פסטיבל הקולנוע ירושלים 2019 - רשמים מוקדמים

לפני כמה שנים טובות, כשהייתי כתב תרבות סקרן בעיתון גלובס, הוזמנתי לסיור תרבותי-תיירותי בשם "מסטוץ לקשר". מי שיזם והעביר את הסיור היה קולנוען צעיר בשם יוסי עטיה, שנכנס לדמותו הבדיונית של קואצ'ר לענייני זוגיות. הקהל נותר בתפקיד עצמו, כמשתתף פעיל – רווקים ורווקות תל אביביים עם ניצוץ בעיניים, וגם כמה זוגות סקרנים - מה שלא הפתיע את עטיה ("כל זוג הוא פוטנציאל לרווקות"). זאת הייתה הפעם הראשונה שחוויתי מופע רחוב קומי כל כך מקורי. זה היה פרינג' אמיתי. שוטטנו בין פאבים ובתי קפה במרכז תל אביב שהיו אז מחוזות פופולריים לדייטים, התבוננו בכמה כאלה מרחוק וגם מקרוב, כשברקע הקואוצ'ר שגילם עטיה מצביע בהומור על חולשות אנושיות שכיחות, ומסמן את ההרגלים שמשמרים את הסטאטוס (אולי בגלל שהייתי נתון במשימתי העיתונאית לא ממש הפנמתי, אבל זה כבר נושא אחר). בראיון שקיימנו למחרת עטיה סיפר שהסיור הינו השראה לסרט באורך מלא עליו הוא שוקד – סיור רחוב תיירותי בעקבות פיגועים בירושלים בימי האינתיפאדה השניה.

כשמונה שנים מאז אותו ראיון (עכשיו בדקתי), יצא הסרט. שמו "נולדתי בירושלים ואני עדיין חי", ועטיה ביים אותו בצוותא עם דוד אופק. צפיתי בו לאחרונה, במסגרת הקרנות האקדמיה לקולנוע לקראת טקס פרסי אופיר. אם ב"מסטוץ לקשר" ההבדלים בין עטיה לבין דמות הקואוצ'ר מטושטשים במכוון, בסרט אין כל טשטוש – עטיה מגלם פחות או יותר את עצמו, בהומור ובכאב, ובכנות נוגעת ללב. התסריט מעולה, זה אולי אחד התסריטים הטובים ביותר שנכתבו פה. עטיה של ירושלים קושר בין יחסי תלות של אב ובן על רקע מותה של האם לבין הימנעות מאינטימיות (בקשר שנראה מבטיח אך במהרה מתפורר), בין טיפול עצמי בפוסט-טראומה באמצעות הסיורים שמנציחים פצע מדמם, לבין הדחקת הצורך לעזוב את העיר ולהמשיך בחיים, בין מחסום יצירתי למחסום נפשי, כשהשחקנית ליהי קורנובסקי, בתפקיד בת הזוג, משכנעת בתצוגת משחק טבעית ומלאת קסם. לקראת סוף הסרט, הדהד בראשי משפט יפה של עטיה שחתם אז את אותו ראיון: "המדד להצלחה או לכישלון הוא מאוד מופשט. בדיוק כמו אהבה, הגשמה עצמית, אמנות. הרצון להגשים את עצמנו בכל תחום ולהצליח, הוא קרקע בטוחה לכישלונות, וגם קרקע טובה להומור". אחרי ההקרנה ניגשתי לעטיה בהתרגשות ואמרתי לו "אתה הצלחת, ואתה עדיין לא מבין את זה".

"נולדתי בירושלים ואני עדיין חי" יוקרן במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים, שבה נכלל סרט נוסף שבו הדמות הראשית מבוססת במידה רבה על דמותו של הבמאי: "קצפת ודובדבנים" של גור בנטביץ'. סרט ארס פואטי שעוקב אחר במאי קולנוע נרקיסיסט כבן 50, שחווה טלטלה רגשית קיצונית ביום שבו יוצא לאקרנים סרטו החדש (כן, שמו "קצפת ודובדבנים"). הטלטלה הרגשית הופכת לחרדה, ובשלב מסוים הגיבור ניצב על סף התקף פסיכוטי. בשיאו של הסרט, כאשר חייו של הגיבור מצויים בסכנה, מגיע הגיבור לתובנה עמוקה (שלא כהרגלי, לא אעשה ספוילרים). בראייה לאחור, העלילה כולה מתנקזת לאותם רגעים. הרגשתי ששם, בנקודה זו, הסרט אמור להסתיים. אבל הוא לא, וההמשך מאותה נקודה דמה בעיניי לסוף נוסף, מה שגרם לי להרגיש שבמידה מסוימת בנטביץ' הטיל ספק באותה תובנה.  

מאידך, הדבר לא פגם במידת ההנאה מהסרט. בנטביץ' במאי מבריק, והוא סוחף בתשוקה שלו לקולנוע ולאהבת הקהל. והוא לוקח סיכון במודע, כשהוא כמו אומר לקהל: אני זקוק לאהבה שלכם – שתאהבו את הסרט שלי. הוא כל כך חרד מפידבק שלילי, מדחייה, מאדישות, שהוא משתמש ביצירתו כעל תקן מציאות חלופית, בה הוא קובע את התגובה החיצונית ליצירה. זה אמנם לא מפחית במאום מהסיכון הנפשי, אבל זה מאפשר את ההתמודדות.

שמעתי* לא מזמן את המשפט היפה הזה, ש"האמנות היא היומן של הרגש". משפט שיש בו אידאל, והוא תקף גם באמנות מסחרית כמו הקולנוע - שאף שהיא מונעת מרגש, היא מאפשרת התרחקות מהכרונולוגיה האישית. הקולנוע גם מאפשר התרחקות מה"אישי" ביתר קלות, מה שלעתים מוביל לכישלון אמנותי (פיקאסו היה אומר על זה – כלומר, הוא אמר, רק בצורה פחות מסורבלת - שיצירה היא בעלת ערך רק כשהיא נובעת מתוך מצב רגשי נתון בעת היווצרותה).

בעקבות הצפייה בסרטיהם של עטיה ושל בנטביץ', כמו גם בהקשר אמנותי-אישי אחר, שאלתי את עצמי האם בתהליך היצירה על האמן להתהלך במרחב הפגיעות? כי אזור מסוכן הוא המרחב הזה. התהלכות במרחב הפגיעות אומרת, בין היתר, שאתה מאיר את עצמך במודע באור לא מחמיא. שהחולשות שלך הן רכוש הציבור. שאתה מונע מעצמך הגנות, כי הסרת הפרסונה היא הכרחית. ושאתה עלול לחוות דחייה חברתית ומקצועית, כמו גם משפחתית. יתרה מכך, במידה והניסיון לגעת בקהל לא יצלח, אתה עלול לשפוט את עצמך בחומרה ולפקפק בעצמך, בכישרון שלך, במניעים שלך, ובסופו של דבר לפקפק גם בשפיות שלך.

התשובה שלי היא שאין מנוס מהתהלכות במרחב הזה, שהרי מרחב הפגיעות מאפשר חתירה לאותנטיות במובנה האישי הרחב. ואם אין כוונה אותנטית, אם אין חתירה לכנות, מדוע בכלל לעסוק באמנות? ומהי המשמעות של האמנות, אם היא מרוחקת מהמרחב הזה?

הלוא האמנות היא שמאפשרת הסתכלות פנימית כנה, נקייה מהשלכה, או מכל רמייה עצמית אחרת (אם להשתמש במילותיו של דונלד ו' ויניקוט, עלינו להימנע במודע ממצב שבו העצמי הכוזב מגונן על העצמי האמיתי). היא מאפשרת לנו לטפל בעצמנו, להבין יותר טוב את עצמנו, להבין את האחר, לגעת באחר. זו מהותה.

שלא יובן לא נכון, אני לא מקל ראש בקושי לשאוף לכנות אמנותית. סבא שלי ז"ל, שהיה ניצול שואה, היה אומר ש"בחיים האלה בן אדם חייב להיות חזק יותר מברזל". ולא קל להיות ברזל. לא קל להיות קול אותנטי בחברה שתרה אחר פגמי האחר. חברה שבה התרבות השיפוטית היא כל כך מפותחת, ועוד בתקופת זמן שבה הטכנולוגיה האינטראקטיבית מקדשת את חוסר האותנטיות - עד כדי כך שהמלאכותיות הפכה בה לביטוי אותנטי. הרי כולנו עדים להסתגלות ההדרגתית לשימוש ברשתות החברתיות ככלי להפצה רחבה של תדמית חיובית כוזבת.

כשמדובר בקולנוע, ההסתכלות הפנימית באה לידי ביטוי בעיקר בעיצוב האישיות של הדמות הראשית - בין אם היא מנציחה את דמותו של התסריטאי/במאי, ובין אם היא מרחיקה את דמותו מזו של הדמות הבדיונית. בבניית דמותה של גיבורת "מלכת הלבבות", התסריטאית והבמאית הדנית מאי אל-טוקי לא הותירה פינה שאינה חשופה: בקולנוע, כמו בחיים, אופיו האמיתי של אדם מתגלה בעיקר במצבי קיצון, ובסרט זה, הגיבורה היא זו שיוצרת את מצבי הקיצון. 

הגיבורה היא אן (כבת 50), עורכת דין שמתמחה בייצוג נערות ונערים נפגעי עבירות מין ואלימות. המשרד שלה (ושל שותפה) משגשג, הודות ליכולותיה המקצועיות ולהשקעה יוצאת הדופן שלה בעבודה – היא לוקחת את העבודה הביתה, במלוא מובן המילה: לא רק שהיא עובדת כמעט ללא הפסקה, גם דלת ביתה פתוחה בפני לקוחותיה הצעירים כמעט בכל שעה. לא שגרתי במיוחד, אך זוהי השגרה שלה. בעלה, פיטר, עדיין מנסה להסתגל. לבנות שלהם לא אכפת, הן צעירות מדי. השגרה משתנה כאשר גוסטב בן ה-15, בנו של פיטר מנשואיו הקודמים, עובר לגור בביתם.

הנוף המוריק, הפסטורלי, הנשקף מביתם של אן ופיטר, מצטלם היטב למן השוט הראשון. השוט יפהפה ומתעתע: צילום רחב מבין עצי היער הסמוך. זהו רמז לבאות: רמז לכך שגם יער עבות לא יכול לגפרור בוער. אן מפתה את בנו הקטין של בעלה, הוא מתפתה להתמסר, ואש מאיימת להתלקח.

כצופים, אנחנו מחפשים רמזים למניעים פסיכולוגיים על מנת להסביר התנהגות חריגה של דמות - נסיבות חיים, הפרעת אישיות, או סוגיות באופייה של הדמות שנדמה כי אינן מטופלות. החיפוש טבעי ומוצדק, היות ואין מקום לשרירותיות - דפוס התנהגות חריג מוכרח להיות מנומק מבחינה עלילתית.  

אף שהסרט לא חף מקלישאות קולנועיות (צילום עילי של גרם מדרגות מפותל, צילום רחב של מסדרון צר, אישה בגיל העמידה עומדת עירומה מול המראה ומתבוננת בגופה, בוחנת את קמטי הזמן), התשתית הפסיכולוגית שמובילה את העלילה בנויה באופן מחושב ואמין, מבלי להיגרר להפעלת יתר רגשית.

צעד-צעד מתבררת התמונה: זה לא ריגוש לשם ריגוש. זהו דחף. והפרעת שליטה בדחף מייצרת דפוס. משהו אצל אן חזק ממנה. חזק משיקולים מוסריים. חזק משיקולים מחושבים של סיכון – שכן הסכנה ברורה וצפויה. אין כאן עצימת עיניים מבחינתה – היא יודעת היטב מהו המחיר של לאבד הכל, וכמה היא קרובה לשלם אותו. בכל זאת - היא חווה את זה מדי יום, מן העבר השני של המתרס.   

השאלה המורכבת יותר היא מה הוליד את הדחף, מה מעורר אותו, והתשובה לשאלה הזו ניתנת באופן מאוד מרומז - במובלע, באופן שהוא כמעט בלתי נראה. מה שלא סמוי מהעין – כמו אותה דוגמה לקלישאת המראה, וכמו התפישה האלטרואיסטית של אן במקצוע שבו היא בחרה לעסוק, משמשים כחיזוק חיצוני להבנת המבנה הנפשי שלה. אם פסיכולוג היה מנתח את דמותה, קרוב לוודאי שהיה מוצא אצלה מאפיינים של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית.

"מי את?" שואל גוסטב, בעודו מנסה ליישב את הדואליות באישיותה של אשת אביו. הסב-טקסט של התשובה של אן ברור: הוא יודע מי היא, כי בכל זאת, הוא ההיפוך שלה - היפוך שהוא כתמיד גם השיקוף.

ההופעה של טרינה דירהולם בתפקיד אן היא מופת של משחק. לדעתי כל מי שהיא שחקנית במקצועה חייבת לצפות בסרט הזה. כל שחקנית צריכה לשאוף להציג ביצוע כזה. אני גם חושב שכל חובב קולנוע חייב לצפות בסרט הזה, או יותר נכון: כל אדם באשר הוא.  

--

* למען האמת, קראתי. ראיון עם תמר קרוון במגזין "החיים הטובים". הציטוט שלה. תודה, תמר

* תמונה עליונה: מלכת הלבבות (קרדיט צילום: יח"צ), התמונה באמצע: נולדתי בירושלים ואני עדיין חי (קרדיט צילום: שי גולדמן), התמונה למטה: קצפת ודובדבנים (קרדיט צילום: גיא רז)

הנגישות החדשה

האם מבקרי הקולנוע בישראל מעניקים יחס מקל לסרטים ישראלים?

על פי אורי קליין, מבקר הקולנוע הוותיק של עיתון "הארץ", למבקר ישראלי אין כל אפשרות להתייחס לסרט ישראלי באותו אופן כמו לסרט מחו"ל. במאמר שפרסם ב-8 בפברואר 2014 במדורו "האזרח קליין", הוא מודה כי הוא עצמו פועל מתוך תחושת שייכות ותחושת שליחות, ומעיד על מעורבות רגשית טרם הצפייה בסרט ישראלי ובמהלכה, עד כדי הסתכלות פנימית. בה בעת, קליין מדגיש כי אין בעצם מעורבות רגשית זו כמן העדפה מתקנת על בסיס מקצועי: "ההודאה בעובדה שאני מתייחס לסרט ישראלי אחרת מאשר לסרט לא ישראלי, עלולה לעורר את הרושם שאני עושה הנחות לקולנוע המקומי, ושהנחות אלה נובעות מכך שהוא נחות מהקולנוע שמגיע מחו"ל. לא זו הכוונה".

האם קליין צודק, ובהכרח קיימת מעורבות רגשית בכתיבה על סרט ישראלי? האם העובדה שמבקרי קולנוע מזדהים יותר עם דמויות שזהותן הלאומית-אישית קרובה לזו שלהם, אמורה להשפיע עליהם בבואם לבקר סרט? אף שחלק ממבקרי הקולנוע הישראלים חולקים על תפישה זו של קליין, במהלך הכנת הכתבה התגלתה תופעה מעניינת: מבקרי הקולנוע עמם שוחחתי מספרים כי לעתים, בבואם לדרג את איכותו של סרט ישראלי (בשיטת הכוכבים הידועה), יעדיפו להוסיף "מענק עידוד" בגובה חצי כוכב עד כוכב.

בנוסף, מתארים כמה מן המבקרים מצב ייחודי שבו הם נתונים ללחצים רגשיים ישירים מצד במאים, מי שעד לא מכבר היו חבריהם לספסל הלימודים. בעידן הטכנולוגי הנוכחי, המאפשר לשמר יחסי קרבה באמצעות הרשתות החברתיות, מיטשטשים לעתים הגבולות, והמבקר עלול למצוא עצמו לא אחת בקונפליקט מוסרי.

אך עדיין, המרחב הפיזי הוא שמזמן את עיקר המכשולים עבור מבקר הקולנוע המקומי, גם אם לא מופעלת בו השפעה יזומה מצד במאים ומפיקים. אין מדובר עוד במפגשים תכופים באירועי התעשייה, כמו בפסטיבלי קולנוע, או בבתי קפה פופולריים המהווים זירות מפגש ערות לאנשי תרבות ולשוחרי אמנות, אלא במחוזות בהם פועלים המבקרים והמבוקרים כתף אל כתף. כתוצאה מהתדרדרות תנאי ההעסקה בכלי התקשורת בשנים האחרונות, ומהעובדה שכיום אין כמעט מבקרי קולנוע שהם שכירים, מוצאים עצמם המבקרים יותר ויותר בקרבת מושאי הביקורת – אם בשיתופי פעולה באירועים ובכנסים, בהקרנות טרום בכורה, במתן ייעוץ תסריט, ובאקדמיה.

יתרה מכך, ישראל היא מדינה קטנה עם תעשייה קטנה, ולעתים נוצרים יחסי קרבה בין מבקרים למבוקרים – דבר שקשה להימנע ממנו: טבעי שנוצרים קשרים חבריים על בסיס עניין ותשוקה לקולנוע, ובאופן טבעי ישנם מבקרי קולנוע שהם בעלי שאיפות אמנותיות.

"אני מחלק את מבקרי הקולנוע בישראל לשני סוגים: המעורבבים, והלא מעורבבים", אומר אבנר שביט, כתב ומבקר הקולנוע של "וואלה!"

מה הכוונה ב"מעורבבים"?

"מבקרים שיש להם קשרים מקצועיים עם תעשיית הקולנוע, וביקורותיהם מושפעות מזה. להבדיל מהסוג השני, שהם אאוטסיידרים, והם גם פחות כותבים. אני, אגב, מהמעורבבים".

אתה רואה פער בביטוי הביקורתי בין אלה ש'מעורבבים' לבין אלה שלא?

"בסך הכל הגישה של הביקורת הישראלית לקולנוע הישראלי הגונה ומאוזנת. אי אפשר לצפות מאיתנו לא ללכת ברחוב, לא ללמד קולנוע.

"אני אישית מאוד לא אוהב את יחס התעשייה למבקרים. הלחץ שמופעל עלינו לא הגון. אנחנו מקבלים טלפונים מבמאים וממפיקים ישר אחרי הצפייה בסרט. צריך לקחת דיסטנס". שביט רואה את הבעייתיות 'לאחר מעשה' - כאשר ציפיות מצד במאים ליחס מיוחד, אינן מתממשות. "כבר קרה שמחקו אותי בפייסבוק אחרי שכתבתי ביקורת לא טובה".

"מה אנשים רוצים, שיתנו להם ביקורת טובה כי לחצו עליהם? גם אם אני יוצא מסרט ושואלים אותי "איך היה?", זה לא לעניין. זו אי הבנה של חלוקת תפקידים. זה מאוד מאכזב אותי. ועוד משהו, יותר נעלבים מביקורות טובות שלי מאשר מביקורות גרועות. כאלה שלא היו מרוצים ממשהו שלא הוספתי, והצליחו להיעלב. אלו יחסים לא בריאים".

להבדיל, יש גם יחסים חבריים

"יש שתי במאיות שהן חברות שלי למעלה מעשור, לא אהבתי את הסרטים שלהן וכתבתי את זה שלא אהבתי. אני מעדן, אני אף פעם לא משקר. זה כלל שלקחתי על עצמי".

איך הן הגיבו?

"הן לא אמרו כלום".

"כבר כתבתי ביקורת שלילית על סרט שעשו חבריי לספסל הלימודים. אנשים שלפני עשור שתינו ועישנו ביחד", מספר בנימין טוביאס, מבקר קולנוע ב"ידיעות אחרונות". "אמרתי להם 'תקשיבו, לא אהבתי', וכתבתי ביקורת שלילית.

"הרבה פעמים אני ניצב בדילמה מול סרט ישראלי שהוא מעט שונה, שאתה אומר שבגלל שמדובר בסרט ישראלי אתה יותר מודע להשפעתך עליו, אבל אתה גם לא רוצה לעשות לו הנחות. אני מקדיש מחשבה פעמיים: אם סרט 'עובד לי' או 'לא עובד לי' – ומנמק את זה, וגם לשיקולים שאני מכיר את הבמאים והיוצרים. אני חושב יותר ויותר גם אם אין יוצר שאני יכול להגיד שהוא חבר אישי, כזה שאני יוצא איתו לפאבים".

וכשמתרחש מצב שכזה, איך הדבר משפיע?

"זה משפיע במידה מוגבלת, בעיקר בסגנון. בהזדמנויות מסוימות אקפיד להשתמש בשפה יותר מעודנת כלפי היוצרים הישראליים. בביקורת על סרט ישראלי יש לי עמדת כוח גדולה יותר מאשר בביקורת על סרט זר. כשאני יודע שהיוצרים מחו"ל לא ייראו את הביקורת, אני יכול לשלב יותר בדיחות. סרט של יוצרים ישראלים - אנסה לא לתת תחושה שאני לעולם לא ארצה יותר לראות סרט שלהם".

כשבמאים פוגשים אותך בפסטיבל אחרי הקרנה של סרטם, שואלים אותך איך היה הסרט?

"היו יוצרים ששאלו מיד אחרי. אני עונה בתמצות. אני מנסה להגיד במשפט משהו ראשוני. אם ראיתי את היוצר ואהבתי את הסרט אני אומר לו 'היי, פצצה', וזה מעלה חיוך על פניו. אם לא אהבתי, אגיד משהו כמו 'לא הרגשתי שיצרת פה את יצירת המופת שלך'".

לגיטימי בעיניך שבמאי ישאל מבקר קולנוע את השאלה הזו?

"אני לא שולל את זה, אני לא חושב שבתעשייה קטנה יש מקום לטהרנות. לא מאמין בהפרדות קתוליות בין יוצרים למבקרים. השיח הקולנועי הוא לא דת ומדינה. הכל שאלה של האינטגריטי של המבקר. מבקר שלא יודע להפריד בין ביקורת לבין סימפטיה או חוסר סימפטיה שלו כלפי הבמאי, הוא מבקר לא מקצועי".

וקולנוענים שהם חברים של מבקרים, או שיש ביניהם קשר עסקי?

"אני לא שולל, שיהיו חברים. אבל צריך לבטא את החברות או את השותפות העסקית. יש שיעדיפו לפסול עצמם מלכתוב. זה לא אותו דבר כמו שמבקר כותב על סרט שעשתה אחותו או אשתו. מה שיכול להיות בעייתי זה מבקרים שיש להם קשר למפיק מסוים, והם לא רואים בעיה בלבקר את סרטיו".

"אף פעם לא ביקשתי חברות בפייסבוק מאף במאי או במאית קולנוע, בדיוק מהידיעה של מה שעלול לקרות – ביטול חברות כשהביקורת תהיה לא אוהדת. אבל כשמבקשים ממני חברות אני תמיד מאשרת", אומרת יעל שוב, מבקרת הקולנוע של "טיים אאוט". שוב: "אני משתדלת לכתוב את מה שאני חושבת בצורה ישירה, אבל בחירת המילים תהיה יותר זהירה מעצם הידיעה שהבמאי יקרא את זה. אלא אם כן הסרט מרגיז אותי. אז - אני פחות נזהרת. למשל, כשהסרט הוא מיזוגני בצורה מודעת או לא מודעת, אני פחות נזהרת וגם כותבת באריכות, כמו במקרה של "הכל שבור ורוקד" של נוני גפן".

סרט מחו"ל שהוא מיזוגני ירגיז אותך פחות?

"לא, אבל זו תופעה אופיינית יותר לקולנוע הישראלי, שיש לו היסטוריה מאצ'ואיסטית שהיא תרומה של במאים וותיקים. לדוגמה, "חדרי הבית", הסרט החדש של איתן גרין, שהוא בן הדור הוותיק של הבמאים. שתי הדמויות הנשיות בסרט מוזנחות לגמרי, אחת מהן אנטיפטית. זה סרט שהוא מיזוגני בלי לדעת את זה. בקרב הדור הצעיר זה עוד יותר בולט, כשהדמויות הנשיות לא מפותחות מספיק".

מהדור הצעיר של הבמאים את מצפה ליותר מודעות עצמית?

"אני מצפה לכך גם מהיוצרים וגם מהמבקרים".

היכן המבקרים לוקים בכך?

"היו במאיות שנתקלו ביחס עוין מצד מבקרים. "ההיא שחוזרת הביתה" של מאיה דרייפוס זכה ליחס עוין, "סיפור על אהבה וחושך" של נטלי פורטמן זכה ליחס אלים ממבקרים ותיקים. למשל, הביקורת של גידי אורשר לסרט של פורטמן זו אלימות בלתי קבילה. הוא אמר ש"יש הרבה אפשרויות להרוג אנשים. אפשר בירייה, אפשר ברעל, אפשר בחניקה, אפשר סתם לזרוק מצוק, אבל נטלי פורטמן החליטה להרוג את עמוס עוז בעשייה של סרט".

"בתקופה שיצא הסרט של מאיה דרייפוס טבלת הכוכבים של "הארץ" הורכבה על-ידי מבקרים גברים, והסרט מוקם במקום מאוד נמוך בטבלה. להבדיל, בטבלת המבקרים בבלוג של יאיר רוה, שכוללת גם נשים וגם מבקרים מהדור הצעיר, הסרט ניצב במקום יותר גבוה. אחת הסיבות שטבלת המבקרים של הארץ נפתחה בפני נשים היא נקודת השבר בעקבות סרט הזה". 

רונית אלקבץ ז"ל וקרן ידעה דווקא זכו לשבחים ממבקרים גברים. מה לדעתך היה בסרט של דרייפוס שעורר סלידה בקרב מבקרים?

"היה משהו במערכת היחסים בין הדמות הראשית הנשית לבין המחזר המבוגר שלה, שהקפיץ כמה מבקרים ותיקים. לקחו אותו כהתקפה אישית"

"בשנים האחרונות אני פוגש את מיטב תעשיית הקולנוע בארץ באספות הורים – את המצב הזה זה לא העליתי על דעתי כשלמדתי קולנוע", מספר (בחיוך) מבקר הקולנוע יאיר רוה ("סינמסקופ"). "אני גר במרכז תל אביב ורואה את הבמאים ברחוב. אז מה, תכתוב יותר טוב כי לא נעים לך? בסופו של דבר מבקרי קולנוע הם לא שקרנים. נכון שהכל מאוד קטן, ויש כאלה שלא אומרים לך שלום ברחוב.

"אני יודע בוודאות שביקורת שאני כותב על קולנוע ישראלי, יוצריו יקראו אותה, לעומת ביקורת על סרט של ספילברג, שהוא בוודאות לא יקרא אותה. ולא רק היוצרים יקראו. גם הצלם, העורך, וההורים של הבמאי. זה כן מחייב אותי לכתוב ברצינות יתרה, ואני משתדל לעשות את זה גם כשאני לא אוהב את הסרט. זה חייב להיות עמוק, רציני, מנומק, מכובד ומכבד".

גידי אורשר, מבקר הקולנוע הוותיק של גלי-צה"ל: "העניין הוא כזה: ראשית, אנחנו מכירים הרבה יותר את הסביבה בה הסרט צולם, ורגישים יותר לניואנסים. שנית, בחלק מהמקרים, המבקרים מכירים אישית את הבמאים, ולפעמים גם זה משפיע. אני מניח שאם יש במאי שלמד איתי באוניברסיטה, במהלך השנים פיתחתי קשרים עם האיש ומלכתחילה נקודת המוצא היא שונה".

איפה אתה מרגיש שזה משפיע?

"זה משפיע בשתי דרכים: אם הסרט מאוד רע, יכול להיות שלא אכתוב עליו ביקורת. אם הסרט מאוד מצא חן בעיניי, אפליג בסופרלטיבים. זה במקרה שבמאי הוא חבר. אבל גם במאים שאינם חברים, יש עם זה בעיה, כי הביצה מאוד קטנה, והחיכוך והמפגשים הם מאוד אינטנסיביים, ויכול להיות שגם הדברים האלה נלקחים כשיקול. אני, לפחות כלפי עצמי, לגביי זה לא משנה, משום שאני יודע שככלל, יחסים שלך עם במאי שאינו חבר, נקבעים לפי הביקורת האחרונה שלך. לי היו כמה מקרים שבמאי התנכר אלי והתעלם ממני עד הביקורת הבאה על סרטו הבא. זה מאוד חד, הדברים האלה, צריך לדעת איך להבין את הסיטואציה ולחיות איתה".

איך באמת הסיטואציה הזו משפיעה ברמה הרגשית?

"ב-40 השנים שאני מתעסק בביקורת, ניסיתי לשחק בשני הצדדים. מצד אחד, לקדם את הקולנוע הישראלי, מצד שני, בתוצרת הביקורתית שלי. לא אחת חטפתי על זה, לא אחת הבנתי שיש לבחור צד. ייסוד האקדמיה הישראלית לקולנוע, חקיקת חוק הקולנוע, אלו דברים שהייתי חלק מהם, כמו גם הוראה של קולנוע ישראלי וניתוח קולנוע ישראלי. בסופו של דבר אני מחזיק את המקל בשתי קצוות, כי הקולנוע חשוב לי, ועדיין, בערך פעם בחודש, אני מחליט לשנות ולבחור צד".

כתוב בכוכבים

בשלהי המאה הקודמת, סבל הקולנוע הישראלי מנחת זרועה של הביקורת. במקרה הטוב, מדובר היה בציניות. באותם ימים, טרום עידן האינטרנט, מעטים היו המבקרים ששלטו במרחב התקשורתי-ביקורתי, ואלה חרצו את דינם של הסרטים לשבט או לחסד. בתחילת האלף הנוכחי, השתנו פני הדברים: הקולנוע המקומי השתבח, ובמקביל התרבו אמצעי התקשורת, הן בדפוס ובעיקר ברשת. דור חדש של מבקרים הרחיב את ההתייחסות ואת השיח. "בשנות ה-90 המצב היה אחר לגמרי. מבקרים היו נכנסים בבמאים בבוטות, במן חדווה", אומר אבנר שביט. "המבקרים אז היו מוכנים עם חרבות, והיו גומרים סרטים, היו גומרים במאים. זו גישה הפוכה מהיום. הגיע דור חדש של מבקרים. ההגמוניה השתנתה".

הסממן המוחשי הבולט של ריבוי הקולות והדעות בעת החדשה בביקורת הקולנוע, הוא טבלת המבקרים של עיתון "הארץ", המורכבת מציונים שהעניקה שורה ארוכה של מבקרים לסרטים (ישראלים וגם מחו"ל) המופצים בבתי הקולנוע. רשימת הסרטים מדורגת על פי ציון משוקלל – מהגבוה לנמוך. קוראי עיתון הארץ אמנם מהווים מיעוט בהשוואה לעיתונים היומיים האחרים, אך מבחינת פילוח על פי קהלי יעד, ניתן לומר כי קוראי הארץ הם קהל היעד העיקרי של הקולנוע הישראלי. 

ביקורותיהם של מבקרי קולנוע שאינם כלולים ברשימה אף הן בעלות משקל, והינן סממן נוסף לפלורליזם בתחום ביקורת הקולנוע. עבור מפיצי הסרטים מדובר בברכה המעטרת באופן כמעט קבוע את כרזות הסרטים.

מבקר הקולנוע איתן וייץ, בעל הבלוג "קולנוע בראש צלול", טוען שהציבור הרחב מתייחס בספקנות לביקורת על סרטים ישראלים, וזאת בשל מה שהוא מכנה "גישה סלחנית של מבקרי קולנוע כלפי סרטים ישראלים", כשהוא מפנה אצבע בעיקר אל הצעירים שבהם. מעניין שדווקא וייץ, שהבלוג אותו הוא מפעיל הנו מתוצריו של עידן האינטרנט, מצר, באופן מרומז, על אותו פלורליזם.

וייץ: "אני משתדל להתייחס דומה, לא ישנה לי אם הסרט הוא ישראלי או פקיסטני. מה שהציק לי בעיקר זה ביקורות סלחניות מדי כלפי סרטים כמו 'מי מפחד מהזאב הרע' של אהרון קשלס ונבות פפושדו ולאחרונה 'אנשים שהם לא אני' של הדס בן ארויה. הרגשתי שאצל כמה מבקרים היה קול פנימי שאומר: בוא נסלח לה, נגזים קצת בביקורת. לא פלא שזה מגיע אחר כך לתיאוריות קונספירציה ברשת – שיש חברות, ולכן יש סלחנות. זה גם לא עובד כמובן, כי אי אפשר לעבוד על הקהל".

אתה באמת חושב שיש איזושהי קליקה?

"לא חושב שזאת קליקה. זאת אג'נדה שאומרת – בוא נגדיר איזה סרטים אנחנו רוצים שיהיו. לא רוצים את דן וולמן כי הוא מיושן, לא רוצים עוד סרטים משפחתיים, כן רוצים העזה, כן רוצים סרטים כמו 'ימים קפואים' של דני לרנר, למשל. קח את 'המילים הטובות' של שמי זרחין. רק יאיר רוה ואני אהבנו, כל השאר לא. יש מבקרים שמבחינתם אינטגריטי זה לקדם קולנוע ישראלי. ב'מי מפחד מהזאב הרע' זה היה בולט. הרגשתי שרצו לדחוף את הסרט, כי דבר כזה לא היה בישראל. וזה היה קצת מוגזם. אני מעדיף לא לעשות את זה" (יאיר רוה: "'מי מפחד מהזאב הרע' לא היה צריך ביקורת מתעדפת. זה קולנוע אדיר. אם כבר, אני החמרתי איתם").

חלק ממבקרי הקולנוע עמם שוחחנו אינם מכחישים את היותם סלחניים כלפי סרטים ישראליים, דבר שבא לידי ביטוי בציון הסופי שניתן לכל סרט. מה שמעלה את השאלה, האם לקורא יש את הכלים הנחוצים להבין מתי ביקורת משקפת את דעתו המקצועית של המבקר ומתי הביקורת מושפעת מארץ הלאום של הסרט?

"לא אקשור כתרים לסרט ישראלי שהוא איום ונורא, אבל מצאתי את עצמי מעניק ארבעה כוכבים לסרטים ששווים שלושה כוכבים, וחמישה כוכבים לסרטים שהגיע להם לקבל ארבעה", אומר נחום מוכיח, כתב ומבקר קולנוע באתר "הבמה".

מוכיח: "אני נוטה חסד לקולנוע הישראלי באופן מובהק. בארץ יחסית אין תעשייה. כשמישהו מסיים סרט, זו סיבה לגאווה, ושיפוט צריך להיות ערכי. רנן שור, מנהל סם שפיגל, שלמד שנה מעלי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, אמר בזמנו משפט שלא יוצא לי מהראש עד היום: "אם סרט ישראלי מגיע לפיינל-קאט, אני קודם כל לוחץ לבמאי את היד".

במאים במדינות אחרות אינם מתמודדים עם אותם הקשיים? במה אנחנו שונים?

"אולי אנחנו לוקאל פטריוטים בעניין הזה. משתדלים לקדם את הקולנוע שלנו. תיכנס לסינמה סיטי – סרטים ישראלים כמו 'מסע הטבעת' ו'בין העולמות' צריכים להתמודד עם 20 סרטים הוליוודיים ועוד הפקות זרות מחו"ל. אני מוצא שהמקום שלי כמבקר הוא גם לאפשר תחרות הוגנת יותר לסרטים ישראלים, לעודד את הצופה הישראלי הממוצע ללכת לסרט הישראלי הזה ולא לזה האמריקני. כי האמריקני לא צריך עזרה".

"יש פקטור של נקודה, של כ-20 אחוז", מסביר אבנר שביט, "זה לא שאם זה סרט רע אז כותבים שהוא טוב. מדובר על העלאה משני כוכבים לשלושה. מארבעה כוכבים לארבעה וחצי. חצי כוכב זה בבחינת אפליה מתקנת. זוהי התיאוריה של הקיזוז - אנחנו חווים דברים אחרת, ובעולם חווים אחרת קולנוע ישראלי, וזה מתאזן. מדובר גם בעניין צרכני, וצריך לתת אקסטרה מאמץ".

כלומר, להתגייס לטובת הסרט הישראלי?

"אני יותר מפרגן לסרט ישראלי. מודה באשמה".

מיכל סופר-זמרני, מבקרת קולנוע באתר "המבקרות", מעידה כי היא "לגמרי יותר סלחנית כלפי הקולנוע הישראלי. היה וצפיתי בסרט ולא אהבתי, אני מעדיפה לא לכתוב מאשר לכתוב ולפסול. אבל כשאני כותבת, יש מצב שאני סלחנית יותר בכוכבים".

איך הקורא אמור לדעת שסרטים ישראלים שקיבלו שלושה כוכבים, למעשה הגיע להם שני כוכבים?

"השאלה הזו לא הטרידה אותי עד השנה האחרונה. פתאום כשאני בטבלת המבקרים של 'הארץ', יש אישיו. אני לא ששה לתת פחות משלושה כוכבים לסרטים ישראלים. אבל כבר קרה לי שנתתי לסרט ישראלי כוכב אחד.

"אנחנו תעשייה קטנה מאוד, אני יודעת כמה קשה ליצור סרט, לא מרגיש לי נוח במחי הבל פי לכתוש עבודה של שנים, על אחת כמה וכמה שלמה שאני כותבת תהיה השפעה על ההכנסות של הסרט, ועל האופציה של היוצרים להמשיך בעשייה הזו. האחריות על הכתפיים היא גדולה".

בכל מדינה קשה ליצור סרטים.

"נכון, אבל בתוך עמי אני חיה. אנחנו לא הוליווד. אנשים נלחמים בשיניים ובציפורניים כדי להגיע למקומות האלה, ואם הגיעו – אני לא רוצה להיות 'פארטי פופרית'. מתוך הבנה עד כמה קשה להשיג תקציב ולעשות סרט. לא הייתי רוצה לקחת את עצמי ברצינות רבה מדי. לא רוצה להסתובב ולחשוב ש'על פי יישק דבר'. אם אני מרגישה שסרט מזלזל קשות באינטליגנציה שלי, אז אולי כן. אבל זה לא קורה הרבה".

האם לדעתך ההימנעות לא עושה עוול ליוצר? הלוא ביקורת בונה עשויה להועיל לו בעתיד.

"שאלה טובה. אגיד לך את האמת, אני לא יודעת אם כשאכתוב את הביקורת כביקורת בונה, זה יעניין את אותו קולנוען. השאלה היא למי מיועדת הביקורת. המחויבות שלי היא לקוראים, לא לבמאי. אני גם לא בטוחה שפורמט של ביקורת קולנוע הוא המקום לשפר את הבמאי לקראת הסרט הבא".

יעל שוב: "יש משהו מתנשא בלכתוב ביקורת כביקורת בונה עבור הבמאי. שאני אתן לבמאי שיעור בקולנוע? אני לא צריכה ללמד את הבמאי איך לביים את הסרט. אנחנו כותבים לקוראים ולצופים הפוטנציאלים. כשהתסריט מוגש לקרנות, זה השלב של הבמאי להקשיב לחוות הדעת או לא להקשיב. נדיר שבמאי יגיד שהוא יישם ביקורת על הסרט הבא שלו. ובמקרה הנדיר, היה זה קוונטין טרנטינו שסיפר שכשיצא 'ספרות זולה', מבקר אחד כתב 'טרנטינו לא יהיה אמן מתח כי הוא מאוהב מדי בפרטים הטריוויאליים'. טרנטינו אמר אז: "חשבתי שזאת הצהרה הוגנת, וכשעשיתי את 'ממזרים חסרי כבוד' חשבתי על זה כשעיצבתי את סצנות המתח".

אבל אם אני כותבת על סרט שלישי או רביעי של אותו במאי, אני כן מתייחסת לקונטקסט של היצירה שלו. למשל ארז תדמור, במסגרת הסרטים שהוא ביים לבד, חשבתי ש"נמל בית", הסרט האחרון שלו, הוא הסרט הכי טוב שלו. זה שימח אותי, ושמחה יכולה להיתרגם לרבע כוכב. בכלל, יותר כיף לאהוב סרט ישראלי מאשר סרט לא ישראלי. אז כן, יש מידה של פטריוטיות".

יאיר רוה נוטה אף הוא לטובת הסרט הישראלי ("אני יכול להעלות על דעתי רמה של חצי כוכב למעלה או למטה") אך מוסיף כי לא מדובר ביחס מועדף, אלא בהנאה יתרה מהתוצרת המקומית. רוה: "אני נורא אוהב את הסרטים הישראלים שנעשים פה. ייחלתי לזה כל חיי, שיבוא דור שיעשה קולנוע כמו שאני מדמיין. במאים כמו ארי פולמן, ניר ברגמן, דובר קוסאשווילי בסרטים הראשונים שלו, איתן פוקס, יוסף סידר, שמי זרחין, אבי נשר, ולאחרונה רמה בורשטיין ומני יעיש, עושים סרטים שמדברים אלי, שרלוונטיים עבורי.

"אחרי שנים בהן הייתי ציני כלפי הקולנוע הישראלי (כולם היו ציניים כלפיו במאה הקודמת), בשנות ה-2000 הסרטים נהיו נפלאים, והתאהבתי בקולנוע הישראלי", מוסיף רוה. "ההתבגרות שלי כצופה וההתבגרות של הקולנוע הישראלי התאחדו. ואני רוצה להיות שגריר של הקולנוע הישראלי, שהוא קולנוע מעולה, לדעתי שני רק לקולנוע האמריקני. יודע מה, אולי גם לאסייתי".

גידי אורשר מסתייג: "הקולנוע שלנו לא צריך שום פריבילגיה. הוא הגיע למצב שלא צריך לעשות לו הנחות. התוצאות מרשימות, כך שאין מקום לביקורת מתקנת. הקריטריונים צריכים להיות אותם קריטריונים, בייחוד במצב של היום, כשהקולנוע הישראלי שופע הישגים ותפס מקום כל כך מכובד ומרכזי בקולנוע העולמי. לכן אין סיבה, בעיקרון, לבדוק ולהעריך סרט ישראלי בצורה שונה, לצורך העניין, מאשר סרט איראני, יוגוסלבי, צרפתי, או שוודי. בכוונה לא אמרתי סרטים אמריקניים או הוליוודיים, כי הקולנוע האולפני הממוסד עומד מול הקולנוע האחר. אבל גם מולם צריך להפעיל את אותן אמות מידה קולנועיות". 

הכתבה התפרסמה לראשונה במגזין "קולנוע" בהוצאת "ספרא" (2017)

                                                                                                                                     

כיף לשרוד

ליל אמש. פור פליי של חגיגות היומולדת, או במילים אחרות: אני וכמה שיכורים על הבר. את חלקם אני מזהה כי אלה החברים שאיתם באתי, וגם כי אני קצת פחות שיכור מהם. אני מרוקן בלגימה עוד צ'ייסר של ויסקי זול ואומר לעצמי שכמה שיכורים זה גם קהל, ואז פוצח בנאום שנדמה לי שהכנתי מראש: "אני חושב בזמן האחרון על כל הסופרים שאהבתי שמתו. הם עכשיו מתים, אבל איזה כיף היה להם! הם כתבו לקהל חי. כיום סופרים חיים כותבים לקהל שכבר מת. או שהם כותבים באוריינטציה לטלוויזיה, או שהם כותבים על עצמם כי זה מה שהם מכירים, ו...תראו לאן התדרדרנו, התקופה הזו שאנחנו חיים בה...כמעט כל מה שאיכותי שייך לעבר".

אין תגובה בקהל. זה לא מפריע לי, אז אני ממשיך: "וזה ככה בכל תחום! תראו מה זה... בזמן שהמדע מבצע קפיצת מדרגה טכנולוגית, למשל בתחום הבינה המלאכותית - כמו לתת למחשב יכולת לבכות, לנסות לשתול בו זיכרונות, להטמיע בו קוד של חדירה לפרטיות וגעגוע, ועוד תוכנה שתצרוב לו בקשרים החשמליים קצת משמעות קיומית – האנושות צועדת עוד צעד ועוד צעד אחורה. הטבע האנושי הופך למחוסר רגש ולטיפש. בכלל לא ברור מה יקרה קודם – אם אנשים יהפכו לרובוטים, או שרובוטים יהפכו לבעלי תכונות אנושיות. בהרבה מובנים אנשים הם כבר רובוטים, ואז נשאלת השאלה – מי יצפה בסרטים שלי? כי לא מעניין אותי לכתוב סרטים לרובוטים".

אחד השיכורים, שהיה אמור להיות הטרמפ שלי הביתה, התייצב איכשהו על הכיסא והניח כף יד מרגיעה על כתפי.

"מה עובר עליך, בנאדם?"

"החיים. הם חולפים לנגד עיניי. פעם מהר, פעם לאט. פעם בקפיצות לא לינאריות, ולפעמים...

רעש של כחכוך בגרון מגיע מכיוון הכיסא שמימיני וקוטע את דבריי

"אני הולכת הביתה. אסור לי להיות פה יותר מדי זמן", אמרה ל' (השם המלא של לילך שמור במערכת, מ"ש) וקמה מהכיסא. החבר הסיר את כף ידו מכתפי והתמקד ב-ל', כשעל פניו הבעה של מי שכרגע טבעה לו הטיטאניק.

"מה? למה כל כך מוקדם?"

"מוקדם?"

"הבן זוג שלך לחוץ עלייך, זה העניין?", ספק שאל ספק חקר.

"לא, אין לי בן זוג"

"אז מה העניין, בואי תישארי"

"מצטערת, לא יכולה"

"למה?"

"כי אני יהלום. ויהלומים קשה למצוא. הם לא מפוזרים ברחוב, כפרה"

אמרה והלכה. חבל, כי בדיוק בשלב הזה התחלתי לפזר קצת מהניסיון חיים שלי. אפשר לקרוא לזה אנקדוטות ייחודיות משגרת היומיום, או סיטואציות מעניינות שאיכשהו יצאתי מהן בנס, אבל אני מעדיף לקרוא לילד בשמו: עצות ממה כדאי להימנע בתקופת החיים הקצרה שניתנה לנו. מה למשל? נניח...לא לגשת לדוכן של ניאו-נאצים בשוק עתיקות באירופה ולשאול אם יש הנחה ליהודים. או, למשל: לא להירדם עם פגז בידיים רגע לפני שהטנק שלך נוסע. או, הכי גרוע: לא לשבת במסעדה ביום שבו מתפרסמת הביקורת השלילית שכתבת עליה.

היו לי עוד כמה עצות ברשימה, כמו למשל: לא לתת לכלב שלך לרייר על הכלב של ראש ארגון פשע (תקופה שבה זאב רוזנשטיין ואני חלקנו את אותו וטרינר, לפני שהוא נשלח להירקב בכלא), אבל בדיוק אז הגיעה עוגת יומולדת זעירה עם נר בגודל של עץ, ומישהו הדליק שיח בגודל של נר, והאווירה נהפכה ליותר ויותר נעימה, ואני נשענתי ברוגע על הכיסא נטול המשענת, כשלפתע פילח את חלל האוויר קול עמום של חבטה. נעים להכיר, העצמות שלי. כאב עז התפשט בגופי, בעיקר בראש ובגב, בזמן שכל מיני רגליים ופנים מודאגות הקיפו אותי והתחילו לשאול "אתה בסדר?" "מה קרה?" "אתה יכול להזיז את הצוואר?"

האמת שיכולתי, אבל סימנתי עם האצבע בשלילה. אחרי כמה רגעים הכאב התחלף בבושה, שהתחלפה בהנאה מתשומת הלב הפתאומית. 

"כואב לך?", שאלה מישהי בקול יפה ועדין.

"כן, אבל אני מתורגל בלהכיל את הכאב הזה".

"באמת?"

"ברור. כאב פיזי זה משחק ילדים".

"אתה בטוח?...להביא לך משהו לשתות?"

"כן, תודה, אני אשמח. אבל עם אלכוהול, כי בכל זאת, יש לי יומולדת בעוד כמה ימים...בן כמה? אה...43, אבל מפה, מהרצפה, זה מרגיש הרבה פחות".

"כן, אני מבינה למה אתה מתכוון...גיל זה בעיקר בראש".

"לגמרי! את יודעת, זה מוזר...זה מרגיש לי כאילו שרק לא מזמן כל הסופרים שאהבתי היו בחיים. הם עכשיו מתים, אבל איזה כיף היה להם! הם כתבו לקהל חי. אם תשאלי אותי, בימינו - סופרים חיים כותבים לקהל שכבר מת"

"ממ...וודקה אתה שותה?"

אני מזיז את הצוואר באופן הכי מיוסר שאני יכול, ומהנהן קצת לפנים.

"נקי?"

אני שוב מהנהן בחיוב, פלוס עצימת עיניים קלה, ושומע ברקע "תן לי ב'קשה פעמיים וודקה נקי".

אני לוקח נשימה ארוכה ומתחיל ליישר את מה שכמעט הפך לגווייה שלי, ואז קם, מרים את הכיסא ומתיישב לידה. הברמן מוזג פעמיים וודקה, ובזמן שאנחנו משיקים "לחיים" ולוגמים בהתאמה לגימה הגונה, אני חושב עוד קצת על נפתולי הזמן וממהר לשתף: "האמת? כיף לשרוד. זאת המסקנה. זה הפאנץ' ליין של החיים האלה".

"זה לא קצת אוקסימורון, התובנה הזאת?"

"יכול להיות. אבל זה עדיין כיף", אני אומר לה בלוויית חיוך מתמוגג, ואז פונה אל הברמן ומבקש ממנו "ברמן, תביא לי וויסקי. פעמיים, אחי"

"בשבילי לא צריך, נראה לי שכדאי שאני אזוז... הבייביסיטר מנדנד לי שאני אחזור הביתה. חחח...בעלי, זה התור שלו היום. כשזה תורי אני אף פעם לא מציקה לו, אבל מה לעשות, כל אחד והאופי שלו. טוב, תרגיש טוב. ומזל טוב!"

"החיים", אני משתפך בפני נהג המונית בדרך חזרה הביתה, "הם חולפים לנגד עיניי. פעם מהר, פעם לאט. פעם מהאמצע, ואז...לעזאזל. לפעמים אני חושב שצריך להתחיל מהסוף בשביל להבין את ההתחלה"

הנהג הנהן בהבנה, תוך שהוא מבצע שתי עבירות תנועה מזעזעות, ואז פתח: "תשמע, אני אגיד לך, ואני קצת יותר מבוגר ממך - החיים זה בלוף אחד גדול. הכל, איך אומרים – הבל הבלים. למה מה אנחנו בסך הכל? אנחנו ג'וקים בגלקסיה. כן, כן, אני אומר לך. כל מי שאומר לך משהו אחר, או שהוא משקר, או שהוא עוד לא חטף את הכאפה שלו והבין שהוא ג'וק".

"זין, אני לא ג'וק"

"ועוד איך אתה ג'וק. פשוט סיפרו לך מעשיות שאתה יחיד ומיוחד, ושבעתיד...אללה, איך הם נוסעים אלה...נהגים של שבת...כוס אמאממ.....רגע אני נותן פה חיתוכון.....ומה אתה עושה? חושב על העתיד כל הזמן. חי בשביל העתיד. כמו עבד. עבד של עתיד. אבל מה בסוף? בסוף אין עתיד. אתה ראית פעם מישהו שמת בעתיד?"

"אה...לא. לא חושב שראיתי"

"אז הנה, ב'קשה"

"אבל תסכים איתי שכיף לשרוד?"

"איזה כיף? אתה ג'וק באופוריה, אתה, אח שלי. איפה אתה חי? תתעורר! אל תחשוב יותר מדי מחשבות. רק תגיד תודה לאלוהים שאתה לא זבוב".

"למה? מה רע בלהיות זבוב?"

"מה רע בלהיות זבוב?! מה אתה...ביום ש'תבין שאתה ג'וק, אז אתה תבין כמה רע זה להיות זבוב"

"אפשר רמז? אולי זה יקדם אותי בפריצה התודעתית?"

"בוא אני אתן לך רמז. יודע מה? בוא. זבוב, כן? הוא נדבק ישר לחרא. חרא שרק יוצא! תוך שניה! אין לו כבוד עצמי, אין לו. ואנחנו הג'וקים, וואלה... אנחנו קודם כל מחכים שהזבוב ילך. ת'מבין? ככה אנחנו שורדים כבר כמה עשרות מיליוני שנים. אבל להגיד לך שזה כיף? וואלה, לא כיף. אבל שורדים".

"החיים", אני אומר לעצמי ומדליק את האור בכניסה לבית ונוחת בספה שבסלון. מרווין החתול מטפס לי על הראש, ואני מבין את הסבטקסט אבל אין לי כוח לתת לו אוכל. "החיים, מרווין, הם מפה סבוכה של הזדמנויות, התפשרויות, פחדים ותשוקות, במסע שהוא מסע פרידה אחד ארוך - ממקומות, מאנשים, מחלומות. וגם מחתולים, אם לא תפסיק לשרוט אותי ככה". מרווין מתייאש ונוטש, ואני הולך ושוקע בספה ובמחשבות: בכלל לא משנה באיזה שביל אנחנו בוחרים לפסוע - זה תמיד מגיע למקום שבו המציאות מתנגשת עם החלומות. ואני מסרב להיפרד מהחלומות שלי. מסרב להתפשר עליהם. אני בוחר שלא להתפשר, בידיעה שהקושי לבחור הוא כאין וכאפס לעומת הקושי של להרגיש לא שלם עם אותה בחירה. כי ההתפשרות עלולה להוביל למוות רגשי, ולכן הפחד הוא כל כך עמוק. מצד שני, הבחירה באי ההתפשרות גובה מחיר שרק אנשים קיצוניים מוכנים לשלם. ואני בינתיים משלם. משלם יפה.

לא הייתי פותח את זה אלמלא הגיע הרגע הזה בשנה שבו צפים ועולים יחד, מרוצפים אלה באלה, כל הפחדים וחשבונות הנפש. הם גורמים לי לפקפק בדרך שלי. באמיתות המניעים שלי. בכישרונות שלי. אולי כי הדיאלוג הפנימי שנוצר הוא לא נעים. אתה רב עם עצמך, ויש שם הרבה כעס. כעס הדדי, אם אפשר לקרוא לזה ככה - האני הרציונלי מול האני הרגשי. שני אויבים וותיקים. כעס שמלווה תדיר בצעקות חרישיות שמדירות שינה מעיניי. השנה הצלחתי איכשהו לאזן את זה, אבל היו שנים קשות.

הידיעה שאני אחווה כל כך מעט ממה שאפשר לחוות, גרמה לי לעתים לרצות להימנע. אני מניח שהמקור לכך טמון בתחושת חוסר ההספק התמידית המקננת בי. לקח לי הרבה זמן, אולי יותר מדי זמן (בעצם – בטוח יותר מדי זמן, על מי אני עובד) להפנים את זה. מפעם לפעם הנמנעות התחלפה בדחף. דחף חזק להשיג, להצליח, לבוא לידי מימוש, לחוות שיא. האם אני "עבד של עתיד", כמו שאמר נהג המונית (שעכשיו אני קולט שהוא חייב אותי על מזוודה, למרות שבאתי בלי תיק אפילו)? אני חושב שבעבר הלא רחוק הייתי סוג של...לא עבד, אבל הייתי אחוז במן אובססיה כלפי עתיד שהוא עתיד מוטעה. צרכים כוזבים, פיקטיביים ממש, כמו הצלחה, הכרה, ואפילו (לא נעים להודות) מחשבות על תהילה, תפסו מקום לצד השאיפות האמנותיות שלי ואיימו להיטמע בהן. ומכיוון שהתלות במשהו (חיצוני או פנימי) היא היאחזות בדבר מה מדומה אך מוחשי, לא היה מנוס מלהתחיל בתהליך שיקום של הערך העצמי. תהליך שיקום ארוך, שבעיצומו התפוגגה האובססיה, ואת מקומה תפסה ההכרה הפשוטה שלדברים יש קצב משל עצמם.  

אז נכון שיש לי המון שאיפות אמנותיות, והן יומרניות במידה רבה (יש משהו קסום ביומרה), אבל כבר אין את המרדף אחריהן. בהסתכלות המפוכחת של עכשיו, הפתרון הוא לשלב את העשייה האמנותית בשגרת ההווה, גם אם הדברים לוקחים הרבה יותר זמן ממה שחשבתי שייקחו. אני מזכיר לעצמי שלמרות גילי המופלג אני רק בתחילת דרכי האמנותית, ושהסבלנות היא דרך בפני עצמה. והדרך הזו היא משמעותית והיא קשה, אני מוסיף, תוך כדי שאני מערבב את רוטב הפסטה המעולה שמתחיל לבעבע. בזמן שאני מקפל את הרוטב לתוך הסיר עם פתיתי הפסטה אני מרגיש שמשהו מרחף מעלי. עם רעש מעצבן. אני תוהה האם זו סכנת ההתפשרות שמרחפת, אבל אז אני רואה אותו, מתיישב בנונשלנטיות במרכז הסיר. זבוב. אני מנסה להעיף אותו עם היד, אבל הוא לא זז. מנסה שוב, והוא מתעופף קצת וחוזר. אני מתבונן בו בהתנשאות. מקרב אליו מבט ושואל אותו: "תגיד לי, אתה לא מתבייש? אין לך טיפה של כבוד עצמי?".

מחשבות על כמה מהסרטים שיוקרנו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2018

פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ייפתח במוצ"ש, והתיק שלי כבר ארוז ומוכן. נשאר לי רק לארוז מזוודה קטנה, וזה מתעכב כי אני מנסה לגהץ חולצה. אני לא מצליח להיות טוב בזה, תמיד זה נשרף לי ליד הכפתורים. גם הפעם.

יש קסם מיוחד בעיר חיפה בתקופת הפסטיבל, שאותו אני מקפיד לפקוד מדי שנה. יש משהו באוויר, מלבד זיהום מהמפרץ, שקשה להסביר. צריך להיות שם כדי להבין. כבר כעת, בעת כתיבת שורות אלה, אופפת אותי תחושת ערב חג. מן ציפייה נרגשת לספוג שוב את האווירה החגיגית ברחובות הכעורים של מרכז הכרמל, אלה הסמוכים למתחם הפסטיבל. אווירה שמחה ושקטה, שלעת ערב הופכת צבעונית ורועשת וחמה. כזו שאמורה לגרום לכל עובר אורח להרגיש שפסטיבל הקולנוע הוא לא בבחינת אסופה בלתי נגמרת של סרטים, אלא הרבה יותר מזה. עבורי, המפגש האנושי חשוב לא פחות מהסרטים. יש מעט מאוד הזדמנויות כאלה, לפגוש כמות כזו של אנשים שחולקים אהבה משותפת, ולא פחות מכך, לפגוש אנשים שאתה מכיר, שגם הם, כמוך, עובדים קשה מאוד בשביל החלומות שלהם. 

*

"גלאובנברג" (מתוכו התמונה למעלה) ו-"אלה שעובדים", שניים מהסרטים הטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות, יוקרנו השנה בפסטיבל. שניהם, אגב, משוויץ, וזה מעניין, כי בדרך כלל התוצרת הקולנועית של שוויץ לא מאוד מרשימה. "כשהעצים נופלים", סרט שמתחיל נהדר אך מנקודה מסוימת הולך ומאכזב, יוקרן אף הוא. הנה המחשבות שלי על שלושתם:  

גלאובנברג. במאי: תומס אימבאך (שוויץ, 2018)

הסיטואציה הקיצונית שבה נרקמים יחסים אינטימיים בין אח לאחות, בין אם בהסכמה ובין אם לא, הינה סוג גילוי עריות השכיח ביותר. מנתונים שחשפו מחקרים שנעשו בנושא בארץ ובעולם, אשר חלקם הסתמכו על מקרים מדווחים וחלקם גם על סקרים, עולה כי שכיחותה של התופעה גבוהה מאוד: 1 מתוך 5 חוו מגע מיני מצד אח או אחות. מה לגבי רגשות מודחקים? אפשר רק לתהות עד כמה נפוצה סיטואציה כמו זו המתרחשת בסרט זה – בה נערה מפתחת רגשות רומנטיים כלפי אחיה. השאלה הראשונה שעולה בהקשר של גילוי עריות, ובפרט של רגשות רומנטיים מובהקים או משיכה ארוטית שאינם מגיעים לידי מימוש, נוגעת לקושי להתמודד עמה - באיזו גישה רצוי לנקוט? האם להתעלם בתקווה שזה יעבור? האם לפנות לטיפול? לפתוח את הנושא בעדינות? האם להדחיק? מה שבטוח הוא, שכשהדברים לא מונחים על השולחן, הם אף פעם לא נפתרים. וזה בדיוק מה שקורה בסרט - השתיקה המשפחתית סביב העניין. לנה בת ה-16 מודעת לנורמות החברתיות, אך היא בוחרת לחתור תחתן. היא יפה, שמחה, חברותית, חכמה ומחוזרת. בוגרת מספיק בשביל להציב לעצמה גבול. ההתאהבות שלה באחיה תמימה, אותנטית, אך לא מוסברת מבחינה עלילתית-פסיכולוגית. נואה, אחיה, לא רוצה לפגוע ברגשותיה, אבל אין לו כלים כיצד לפעול. הוא במצוקה: הוא אוהב את אחותו, אז הוא בוחר להתרחק ככל שאפשר, ואף מחליט לעבור להתגורר במדינה אחרת. זה כמובן לא מונע מלנה לאתר אותו ולנסוע אחריו. נואה לא משתף את הוריו, אבל אמו יודעת. היא לא בהכחשה - מרגישים עליה שהיא יודעת. היא מעדיפה לטמון ראשה בחול, ובכך היא מאפשרת ללנה לפתח אובססיה, זו שתוביל בסופו של דבר לטרגדיה. הסרט הוא הישג אמנותי יוצא מן הכלל, והוא עלול להותיר בלבם של הצופים בו עצבות וכאב רב.

אלה שעובדים. במאי: אנטואן רוסבאך (שוויץ, 2018)

קשה להאמין שהדרמה המעולה והמותחת הזו היא סרט ביכורים (באורך מלא), אבל אחרי קריאת הרזומה המקצועי של רוסבאך (זה הדבר הראשון שעשיתי לאחר הצפייה. הדבר השני היה לנסות לשים יד על הסרטים הקצרים שלו), הדבר בהחלט מתקבל על הדעת: הבמאי הוא קודם כל תסריטאי חרוץ, פורה ועסוק. למעלה מעשור שהוא בעיקר כותב תסריטים. עשר שנות כתיבה רציפה בהחלט מאפשרות לתסריטאי כישרוני להגיע לרמת מיומנות גבוהה, ורוסבאך הוא הרבה יותר מתסריטאי כישרוני. הבנאדם הזה הוא תסריטאי מבריק. אנטואן, הדמות הראשית בסרט, הוא דוגמה לבנייה מופתית של דמות.    מרכיב הזהות העיקרי של אנטואן (בשנות החמישים לחייו) הוא היותו אדם עובד ומפרנס. הוא עובד מסביב לשעון, ובכך מאפשר לבני משפחתו רמת חיים גבוהה. הוא הדמות הסמכותית בבית, אף שהוא כמעט ואינו נמצא בו. גם כשהוא בבית, הוא כמעט ואינו מורגש. הוא שתקן, מופנם, מתקשה בהבעת רגש (ואף מעיד על עצמו כאדם לא רגיש וחסר חמלה).

אנשים מסוגו של אנטואן, שהדימוי העצמי שלהם נשען על מרכיב זהות חיצוני, פועלים מתוך תחושת הישרדות תמידית. כך שכאשר מתעורר משבר במקום עבודתו של אנטואן, בפעילות אשר באחריותו, הישרדותו בחברה - ובחיים בכלל, לתפישתו - תלויה בהיחלצות מהמשבר. הוא מפעיל שיקול דעת קר ואכזרי, ועובר עבירה בעלת אופי פלילי. כשלמעסיקיו נודע דבר העבירה, הוא מפוטר לאלתר. גרסתו, שההחלטה נבעה מרגע של לחץ, כשטובת החברה עמדה לנגד עיניו, לא שינתה את גזר דינו.

כעת, לראשונה בחייו, אנטואן מצטרף למעגל האבטלה הלא אטרקטיבי. הוא במשבר זהות עמוק. הוא מסתיר את המצב ממשפחתו. הדימוי העצמי שלו אט-אט נסדק. הבושה מציפה מבפנים והחוצה (בושה על היותו מובטל, לא על המעשה החמור שעשה). אין ביקוש לעובדים בגילו, ובנישה המצומצמת בה פעל, סיבת פיטוריו ידועה לכל, ואיש אינו מעוניין להעסיקו. בשלב זה הוא מחליט לבלות זמן עם משפחתו. הוא מנסה לפצות על כך שהוא כמעט ולא היה מעורב בגידול ילדיו, לא היה חלק מחייהם. אבל השמועה על הסיבה שהובילה לפיטוריו מגיעה לאוזניהם ולאוזניי רעייתו, ואנטואן מרגיש דחוי גם בביתו שלו. הוא מרגיש שהוא לבד בעולם, הוא מיואש, והוא מתכנן לשים קץ לחייו.

הצגת צדדים אנושיים של דמות שלעתים נדמה שהאנושיות הינה ממנה והלאה, באופן שמעורר בצופים הזדהות, איננה עניין של מה בכך. מאידך, מתבקש לשאול באיזו מידה הבעת חמלה כלפי דמות שכזו מעידה עלינו, הצופים? מה זה אומר עלינו, על אמות המידה המוסריות שלנו, אם אנחנו מניחים את השיפוטיות בצד ומקווים בשביל הדמות שדברים יסתדרו בעבורה? אני מניח שהבמאי, ששמו הפרטי הוא כשמה של הדמות, מותיר שאלה זו כנקודה למחשבה עבור כל אחד ואחד מהצופים.

כשהעצים נופלים. במאית: מריסיה ניקיטיוק (אוקראינה, 2018)

שם כל כך פיוטי לסרט. צילום כה מרהיב. משחק מצוין של צוות השחקנים. עיצוב אמנותי משובח. דומה שבהכל השקיעו בסרט הזה, חוץ מאשר בתסריט. וזה חבל, כי ניקיטיוק, שגם כתבה את התסריט, מוכיחה בסרט הזה כישרון בימוי לא מבוטל. מרשימות במיוחד הן הסצנות המורכבות, המסובכות לבימוי, ויש לא מעט כאלו: סצנות חוץ ליליות מרובות משתתפים, עם שינויי קצב ומעברי מצלמה מנוגדים, אשר יוצרים תחושה חזקה של מתח. בכלל, סצנות הפשע בסרט עובדות נפלא. אבל מה הטעם בכל זה, אם המרכיב החשוב ביותר בסרט פגום? גיבורת הסרט היא  לאריסה, בחורה צעירה המתגוררת באזור כפרי באוקראינה, נתונה למרותן של אמה וסבתה, שמנסות לחנך אותה כראוי ולהרחיק אותה מגברים, שלא ייצא לה שם של בחורה מופקרת. היא חשה ייראה כלפיהן, ויחד עם זאת, היא נחושה לברוח ולחלוק חיים עירוניים וחופשיים עם הגבר שלה, עבריין יליד אותו כפר. הוא נעלם יום אחד בנסיבות פליליות מסתוריות, ולאריסה מתייסרת מגעגועים אליו, מבדידות, ומשגרת החיים האפורה. לימים היא מתחתנת עם מישהו שהיא לא אוהבת. בן עשירים מפונק ודוחה, שהמשפחה שלה שידכה לה. גם אם הסיפור נשמע נדוש – והוא אכן נדוש, לא זו הבעיה בסרט. הבעיה היא לא העובדה שהיא מתחתנת עם אותו בחור, אלא למה בכלל היא מתחתנת איתו? מישהו הכריח אותה? זה לא שאין לה עוד אפשרויות (היא צעירה, יפה, כל החיים לפניה), ולמרות שברון הלב שהיא חשה, היא לא חיה בתחושה שהחיים "סוגרים עליה". הבחירות התמוהות והלא מוסברות של לאריסה, הן שהופכות אותה לדמות לא אמינה. אנשים לא מתנהגים ככה במציאות. מוכרחה להיות סיבה להתנהגות מסוימת. התסריט אמור להסביר התנהגות. בקיצור, זה לא עובד.