצמו. התיאוריה הזו מעצבת עד היום את תעשיית הקולנוע, ומוציאה לשוק מדי שנה עוד ועוד במאים בינוניים.
בתי הספר לקולנוע מקדמים את הגישה הזו ובכך מחנכים דורות שלמים לבינוניות. התופעה התפשטה אל מעבר לעולם הקולנוע: זמרים רוצים להיות חתומים על היצירה, גם במחיר ויתור על שיר טוב של מלחין מוכשר. תיאוריית הסינגר-סונגרייטר, אם תרצו. לא סתם המוזיקה של ימינו גרועה כל כך.
ביני לבין עצמי, אני תוהה: האם המובן מאליו נסתר מעיני תעשייה שלמה? מה היה קורה לשייקספיר לו היה חי בימינו ובוחר להיות תסריטאי קולנוע? האם הוא היה מובטל, או סתם מתבאס מזה שגונבים לו את הקרדיט? 
במודע או שלא, גם מרבית מבקרי הקולנוע מנסחים את הביקורות שלהם באופן שגורם לקורא להסיק בטעות כי הבמאי הוא שיצר את הדמויות, פיתח את העלילה וכתב את הדיאלוגים. ואם במאי של סרט כושל הוא גם התסריטאי של הסרט, לעולם לא מופיעה ההערה: "הוא מביים נהדר, אבל הוא לא יודע לספר סיפור. חבל שהוא לא עובד עם תסריטאי", או: "אם הוא היה במאי טוב, הוא היה יודע לבחור תסריט טוב. כמו קלינט איסטווד, למשל"
במקום להכשיר תסריטאים מוכשרים לעבודת הבימוי, בתי הספר מכשירים במאים לכתיבת תסריטים, בידיעה ברורה שרובם לעולם לא יהיו טובים בזה – מהטעם הפשוט שכישרון לא ניתן ללמד או ללמוד. לכן הדגש של בתי הספר הוא אך ורק על הסיפור האישי. בעיניי זוהי טעות. כמה סיפורים אישיים יש לבנאדם? מה יעשה הבמאי בסרטו השלישי והרביעי? האגו שלו לא יאפשר לו לחפש תסריט טוב של מישהו אחר, הוא הרי "אוטר". ככה חינכו אותו. אמנם אי אפשר ללמד כישרון, אבל אפשר לפתח חשיבה מקורית ויצירתיות ולחנך לסקרנות, לחשיבה ביקורתית ולניתוח ביקורתי של טקסט. כך שאם כבר, הסיפור האישי חשוב לשלב הלמידה הראשוני. השלב השני הוא ללמוד להתרחק ממנו.
עשרות במאים צעירים יוצאים מבתי הספר לקולנוע בישראל מדי שנה ומתחילים לגשש את דרכם בסבך האפור והצפוף של תעשיית הקולנוע המקומית, התחרותית והענייה. רבים מהם – גם המוכשרים ובעלי הפוטנציאל – חסרים את הכלים המקצועיים לכתוב סרטים עלילתיים טובים. ברי המזל שביניהם יכתבו שלושה סרטים – הראשון הוא הסיפור האישי, השני הוא  וריאציה על הסיפור האישי, השלישי הוא לרוב שאריות שלא נכנסו לתסריט הראשון. בודדים יממשו את הפוטנציאל הגלום בהם לאורך שנים. חשוב לומר שהדבר לא מייחד את ישראל. זה ככה בכל העולם, ואת התוצאה כולנו רואים על המסך.