יום שבת, 19 באוקטובר 2019

לילה בחיפה


עולה במדרגות אל מרכז הכרמל
רגל אחת לפנים, רגל שנייה ללא תחושה
כה הולם את סופה של תקופה לא צפויה.
אני די בטוח שפעם היו כאן יותר מדרגות
ייתכן שמשנה לשנה הן נעלמות, או שהזיכרון שלי בוגד בי,
או שהן נעלמו כמו שנעלם כל מה שאפשר לבנות עליו או במקומו
כפי שנעלמים בעלי החיים שאין בהם צורך מתועש.

*

אם המצלמה שבמרכז התקרה
בחדר בית המלון הצנוע לכאורה
הייתה יכולה לצלם הזיות
מבעד אגלי זיעה
ועור רותח מחום
ודם שנקרש בפס גומיית הגרביים
היה זה צילום מפואר
של מחשבות בלהה בערות מוחלטת.

לילה בחיפה. אדם קודח
ועד שהוא נרדם, וגם כשהוא נרדם
במת תאטרון עגולה מעץ סובבת מעליו
שחקנים דוברי שפות זרות מאופרים בכבדות
מושכים אותו אל מחוץ למיטה
וכשהוא מתנגד, חלל החדר לפתע מתרחב
והחלון הופך למרפסת רחבה
ובחוץ שדה קרב. יריות ועוד פגז. ואבק סופה
וצרחות חיילים ואמהות ותיירים
ובדלת שירות חדרים
שחקנית מחופשת למישהי מהעבר
מניחה על הסדין מגש ועליו ארוחת בוקר.
מנסה להגיד לה: זה לא הגיוני, עכשיו לילה בחיפה
ובוערת לי הרגל, ובאוויר החדר ריח סכנת כריתה
והיא מושכת בכתפיים כמו לא מבינה שום דבר,
ונוקבת בסכום, שאם היה לי אותו אז כנראה שבאמת
הייתי מזמין ארוחת בוקר בשירות חדרים
ולעזאזל השעה

ובבוקר. מיטה מוכתמת זיעה
ורגל נפוחה מזוהמת, בסכנת כריתה














יום שלישי, 8 באוקטובר 2019

פסטיבל הסרטים חיפה 2019 - רשמים מוקדמים




ברוסיה של ימינו, הכבוד העצמי של נשים איבד את ערכו - זו התימה המרכזית ב-"בית ספר לפיתוי", סרטה התיעודי החדש של הבמאית אלינה רודניצקאיה, שיוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה שייפתח במוצ"ש הקרוב. 
במהלך שבע שנים ליוותה רודניצקאיה שלוש נשים צעירות, החל מהתקופה בה היו תלמידות מסורות בבית הספר לפיתוי – מוסד שתנאי הקבלה אליו קשים, אבל מהסיבות ההפוכות – ואל מעבר לתקופה בה מומשה מטרתן: מציאת גבר בן המעמד הסוציו-אקונומי הבינוני (לכל הפחות), ומיסוד היחסים עמו. 
התימה השניה של הסרט היא האחריות של המציאות השלטונית, הן הנוכחית והן ההיסטורית, למצבן החברתי ולמעמדן הלא מזהיר של נשים ברוסיה בהשוואה לגברים (שגם מעמדם לא מדהים במיוחד). 
מבחינתן של לידה, ויקה ודיאנה – שלוש הדמויות הראשיות בסרט, הרשמה לבית הספר המפוקפק הזה היא בבחינת האופציה האחרונה לשיפור מצבן. לידה מנהלת רומן עם גבר נשוי שלא מראה סימנים של רצון להפרד מאשתו, ויקה מרגישה אבודה בעולם וללא ביטחון כלכלי שיבטיח יציבות לה ולבנה הצעיר, שנולד במסגרת יחסים קודמים, ודיאנה, שמחפשת מישהו שיעמוד בקריטריון היחיד, כך נראה, שהיא מציבה: מישהו שיהיה טחון בכסף. 
בבית הספר הן לומדות ריקוד, עמידה בטוחה, ובעיקר הן לומדות מה שגברים לכאורה רוצים, ומי שמלמד אותן "מה גברים רוצים" הוא גבר בגיל העמידה שברמה הכי פרימיטיבית מחבר אותן למיניות שלהן, לביטוי חושני אותנטי, ולרגש אקסטטי, יצרי. זה כמובן עובד. האם זה מספיק? בואו נגיד שלא צריך ספוילר בשביל לגלות את התשובה.

לפני שלוש שנים הוקרן בפסטיבל חיפה "פיתוי בע"מ", סרט תיעודי ישראלי אותו ביימה ענת וובנובוי, שעסק בפופולריות העכשווית של סדנאות שמטרתן להכשיר גברים רווקים (תל אביבים בעיקר) להשיג בחורות. על פניו, ההשוואה בין "פיתוח בע"מ לבין "בית ספר לפיתוי" היא יותר מאשר מתבקשת. מעבר לעובדה שבשני הסרטים אף תלמיד או תלמידה לא באו במטרה לחפש אהבת אמת, שני הסרטים צולמו באותה תקופה, במדינות שונות אך בעלות מאפיינים תרבותיים, חברתיים וכלכליים די דומים. בסרט הישראלי, הקונספט של המדריכים היה ללמד את התלמידים איך להקטין את ביטחונן העצמי של נשים על מנת להעלות את הביטחון העצמי האישי שלהם. בסרט הרוסי, סט הכלים שרוכשות התלמידות מאפשר להן לשדר לגבר הפוטנציאלי שמולו ניצבת אישה קטנה, כנועה, אבל כזו שלא משעממת במיטה. מישהי שהיא גם מרצה וגם סקסית, ואם יש לה בעיות אישיות- שפשוט תסתיר אותן. האם בכך מסתכמת ההשוואה? הייתי רוצה להגיד שכן, ובכך לפתור את עצמי מהתעסקות לא נעימה בסוגיות חברתיות נפיצות.
.



"לב העולם" (רוסיה, 2018). איזה יופי של סרט. מגיע אלינו באיחור של שנה 
(הוא הוקרן לראשונה בפסטיבל טורונטו אשתקד), אבל כמה טוב שהגיע.
אני יכול לכתוב בלי סוף על כמה שהסרט הזה הוא הישג קולנועי מדהים. 
לעבוד על הסט עם כל כך הרבה בעלי חיים, להפוך אותם לדמויות אינטגרליות בעלילה, זה מצריך אינספור ימי צילום. זאת כמעט התאבדות מבחינה הפקתית. ולהציג תוצאה כל כך מושלמת, כל כך אורגנית מבחינת חוויה, זה בלתי נתפש כמעט. לא ברור לי איך זה שהסרט משובץ בקטגוריה זניחה יחסית ולא במסגרת התחרותית החשובה של הפסטיבל ("תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי"). אולי בגלל שהוא ישן? לא, זו לא סיבה מספיק טובה. לא יודע. יודעים מה, אני אברר את זה.

הסרט מדבר על הצורך להיות נאהב ועל חוסר היכולת להרגיש נאהב, על הכמיהה לחום ולאהבה והפחד להיקשר בשל החשש להינטש, ועל המחיר שמשלמים על פצעי נפש שלא מגלידים. איגור, וטרינר בשנות העשרים לחייו, הוא גיבור הסרט. הוא חווה ילדות קשה והוא ניתק קשר עם אמו ומשפחתה. הוא עובד וחי בחווה חקלאית משפחתית באזור מבודד יחסית. משפחת החוואים היא הדבר הקרוב ביותר למשפחה – מבחינתם הוא חלק מהמשפחה. השקט והנוף והטיפול בבעלי החיים מעניק לו שלווה יחסית, אך איגור הוא פוסט טראומטי לא מטופל, וכשבתו של בעל החווה מנסה להתקרב אליו אינטימית, כשבמקביל נוצרים חילוקי דעות מקצועיים בינו לבין אביה – חילוקי דעות שגולשים אל מעבר ליחסים המקצועיים ויוצרים אווירה של כעס ומתח, הסערה הפנימית הולכת וגועשת. כשאיגור מתבשר על מותה של אמו, המוצפות הרגשית מאיימת להשתלט ולהחריב הכל.

אנושיות היא תכונה חשובה והיא כלי קולנועי יקר ערך. האנושית של התסריטאית והבמאית נטליה משצ'אנינובה כלפי הדמויות, הרגישות שבה כל דמות מטופלת, זה מורגש היטב. ביד אמן בוטחת ובמיומנות יוצאת דופן היא מנווטת בין העולמות של כל אחת מהדמויות, ויוצרת עולם עלילתי שלם ונוגע ללב.  

אני רוצה שתלכו לסרט האנושי והמקסים הזה.




"סוג של שתיקה" סרט הביכורים של מישל הוגנאוור (צ'כיה, הולנד, לטביה, 2019) מבוים נהדר, אבל כתוב לא נכון. הוגנאוור ראוי להערכה על עבודת שחקנים מרשימה, על שפע של רעיונות ויזואליים מעניינים, על כך שהסרט אסתטי מאוד ומהוקצע. 
אבל הוגנאוור לא נכנס לראש של מיה, הדמות הראשית, הוא לא עיצב את האישיות שלה מספיק בשביל לנמק את השינוי הקיצוני בהתנהגות שלה, ולכן המהלך הפסיכולוגי שהיא עוברת לא מוצדק ולא משכנע. והמהלך הזה הוא לב הסיפור. כשהמהלך הפסיכולוגי של הדמות לא משכנע, כל המסע הרגשי שלה הופך מלאכותי, וזה מה שמוטט את הסרט. 
עיצוב דמות בצורה מעמיקה, היה מאפשר לדמות לבצע את פעולותיה הטבעיות בהתאם לאישיותה. לכתוב מותחן פסיכולוגי מבלי להבין את ה-DNA הרגשי של הדמות, ומבלי לשרטט את הרקע הפסיכולוגי של הדמות, זהו מעשה אבסורד. מישהו בהפקה המושקעת  הזו היה צריך להסב את לבו של הבמאי לכך.

וזה לא הכל. הסרט מספר סיפור על משפחה, על התנהגות מוזרה של הורים, על שיטות חינוך שאמורות היו לעבור מן העולם. לקראת סוף הסרט, מתברר שמשהו מופרע עומד מאחורי האג'נדה החינוכית המשפחתית. משהו שמשותף לקהילה לה שייכת המשפחה. אבל הסיפור האמיתי מתגלה רק כשהסרט מסתיים – על גבי כתוביות הסיום, ומותיר טעם של פספוס. אותי הוא הותיר משתאה: אז זה בעצם סיפור על כת עם סניפים בכל העולם, מה שראינו עכשיו? זה לא סיפור של קהילה קטנה? זה מבוסס על אירועים שקרו? מדובר בתוכנית שטנית מתוכננת היטב? האמת, נשמע כמו רעיון טוב לסרט.



קרדיט תמונות: יח"צ הפסטיבל. התמונה למעלה היא מתוך "סוג של שתיקה", התמונה באמצע היא מתוך "בית ספר לפיתוי" והתמונה התחתונה היא מתוך "לב העולם". 

יום שישי, 27 בספטמבר 2019

עקבות האתמול בשעה שהשמש שקעה





לאחרונה הרשיתי לעצמי להישכח. הרגשתי שהעולם צריך קצת שקט ממני. חשבתי לקחת זמן ולנדוד. לשוטט. להיות דג יבשה. להמשיך לכתוב תוך כדי תנועה מתפזרת. לחשוב עוד.

לפני כמה ימים ארזתי תיק ונסעתי למדבר. נסעתי להתגעגע, ובאופן כללי להרגיש משהו חם מופנה כלפיי. מעבר לזה, התגעגעתי למדבר. לגוון האחיד של הנוף. לתחושת הרוגע. לשקט של הלילה, המלווה בציוץ צרצרים רחוק. לגשם של כוכבים שנעצר תמיד במרכז השמיים.  
לקחתי רכבת לבאר שבע וכל הדרך דמיינתי איך יהיה. "כמו סיני, רק בלי ים ובלי איילנד גויאבות...כמו סדנת ריברסינג בלי הנשימות...כמו סדנת ויפאסנה בלי השתיקות. המדבר. זה אתה שיוצר את המדבר שלך. "המדבר שבפנים" - היה סרט כזה, מאורוגוואי אני חושב. לא משנה, אתן גם ככה לא מקשיבות", אמרתי לשתי החיילות עם האוזניות שישבו מולי, שהיו שקועות בהאזנה למוזיקת פופ חסרת נשמה.  

חוף הים

פעם הליכה על שפת הים הייתה אחת ההנאות הגדולות שלי. גם בחורף. ללכת יחף, להיטלטל עם הרוח, לעצור כדי לבהות במי האינסוף, שהקצה הקרוב שלהם מכסה את כפות רגליי. בשבוע שעבר, כשהבטתי בשורות הגלים המתקצפות לפני החוף, הרגשתי שאני לא חלק מזה. כאילו שאני צופה בגלים דרך איזשהו מסך, באיזו סדרת טלוויזיה שיש בה סצנה של ים. בכלל, בתקופה האחרונה קרה לא אחת שהרגשתי שאני כלוא בעולם שפעם הייתי יודע ליהנות ממנו. אמנם הקפדתי לעשות את אותן הפעולות של ההנאות הקטנות שיש לעולם הזה להציע, ושאני מחבב, אבל לא באמת נהניתי.

התבוננתי בזוגות מתהלכים חולפים על פני, בנער שזורק כדור טניס לכלב שנושך גל ורק אז רץ לתפוס את הכדור. באימא צעירה שבונה עם הילד שלה ארמון בחול. באמת, עם כל כך הרבה חול, למה להסתפק במועט? יאללה, שיהיה ארמון. אחר כך הבטתי באופק בשעה הכי יפה של היום. השקיעה. והנה דייגים שתפסו בחכה דג שהקיבה שלו מלאה במי ביוב ופלסטיק. והנה תיירים שבאים ושואלים אותי איפה אפשר לקנות סמים ואני משקר שאני לא יודע.

ניסיתי להבין למה אני חווה את התחושות האלה דווקא עכשיו – דווקא בזמן הכי גרוע לחוות אותן. אני צריך להיות במיטבי עכשיו, אני הרי הולך לקראת העתיד. הדבר היחידי שכן הבנתי הוא שאני לא יכול להיות במיטבי כעת. כי אין בי שקט. יש לי בראש אורגיה של חרדות. דיסהרמוניה פנימית מזעזעת. חשבתי שאולי אני צריך לשנות את ההסתכלות. גם מבחינת כתיבה. אז ניסיתי לכתוב על ערב שלא התרחש במהלך מסע שלא התקיים, באזור עם נוף עוצר נשימה של מדינה רחוקה שאיננה קיימת. חשבתי לפתוח בציטוט מפי משורר מפורסם שלא פרסם שיר מימיו, או מפי פילוסוף המתאבל על נטישת התודעה שלו, ואחר כך, אם יישאר לי זמן, אז ללכת ולהחמיא לשחקנית קולנוע על תפקידה המזהיר בסרט שעוד לא צולם.

"המפה שלך היא שביל לא מסומן", אמרה השחקנית והניחה כף יד מנחמת על כתפי.

"המפה הפסיכולוגית שלי?", תהיתי בקול רם.

"לא, אידיוט", התערב המשורר. "המפה שתוביל אותך אל ההר".

"ומה שחשוב לדעת על טיפוס הרים, זה לשאול את עצמך איזה מן טיפוס אתה", הוסיפה השחקנית (או קבעה נחרצות, אני כבר לא זוכר בדיוק).

"אני נוסע למדבר. לא נראה לי שאטפס על שום הר. אני עייף מדי פיזית ונפשית"

הפילוסוף הנהן בהבנה מהולה בהזדהות עיוורת, השתהה כמה רגעים  - כנראה בניסיון לנסח איזושהי תובנה בעלת עומק, ואז אמר ש"זה כמו שאתה רוצה לכבס את המכנסיים אבל שוכח שיש לך בכיס חבילת מסטיקים. ואז אתה מפעיל את מכונת הכביסה ואומר "שיט, המסטיקים", ובסוף כשהמכנסיים נקיים ויבשים, אתה שולח יד לכיס ומוציא משם עוגיית מזל במילוי מוצרלה, ואז אתה נזכר שאתה בעצם טבעוני".

לקחתי כמה רגעים כדי לנסות להבין.

"מה אתה רומז בעצם?", שאלתי. "שהאושר הוא זמני?"

"לא, לא, לא", התפרץ שוב המשורר. "הוא אומר לך את האמת בפנים: שהבלתי מושג הוא אתה"

"מה?"

"הוא צודק", אמר הפילוסוף. "תחשוב על זה. תחשוב ותשלח לי במייל את המחשבה שיצאה לך"

ניסיתי לחשוב. האם אני האויב של עצמי? האם אני מוותר לעצמי במסווה של התמודדות עם הבעיה?

תחנה מרכזית באר שבע. בדרך לאוטובוס למצפה רמון

בדיוק כשהתעוררה בי איזושהי מחשבת זן, הגיע התור שלי במאפייה. "תן לי את הבורקס הכי שמנוני שלך", אני אומר למוכר, שמביט בי כמי שעיניו פגשו לראשונה תימהוני שבא מרחוק.

"יש פטריות ונשאר אחד אחרון עם תרד".

רציתי להסביר לו שמצאתי משמעות בחיים, ואז מצאתי שהמשמעות היא רק בת לוויה במסע - שהיא לא התכלית. אבל לא היה לזה זמן, והתור מאחורי הלך והשתרך. 

"יודע מה, תביא את הזה עם התרד"

האוטובוס שועט קדימה ואני לוקח כמה צעדים אחורה ומתמסר לשחזור כרונולוגי של השנים האחרונות. מנסה למצוא חיזוקים עצמיים ולהיאחז בהם. מקיף בעיגול גם כישלונות – אין מה לעשות, אין מנוס מזה - ונזכר במה שהבטחתי לעצמי אתמול כשארזתי את התיק: לנסות להגיע להשלמה עם מי שאני. לשאוף לקבלה עצמית מוחלטת. נכון שזה לא קל, אבל קשים עוד יותר הם הייסורים. קבלה מוחלטת...הלוואי והייתי מקבל את עצמי כמו שאני מקבל את הקרובים אלי.

בנסיעה הלא אטרקטיבית הזו בקו 65 דרום, עם התיק על הפרצוף שלי מרוב שאין מקום באוטובוס, אני מרגיש כמו אינדיאנה ג'ונס של הנפש, שמגלה אוצר: אוסף בלתי נדלה של חולשות. זו כבר התחלה טובה, אני אומר לעצמי. בכל זאת, האידיאל השאפתני של הפסיכואנליזה, והפסיכולוגיה בכלל, הוא לחתור אל הלא מודע - לחשוף בפנינו את הלא מודע שלנו, או במילים אחרות: להפוך את הלא מודע למודע. נרצה או לא נרצה, האמת נמצאת שם. אבל להיחשף אל הלא מודע, לא אומר בהכרח שצריך לפעול על פיו. לעתים דווקא ההיכרות שלנו עם הלא מודע תביא אותנו לאי נקיטת פעולה. כי אם חושבים על זה, אי נקיטת פעולה היא גם פעולה. אבל אני בקטע של לנקוט. אני מנסה להסתכל על הלא מודע כאל מאגר מידע עמוק ואמין שמאפשר לי להגיע לבחירות טובות יותר עבור עצמי. אבל בשביל זה אני צריך שקט נפשי ושלווה פנימית עמוקה – והייתי בספק באשר לסיכוי שלי למצוא.

תחנה אחרונה: תחנת מעבר

זהו, נראה לי שהגעתי. אני ברובע אמנים בשם "רובע דרכי הבשמים" שבקצה מצפה רמון, מכתת רגליי לעבר מֵעֵבֶר – מקום שיתברר כמעורר השראה, ושמוגדר, ובצדק, כמרחב לינה, יצירה והתרגעות. והוא הרבה מעבר, האמת.

"מה הביא אותך לפה?", שאלה הבחורה בעמדת הקבלה, באנגלית עם מבטא אוסטרלי לא כבד במיוחד.

"וול..איי סינק איים אין אה קרוס רוד. איי מין, איים אין א קרוס רוד"

"קרוס רוד! ז'תס נייס"

אותה בחורה נמנית על צוות המתנדבים במקום, והיא הופיעה מאוחר יותר, בשעות הערב של אותו יום, עם שירים שלה ושל אחרים במסגרת מסיבת מחווה לפסטיבל וודסטוק, שחוגג השנה 50. השירים שלה יפים ומהלב, ואני מקווה שימצאו את דרכם לקהל הרחב יום אחד. קצת לפניה הופיעה זמרת אמריקנית-ישראלית בשירי פולק וקאנטרי שגם סיפרה קצת על ימיה בסיקסטיז בארצות הברית. במרבית השירים היא ליוותה עצמה בכלי נגינה יוצא דופן - כלי מיתר בשם דולצימר אפלאצ'י (בתמונה לא כל כך רואים כי אין פוקוס – אה, וגם השלט של האסיד זה פייק. בקיצור - חפשו בגוגל (Appalachian Dulcimer
המסיבה הייתה הדבר הכי קרוב שאפשר לאווירה של סיקסטיז, ולא רק בזכות המוזיקה והתפאורה המרומזת. זה פשוט האנשים והמקום עצמו. מקום עם אופי ועם אהבת אדם. מקום של חופש ושל שחרור. לצערי לא חוויתי את הסיקסטיז, אבל חייב לציין - היה מדהים בניינטיז. תקופה שלא תחזור, אלא אם כן אנשים באמת יעברו להתגורר במקומות כמו מצפה רמון. מקומות שמאפשרים ליצור כמו שפעם. בלי לתחום ביומן "שעתיים אולפן", או להלחין שיר בין השגחה על הילדים לבין ריצה מחלטורה לחלטורה, או בין עבודה יומית לבין מטלות הבית, אלא פשוט להיכנס לאולפן ולנסות לחקור וליצור ולא לצאת ממנו עד שייצא לחן חדש ומלהיב. זה נכון לגבי מוזיקה וזה נכון לגבי כל תחום עיסוק אמנותי אחר. אם המציאות לא מאפשרת לאמנים לשים את האמנות שלהם במרכז החיים, או שהם בעצמם לא רואים את היצירה כמהות הקיום שלהם, בקרוב לא יהיו פה יותר יצירות מופת.



המסיבה נמשכת. אני לא כזה שיכור, אבל לא בדיוק זוכר את מי כבר הכרתי ואת מי לא. לך תסביר לאנשים שאתה סובל מהפרעה בשם פרוסופגנוזיה (עיוורון פנים). מה שאני כן זוכר מאותם רגעים זה שרציתי להרגיש לשם שינוי זר גבוה ומסתורי. למרות שאני ממש לא גבוה, וגם לא מי יודע מה מסתורי. אבל גם זר זה אחלה.

"היי, נעים מאוד. בנימין"

"לא אמרת קודם שקוראים לך מתן?"

"אה...כן. סורי, אני גרוע בשמות"

למחרת.

בוקר. אני שואל את התיירת הגרמניה שישנה במיטה מולי אם היא התעוררה מהנחירות שלי. היא אומרת שלא נחרתי, ואני מאמין לה. כזה אני, נותן אמון באנשים. יצאתי מהחדר והקפתי את הכיפה הגיאודזית החשופה והתמקמתי באחת הפינות לטובת מדיטציית יום מדברית, בה כל נשימה היא כמו משיחת מברשת שמנקה אותך מבפנים. האבק מתפזר, וכך גם המחשבות – מהראש אל הזרועות ואל כפות הידיים, ומכפות הידיים אל אופק אחר. ותוך כדי כך, מבלי לתכנן או לחשוב יותר מדי, התחלתי לזמזם לעצמי התחלה לא מסודרת של שיר

באבק המדבר, בחולות
עקבות האתמול
בשעה שהשמש
שקעה בפנים האישון
היטשטשו
לאט לאט

שעה אחר כך אני כבר קילומטרים הרחק משם - בקצה המצוק, משקיף אל הנוף המרהיב של המכתש. כל כך הרבה שנים לא הייתי כאן. למה בעצם? לעזאזל איתי, אני חושב שאני הולך לייצר לעצמי דרכון לתיירות פנים. ככה שאוכל להתבונן בו כפי שמתבוננים בסיפוק בדרכון עמוס חותמות ממדינות העולם, ואזכר כמה יופי יש כאן, כל כך קרוב. במרחק היטלטלות לא קשוחה מדי בתחב"צ. 

נהיה חם ואני לוגם מעט מבקבוק המים ואז מרשה לעצמי להשקיף קצת הצידה, אל חדרי מלון היוקרה "בראשית". בני זוג בבגדי ים יושבים בחדר, זוללים משהו וככל הנראה מרגישים בטבע. דלתות זכוכית חוצצות בינם לבין אבק העולם. משום מה הם לא יושבים במרפסת. שואל את עצמי אם הם זכו לפתוח את הלב ולנהל שיחות נפש עם אנשים שפגשו באקראי בלובי של המלון, או במסעדת הגורמה "רוזמרין", או שהזכות הזו שמורה לאורחים במקומות כמו "מעבר". אני מקווה בשבילם שכן.

פתאום נהיה לי שקט מדי. אז חזרתי לרובע הבשמים, לסלון של מעבר, לדבר קצת עם אנשים. ככל שמתמשכות השיחות מתחדדת בי ההבנה ש"מעבר" הוא הרבה יותר מתחנת מעבר במדבר. הוא תחנת מעבר מהעבר. חלק מהאנשים באו להעביר לילה ונשארו שבוע. חלק באו לשבועיים ונשארו חודשיים. חלק הלכו ושבו וחלק הגיעו כדי להישאר. כל אחד וסיבותיו הוא. צעירים מכל העולם באים להתנדב, לקחת חלק. להיות חלק. משהו בי מקנא בהם. פגשתי גם כאלה שעבורם זוהי עצירה לשם עצירה, או לשם היחלצות הצידה. ומה לגבי? מה זה בעצם משנה. אני בבועה. אני יודע שאני בבועה. ואני מאושר.



מאז שחזרתי (שלשום) אני מנסה לשמר משהו מהשלווה. בעיקר לשמר החלטות. ופה ושם גם להשקות את שטח הגידול האפור שבין המודע ללא מודע. ולנקות קצת את הבית. לעשות כביסה. אני בודק שאין כלום בכיסים של המכנסיים. אבל יש. חשבונית-מס מהפאב המקסים "הברך", חתיכת סבון בניחוח לבנדר שקיבלתי במתנה בחנות המפעל של "פארן", מפית נייר עם ריח של בורקס תרד, וחבילה של מסטיקים.



יום חמישי, 8 באוגוסט 2019

להיות רזה בשבעה שלבים (שאריות מארכיון הבלוג הישן)





לתומי חשבתי שבתקופה הזו כבר אפצח בסיבוב הרצאות ברחבי הארץ לקידום ספרי "להיות רזה בשבעה שלבים". הייתי אמור כבר מזמן להצטלם לכריכת הספר כשאני לבוש חולצת כותנה צמודה החושפת גוף מעוצב, על צווארי חוט מדידה ועל פניי חיוך מטומטם. חיוך כזה של מנופחים בחדר כושר, כאלה שללא מראת קיר צמודה עלולים לשים קץ לחייהם בכל רגע.
אני מנסה להתנחם בכך שעשרים ושניים הקילוגרמים שכבר הורדתי לעולם לא יחזרו, ומזכיר לעצמי שצריך מפעם לפעם לחזור ולתרגל את השלב הראשון בספר. אז אני ניגש למגירה בה נמצאים שלושת "הממכרים הבזויים", מסדר אותם על השולחן ומנופף מולם עם האצבע, ובטון תקיף אני אומר: "בורקס, אני בז לך! שוקולד, אני בז לך! פיצה, את מאכל בזוי, אני בז לך!".
הקלה. לחשוב, לחשוב חיובי. בסך הכל נשאר לי להוריד עשרה קילו. בשביל הבריאות. ועוד עשרה בשביל האסתטיקה, אבל אסתטיקה זה מושג כל כך מופשט, שעדיף להשאיר את העיסוק בו לשוחרי פילוסופיה. עשרה קילו, כן, אני יודע שזה קל. פשוט צריך להתעקש וללכת לחדר כושר ולהתבונן במתאמנים ולהבין שכמו בכל החידות בעיתון, גם כאן התשובה במנופח.
שלב מספר 2: חדר כושר.
למתבונן מהצד, או מעמדת ההליכון שמסתובב נורא מהר, חדר כושר מהווה מבט אל הגבריות בצורתה המוחצנת. צורתה הבסיסית ביותר, הייתי אומר. האחווה הגברית המזויפת. התחרותיות הלא מזויפת. ההשוואות הבלתי פוסקות. העיסוק העצמי. חיטוב הוורידים. רבאק, אני מסנן תוך כדי אנחה, אם אני אשמע עוד פעם אחת את השיר "אול ז'ת שי וונט" (איז אנאזר בייבי), אני מעלה באש את הסיר עם אבקת הביצים והסטרואידים שהאנשים האלה ניזונים מהם. יורד מההליכון והולך לעמדת הקבלה. "גליה, זה היום היומולדת שלי, אני מבקש לכבוד היומולדת לבחור שיר". גליה מתעלמת בנימוס, והפזמון הבא שמתנגן הוא "איים סקסי אנד איי נואו איט". יה, רייט. שור. איפה המגבת רטרו שלי, אני עף מפה. עדיף שאלך הביתה להתפנק על איזה מאמר בנושא צנתורים. שזה שלב מספר 3. שלב מספר 4 הוא קריאת כתבות בנושאים מדהימים כמו "נפלאותיה של האפונה הירוקה" (ובמקביל-חדר כושר). שלב מספר 5: הימנעות מוחלטת מקריאת כתבות עדכון על משקלם ומצבם הבריאותי והנפשי של המנצחים הגדולים בתוכנית "לרדת בגדול". אה, כן: ובמקביל - חדר כושר.
שלב מספר 6 (לא סתם מודגש): היזהרו ממוקשים מנטאליים.
דוגמאות למוקשים מהסוג הזה:
"אני מדמיין או שקצת רזית? (קצת??)
או יותר גרוע: "מתי מתחילים דיאטה?" (ביוני שעבר התחלתי)
או, כמעט הכי גרוע: "מה שחשוב זה לא איך שאתה נראה, אלא איך שאתה מדבר" (באמת תודה לך, חזיר טריאתלונים שכמוך..שלא שוכח לציין בכל משפט שני שהוא טייס קרב במיל' ויזם הייטק)
הכי גרוע: "יש לי מישהי להכיר לך"
"מה, שמנה?"
"למה שמנה, למה אתה מנייאק? מלאונת"
"מצטער, אני בקטע שטחי כזה עכשיו של להרזות. לא יוצא עם שמנות"
שלב מספר 7: נפחו את האגו
אם בכלל תמצאו אותו. רמז: לא בטוח שתצליחו. אבל תמיד כיף לחפש. לכו תדעו, אולי הוא השאיר מכתב לפני שהוא עזב. אני מנסה להחזיר אותו אלי בכוח הרוח. יושב על הבר ואומר לעצמי: תהנה מהרגע. אתה עוד תתגעגע לרגעים האלה של השלווה. הרי בעוד חודשיים…סליחה, בעוד חמישה-שישה חודשים, לא תוכל לשבת ככה ברוגע בפאב. תהיה חייב להגיב כל הזמן, לתת אישורים לבנות שינסו ליצור קשר עין. עכשיו שב בנחת, תתרווח. אתה אוויר. אם אתה אוויר, לפחות שיהיה אוויר נעים. שתה משהו.
כעבור שעה
שעה חולפת ואתה לבד על הבר. ואז אתה אומר לעצמך: צריך להתאמן בלהגיב. כן, אימון עצמי שכזה.
"אם אני בא לפה הרבה?…משתדל, את יודעת".
הברמנית רואה מישהו שמדבר אל עצמו והיא עוקבת בדאגה.
"בן כמה אני? בן כמה אני נראה לך? – ….ארבעים? מה ארבעים, מה את רצינית? הוספת לי כרגע ארבע שנים ומשבר גיל"
(רושם לעצמי בפנקס: "שלב מספר 8: אל תהיו קשים מדי עם עצמכם")
הברמנית נסערת במקצת, והיא מתקרבת. "מה אתה עושה?"
"מתאמן".
"מתאמן במה?"
"מתאמן בלהגיב לבחורות שמתחילות איתי. כאילו, לא עכשיו. בעוד חמישה, שישה חודשים, כשאהיה רזה ויפה".
"יואו. זה הכי פתטי. סליחה שאני אומרת".
"מה פתאום, לא נכון. זה לא הכי פתטי. הכי פתטי זה להסניף חגיגת, ואני ממש לא שם. חוץ מזה, זה לא אני המצאתי. זה כתוב בספר שעוד מעט ייצא: "לרזות בשבעה שלבים"
"ובאיזה שלב אתה?"
"סליחה, לרזות בעשרה שלבים". אולי תעזרי לי להתאמן? את תהיי הבחורה שתתחיל איתי, ואני אהיה אני בעוד חמישה חודשים. הולך? זה נורא פשוט. למשל, את באה ואת אומרת לי: 'פשש..איזה קוביות בבטן יש לך, כמו חבילת שוקולד בלי הנייר כסף'.
"אה..נראה לי שנכנסים לקוחות. רוצה עוד בירה?"
"מה פתאום עוד בירה. בירה זה משמין.
הארה
פתאום מגיע רגע שבו אתה רואה את עצמך מהצד. ברגע הזה אתה מביט בעצמך כשעצמך מביט על עצמו מהצד גם כן. זו לא מדיטציה שבה מדמיינים גלי תכלת ודולפינים משתכשכים בחול זיפזיף לבן. זו לא מדיטציה בכלל. אתה פשוט מסתכל על עצמך ומהנהן. כמו הבלתי צפוי בא לקראתך והציף רוחך באור נגוה. והאתה שאתה רואה, מביט גם הוא באתה שהוא רואה, ומבין שהאתה הזה מבין. והאתה הזה מחייך אליך.
"אני?"
"כן", האתה הזה אומר. "אתה".
ידעתי. ידעתי שזה אני. אבל אין מה לעשות. הגיע הרגע, אני אומר לעצמי בקול חנוק ועוצם את עיניי ואז פוקח ומניח על השולחן את טיוטת ספר ההדרכה. מניף אצבע לכיוון הספר ובקול תקיף אני אומר: "ספר הדרכה, אתה מוצר בזוי, אני בז לך".

--
פורסם לראשונה בשנת 2013

יום שלישי, 16 ביולי 2019

פסטיבל הקולנוע ירושלים 2019 - רשמים מוקדמים





לפני כמה שנים טובות, כשהייתי כתב תרבות סקרן בעיתון גלובס, הוזמנתי לסיור תרבותי-תיירותי בשם "מסטוץ לקשר". מי שיזם והעביר את הסיור היה קולנוען צעיר בשם יוסי עטיה, שנכנס לדמותו הבדיונית של קואצ'ר לענייני זוגיות. הקהל נותר בתפקיד עצמו, כמשתתף פעיל – רווקים ורווקות תל אביביים עם ניצוץ בעיניים, וגם כמה זוגות סקרנים - מה שלא הפתיע את עטיה ("כל זוג הוא פוטנציאל לרווקות"). זאת הייתה הפעם הראשונה שחוויתי מופע רחוב קומי כל כך מקורי. זה היה פרינג' אמיתי. שוטטנו בין פאבים ובתי קפה במרכז תל אביב שהיו אז מחוזות פופולריים לדייטים, התבוננו בכמה כאלה מרחוק וגם מקרוב, כשברקע הקואוצ'ר שגילם עטיה מצביע בהומור על חולשות אנושיות שכיחות, ומסמן את ההרגלים שמשמרים את הסטאטוס (אולי בגלל שהייתי נתון במשימתי העיתונאית לא ממש הפנמתי, אבל זה כבר נושא אחר). בראיון שקיימנו למחרת עטיה סיפר שהסיור הינו השראה לסרט באורך מלא עליו הוא שוקד – סיור רחוב תיירותי בעקבות פיגועים בירושלים בימי האינתיפאדה השניה.

כשמונה שנים מאז אותו ראיון (עכשיו בדקתי), יצא הסרט. שמו "נולדתי בירושלים ואני עדיין חי", ועטיה ביים אותו בצוותא עם דוד אופק. צפיתי בו לאחרונה, במסגרת הקרנות האקדמיה לקולנוע לקראת טקס פרסי אופיר. אם ב"מסטוץ לקשר" ההבדלים בין עטיה לבין דמות הקואוצ'ר מטושטשים במכוון, בסרט אין כל טשטוש – עטיה מגלם פחות או יותר את עצמו, בהומור ובכאב, ובכנות נוגעת ללב. התסריט מעולה, זה אולי אחד התסריטים הטובים ביותר שנכתבו פה. עטיה של ירושלים קושר בין יחסי תלות של אב ובן על רקע מותה של האם לבין הימנעות מאינטימיות (בקשר שנראה מבטיח אך במהרה מתפורר), בין טיפול עצמי בפוסט-טראומה באמצעות הסיורים שמנציחים פצע מדמם, לבין הדחקת הצורך לעזוב את העיר ולהמשיך בחיים, בין מחסום יצירתי למחסום נפשי, כשהשחקנית ליהי קורנובסקי, בתפקיד בת הזוג, משכנעת בתצוגת משחק טבעית ומלאת קסם. לקראת סוף הסרט, הדהד בראשי משפט יפה של עטיה שחתם אז את אותו ראיון: "המדד להצלחה או לכישלון הוא מאוד מופשט. בדיוק כמו אהבה, הגשמה עצמית, אמנות. הרצון להגשים את עצמנו בכל תחום ולהצליח, הוא קרקע בטוחה לכישלונות, וגם קרקע טובה להומור". אחרי ההקרנה ניגשתי לעטיה בהתרגשות ואמרתי לו "אתה הצלחת, ואתה עדיין לא מבין את זה".



"נולדתי בירושלים ואני עדיין חי" יוקרן במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים, שבה נכלל סרט נוסף שבו הדמות הראשית מבוססת במידה רבה על דמותו של הבמאי: "קצפת ודובדבנים" של גור בנטביץ'. סרט ארס פואטי שעוקב אחר במאי קולנוע נרקיסיסט כבן 50, שחווה טלטלה רגשית קיצונית ביום שבו יוצא לאקרנים סרטו החדש (כן, שמו "קצפת ודובדבנים"). הטלטלה הרגשית הופכת לחרדה, ובשלב מסוים הגיבור ניצב על סף התקף פסיכוטי. בשיאו של הסרט, כאשר חייו של הגיבור מצויים בסכנה, מגיע הגיבור לתובנה עמוקה (שלא כהרגלי, לא אעשה ספוילרים). בראייה לאחור, העלילה כולה מתנקזת לאותם רגעים. הרגשתי ששם, בנקודה זו, הסרט אמור להסתיים. אבל הוא לא, וההמשך מאותה נקודה דמה בעיניי לסוף נוסף, מה שגרם לי להרגיש שבמידה מסוימת בנטביץ' הטיל ספק באותה תובנה.  
מאידך, הדבר לא פגם במידת ההנאה מהסרט. בנטביץ' במאי מבריק, והוא סוחף בתשוקה שלו לקולנוע ולאהבת הקהל. והוא לוקח סיכון במודע, כשהוא כמו אומר לקהל: אני זקוק לאהבה שלכם – שתאהבו את הסרט שלי. הוא כל כך חרד מפידבק שלילי, מדחייה, מאדישות, שהוא משתמש ביצירתו כעל תקן מציאות חלופית, בה הוא קובע את התגובה החיצונית ליצירה. זה אמנם לא מפחית במאום מהסיכון הנפשי, אבל זה מאפשר את ההתמודדות.

שמעתי* לא מזמן את המשפט היפה הזה, ש"האמנות היא היומן של הרגש". משפט שיש בו אידאל, והוא תקף גם באמנות מסחרית כמו הקולנוע - שאף שהיא מונעת מרגש, היא מאפשרת התרחקות מהכרונולוגיה האישית. הקולנוע גם מאפשר התרחקות מה"אישי" ביתר קלות, מה שלעתים מוביל לכישלון אמנותי (פיקאסו היה אומר על זה – כלומר, הוא אמר, רק בצורה פחות מסורבלת - שיצירה היא בעלת ערך רק כשהיא נובעת מתוך מצב רגשי נתון בעת היווצרותה).
בעקבות הצפייה בסרטיהם של עטיה ושל בנטביץ', כמו גם בהקשר אמנותי-אישי אחר, שאלתי את עצמי האם בתהליך היצירה על האמן להתהלך במרחב הפגיעות? כי אזור מסוכן הוא המרחב הזה. התהלכות במרחב הפגיעות אומרת, בין היתר, שאתה מאיר את עצמך במודע באור לא מחמיא. שהחולשות שלך הן רכוש הציבור. שאתה מונע מעצמך הגנות, כי הסרת הפרסונה היא הכרחית. ושאתה עלול לחוות דחייה חברתית ומקצועית, כמו גם משפחתית. יתרה מכך, במידה והניסיון לגעת בקהל לא יצלח, אתה עלול לשפוט את עצמך בחומרה ולפקפק בעצמך, בכישרון שלך, במניעים שלך, ובסופו של דבר לפקפק גם בשפיות שלך.
התשובה שלי היא שאין מנוס מהתהלכות במרחב הזה, שהרי מרחב הפגיעות מאפשר חתירה לאותנטיות במובנה האישי הרחב. ואם אין כוונה אותנטית, אם אין חתירה לכנות, מדוע בכלל לעסוק באמנות? ומהי המשמעות של האמנות, אם היא מרוחקת מהמרחב הזה?
הלוא האמנות היא שמאפשרת הסתכלות פנימית כנה, נקייה מהשלכה, או מכל רמייה עצמית אחרת (אם להשתמש במילותיו של דונלד ו' ויניקוט, עלינו להימנע במודע ממצב שבו העצמי הכוזב מגונן על העצמי האמיתי). היא מאפשרת לנו לטפל בעצמנו, להבין יותר טוב את עצמנו, להבין את האחר, לגעת באחר. זו מהותה.
שלא יובן לא נכון, אני לא מקל ראש בקושי לשאוף לכנות אמנותית. סבא שלי ז"ל, שהיה ניצול שואה, היה אומר ש"בחיים האלה בן אדם חייב להיות חזק יותר מברזל". ולא קל להיות ברזל. לא קל להיות קול אותנטי בחברה שתרה אחר פגמי האחר. חברה שבה התרבות השיפוטית היא כל כך מפותחת, ועוד בתקופת זמן שבה הטכנולוגיה האינטראקטיבית מקדשת את חוסר האותנטיות - עד כדי כך שהמלאכותיות הפכה בה לביטוי אותנטי. הרי כולנו עדים להסתגלות ההדרגתית לשימוש ברשתות החברתיות ככלי להפצה רחבה של תדמית חיובית כוזבת.



כשמדובר בקולנוע, ההסתכלות הפנימית באה לידי ביטוי בעיקר בעיצוב האישיות של הדמות הראשית - בין אם היא מנציחה את דמותו של התסריטאי/במאי, ובין אם היא מרחיקה את דמותו מזו של הדמות הבדיונית. בבניית דמותה של גיבורת "מלכת הלבבות", התסריטאית והבמאית הדנית מאי אל-טוקי לא הותירה פינה שאינה חשופה: בקולנוע, כמו בחיים, אופיו האמיתי של אדם מתגלה בעיקר במצבי קיצון, ובסרט זה, הגיבורה היא זו שיוצרת את מצבי הקיצון. 
הגיבורה היא אן (כבת 50), עורכת דין שמתמחה בייצוג נערות ונערים נפגעי עבירות מין ואלימות. המשרד שלה (ושל שותפה) משגשג, הודות ליכולותיה המקצועיות ולהשקעה יוצאת הדופן שלה בעבודה – היא לוקחת את העבודה הביתה, במלוא מובן המילה: לא רק שהיא עובדת כמעט ללא הפסקה, גם דלת ביתה פתוחה בפני לקוחותיה הצעירים כמעט בכל שעה. לא שגרתי במיוחד, אך זוהי השגרה שלה. בעלה, פיטר, עדיין מנסה להסתגל. לבנות שלהם לא אכפת, הן צעירות מדי. השגרה משתנה כאשר גוסטב בן ה-15, בנו של פיטר מנשואיו הקודמים, עובר לגור בביתם.
הנוף המוריק, הפסטורלי, הנשקף מביתם של אן ופיטר, מצטלם היטב למן השוט הראשון. השוט יפהפה ומתעתע: צילום רחב מבין עצי היער הסמוך. זהו רמז לבאות: רמז לכך שגם יער עבות לא יכול לגפרור בוער. אן מפתה את בנו הקטין של בעלה, הוא מתפתה להתמסר, ואש מאיימת להתלקח.

כצופים, אנחנו מחפשים רמזים למניעים פסיכולוגיים על מנת להסביר התנהגות חריגה של דמות - נסיבות חיים, הפרעת אישיות, או סוגיות באופייה של הדמות שנדמה כי אינן מטופלות. החיפוש טבעי ומוצדק, היות ואין מקום לשרירותיות - דפוס התנהגות חריג מוכרח להיות מנומק מבחינה עלילתית.  
אף שהסרט לא חף מקלישאות קולנועיות (צילום עילי של גרם מדרגות מפותל, צילום רחב של מסדרון צר, אישה בגיל העמידה עומדת עירומה מול המראה ומתבוננת בגופה, בוחנת את קמטי הזמן), התשתית הפסיכולוגית שמובילה את העלילה בנויה באופן מחושב ואמין, מבלי להיגרר להפעלת יתר רגשית.
צעד-צעד מתבררת התמונה: זה לא ריגוש לשם ריגוש. זהו דחף. והפרעת שליטה בדחף מייצרת דפוס. משהו אצל אן חזק ממנה. חזק משיקולים מוסריים. חזק משיקולים מחושבים של סיכון – שכן הסכנה ברורה וצפויה. אין כאן עצימת עיניים מבחינתה – היא יודעת היטב מהו המחיר של לאבד הכל, וכמה היא קרובה לשלם אותו. בכל זאת - היא חווה את זה מדי יום, מן העבר השני של המתרס.   
השאלה המורכבת יותר היא מה הוליד את הדחף, מה מעורר אותו, והתשובה לשאלה הזו ניתנת באופן מאוד מרומז - במובלע, באופן שהוא כמעט בלתי נראה. מה שלא סמוי מהעין – כמו אותה דוגמה לקלישאת המראה, וכמו התפישה האלטרואיסטית של אן במקצוע שבו היא בחרה לעסוק, משמשים כחיזוק חיצוני להבנת המבנה הנפשי שלה. אם פסיכולוג היה מנתח את דמותה, קרוב לוודאי שהיה מוצא אצלה מאפיינים של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית.
"מי את?" שואל גוסטב, בעודו מנסה ליישב את הדואליות באישיותה של אשת אביו. הסב-טקסט של התשובה של אן ברור: הוא יודע מי היא, כי בכל זאת, הוא ההיפוך שלה - היפוך שהוא כתמיד גם השיקוף.
ההופעה של טרינה דירהולם בתפקיד אן היא מופת של משחק. לדעתי כל מי שהיא שחקנית במקצועה חייבת לצפות בסרט הזה. כל שחקנית צריכה לשאוף להציג ביצוע כזה. אני גם חושב שכל חובב קולנוע חייב לצפות בסרט הזה, או יותר נכון: כל אדם באשר הוא.  


--

* למען האמת, קראתי. ראיון עם תמר קרוון במגזין "החיים הטובים". הציטוט שלה. תודה, תמר

* תמונה עליונה: מלכת הלבבות (קרדיט צילום: יח"צ), התמונה באמצע: נולדתי בירושלים ואני עדיין חי (קרדיט צילום: שי גולדמן), התמונה למטה: קצפת ודובדבנים (קרדיט צילום: גיא רז)