יום שבת, 16 במרץ 2019

הנגישות החדשה



האם מבקרי הקולנוע בישראל מעניקים יחס מקל לסרטים ישראלים?

על פי אורי קליין, מבקר הקולנוע הוותיק של עיתון "הארץ", למבקר ישראלי אין כל אפשרות להתייחס לסרט ישראלי באותו אופן כמו לסרט מחו"ל. במאמר שפרסם ב-8 בפברואר 2014 במדורו "האזרח קליין", הוא מודה כי הוא עצמו פועל מתוך תחושת שייכות ותחושת שליחות, ומעיד על מעורבות רגשית טרם הצפייה בסרט ישראלי ובמהלכה, עד כדי הסתכלות פנימית. בה בעת, קליין מדגיש כי אין בעצם מעורבות רגשית זו כמן העדפה מתקנת על בסיס מקצועי: "ההודאה בעובדה שאני מתייחס לסרט ישראלי אחרת מאשר לסרט לא ישראלי, עלולה לעורר את הרושם שאני עושה הנחות לקולנוע המקומי, ושהנחות אלה נובעות מכך שהוא נחות מהקולנוע שמגיע מחו"ל. לא זו הכוונה".
האם קליין צודק, ובהכרח קיימת מעורבות רגשית בכתיבה על סרט ישראלי? האם העובדה שמבקרי קולנוע מזדהים יותר עם דמויות שזהותן הלאומית-אישית קרובה לזו שלהם, אמורה להשפיע עליהם בבואם לבקר סרט? אף שחלק ממבקרי הקולנוע הישראלים חולקים על תפישה זו של קליין, במהלך הכנת הכתבה התגלתה תופעה מעניינת: מבקרי הקולנוע עמם שוחחתי מספרים כי לעתים, בבואם לדרג את איכותו של סרט ישראלי (בשיטת הכוכבים הידועה), יעדיפו להוסיף "מענק עידוד" בגובה חצי כוכב עד כוכב.
בנוסף, מתארים כמה מן המבקרים מצב ייחודי שבו הם נתונים ללחצים רגשיים ישירים מצד במאים, מי שעד לא מכבר היו חבריהם לספסל הלימודים. בעידן הטכנולוגי הנוכחי, המאפשר לשמר יחסי קרבה באמצעות הרשתות החברתיות, מיטשטשים לעתים הגבולות, והמבקר עלול למצוא עצמו לא אחת בקונפליקט מוסרי.
אך עדיין, המרחב הפיזי הוא שמזמן את עיקר המכשולים עבור מבקר הקולנוע המקומי, גם אם לא מופעלת בו השפעה יזומה מצד במאים ומפיקים. אין מדובר עוד במפגשים תכופים באירועי התעשייה, כמו בפסטיבלי קולנוע, או בבתי קפה פופולריים המהווים זירות מפגש ערות לאנשי תרבות ולשוחרי אמנות, אלא במחוזות בהם פועלים המבקרים והמבוקרים כתף אל כתף. כתוצאה מהתדרדרות תנאי ההעסקה בכלי התקשורת בשנים האחרונות, ומהעובדה שכיום אין כמעט מבקרי קולנוע שהם שכירים, מוצאים עצמם המבקרים יותר ויותר בקרבת מושאי הביקורת – אם בשיתופי פעולה באירועים ובכנסים, בהקרנות טרום בכורה, במתן ייעוץ תסריט, ובאקדמיה.
יתרה מכך, ישראל היא מדינה קטנה עם תעשייה קטנה, ולעתים נוצרים יחסי קרבה בין מבקרים למבוקרים – דבר שקשה להימנע ממנו: טבעי שנוצרים קשרים חבריים על בסיס עניין ותשוקה לקולנוע, ובאופן טבעי ישנם מבקרי קולנוע שהם בעלי שאיפות אמנותיות.
"אני מחלק את מבקרי הקולנוע בישראל לשני סוגים: המעורבבים, והלא מעורבבים", אומר אבנר שביט, כתב ומבקר הקולנוע של "וואלה!"
מה הכוונה ב"מעורבבים"?
"מבקרים שיש להם קשרים מקצועיים עם תעשיית הקולנוע, וביקורותיהם מושפעות מזה. להבדיל מהסוג השני, שהם אאוטסיידרים, והם גם פחות כותבים. אני, אגב, מהמעורבבים".
אתה רואה פער בביטוי הביקורתי בין אלה ש'מעורבבים' לבין אלה שלא?
"בסך הכל הגישה של הביקורת הישראלית לקולנוע הישראלי הגונה ומאוזנת. אי אפשר לצפות מאיתנו לא ללכת ברחוב, לא ללמד קולנוע.
"אני אישית מאוד לא אוהב את יחס התעשייה למבקרים. הלחץ שמופעל עלינו לא הגון. אנחנו מקבלים טלפונים מבמאים וממפיקים ישר אחרי הצפייה בסרט. צריך לקחת דיסטנס". שביט רואה את הבעייתיות 'לאחר מעשה' - כאשר ציפיות מצד במאים ליחס מיוחד, אינן מתממשות. "כבר קרה שמחקו אותי בפייסבוק אחרי שכתבתי ביקורת לא טובה".
"מה אנשים רוצים, שיתנו להם ביקורת טובה כי לחצו עליהם? גם אם אני יוצא מסרט ושואלים אותי "איך היה?", זה לא לעניין. זו אי הבנה של חלוקת תפקידים. זה מאוד מאכזב אותי. ועוד משהו, יותר נעלבים מביקורות טובות שלי מאשר מביקורות גרועות. כאלה שלא היו מרוצים ממשהו שלא הוספתי, והצליחו להיעלב. אלו יחסים לא בריאים".
להבדיל, יש גם יחסים חבריים
"יש שתי במאיות שהן חברות שלי למעלה מעשור, לא אהבתי את הסרטים שלהן וכתבתי את זה שלא אהבתי. אני מעדן, אני אף פעם לא משקר. זה כלל שלקחתי על עצמי".
איך הן הגיבו?
"הן לא אמרו כלום".
"כבר כתבתי ביקורת שלילית על סרט שעשו חבריי לספסל הלימודים. אנשים שלפני עשור שתינו ועישנו ביחד", מספר בנימין טוביאס, מבקר קולנוע ב"ידיעות אחרונות". "אמרתי להם 'תקשיבו, לא אהבתי', וכתבתי ביקורת שלילית.
"הרבה פעמים אני ניצב בדילמה מול סרט ישראלי שהוא מעט שונה, שאתה אומר שבגלל שמדובר בסרט ישראלי אתה יותר מודע להשפעתך עליו, אבל אתה גם לא רוצה לעשות לו הנחות. אני מקדיש מחשבה פעמיים: אם סרט 'עובד לי' או 'לא עובד לי' – ומנמק את זה, וגם לשיקולים שאני מכיר את הבמאים והיוצרים. אני חושב יותר ויותר גם אם אין יוצר שאני יכול להגיד שהוא חבר אישי, כזה שאני יוצא איתו לפאבים".
וכשמתרחש מצב שכזה, איך הדבר משפיע?
"זה משפיע במידה מוגבלת, בעיקר בסגנון. בהזדמנויות מסוימות אקפיד להשתמש בשפה יותר מעודנת כלפי היוצרים הישראליים. בביקורת על סרט ישראלי יש לי עמדת כוח גדולה יותר מאשר בביקורת על סרט זר. כשאני יודע שהיוצרים מחו"ל לא ייראו את הביקורת, אני יכול לשלב יותר בדיחות. סרט של יוצרים ישראלים - אנסה לא לתת תחושה שאני לעולם לא ארצה יותר לראות סרט שלהם".
כשבמאים פוגשים אותך בפסטיבל אחרי הקרנה של סרטם, שואלים אותך איך היה הסרט?
"היו יוצרים ששאלו מיד אחרי. אני עונה בתמצות. אני מנסה להגיד במשפט משהו ראשוני. אם ראיתי את היוצר ואהבתי את הסרט אני אומר לו 'היי, פצצה', וזה מעלה חיוך על פניו. אם לא אהבתי, אגיד משהו כמו 'לא הרגשתי שיצרת פה את יצירת המופת שלך'".
לגיטימי בעיניך שבמאי ישאל מבקר קולנוע את השאלה הזו?
"אני לא שולל את זה, אני לא חושב שבתעשייה קטנה יש מקום לטהרנות. לא מאמין בהפרדות קתוליות בין יוצרים למבקרים. השיח הקולנועי הוא לא דת ומדינה. הכל שאלה של האינטגריטי של המבקר. מבקר שלא יודע להפריד בין ביקורת לבין סימפטיה או חוסר סימפטיה שלו כלפי הבמאי, הוא מבקר לא מקצועי".
וקולנוענים שהם חברים של מבקרים, או שיש ביניהם קשר עסקי?
"אני לא שולל, שיהיו חברים. אבל צריך לבטא את החברות או את השותפות העסקית. יש שיעדיפו לפסול עצמם מלכתוב. זה לא אותו דבר כמו שמבקר כותב על סרט שעשתה אחותו או אשתו. מה שיכול להיות בעייתי זה מבקרים שיש להם קשר למפיק מסוים, והם לא רואים בעיה בלבקר את סרטיו".
"אף פעם לא ביקשתי חברות בפייסבוק מאף במאי או במאית קולנוע, בדיוק מהידיעה של מה שעלול לקרות – ביטול חברות כשהביקורת תהיה לא אוהדת. אבל כשמבקשים ממני חברות אני תמיד מאשרת", אומרת יעל שוב, מבקרת הקולנוע של "טיים אאוט". שוב: "אני משתדלת לכתוב את מה שאני חושבת בצורה ישירה, אבל בחירת המילים תהיה יותר זהירה מעצם הידיעה שהבמאי יקרא את זה. אלא אם כן הסרט מרגיז אותי. אז - אני פחות נזהרת. למשל, כשהסרט הוא מיזוגני בצורה מודעת או לא מודעת, אני פחות נזהרת וגם כותבת באריכות, כמו במקרה של "הכל שבור ורוקד" של נוני גפן".
סרט מחו"ל שהוא מיזוגני ירגיז אותך פחות?
"לא, אבל זו תופעה אופיינית יותר לקולנוע הישראלי, שיש לו היסטוריה מאצ'ואיסטית שהיא תרומה של במאים וותיקים. לדוגמה, "חדרי הבית", הסרט החדש של איתן גרין, שהוא בן הדור הוותיק של הבמאים. שתי הדמויות הנשיות בסרט מוזנחות לגמרי, אחת מהן אנטיפטית. זה סרט שהוא מיזוגני בלי לדעת את זה. בקרב הדור הצעיר זה עוד יותר בולט, כשהדמויות הנשיות לא מפותחות מספיק".
מהדור הצעיר של הבמאים את מצפה ליותר מודעות עצמית?
"אני מצפה לכך גם מהיוצרים וגם מהמבקרים".
היכן המבקרים לוקים בכך?
"היו במאיות שנתקלו ביחס עוין מצד מבקרים. "ההיא שחוזרת הביתה" של מאיה דרייפוס זכה ליחס עוין, "סיפור על אהבה וחושך" של נטלי פורטמן זכה ליחס אלים ממבקרים ותיקים. למשל, הביקורת של גידי אורשר לסרט של פורטמן זו אלימות בלתי קבילה. הוא אמר ש"יש הרבה אפשרויות להרוג אנשים. אפשר בירייה, אפשר ברעל, אפשר בחניקה, אפשר סתם לזרוק מצוק, אבל נטלי פורטמן החליטה להרוג את עמוס עוז בעשייה של סרט".
"בתקופה שיצא הסרט של מאיה דרייפוס טבלת הכוכבים של "הארץ" הורכבה על-ידי מבקרים גברים, והסרט מוקם במקום מאוד נמוך בטבלה. להבדיל, בטבלת המבקרים בבלוג של יאיר רוה, שכוללת גם נשים וגם מבקרים מהדור הצעיר, הסרט ניצב במקום יותר גבוה. אחת הסיבות שטבלת המבקרים של הארץ נפתחה בפני נשים היא נקודת השבר בעקבות סרט הזה". 
רונית אלקבץ ז"ל וקרן ידעה דווקא זכו לשבחים ממבקרים גברים. מה לדעתך היה בסרט של דרייפוס שעורר סלידה בקרב מבקרים?
"היה משהו במערכת היחסים בין הדמות הראשית הנשית לבין המחזר המבוגר שלה, שהקפיץ כמה מבקרים ותיקים. לקחו אותו כהתקפה אישית"
"בשנים האחרונות אני פוגש את מיטב תעשיית הקולנוע בארץ באספות הורים – את המצב הזה זה לא העליתי על דעתי כשלמדתי קולנוע", מספר (בחיוך) מבקר הקולנוע יאיר רוה ("סינמסקופ"). "אני גר במרכז תל אביב ורואה את הבמאים ברחוב. אז מה, תכתוב יותר טוב כי לא נעים לך? בסופו של דבר מבקרי קולנוע הם לא שקרנים. נכון שהכל מאוד קטן, ויש כאלה שלא אומרים לך שלום ברחוב.
"אני יודע בוודאות שביקורת שאני כותב על קולנוע ישראלי, יוצריו יקראו אותה, לעומת ביקורת על סרט של ספילברג, שהוא בוודאות לא יקרא אותה. ולא רק היוצרים יקראו. גם הצלם, העורך, וההורים של הבמאי. זה כן מחייב אותי לכתוב ברצינות יתרה, ואני משתדל לעשות את זה גם כשאני לא אוהב את הסרט. זה חייב להיות עמוק, רציני, מנומק, מכובד ומכבד".
גידי אורשר, מבקר הקולנוע הוותיק של גלי-צה"ל: "העניין הוא כזה: ראשית, אנחנו מכירים הרבה יותר את הסביבה בה הסרט צולם, ורגישים יותר לניואנסים. שנית, בחלק מהמקרים, המבקרים מכירים אישית את הבמאים, ולפעמים גם זה משפיע. אני מניח שאם יש במאי שלמד איתי באוניברסיטה, במהלך השנים פיתחתי קשרים עם האיש ומלכתחילה נקודת המוצא היא שונה".
איפה אתה מרגיש שזה משפיע?
"זה משפיע בשתי דרכים: אם הסרט מאוד רע, יכול להיות שלא אכתוב עליו ביקורת. אם הסרט מאוד מצא חן בעיניי, אפליג בסופרלטיבים. זה במקרה שבמאי הוא חבר. אבל גם במאים שאינם חברים, יש עם זה בעיה, כי הביצה מאוד קטנה, והחיכוך והמפגשים הם מאוד אינטנסיביים, ויכול להיות שגם הדברים האלה נלקחים כשיקול. אני, לפחות כלפי עצמי, לגביי זה לא משנה, משום שאני יודע שככלל, יחסים שלך עם במאי שאינו חבר, נקבעים לפי הביקורת האחרונה שלך. לי היו כמה מקרים שבמאי התנכר אלי והתעלם ממני עד הביקורת הבאה על סרטו הבא. זה מאוד חד, הדברים האלה, צריך לדעת איך להבין את הסיטואציה ולחיות איתה".
איך באמת הסיטואציה הזו משפיעה ברמה הרגשית?
"ב-40 השנים שאני מתעסק בביקורת, ניסיתי לשחק בשני הצדדים. מצד אחד, לקדם את הקולנוע הישראלי, מצד שני, בתוצרת הביקורתית שלי. לא אחת חטפתי על זה, לא אחת הבנתי שיש לבחור צד. ייסוד האקדמיה הישראלית לקולנוע, חקיקת חוק הקולנוע, אלו דברים שהייתי חלק מהם, כמו גם הוראה של קולנוע ישראלי וניתוח קולנוע ישראלי. בסופו של דבר אני מחזיק את המקל בשתי קצוות, כי הקולנוע חשוב לי, ועדיין, בערך פעם בחודש, אני מחליט לשנות ולבחור צד".



כתוב בכוכבים

בשלהי המאה הקודמת, סבל הקולנוע הישראלי מנחת זרועה של הביקורת. במקרה הטוב, מדובר היה בציניות. באותם ימים, טרום עידן האינטרנט, מעטים היו המבקרים ששלטו במרחב התקשורתי-ביקורתי, ואלה חרצו את דינם של הסרטים לשבט או לחסד. בתחילת האלף הנוכחי, השתנו פני הדברים: הקולנוע המקומי השתבח, ובמקביל התרבו אמצעי התקשורת, הן בדפוס ובעיקר ברשת. דור חדש של מבקרים הרחיב את ההתייחסות ואת השיח. "בשנות ה-90 המצב היה אחר לגמרי. מבקרים היו נכנסים בבמאים בבוטות, במן חדווה", אומר אבנר שביט. "המבקרים אז היו מוכנים עם חרבות, והיו גומרים סרטים, היו גומרים במאים. זו גישה הפוכה מהיום. הגיע דור חדש של מבקרים. ההגמוניה השתנתה".
הסממן המוחשי הבולט של ריבוי הקולות והדעות בעת החדשה בביקורת הקולנוע, הוא טבלת המבקרים של עיתון "הארץ", המורכבת מציונים שהעניקה שורה ארוכה של מבקרים לסרטים (ישראלים וגם מחו"ל) המופצים בבתי הקולנוע. רשימת הסרטים מדורגת על פי ציון משוקלל – מהגבוה לנמוך. קוראי עיתון הארץ אמנם מהווים מיעוט בהשוואה לעיתונים היומיים האחרים, אך מבחינת פילוח על פי קהלי יעד, ניתן לומר כי קוראי הארץ הם קהל היעד העיקרי של הקולנוע הישראלי. 
ביקורותיהם של מבקרי קולנוע שאינם כלולים ברשימה אף הן בעלות משקל, והינן סממן נוסף לפלורליזם בתחום ביקורת הקולנוע. עבור מפיצי הסרטים מדובר בברכה המעטרת באופן כמעט קבוע את כרזות הסרטים.
מבקר הקולנוע איתן וייץ, בעל הבלוג "קולנוע בראש צלול", טוען שהציבור הרחב מתייחס בספקנות לביקורת על סרטים ישראלים, וזאת בשל מה שהוא מכנה "גישה סלחנית של מבקרי קולנוע כלפי סרטים ישראלים", כשהוא מפנה אצבע בעיקר אל הצעירים שבהם. מעניין שדווקא וייץ, שהבלוג אותו הוא מפעיל הנו מתוצריו של עידן האינטרנט, מצר, באופן מרומז, על אותו פלורליזם.
וייץ: "אני משתדל להתייחס דומה, לא ישנה לי אם הסרט הוא ישראלי או פקיסטני. מה שהציק לי בעיקר זה ביקורות סלחניות מדי כלפי סרטים כמו 'מי מפחד מהזאב הרע' של אהרון קשלס ונבות פפושדו ולאחרונה 'אנשים שהם לא אני' של הדס בן ארויה. הרגשתי שאצל כמה מבקרים היה קול פנימי שאומר: בוא נסלח לה, נגזים קצת בביקורת. לא פלא שזה מגיע אחר כך לתיאוריות קונספירציה ברשת – שיש חברות, ולכן יש סלחנות. זה גם לא עובד כמובן, כי אי אפשר לעבוד על הקהל".
אתה באמת חושב שיש איזושהי קליקה?
"לא חושב שזאת קליקה. זאת אג'נדה שאומרת – בוא נגדיר איזה סרטים אנחנו רוצים שיהיו. לא רוצים את דן וולמן כי הוא מיושן, לא רוצים עוד סרטים משפחתיים, כן רוצים העזה, כן רוצים סרטים כמו 'ימים קפואים' של דני לרנר, למשל. קח את 'המילים הטובות' של שמי זרחין. רק יאיר רוה ואני אהבנו, כל השאר לא. יש מבקרים שמבחינתם אינטגריטי זה לקדם קולנוע ישראלי. ב'מי מפחד מהזאב הרע' זה היה בולט. הרגשתי שרצו לדחוף את הסרט, כי דבר כזה לא היה בישראל. וזה היה קצת מוגזם. אני מעדיף לא לעשות את זה" (יאיר רוה: "'מי מפחד מהזאב הרע' לא היה צריך ביקורת מתעדפת. זה קולנוע אדיר. אם כבר, אני החמרתי איתם").
חלק ממבקרי הקולנוע עמם שוחחנו אינם מכחישים את היותם סלחניים כלפי סרטים ישראליים, דבר שבא לידי ביטוי בציון הסופי שניתן לכל סרט. מה שמעלה את השאלה, האם לקורא יש את הכלים הנחוצים להבין מתי ביקורת משקפת את דעתו המקצועית של המבקר ומתי הביקורת מושפעת מארץ הלאום של הסרט?
"לא אקשור כתרים לסרט ישראלי שהוא איום ונורא, אבל מצאתי את עצמי מעניק ארבעה כוכבים לסרטים ששווים שלושה כוכבים, וחמישה כוכבים לסרטים שהגיע להם לקבל ארבעה", אומר נחום מוכיח, כתב ומבקר קולנוע באתר "הבמה".
מוכיח: "אני נוטה חסד לקולנוע הישראלי באופן מובהק. בארץ יחסית אין תעשייה. כשמישהו מסיים סרט, זו סיבה לגאווה, ושיפוט צריך להיות ערכי. רנן שור, מנהל סם שפיגל, שלמד שנה מעלי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, אמר בזמנו משפט שלא יוצא לי מהראש עד היום: "אם סרט ישראלי מגיע לפיינל-קאט, אני קודם כל לוחץ לבמאי את היד".
במאים במדינות אחרות אינם מתמודדים עם אותם הקשיים? במה אנחנו שונים?
"אולי אנחנו לוקאל פטריוטים בעניין הזה. משתדלים לקדם את הקולנוע שלנו. תיכנס לסינמה סיטי – סרטים ישראלים כמו 'מסע הטבעת' ו'בין העולמות' צריכים להתמודד עם 20 סרטים הוליוודיים ועוד הפקות זרות מחו"ל. אני מוצא שהמקום שלי כמבקר הוא גם לאפשר תחרות הוגנת יותר לסרטים ישראלים, לעודד את הצופה הישראלי הממוצע ללכת לסרט הישראלי הזה ולא לזה האמריקני. כי האמריקני לא צריך עזרה".
"יש פקטור של נקודה, של כ-20 אחוז", מסביר אבנר שביט, "זה לא שאם זה סרט רע אז כותבים שהוא טוב. מדובר על העלאה משני כוכבים לשלושה. מארבעה כוכבים לארבעה וחצי. חצי כוכב זה בבחינת אפליה מתקנת. זוהי התיאוריה של הקיזוז - אנחנו חווים דברים אחרת, ובעולם חווים אחרת קולנוע ישראלי, וזה מתאזן. מדובר גם בעניין צרכני, וצריך לתת אקסטרה מאמץ".
כלומר, להתגייס לטובת הסרט הישראלי?
"אני יותר מפרגן לסרט ישראלי. מודה באשמה".
מיכל סופר-זמרני, מבקרת קולנוע באתר "המבקרות", מעידה כי היא "לגמרי יותר סלחנית כלפי הקולנוע הישראלי. היה וצפיתי בסרט ולא אהבתי, אני מעדיפה לא לכתוב מאשר לכתוב ולפסול. אבל כשאני כותבת, יש מצב שאני סלחנית יותר בכוכבים".
איך הקורא אמור לדעת שסרטים ישראלים שקיבלו שלושה כוכבים, למעשה הגיע להם שני כוכבים?
"השאלה הזו לא הטרידה אותי עד השנה האחרונה. פתאום כשאני בטבלת המבקרים של 'הארץ', יש אישיו. אני לא ששה לתת פחות משלושה כוכבים לסרטים ישראלים. אבל כבר קרה לי שנתתי לסרט ישראלי כוכב אחד.
"אנחנו תעשייה קטנה מאוד, אני יודעת כמה קשה ליצור סרט, לא מרגיש לי נוח במחי הבל פי לכתוש עבודה של שנים, על אחת כמה וכמה שלמה שאני כותבת תהיה השפעה על ההכנסות של הסרט, ועל האופציה של היוצרים להמשיך בעשייה הזו. האחריות על הכתפיים היא גדולה".
בכל מדינה קשה ליצור סרטים.
"נכון, אבל בתוך עמי אני חיה. אנחנו לא הוליווד. אנשים נלחמים בשיניים ובציפורניים כדי להגיע למקומות האלה, ואם הגיעו – אני לא רוצה להיות 'פארטי פופרית'. מתוך הבנה עד כמה קשה להשיג תקציב ולעשות סרט. לא הייתי רוצה לקחת את עצמי ברצינות רבה מדי. לא רוצה להסתובב ולחשוב ש'על פי יישק דבר'. אם אני מרגישה שסרט מזלזל קשות באינטליגנציה שלי, אז אולי כן. אבל זה לא קורה הרבה".
האם לדעתך ההימנעות לא עושה עוול ליוצר? הלוא ביקורת בונה עשויה להועיל לו בעתיד.
"שאלה טובה. אגיד לך את האמת, אני לא יודעת אם כשאכתוב את הביקורת כביקורת בונה, זה יעניין את אותו קולנוען. השאלה היא למי מיועדת הביקורת. המחויבות שלי היא לקוראים, לא לבמאי. אני גם לא בטוחה שפורמט של ביקורת קולנוע הוא המקום לשפר את הבמאי לקראת הסרט הבא".
יעל שוב: "יש משהו מתנשא בלכתוב ביקורת כביקורת בונה עבור הבמאי. שאני אתן לבמאי שיעור בקולנוע? אני לא צריכה ללמד את הבמאי איך לביים את הסרט. אנחנו כותבים לקוראים ולצופים הפוטנציאלים. כשהתסריט מוגש לקרנות, זה השלב של הבמאי להקשיב לחוות הדעת או לא להקשיב. נדיר שבמאי יגיד שהוא יישם ביקורת על הסרט הבא שלו. ובמקרה הנדיר, היה זה קוונטין טרנטינו שסיפר שכשיצא 'ספרות זולה', מבקר אחד כתב 'טרנטינו לא יהיה אמן מתח כי הוא מאוהב מדי בפרטים הטריוויאליים'. טרנטינו אמר אז: "חשבתי שזאת הצהרה הוגנת, וכשעשיתי את 'ממזרים חסרי כבוד' חשבתי על זה כשעיצבתי את סצנות המתח".
אבל אם אני כותבת על סרט שלישי או רביעי של אותו במאי, אני כן מתייחסת לקונטקסט של היצירה שלו. למשל ארז תדמור, במסגרת הסרטים שהוא ביים לבד, חשבתי ש"נמל בית", הסרט האחרון שלו, הוא הסרט הכי טוב שלו. זה שימח אותי, ושמחה יכולה להיתרגם לרבע כוכב. בכלל, יותר כיף לאהוב סרט ישראלי מאשר סרט לא ישראלי. אז כן, יש מידה של פטריוטיות".
יאיר רוה נוטה אף הוא לטובת הסרט הישראלי ("אני יכול להעלות על דעתי רמה של חצי כוכב למעלה או למטה") אך מוסיף כי לא מדובר ביחס מועדף, אלא בהנאה יתרה מהתוצרת המקומית. רוה: "אני נורא אוהב את הסרטים הישראלים שנעשים פה. ייחלתי לזה כל חיי, שיבוא דור שיעשה קולנוע כמו שאני מדמיין. במאים כמו ארי פולמן, ניר ברגמן, דובר קוסאשווילי בסרטים הראשונים שלו, איתן פוקס, יוסף סידר, שמי זרחין, אבי נשר, ולאחרונה רמה בורשטיין ומני יעיש, עושים סרטים שמדברים אלי, שרלוונטיים עבורי.
"אחרי שנים בהן הייתי ציני כלפי הקולנוע הישראלי (כולם היו ציניים כלפיו במאה הקודמת), בשנות ה-2000 הסרטים נהיו נפלאים, והתאהבתי בקולנוע הישראלי", מוסיף רוה. "ההתבגרות שלי כצופה וההתבגרות של הקולנוע הישראלי התאחדו. ואני רוצה להיות שגריר של הקולנוע הישראלי, שהוא קולנוע מעולה, לדעתי שני רק לקולנוע האמריקני. יודע מה, אולי גם לאסייתי".
גידי אורשר מסתייג: "הקולנוע שלנו לא צריך שום פריבילגיה. הוא הגיע למצב שלא צריך לעשות לו הנחות. התוצאות מרשימות, כך שאין מקום לביקורת מתקנת. הקריטריונים צריכים להיות אותם קריטריונים, בייחוד במצב של היום, כשהקולנוע הישראלי שופע הישגים ותפס מקום כל כך מכובד ומרכזי בקולנוע העולמי. לכן אין סיבה, בעיקרון, לבדוק ולהעריך סרט ישראלי בצורה שונה, לצורך העניין, מאשר סרט איראני, יוגוסלבי, צרפתי, או שוודי. בכוונה לא אמרתי סרטים אמריקניים או הוליוודיים, כי הקולנוע האולפני הממוסד עומד מול הקולנוע האחר. אבל גם מולם צריך להפעיל את אותן אמות מידה קולנועיות". 

הכתבה התפרסמה לראשונה במגזין "קולנוע" בהוצאת "ספרא" (2017)
                                                                                                                                     

יום שלישי, 25 בדצמבר 2018

כיף לשרוד




ליל אמש. פור פליי של חגיגות היומולדת, או במילים אחרות: אני וכמה שיכורים על הבר. את חלקם אני מזהה כי אלה החברים שאיתם באתי, וגם כי אני קצת פחות שיכור מהם. אני מרוקן בלגימה עוד צ'ייסר של ויסקי זול ואומר לעצמי שכמה שיכורים זה גם קהל, ואז פוצח בנאום שנדמה לי שהכנתי מראש: "אני חושב בזמן האחרון על כל הסופרים שאהבתי שמתו. הם עכשיו מתים, אבל איזה כיף היה להם! הם כתבו לקהל חי. כיום סופרים חיים כותבים לקהל שכבר מת. או שהם כותבים באוריינטציה לטלוויזיה, או שהם כותבים על עצמם כי זה מה שהם מכירים, ו...תראו לאן התדרדרנו, התקופה הזו שאנחנו חיים בה...כמעט כל מה שאיכותי שייך לעבר".

אין תגובה בקהל. זה לא מפריע לי, אז אני ממשיך: "וזה ככה בכל תחום! תראו מה זה... בזמן שהמדע מבצע קפיצת מדרגה טכנולוגית, למשל בתחום הבינה המלאכותית - כמו לתת למחשב יכולת לבכות, לנסות לשתול בו זיכרונות, להטמיע בו קוד של חדירה לפרטיות וגעגוע, ועוד תוכנה שתצרוב לו בקשרים החשמליים קצת משמעות קיומית – האנושות צועדת עוד צעד ועוד צעד אחורה. הטבע האנושי הופך למחוסר רגש ולטיפש. בכלל לא ברור מה יקרה קודם – אם אנשים יהפכו לרובוטים, או שרובוטים יהפכו לבעלי תכונות אנושיות. בהרבה מובנים אנשים הם כבר רובוטים, ואז נשאלת השאלה – מי יצפה בסרטים שלי? כי לא מעניין אותי לכתוב סרטים לרובוטים".

אחד השיכורים, שהיה אמור להיות הטרמפ שלי הביתה, התייצב איכשהו על הכיסא והניח כף יד מרגיעה על כתפי.

"מה עובר עליך, בנאדם?"

"החיים. הם חולפים לנגד עיניי. פעם מהר, פעם לאט. פעם בקפיצות לא לינאריות, ולפעמים...

רעש של כחכוך בגרון מגיע מכיוון הכיסא שמימיני וקוטע את דבריי

"אני הולכת הביתה. אסור לי להיות פה יותר מדי זמן", אמרה ל' (השם המלא של לילך שמור במערכת, מ"ש) וקמה מהכיסא. החבר הסיר את כף ידו מכתפי והתמקד ב-ל', כשעל פניו הבעה של מי שכרגע טבעה לו הטיטאניק.

"מה? למה כל כך מוקדם?"

"מוקדם?"

"הבן זוג שלך לחוץ עלייך, זה העניין?", ספק שאל ספק חקר.

"לא, אין לי בן זוג"

"אז מה העניין, בואי תישארי"

"מצטערת, לא יכולה"

"למה?"

"כי אני יהלום. ויהלומים קשה למצוא. הם לא מפוזרים ברחוב, כפרה"

אמרה והלכה. חבל, כי בדיוק בשלב הזה התחלתי לפזר קצת מהניסיון חיים שלי. אפשר לקרוא לזה אנקדוטות ייחודיות משגרת היומיום, או סיטואציות מעניינות שאיכשהו יצאתי מהן בנס, אבל אני מעדיף לקרוא לילד בשמו: עצות ממה כדאי להימנע בתקופת החיים הקצרה שניתנה לנו. מה למשל? נניח...לא לגשת לדוכן של ניאו-נאצים בשוק עתיקות באירופה ולשאול אם יש הנחה ליהודים. או, למשל: לא להירדם עם פגז בידיים רגע לפני שהטנק שלך נוסע. או, הכי גרוע: לא לשבת במסעדה ביום שבו מתפרסמת הביקורת השלילית שכתבת עליה.
היו לי עוד כמה עצות ברשימה, כמו למשל: לא לתת לכלב שלך לרייר על הכלב של ראש ארגון פשע (תקופה שבה זאב רוזנשטיין ואני חלקנו את אותו וטרינר, לפני שהוא נשלח להירקב בכלא), אבל בדיוק אז הגיעה עוגת יומולדת זעירה עם נר בגודל של עץ, ומישהו הדליק שיח בגודל של נר, והאווירה נהפכה ליותר ויותר נעימה, ואני נשענתי ברוגע על הכיסא נטול המשענת, כשלפתע פילח את חלל האוויר קול עמום של חבטה. נעים להכיר, העצמות שלי. כאב עז התפשט בגופי, בעיקר בראש ובגב, בזמן שכל מיני רגליים ופנים מודאגות הקיפו אותי והתחילו לשאול "אתה בסדר?" "מה קרה?" "אתה יכול להזיז את הצוואר?"
האמת שיכולתי, אבל סימנתי עם האצבע בשלילה. אחרי כמה רגעים הכאב התחלף בבושה, שהתחלפה בהנאה מתשומת הלב הפתאומית. 

"כואב לך?", שאלה מישהי בקול יפה ועדין.

"כן, אבל אני מתורגל בלהכיל את הכאב הזה".

"באמת?"

"ברור. כאב פיזי זה משחק ילדים".

"אתה בטוח?...להביא לך משהו לשתות?"

"כן, תודה, אני אשמח. אבל עם אלכוהול, כי בכל זאת, יש לי יומולדת בעוד כמה ימים...בן כמה? אה...43, אבל מפה, מהרצפה, זה מרגיש הרבה פחות".

"כן, אני מבינה למה אתה מתכוון...גיל זה בעיקר בראש".

"לגמרי! את יודעת, זה מוזר...זה מרגיש לי כאילו שרק לא מזמן כל הסופרים שאהבתי היו בחיים. הם עכשיו מתים, אבל איזה כיף היה להם! הם כתבו לקהל חי. אם תשאלי אותי, בימינו - סופרים חיים כותבים לקהל שכבר מת"

"ממ...וודקה אתה שותה?"

אני מזיז את הצוואר באופן הכי מיוסר שאני יכול, ומהנהן קצת לפנים.

"נקי?"

אני שוב מהנהן בחיוב, פלוס עצימת עיניים קלה, ושומע ברקע "תן לי ב'קשה פעמיים וודקה נקי".
אני לוקח נשימה ארוכה ומתחיל ליישר את מה שכמעט הפך לגווייה שלי, ואז קם, מרים את הכיסא ומתיישב לידה. הברמן מוזג פעמיים וודקה, ובזמן שאנחנו משיקים "לחיים" ולוגמים בהתאמה לגימה הגונה, אני חושב עוד קצת על נפתולי הזמן וממהר לשתף: "האמת? כיף לשרוד. זאת המסקנה. זה הפאנץ' ליין של החיים האלה".

"זה לא קצת אוקסימורון, התובנה הזאת?"

"יכול להיות. אבל זה עדיין כיף", אני אומר לה בלוויית חיוך מתמוגג, ואז פונה אל הברמן ומבקש ממנו "ברמן, תביא לי וויסקי. פעמיים, אחי"

"בשבילי לא צריך, נראה לי שכדאי שאני אזוז... הבייביסיטר מנדנד לי שאני אחזור הביתה. חחח...בעלי, זה התור שלו היום. כשזה תורי אני אף פעם לא מציקה לו, אבל מה לעשות, כל אחד והאופי שלו. טוב, תרגיש טוב. ומזל טוב!"

"החיים", אני משתפך בפני נהג המונית בדרך חזרה הביתה, "הם חולפים לנגד עיניי. פעם מהר, פעם לאט. פעם מהאמצע, ואז...לעזאזל. לפעמים אני חושב שצריך להתחיל מהסוף בשביל להבין את ההתחלה"

הנהג הנהן בהבנה, תוך שהוא מבצע שתי עבירות תנועה מזעזעות, ואז פתח: "תשמע, אני אגיד לך, ואני קצת יותר מבוגר ממך - החיים זה בלוף אחד גדול. הכל, איך אומרים – הבל הבלים. למה מה אנחנו בסך הכל? אנחנו ג'וקים בגלקסיה. כן, כן, אני אומר לך. כל מי שאומר לך משהו אחר, או שהוא משקר, או שהוא עוד לא חטף את הכאפה שלו והבין שהוא ג'וק".

"זין, אני לא ג'וק"

"ועוד איך אתה ג'וק. פשוט סיפרו לך מעשיות שאתה יחיד ומיוחד, ושבעתיד...אללה, איך הם נוסעים אלה...נהגים של שבת...כוס אמאממ.....רגע אני נותן פה חיתוכון.....ומה אתה עושה? חושב על העתיד כל הזמן. חי בשביל העתיד. כמו עבד. עבד של עתיד. אבל מה בסוף? בסוף אין עתיד. אתה ראית פעם מישהו שמת בעתיד?"

"אה...לא. לא חושב שראיתי"

"אז הנה, ב'קשה"

"אבל תסכים איתי שכיף לשרוד?"

"איזה כיף? אתה ג'וק באופוריה, אתה, אח שלי. איפה אתה חי? תתעורר! אל תחשוב יותר מדי מחשבות. רק תגיד תודה לאלוהים שאתה לא זבוב".

"למה? מה רע בלהיות זבוב?"

"מה רע בלהיות זבוב?! מה אתה...ביום ש'תבין שאתה ג'וק, אז אתה תבין כמה רע זה להיות זבוב"

"אפשר רמז? אולי זה יקדם אותי בפריצה התודעתית?"

"בוא אני אתן לך רמז. יודע מה? בוא. זבוב, כן? הוא נדבק ישר לחרא. חרא שרק יוצא! תוך שניה! אין לו כבוד עצמי, אין לו. ואנחנו הג'וקים, וואלה... אנחנו קודם כל מחכים שהזבוב ילך. ת'מבין? ככה אנחנו שורדים כבר כמה עשרות מיליוני שנים. אבל להגיד לך שזה כיף? וואלה, לא כיף. אבל שורדים".

"החיים", אני אומר לעצמי ומדליק את האור בכניסה לבית ונוחת בספה שבסלון. מרווין החתול מטפס לי על הראש, ואני מבין את הסבטקסט אבל אין לי כוח לתת לו אוכל. "החיים, מרווין, הם מפה סבוכה של הזדמנויות, התפשרויות, פחדים ותשוקות, במסע שהוא מסע פרידה אחד ארוך - ממקומות, מאנשים, מחלומות. וגם מחתולים, אם לא תפסיק לשרוט אותי ככה". מרווין מתייאש ונוטש, ואני הולך ושוקע בספה ובמחשבות: בכלל לא משנה באיזה שביל אנחנו בוחרים לפסוע - זה תמיד מגיע למקום שבו המציאות מתנגשת עם החלומות. ואני מסרב להיפרד מהחלומות שלי. מסרב להתפשר עליהם. אני בוחר שלא להתפשר, בידיעה שהקושי לבחור הוא כאין וכאפס לעומת הקושי של להרגיש לא שלם עם אותה בחירה. כי ההתפשרות עלולה להוביל למוות רגשי, ולכן הפחד הוא כל כך עמוק. מצד שני, הבחירה באי ההתפשרות גובה מחיר שרק אנשים קיצוניים מוכנים לשלם. ואני בינתיים משלם. משלם יפה.

לא הייתי פותח את זה אלמלא הגיע הרגע הזה בשנה שבו צפים ועולים יחד, מרוצפים אלה באלה, כל הפחדים וחשבונות הנפש. הם גורמים לי לפקפק בדרך שלי. באמיתות המניעים שלי. בכישרונות שלי. אולי כי הדיאלוג הפנימי שנוצר הוא לא נעים. אתה רב עם עצמך, ויש שם הרבה כעס. כעס הדדי, אם אפשר לקרוא לזה ככה - האני הרציונלי מול האני הרגשי. שני אויבים וותיקים. כעס שמלווה תדיר בצעקות חרישיות שמדירות שינה מעיניי. השנה הצלחתי איכשהו לאזן את זה, אבל היו שנים קשות.
הידיעה שאני אחווה כל כך מעט ממה שאפשר לחוות, גרמה לי לעתים לרצות להימנע. אני מניח שהמקור לכך טמון בתחושת חוסר ההספק התמידית המקננת בי. לקח לי הרבה זמן, אולי יותר מדי זמן (בעצם – בטוח יותר מדי זמן, על מי אני עובד) להפנים את זה. מפעם לפעם הנמנעות התחלפה בדחף. דחף חזק להשיג, להצליח, לבוא לידי מימוש, לחוות שיא. האם אני "עבד של עתיד", כמו שאמר נהג המונית (שעכשיו אני קולט שהוא חייב אותי על מזוודה, למרות שבאתי בלי תיק אפילו)? אני חושב שבעבר הלא רחוק הייתי סוג של...לא עבד, אבל הייתי אחוז במן אובססיה כלפי עתיד שהוא עתיד מוטעה. צרכים כוזבים, פיקטיביים ממש, כמו הצלחה, הכרה, ואפילו (לא נעים להודות) מחשבות על תהילה, תפסו מקום לצד השאיפות האמנותיות שלי ואיימו להיטמע בהן. ומכיוון שהתלות במשהו (חיצוני או פנימי) היא היאחזות בדבר מה מדומה אך מוחשי, לא היה מנוס מלהתחיל בתהליך שיקום של הערך העצמי. תהליך שיקום ארוך, שבעיצומו התפוגגה האובססיה, ואת מקומה תפסה ההכרה הפשוטה שלדברים יש קצב משל עצמם.  
אז נכון שיש לי המון שאיפות אמנותיות, והן יומרניות במידה רבה (יש משהו קסום ביומרה), אבל כבר אין את המרדף אחריהן. בהסתכלות המפוכחת של עכשיו, הפתרון הוא לשלב את העשייה האמנותית בשגרת ההווה, גם אם הדברים לוקחים הרבה יותר זמן ממה שחשבתי שייקחו. אני מזכיר לעצמי שלמרות גילי המופלג אני רק בתחילת דרכי האמנותית, ושהסבלנות היא דרך בפני עצמה. והדרך הזו היא משמעותית והיא קשה, אני מוסיף, תוך כדי שאני מערבב את רוטב הפסטה המעולה שמתחיל לבעבע. בזמן שאני מקפל את הרוטב לתוך הסיר עם פתיתי הפסטה אני מרגיש שמשהו מרחף מעלי. עם רעש מעצבן. אני תוהה האם זו סכנת ההתפשרות שמרחפת, אבל אז אני רואה אותו, מתיישב בנונשלנטיות במרכז הסיר. זבוב. אני מנסה להעיף אותו עם היד, אבל הוא לא זז. מנסה שוב, והוא מתעופף קצת וחוזר. אני מתבונן בו בהתנשאות. מקרב אליו מבט ושואל אותו: "תגיד לי, אתה לא מתבייש? אין לך טיפה של כבוד עצמי?".

יום חמישי, 20 בספטמבר 2018

מחשבות על כמה מהסרטים שיוקרנו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2018



פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ייפתח במוצ"ש, והתיק שלי כבר ארוז ומוכן. נשאר לי רק לארוז מזוודה קטנה, וזה מתעכב כי אני מנסה לגהץ חולצה. אני לא מצליח להיות טוב בזה, תמיד זה נשרף לי ליד הכפתורים. גם הפעם.
יש קסם מיוחד בעיר חיפה בתקופת הפסטיבל, שאותו אני מקפיד לפקוד מדי שנה. יש משהו באוויר, מלבד זיהום מהמפרץ, שקשה להסביר. צריך להיות שם כדי להבין. כבר כעת, בעת כתיבת שורות אלה, אופפת אותי תחושת ערב חג. מן ציפייה נרגשת לספוג שוב את האווירה החגיגית ברחובות הכעורים של מרכז הכרמל, אלה הסמוכים למתחם הפסטיבל. אווירה שמחה ושקטה, שלעת ערב הופכת צבעונית ורועשת וחמה. כזו שאמורה לגרום לכל עובר אורח להרגיש שפסטיבל הקולנוע הוא לא בבחינת אסופה בלתי נגמרת של סרטים, אלא הרבה יותר מזה. עבורי, המפגש האנושי חשוב לא פחות מהסרטים. יש מעט מאוד הזדמנויות כאלה, לפגוש כמות כזו של אנשים שחולקים אהבה משותפת, ולא פחות מכך, לפגוש אנשים שאתה מכיר, שגם הם, כמוך, עובדים קשה מאוד בשביל החלומות שלהם. 

*

"גלאובנברג" (מתוכו התמונה למעלה) ו-"אלה שעובדים", שניים מהסרטים הטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות, יוקרנו השנה בפסטיבל. שניהם, אגב, משוויץ, וזה מעניין, כי בדרך כלל התוצרת הקולנועית של שוויץ לא מאוד מרשימה. "כשהעצים נופלים", סרט שמתחיל נהדר אך מנקודה מסוימת הולך ומאכזב, יוקרן אף הוא. הנה המחשבות שלי על שלושתם:  

גלאובנברג. במאי: תומס אימבאך (שוויץ, 2018)

הסיטואציה הקיצונית שבה נרקמים יחסים אינטימיים בין אח לאחות, בין אם בהסכמה ובין אם לא, הינה סוג גילוי עריות השכיח ביותר. מנתונים שחשפו מחקרים שנעשו בנושא בארץ ובעולם, אשר חלקם הסתמכו על מקרים מדווחים וחלקם גם על סקרים, עולה כי שכיחותה של התופעה גבוהה מאוד: 1 מתוך 5 חוו מגע מיני מצד אח או אחות. מה לגבי רגשות מודחקים? אפשר רק לתהות עד כמה נפוצה סיטואציה כמו זו המתרחשת בסרט זה – בה נערה מפתחת רגשות רומנטיים כלפי אחיה. השאלה הראשונה שעולה בהקשר של גילוי עריות, ובפרט של רגשות רומנטיים מובהקים או משיכה ארוטית שאינם מגיעים לידי מימוש, נוגעת לקושי להתמודד עמה - באיזו גישה רצוי לנקוט? האם להתעלם בתקווה שזה יעבור? האם לפנות לטיפול? לפתוח את הנושא בעדינות? האם להדחיק? מה שבטוח הוא, שכשהדברים לא מונחים על השולחן, הם אף פעם לא נפתרים. וזה בדיוק מה שקורה בסרט - השתיקה המשפחתית סביב העניין. לנה בת ה-16 מודעת לנורמות החברתיות, אך היא בוחרת לחתור תחתן. היא יפה, שמחה, חברותית, חכמה ומחוזרת. בוגרת מספיק בשביל להציב לעצמה גבול. ההתאהבות שלה באחיה תמימה, אותנטית, אך לא מוסברת מבחינה עלילתית-פסיכולוגית. נואה, אחיה, לא רוצה לפגוע ברגשותיה, אבל אין לו כלים כיצד לפעול. הוא במצוקה: הוא אוהב את אחותו, אז הוא בוחר להתרחק ככל שאפשר, ואף מחליט לעבור להתגורר במדינה אחרת. זה כמובן לא מונע מלנה לאתר אותו ולנסוע אחריו. נואה לא משתף את הוריו, אבל אמו יודעת. היא לא בהכחשה - מרגישים עליה שהיא יודעת. היא מעדיפה לטמון ראשה בחול, ובכך היא מאפשרת ללנה לפתח אובססיה, זו שתוביל בסופו של דבר לטרגדיה. הסרט הוא הישג אמנותי יוצא מן הכלל, והוא עלול להותיר בלבם של הצופים בו עצבות וכאב רב.

אלה שעובדים. במאי: אנטואן רוסבאך (שוויץ, 2018)

קשה להאמין שהדרמה המעולה והמותחת הזו היא סרט ביכורים (באורך מלא), אבל אחרי קריאת הרזומה המקצועי של רוסבאך (זה הדבר הראשון שעשיתי לאחר הצפייה. הדבר השני היה לנסות לשים יד על הסרטים הקצרים שלו), הדבר בהחלט מתקבל על הדעת: הבמאי הוא קודם כל תסריטאי חרוץ, פורה ועסוק. למעלה מעשור שהוא בעיקר כותב תסריטים. עשר שנות כתיבה רציפה בהחלט מאפשרות לתסריטאי כישרוני להגיע לרמת מיומנות גבוהה, ורוסבאך הוא הרבה יותר מתסריטאי כישרוני. הבנאדם הזה הוא תסריטאי מבריק. אנטואן, הדמות הראשית בסרט, הוא דוגמה לבנייה מופתית של דמות.    מרכיב הזהות העיקרי של אנטואן (בשנות החמישים לחייו) הוא היותו אדם עובד ומפרנס. הוא עובד מסביב לשעון, ובכך מאפשר לבני משפחתו רמת חיים גבוהה. הוא הדמות הסמכותית בבית, אף שהוא כמעט ואינו נמצא בו. גם כשהוא בבית, הוא כמעט ואינו מורגש. הוא שתקן, מופנם, מתקשה בהבעת רגש (ואף מעיד על עצמו כאדם לא רגיש וחסר חמלה).

אנשים מסוגו של אנטואן, שהדימוי העצמי שלהם נשען על מרכיב זהות חיצוני, פועלים מתוך תחושת הישרדות תמידית. כך שכאשר מתעורר משבר במקום עבודתו של אנטואן, בפעילות אשר באחריותו, הישרדותו בחברה - ובחיים בכלל, לתפישתו - תלויה בהיחלצות מהמשבר. הוא מפעיל שיקול דעת קר ואכזרי, ועובר עבירה בעלת אופי פלילי. כשלמעסיקיו נודע דבר העבירה, הוא מפוטר לאלתר. גרסתו, שההחלטה נבעה מרגע של לחץ, כשטובת החברה עמדה לנגד עיניו, לא שינתה את גזר דינו.
כעת, לראשונה בחייו, אנטואן מצטרף למעגל האבטלה הלא אטרקטיבי. הוא במשבר זהות עמוק. הוא מסתיר את המצב ממשפחתו. הדימוי העצמי שלו אט-אט נסדק. הבושה מציפה מבפנים והחוצה (בושה על היותו מובטל, לא על המעשה החמור שעשה). אין ביקוש לעובדים בגילו, ובנישה המצומצמת בה פעל, סיבת פיטוריו ידועה לכל, ואיש אינו מעוניין להעסיקו. בשלב זה הוא מחליט לבלות זמן עם משפחתו. הוא מנסה לפצות על כך שהוא כמעט ולא היה מעורב בגידול ילדיו, לא היה חלק מחייהם. אבל השמועה על הסיבה שהובילה לפיטוריו מגיעה לאוזניהם ולאוזניי רעייתו, ואנטואן מרגיש דחוי גם בביתו שלו. הוא מרגיש שהוא לבד בעולם, הוא מיואש, והוא מתכנן לשים קץ לחייו.
הצגת צדדים אנושיים של דמות שלעתים נדמה שהאנושיות הינה ממנה והלאה, באופן שמעורר בצופים הזדהות, איננה עניין של מה בכך. מאידך, מתבקש לשאול באיזו מידה הבעת חמלה כלפי דמות שכזו מעידה עלינו, הצופים? מה זה אומר עלינו, על אמות המידה המוסריות שלנו, אם אנחנו מניחים את השיפוטיות בצד ומקווים בשביל הדמות שדברים יסתדרו בעבורה? אני מניח שהבמאי, ששמו הפרטי הוא כשמה של הדמות, מותיר שאלה זו כנקודה למחשבה עבור כל אחד ואחד מהצופים.



כשהעצים נופלים. במאית: מריסיה ניקיטיוק (אוקראינה, 2018)

שם כל כך פיוטי לסרט. צילום כה מרהיב. משחק מצוין של צוות השחקנים. עיצוב אמנותי משובח. דומה שבהכל השקיעו בסרט הזה, חוץ מאשר בתסריט. וזה חבל, כי ניקיטיוק, שגם כתבה את התסריט, מוכיחה בסרט הזה כישרון בימוי לא מבוטל. מרשימות במיוחד הן הסצנות המורכבות, המסובכות לבימוי, ויש לא מעט כאלו: סצנות חוץ ליליות מרובות משתתפים, עם שינויי קצב ומעברי מצלמה מנוגדים, אשר יוצרים תחושה חזקה של מתח. בכלל, סצנות הפשע בסרט עובדות נפלא. אבל מה הטעם בכל זה, אם המרכיב החשוב ביותר בסרט פגום? גיבורת הסרט היא  לאריסה, בחורה צעירה המתגוררת באזור כפרי באוקראינה, נתונה למרותן של אמה וסבתה, שמנסות לחנך אותה כראוי ולהרחיק אותה מגברים, שלא ייצא לה שם של בחורה מופקרת. היא חשה ייראה כלפיהן, ויחד עם זאת, היא נחושה לברוח ולחלוק חיים עירוניים וחופשיים עם הגבר שלה, עבריין יליד אותו כפר. הוא נעלם יום אחד בנסיבות פליליות מסתוריות, ולאריסה מתייסרת מגעגועים אליו, מבדידות, ומשגרת החיים האפורה. לימים היא מתחתנת עם מישהו שהיא לא אוהבת. בן עשירים מפונק ודוחה, שהמשפחה שלה שידכה לה. גם אם הסיפור נשמע נדוש – והוא אכן נדוש, לא זו הבעיה בסרט. הבעיה היא לא העובדה שהיא מתחתנת עם אותו בחור, אלא למה בכלל היא מתחתנת איתו? מישהו הכריח אותה? זה לא שאין לה עוד אפשרויות (היא צעירה, יפה, כל החיים לפניה), ולמרות שברון הלב שהיא חשה, היא לא חיה בתחושה שהחיים "סוגרים עליה". הבחירות התמוהות והלא מוסברות של לאריסה, הן שהופכות אותה לדמות לא אמינה. אנשים לא מתנהגים ככה במציאות. מוכרחה להיות סיבה להתנהגות מסוימת. התסריט אמור להסביר התנהגות. בקיצור, זה לא עובד.



יום שבת, 8 בספטמבר 2018

מפה לשם, הורדתי 33 קילו. לפני שאמשיך, הנה כמה תובנות.



במעמד חגיגות ה-33 קילו שהסרתי מגופי בשנה וחצי האחרונות, החלטתי להעלות על הכתב כמה תובנות. גם כדי לחלוק אותן עם הכלל, ככה בפרוס השנה החדשה, וגם בשביל להתמודד עם החמקמקות שלהן. אם אשכיל לשנן אותן, או לזכור שהן רשומות כאן, הן יסייעו לי לצלוח את ההיפטרות מ-15 קילו נוספים. למה עוד 15? כי מעניין אותי לבחון את העניין הזה של ריבועים בבטן. אני סקרן לגבי זה, סקרן לגלות איך זה יושב עלי. אם זה יהיה נוח. אולי זה יהיה אפילו כיף, מי יודע? עד שלא בודקים לא יודעים, אני אומר לעצמי ומכבה נר יומולדת שתקוע עמוק בקליפה פריכה של בורקס פינוקים. 

*

אינספור דיאטות ומנויים לחדרי כושר, עשרות מפגשים של שומרי משקל, שלל סדנאות ניו-אייג', שעות של מדיטציה ודיבור עצמי חיובי, נטורופתיה ומיצים ירקרקים בגוונים רדיואקטיביים, בדיקות דם עם תוצאות מזעזעות, קריאת ספרים על גבי ספרים בנושאי התמכרויות, פסיכותרפיה בטיפול עצמי ודמיון מודרך, וגם כתיבת סיפורי התמודדות, או במילים אחרות: כתיבת פרקים חדשים בעלילות המרזה הלא מתמיד – כלום מאלה לא עזר כמו שעזרו שתי נסיעות אקראיות באוטובוס במהלך שבוע אחד, אי שם בתחילת 2017.
היה זה שבוע חורפי וגשום, כזה שבו קר ונרטבים, ובעת שנכנסתי אל חלל האוטובוס, תר אחר מושב פנוי, נער אחד שישב באחד הכיסאות פנה אלי ושאל אותי אם אני רוצה לשבת, תוך שהוא מכין את ידיו לקימה. "לא תודה, אני עוד תחנה יורד", אמרתי לו וחשבתי לעצמי ש"הנוער של היום, פשש...איזה נימוס. כל הכבוד", וצלצלתי בפעמון. השלט האלקטרוני "עצור" דלק באדום, כמו גם הנורה שמעל ראשי: "רגע – הוא עשה לי עכשיו 'והדרת פני זקן?' מה, הוא טמבל, הילד הזה? אני כולה בן 41". כמה ימים אחר כך, באוטובוס בינעירוני של חברה שהנהגים שלה נוהגים לדלג על נסיעות (לרוב בשעות הערב ובקווי לילה), בחורה יפה הישירה אלי מבטה ושאלה את אותה השאלה בדיוק: "רוצה לשבת?"
ברגע הראשון שמחתי על ההצעה המחמיאה, למרות שזה נראה לי מוזר, כי המושב שלידה היה תפוס. כשהבנתי שהיא מציעה לי את מקומה, עניתי עם חיוך נבוך "לא, תודה" והוספתי לעמוד. זה היה החיוך האחרון שלי לאותו שבוע. מאותו רגע ועד שהגעתי הביתה, לא הפסקתי לחשוב על המפגשים עם הנער והבחורה החביבים, שמבלי להתכוון הציבו מולי תמונת מראה אכזרית אך מדויקת. הם ראו מולם אדם מבוגר, שמן מאוד וחולה. כזה שצריך לסייע לו, לפנות בשבילו מקום כדי שיישב, שלא יהיה לו קשה. אני המשכתי את התמונה: האדם הזה ממשיך בדרך הבטוחה למחלות כרוניות, להתקפי לב, לשברוני לב, ולמוות בטרם עת.
איך הגעתי למצב הזה? האמת שדי בקלות. נטייה להשמנה ואכילה בלתי מבוקרת לאורך זמן, שעיקר מקורה במצב נפשי ירוד, בצורך בנחמה עצמית, ובהנאה רגעית כתחליף לרגש מובע. לעתים (לא נעים להודות, אבל בכל זאת) היה זה הייאוש שגבה את המחיר הקלורי שלו (פחמימות, בעיקר).
סקרתי את פני ואת שארית גופי, ואמרתי לעצמי שאני לא יכול לחיות עם עצמי ככה, אני לא יכול להמשיך ככה. אבל איך מתחילים? מאיפה מגייסים את הכוחות במשקל 121 קילו? מה הסיכוי שאצליח גם לרדת במשקל וגם לשמור עליו? איך עושים את זה לעזאזל?
באותו זמן לא היו לי תשובות לזה, אבל דבר אחד היה לי ברור: אני רוצה לחיות, ואני נוטש את המסלול של ההתאבדות האיטית הזו.

*

התובנה הראשונה, זו שסייעה לי לרדת (יחסית בלי הרבה משברים) את המשקל המטורף הזה, היא שאסור בשום פנים ואופן לייצר חסכים. מותר לאכול הכל, אחרת ייווצר חסך, מה שיוליד בסופו של דבר צורך בלתי נמנע בפיצוי. הפיצוי ילווה בתחושות אשם וכישלון אישי, ולכן יהיה נדיב, כי תחושות אשם – מי כמוני יודע - הן גורם ישיר להשמנה מחדש. במילים אחרות: אם לא ארשה לעצמי לאכול משהו שאני אוהב, אי האכילה היא שתוביל בסופו של דבר להשמנה – ולא האכילה עצמה. אז כן, אכלתי בורקס, שזה לכל הדעות אוכל חרא, אבל ברגע שניערתי את הפירורים של השומן טרנס מהחולצה, כבר תכננתי את הקיזוז של היום שלמחרת. כי הגוף יודע וזוכר, והוא מתגמל על מאזן חיובי לאורך זמן, וזמן - זוהי מילת המפתח. כי אין תאריך יעד, יש משקל יעד. המטרה הראשונה היא שינוי הרגלי אכילה (בעיקר פירות וירקות, לא לאכול ארוחות כבדות אחרי שמונה בערב, להפחית בפחמימות ובמאכלים ממותקים), והמטרה הזו כבר הושגה. המטרה השניה: לשלב בשגרת היומיום פעילות גופנית מתונה. אני עוד לא לגמרי שם, אני עוד עובד על זה, כשבמקביל אני מנסה להתרחק כמו מאש מאנשים שמתאמנים לקראת מרתון (או טריאתלון, שזה עוד יותר גרוע). כי באמת, מה שחסר לי עכשיו זה לרוץ בחמש לפנות בוקר, או באופן כללי לרוץ. אם כבר להזיע, אני מעדיף כדורסל, שזה ענף הספורט היחיד שאני גם אוהב ואני גם טוב בו באופן יחסי. במשך יותר מדי זמן נמנעתי מלעסוק בו, כי במשקל 120 קילו עדיף שלא לשחק, והאמת היא שגם לא ממש אפשר. גם לעשות דברים פחות אירוביים מכדורסל לא ממש אפשר היה. לעלות גרם מדרגות, למשל. להתכופף כדי להרים משהו מהרצפה. אני נזכר במאמץ הרב שנדרש היה לי כדי לגרוב גרביים, ובהתנשפות המייאשת, תוך כדי התעוותות, בכל ניסיון לקצוץ ציפורניים ברגליים. "עוד לא התחיל היום ואתה כבר מרגיש מובס", התוודיתי בפני רופא המשפחה, שהמליץ על ניתוח לקיצור קיבה, או לחילופין על מפגש עם הדיאטנית של קופת החולים, שהמליצה על ניתוח לקיצור קיבה. "אין סיכוי בעולם שאני עושה את הניתוח הזה. אם זו האופציה היחידה, אני מעדיף להישאר שמן ולבנות את הביטחון העצמי שלי על בסיס זלזול באחרים"
"אתה יכול לעשות דיאטה, אבל צריך לזה כוח רצון"
"יש לי רצון, הבעיה שאין לי כוח. אין לי כוח להילחם כל הזמן. אני רוצה לא להילחם, אני רוצה שלום". שלום - וזאת יודע כל פוליטיקאי מתחיל, עוד לפני שהוא הופך למושחת - עושים עם אויבים, ואני את האויבים שלי משאיר מחוץ לבית. כן, כזה מן שלום קר. כי אם יהיה בבית מאכל מפתה ומזיק כלשהו, לא אתאפק ואסיים אותו עוד באותו יום, לא משנה עד כמה חזק מנטלית אהיה. הידיעה הזו מבאסת אבל גם משחררת, כי היא מבטאת את ההשלמה עם מי שאני, ויש גבול לכמה שאני יכול לעבוד על האישיות שלי. בסוף מה שאתה הוא מי שאתה.
עוד דרך טובה שמסייעת לי לשמור על איפוק, היא הגעגוע לזיכרונות. עבורי הזיכרון הוא שחשוב, לא האפשרות לחוות שוב את אותה החוויה. אנשים פסימיים הרבה פעמים מעידים על עצמם שהם לא אנשים נוסטלגיים, בתואנה ש"מה יש להיזכר בערגה במשהו שלא יחזור? זה סתם מדכדך". לדעתי הם מפספסים את המהות של העניין - ואני אומר את זה בתור פסימיסט. כיוון שבהקשר של אוכל, איפוק איננו בבחינת הימנעות, ולכן אין בכלל מקום לפסימיות. מבט לעבר זיכרון חיובי מן העבר, כזה המהול בתקווה תת-מודעת שפעם, בעתיד הקרוב או הרחוק, חוויה דומה תתרחש שוב, גורם לתחושה נעימה. תחושה שתמיד אפשר, ונשאר רק לבחור מתי. שכדאי לי לאכול, נניח, גלידה, כשממש יבוא לי לאכול גלידה. ואז זה יהיה אירוע מיוחד, מחוץ לשגרה. וכשמדובר על אירוע שהוא מחוץ לשגרה, אפשר להתענג עליו. בלי ייסורי מצפון, בלי רגשות אשם ובלי רחמים עצמיים. וזה לא משנה אם בחרתי בכדור אחד של גלידה, בשני כדורים או בשלושה. בשבוע שעבר בחרתי בשלושה. כי צרובה אצלי בתודעה הידיעה הזו, שאין תלות - אפשר לחיות בלי, אבל לא חייבים בלי. העניין הוא לבחור 'מתי עם' ועם מה. גם אם מהצד זה נשמע הגיוני ופשוט, זה לא. כי השמנה היא התמכרות קשה, עם סף שבירה נמוך.

הרבה זמן ניסיתי למצוא פתרון לסף השבירה הזה, לנסות לפצח אותו פסיכולוגית. איך זה שמעידה חד פעמית הורסת עבודה קשה שנמשכה חודשים ארוכים ואף יותר מכך? איך כל כוחות הנפש והמוטיבציה נעלמים פתע, ברגע אחד? החלטתי שאסור לי להתייחס אל זה כאל מעידה. אסור לחשוב על זה ככה או לקרוא לזה ככה. ההחלטה הזו היא מאבק עיקש, מתמשך, מתיש ומייסר. "זו לא מעידה". "שום דבר לא נהרס". "לא קלקלתי שום דבר". "אני בדרך הנכונה". "אני חזק בתוך התהליך".
ואם זה לא עוזר – ולפעמים זה ממש לא עוזר, השכנוע העצמי הזה - אני מזכיר לעצמי שגם אם ייקח לי שבוע לקזז את ההשמנה חרף המעידה הזו (שכאמור איננה נחשבת למעידה) – השבוע הזה הלוא ייגמר, וייעלם כלא היה. ואם גם זה לא עוזר, אז במקרה שכזה אין מנוס מלהכריז על מצב חירום. 
מצב חירום: אני עוצם עיניים וצולל אל תחתית תהום התודעה, שולף מהכיס מפתח ופותח בזהירות את המנעול של תא קטן וטחוב. בצעדים איטיים, של מי שלא ראה אור או מרחב מזה זמן רב, הוא יוצא. האלטר אגו. הוא מתמתח ואז שולף סיגריה מגולגלת, מצית אותה ומחייך אלי כמנצח. אני קצת מפחד ממנו, כי הוא פראי ומשולח רסן, וכמנהגו, הוא מריח את הפחד. עם היד הוא מסמן מן סימון כזה שאומר שלא צריך הקדמות מיותרות - הוא יודע למה הוא פה.
"אתה נמדד על התמדה", הוא אומר, לוקח שאיפה הגונה ומוסיף ש"לשבוע הזה אין חשיבות, הוא חסר משמעות"
אני מהנהן לצדדים בשלילה. "לא יודע. לא בטוח. זה מרגיש לי שנכנעתי לעצמי. שזה היה חזק ממני. ממש הרס עצמי".
"עוד פעם דיבור עצמי שלילי? די כבר עם זה. יש לך אופי חזק. תזכור את זה. ויש לך את אלוהים"
"אני לא מאמין באלוהים. אני מאמין בעצמי, לא במשהו חיצוני"
"אם אתה מאמין בעצמך, למה שחררת אותי? ולמה אתה נבהל ממעידה חד פעמית?"
"זאת לא מעידה! אסור לקרוא לזה ככה"
"אוקיי. עכשיו תסתום, ותברך את אלוהים בהודיה: "אלוהים, תודה על מי שאתה. תודה שיצרת אותי כמו שאני. אתה גאון".
"מה? אין סיכוי כזה".
"אז רק את "אלוהים, אתה גאון". הוא כבר יבין את הסב-טקסט".
"טוב, אני הולך, זה לא רציני"
"רגע-רגע...אתה יודע מה? לא. חכה, אני מחשב מסלול מחדש... אוקיי. תגיד לעצמך חמישים פעם ברצף: אני פאקינג מתן שירם. אני הורדתי 33 קילו. שלושים ושלושה קלילים!"
"אבל זה לא אני, זה לא הסגנון שלי בכלל"
"מה אכפת לך לנסות? כמה אנשים מסוגלים לזה, אה? כמה אנשים אתה מכיר שעשו את זה בלי אשפוז באיזה בית מטבחיים? הא?"
"תגיד, אתה דפוק? נראה לך? תחזור, תחזור לתא שלך. רק זה חסר לי עכשיו, איזה אידיוט שיצית אצלי מאניה דפרסיה".
אני נועל את האלטר-אגו בחזרה בתוך התא, ומיד לוקח נשימה ארוכה, ושוחה אל מחוץ למעמקי התודעה. או אז אני פוקח את עיניי, נושם לרווחה ומגחך. "אני פאקינג מתן שירם, עאלק. איזה אידיוט. לא משחרר אותו בחיים יותר".

(המשך יבוא בהמשך) 

צילם: גילעד שירם




יום חמישי, 26 ביולי 2018

סקירת הסרטים המסורתית לקראת פסטיבל הקולנוע ירושלים 2018







"אל תיגע בי" (רומניה/גרמניה, 2018)

מעטים הם הרגעים בחיים בהם אנו מאפשרים לעצמנו להתבונן לעומק אחד בעיניי האחר. לרוב אנו נמנעים מלהתעכב על המבט, נמנעים מלהביט פנימה. אולי משום שמבט קרוב, עמוק, עשוי למוטט את המסך הבלתי נראה (אך המורגש) שמקים כל מבט חטוף, ארעי, בו אנו מורגלים- והיעדר אותו מסך מאפשר אישור או דחייה שלא ניתן לזייף. אולי ההימנעות מקורה גם במבוכה טבעית, או מתוקף כללי התנהגות שכמו נכפו עלינו מילדות – לטובת סדר חברתי, כמו גם לצורכי זהירות.
כך או כך, נגזר עלינו האיפוק. אף שבין תחושת זרות לבין אינטימיות מפרידות כמה שניות של התבוננות הדדית מכוונת - שהרי ידוע כי העיניים הן צוהר אל הנפש, ההימנעות מאינטימיות הפכה טבעית עבורנו.
הסרט "אל תיגע בי", זוכה פרס "דב הזהב" בפסטיבל ברלין האחרון (הפרס הגדול בפסטיבל היוקרתי), אשר יוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים שייפתח הערב, מבקש לחקור את השפעות המבט והמגע ברגעי ההתכוונות, כבסיס התמודדות עם הסוגיה המורכבת של קשיים ביצירת אינטימיות – תחום פסיכולוגי רחב היקף, שכמעט ואיננו מטופל קולנועית.
הבמאית אדינה פינטילי, בסרטה הארוך הראשון, יצאה למסע חיפוש פנימי אחר תיקון אישי, כשהיא שואפת לספק (בראש ובראשונה לעצמה) סיבה ותוצאה. פינטילי בחרה לתעד את אותו מסע בהתבוננות מן החוץ אל הפנים - באופן הנחזה במכוון לסרט תיעודי, ובכך להקנות הצדקה לטשטוש בין תיעודי לעלילתי, כשהיא מציבה כדמות הראשית אישה בגיל המעבר אשר סוחבת עמה קושי רגשי שמקורו בפוסט טראומה: חרדה ממגע, וקושי ביצירת אינטימיות רומנטית או ארוטית. דמות זו, ששמה לאורה (כשמה של השחקנית, וכך גם שאר הדמויות המופיעות בסרט), משמשת כנקודת מפגש בין דמויות משנה שונות שהבמאית בחרה לספר את סיפורן: תומאס, בחור צעיר שלאורה עוקבת אחריו (מטפל במגע שסיפורו מסופר באמצעות דיאלוג שלו עם מטופל נכה, טיפול שגולש למה שניתן להגדיר כ"ארוטיקה מפצה" – תולדה של דחפים מיניים לא מסופקים וחוסר במגע), טרנסג'נדר בגיל המעבר שאיתו לאורה מנסה לעבור תהליך טיפולי, ופינטילי בתפקיד עצמה, פחות או יותר, כבמאית שמתעדת אותה.
קשה היה שלא לתהות על הבחירה הנרטיבית של פינטילי, בעיקר במהלך צפייה בחלקו השני של הסרט, שהיה לא מספק - הן מבחינה פסיכולוגית ובעיקר מבחינה עלילתית, והעלה תהיות, כמו למשל: מדוע על סרט עלילתי להיחזות לסרט תיעודי, כשאפשר פשוט ליצור סרט תיעודי טוב? או להבדיל, סרט עלילתי מקורי ומעניין שבו דמות עוברת תהליך נפשי משמעותי שבסופו שיא חיובי או שלילי (למשל: להוליך את הדמות, במקביל לטיפול, בדרך שבה היא חווה קשיים ביצירת גשר זוגי, או, נניח, מנסה להיאבק על קשר שנכשל). לא ברור במה משרת הטשטוש/ערבוב בין הז'אנרים, את התמה של הסרט?
תהיתי האם הבמאית אספה בתחילה חומרים תיעודיים שלא היו בעלי משקל על מנת להחזיק סרט, ועל בסיס חומרים מוגבלים אלו ביימה את הדמויות שהופיעו בחומרים המקוריים. כיוון שקיים פער מתמיה בין ההתנהגות האותנטית של הדמויות בחלק הראשון של הסרט לבין התנהלותן בחלקו השני. פער של ממש, שלא ניתן היה ליישב אותו. התנהגויות ודיאלוגים שלא עולים בקנה אחד עם הרושם האישיותי שהותירו דמויות אלו בתחילה - עד כדי כך, שלא הצלחתי להימנע מהמחשבה המטרידה שכמה מהדמויות הללו הפכו לכלי שרת לצרכי הבמאית, תוך ניצול מצבם הפיזי והנפשי המעורער.
מה אמור הצופה הסביר לחשוב על כל אחת מהדמויות ועל הבחירות שלהן, בידיעה שהבמאית שמרה על טשטוש מכוון בין תיעוד לבין בדיה? גם זה גורם לתחושת אי נוחות. ומדוע בכלל נחוץ טשטוש בין ריאליסטיות לבין בדיה? יכול והדבר נובע מהידיעה שבחירה הזו מאפשרת הקלות מסוימות – שהרי לא ניתן להוציא מדמות ממשית את העושר שניתן להפיק מיצירת דמות בדויה.
יש המסתייגים מסיווג סרטים לפי ז'אנר תיעודי או עלילתי, מטעמים שונים ("סרט זה סרט", "זכותו של היוצר לפרוץ מסגרות", וכיוצא באלה), אך סיווג זה חיוני כיוון שלא מדובר בענייני סגנון וטעם, אלא בסוגי יצירה שונים, מוגדרים, בעלי דפוסים ומאפיינים אשר ברובם מנוגדים. כשם שלא נגדיר כתבת חדשות כסרט קולנוע עלילתי, או חלילה נערבב בין השניים.  
סרט תיעודי מתבסס על סיפור אמיתי שגיבוריו אמיתיים, והצופה מתייחס לעובדה זו בהתאם: הוא מבסס את הציפייה המוקדמת שלו על הידיעה שהוא עומד לחזות בסיפור מהחיים; במסמך מציאותי בעל ערך - מקרה שקרה (או קורה) באמת, המסתמך על עובדות ועל דמויות מציאותיות החושפות את פניהן ואת חייהן. הציפייה הזו שונה בתכלית מהציפייה לקראת סרט בדיוני, שכל כולו פרי הדמיון, ובו הבמאי על פי רוב איננו מחויב לדיוק עובדתי כלל.
אמנם כל סרט תיעודי מבוים ומכיל מניפולציות, אך כאמור נשמר בו הכלל של  דמויות אמיתיות שמספרות את סיפורן, או לחילופין, שסיפורן מסופר על ידי אחרים. זוהי הבטחה של הבמאי לצופה, שמה שרואים מתרחש בפועל במרחב המציאותי. שילוב בין התיעודי לעלילתי בהכרח מחליש את אמינות הסיפור. לא פחות מכך, הוא מתעתע בצופה ומשלה אותו.



תלמה (נורווגיה, 2018)

בעבר, חוסר היכולת המדעית להסביר את הבסיס לאפילפסיה, הוליד, לצד תפיסות רפואיות שגויות, גם אמונות טפלות רבות. במהלך ההיסטוריה, אך גם כיום (לרוב במדינות לא מפותחות) נקשרת המחלה עם כוח על-טבעי, כמו רוחות רעות שהשתלטו על הנפש, או כישוף שהוטל על אדם הנושא את המחלה. מעניין מה משך את הבמאי הנורווגי יואכים טרייר במיתולוגיה האגדתית המיסטית הזו, כדי לספר סיפור בן זמננו על בחורה ממוצעת, עם חיים סטודנטיאליים שגרתיים, אשר חווה התפרצות אפילפטית שבמהלכה התת-מודע יוצא משליטה ומשליך הרס על הסובבים אותה. בסך הכל סרט שכדאי לראות במסגרת הפסטיבל (כי לא בטוח שתהיה הזדמנות נוספת). הסיפור אמין, המשחק של הדמויות מעולה, הסרט מעניין ומותח, אבל אפשר היה לספר סיפור עם יותר עומק. התוצאה היא של דרמה מיסטית אפלה, כזו שהדגש בה הוא על אווירה, מתח, ואסתטיקה צילומית, ופחות על עיצוב דמויות ועל רגש.

ויטני (ארה"ב, 2018)



"ויטני" אינו הסרט התיעודי הראשון אודות הזמרת המנוחה ויטני יוסטון. האחרון שקדם לו הוא "ויטני יוסטון: להיות מי שאני" שיצא אשתקד. לא צפיתי בו, ואחרי צפייה ב"ויטני" המעולה והמרגש עד דמעות, לא חושב שיש צורך בכך. דומה שהבמאי האמריקני קווין מקדונלד סיפר את כל מה שניתן היה לספר, מבלי להשמיט ומבלי לייפות דבר, מבלי להימנע משאלות קשות, מבלי להשאיר אבן אחת לא הפוכה. נאמן לשאלה מי הייתה ויטני יוסטון, מה הביא להתדרדרותה וכתוצאה מכך למותה, כאשר בה בעת הוא חושף טפח של הגטאות האפרו-אמריקניים של שנות ה-60 ושל התפתחות תעשיית הפופ באמריקה של שנות ה-80. התוצאה היא סרט מרתק, מושקע, אמין, ערוך מעולה, מרגש מאוד וכאוב לא פחות. סיפור שהוא טרגדיה. על גורל שאין סיכוי להימלט ממנו. כגודל הכישרון, כך גודל ההרס – העצמי, אך לא רק. לא מעטים הם הזמרות והזמרים שמתו בטרם עת אחרי שבגיל צעיר דרך כוכבם, אך נדמה כי שילוב הנסיבות שהובילו למותה של ויטני יוסטון הפכו את סיפורה לטראגי מכולם. יוסטון רצתה לחיות, אבל איש בסביבתה לא סייע לה בכך. ההפך הוא הנכון: כמעט כל מי שהיה קרוב אליה ניצל אותה ובגד בה. מדודתה שניצלה אותה מינית בילדותה, אביה השתלטן ותאב הבצע שהשתלט על ניהול הקריירה שלה וגנב את כספה, ועד בעלה (הזמר בובי בראון) שקינא בהצלחתה והיה אלים כלפיה, ודרדר אותה לסמים קשים. גם האחים שלה, שצפו מהצד בהתרסקות, לא עשו דבר – בכל זאת, הם היו זקוקים לריטיינר החודשי עבור עבודתם במפעל המשפחתי המשגשג שהתבסס על "מוצר" פופולארי אחד.
כבולה למשפחתה, צמאה לאהבה, טיפחה יוסטון מודעות כפולה: לתדמית הציבורית ולתדמית בבית. לא הייתה מודעות משולשת: מקום למי שהיא, מלבד על הבמה ובשירים. אין פלא, אפוא, שחיות הטרף מיהרו להסתער.
כשהשירים הלכו ופחתו, והצרות והסמים הלכו והתרבו, הנפש נמוגה לאטה.
"היא הייתה יפה, וכשהיא הייתה קטנה היא הייתה ילדה טובה", סיפרה עליה אמה, סיסי יוסטון, בעברה זמרת מוכשרת ודי מצליחה בעצמה, שפיתחה את כישרונה של בתה, עד שזו, בשירתה ובהצלחתה, האפילה עליה. הרבה מאוד סאבטקסט יש בשורה הבודדת הזו של ההספד מול המצלמות. הכל מובן, גם מבלי שתישאל השאלה "אבל איזו זמרת היא הייתה בעיניך?"

(התמונה העליונה מתוך "תלמה")

יום ראשון, 10 ביוני 2018

על הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים תל אביב שנפתח אמש




כחובב מושבע של סרטים קצרים, אני משתדל שלא לפספס סרטים קצרים חדשים, ובפרט סרטים של בוגרי בתי הספר לקולנוע. הידיעה שעבור חלקם המעמד הזה של סיום בית הספר הוא בית קברות לחלומות, מביא אותי לנבור ולצפות בכמה שיותר מהם. לאורך השנים פרשו מעשייה קולנועית כל כך הרבה בוגרים שהסרטים שלהם זהרו, שאני אומר לעצמי שאסור לי לפספס את ההזדמנות הזו, של לצפות ולהרגיש, להקשיב לקול, אולי בפעם הראשונה והאחרונה. זה באמת מאוד קשה לעשות את המעבר מבית הספר המגונן לתעשייה שמחוצה לו, זה אפילו לא מספיק לאהוב לעשות סרטים בשביל להמשיך ליצור. מעבר לכישרון, צריך מזל ועצבים מברזל ונחישות וסבלנות אין קץ ואמונה עצמית, ולפעמים, כשאין את אחד המרכיבים הללו, המציאות מכבה את התשוקה. לעתים המציאות פשוט לא מאפשרת. אם יש סטודנטים או בוגרים לקולנוע שקוראים את הרשימה הזו, ההמלצה שלי אליהם היא לראות את העשייה האמנותית הקולנועית כריצה למרחקים ארוכים. הראייה הזו נכונה כשם שהיא משחררת, והיא מאפשרת את המשכה של התפתחות אמנותית, והיא גם מאפשרת למצוא את הזמן והכוחות לעשות סרט קצר פעם בכמה שנים.

תמיד מפתיעה אותי הנטייה המוזרה (מצד התעשייה, בעיקר) לזלזל בסרטים קצרים. כאילו שאיכות נמדדת במסה של זמן, או של עמודים. או שסרט קצר בהכרח משויך למסגרת סטודנטיאלית. הנטייה הזו היא דעה קדומה והיא לחלוטין מוטעית. פעמים רבות סרטים קצרים טובים הם סרטים חכמים ועמוקים בהרבה מאלו הנמשכים שעה וחצי או יותר. לעתים תמצית עולמה או אישיותה של דמות משתקפת במדויק בסיפור קצר העוסק ברגע בחיים, או בסיטואציה ייחודית, קצרת מועד, קיצונית, שמתפתחת מהר. מן העבר השני, סרט קצר יכול לעסוק בפיסת מחשבה, בתחושה, בהצצה לעולמו הפנימי של היוצר, באופן אשר מאפשר לצופה הבנה, הזדהות וסיפוק, או לחילופין – הזמנה להתעמקות.

חלק לא מבוטל מהסרטים בתכניה הטרייה של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל אביב, שנפתח אמש (א'), ממחיש עד כמה הסרט הקצר הוא ז'אנר קולנועי מופלא. השנה אני משמש כשופט בתחרות הישראלית מטעם פורום מבקרי הקולנוע, כך שיצא לי לצפות בהמון סרטים קצרים. מהסיבה הזו אני לא יכול לכתוב על הסרטים שבתחרות הישראלית, אלא רק לשכנע ללכת ולהבטיח שהסרטים ברובם ברמה טובה. כמה מהם מבריקים ממש. כמעט כולם ריאליסטיים, ועל כולם כמעט שורה עננה כבדה של בדידות. רשמתי לי במחברת כותרת חלופית לקטגוריה: "מועדון הלבבות השבורים". גם הסרטים מהתחרות הבינלאומית בהם צפיתי ראויים להיכלל במועדון הזה, רק שלהבדיל מהסרטים הישראליים, אלה הבינלאומיים הם די חסרי הומור.
מהסרטים הבינלאומיים בהם צפיתי עד כה, הסרט שהכי הרשים אותי עד כה הוא הסרט ההולנדי "סמיך ממים" (תסריט: רנדה פטרס. במאי: לאראס ריינסטאר). גם מבחינת הביטוי התסריטאי האינטליגנטי של המורכבות הנפשית, גם מבחינת בימוי - יד בוטחת של במאי, שמורגשת היטב לא רק בעיצוב התמונה ובעבודת השחקנים, אלא גם בעריכה מעולה ובצילום חכם ומוקפד. הסרט הוא אודות קים, מתאגרפת בשנות העשרים המוקדמות לחייה, תחרותית ומלאה בזעם, אשר חייה סובבים סביב אימונים אינטנסיביים מפרכים. כבר למן הפתיחה הסרט מרמז על פגיעה מינית שעברה, וכשקים פוגשת בבחור שמוצא חן בעיניה, היא מתערערת רגשית. היא מתקשה באינטימיות, אפילו שרוצה. מנסה שלא להביא את זירת האגרוף אל חייה האישיים, בטח שלא אל חדר השינה שלה, אבל ההתנהגות הלא מודעת שלה כמו חזקה ממנה.
סרט מרשים נוסף הוא "בתי" הפולני (תסריטאית ובמאית: מארה תמקוביץ'). הסרט הוא על התמודדות של אב עם אונס שעברה בתו המתבגרת, אונס שממנו נכנסה להריון. קשר שתיקה אופף את הפרשה, גם מצד בית הספר, והוא מגלה שלאיש אין עניין למצות את הדין עם האנס. גם לא רשויות החוק, שלא באמת משתפות פעולה. כואב ושבור, הוא יוצא לרחובות לחפש צדק. סרט לא קל לצפייה. הסצנה שבה הבת ניסתה להתאבד ביום הולדתה ה-16 מצמררת.



מבין הסרטים בתחרות הבינלאומית משתתפים כמה סרטים ישראלים. אחד מהם הוא "דיינו", שכתבה וביימה נעמי מרוז. סרט יפה ומרגש, עצוב ומשעשע, חכם ומקורי. במרכזו של הסרט, שמתרחש בערב ליל הסדר, גיבורה קשה לעיכול: גבי, בחורה באמצע שנות העשרים לחייה, שהיא קצת מבולבלת וקצת מעצבנת, אך ככל שהסרט מתקדם גוברת ההזדהות עמה (ואף רצון לחבק). היא מרגישה שהיא לבד בעולם. לא מובנת, לא נאהבת. היא לא טיפוס קל – לא חושפת את העדינות שבה. אוגרת בפנים הרבה. לא בכדי החבר שלה לא מצליח להכיל אותה. לא בכדי הם נפרדים. והבדידות של החגים, נדמה שחודרת לעצמותיה. אימא שלה דואגת לה, כמו רק בשביל להסיר מעצמה את ההרגשה. לא להיות מודאגת, זה הכי חשוב. לדעת שהכל בסדר. אבל זה לא אהבה. וגבי? לא ברור מה יהיה איתה כשתגדל

לפני סיום, כמה מילים על חוסר סולידריות

מה שעלול להעיב על אירועי הפסטיבל הוא איום מצד ועד עובדי סינמטק תל אביב (בו הפסטיבל מתקיים) להשבית את העבודה במהלכו, כחלק ממאבק שזה מנהל מול ההנהלה, על תנאי העסקה בעיקר. המאבק של עובדי הסינמטק בהנהלה, מוצדק ככל שיהיה (והוא מוצדק), לא יכול לבוא על חשבון פסטיבל סרטי הסטודנטים. אם וועד עובדי הסינמטק סבור שהוא יזכה לתמיכה מציבור היוצרים בעודו רומס בכוחניות את החלשים – סטודנטים לקולנוע, הרי שהוא מנותק מהמציאות. יתרה מכך: אם וועד העובדים מתנהל בכוחניות כלפי החלש, במה הוא שונה מהמעסיקים שלו? 

תמונות: העליונה מתוך "סמיך ממים", התחתונה מתוך "דיינו".