מהראש למסך - סדנה לפיתוח דמויות

סרט הוא בראש ובראשונה סיפורה של דמות. לרוב זוהי דמות ראשית, שכל עניינה – עניינם של הצופים. יצירת דמות אמינה, מעניינת ומורכבת, היא לב לבה של המלאכה התסריטאית, והיא דורשת בראש ובראשונה יצירתיות, יכולת התבוננות עמוקה, וכמובן השקעה ניכרת של זמן. זוהי מלאכה קשה, שיש להתמקד בה, ורק בה, בטרם ניגשים לכתיבת התסריט. המהלכים של הדמות, סגנון הדיבור שלה, וכל פעולה שהיא מבצעת, נגזרים מאישיותה, ועל כן, יותר מכל, אופייה של הדמות הוא שמעצב את העלילה. ככל שהדמות מעוצבת בצורה מעמיקה, אמינה ואינטליגנטית יותר, אנו, כצופים, נוכל להזדהות עמה, להאמין לה, להשליך באמצעותה על החיים שלנו, ואף להיות מושפעים ממנה (לטוב ולרע). דמות שמאפייני האישיות ודפוסי ההתנהגות שלה מעוצבים כהלכה, מן הסתם תעורר בנו רגשות ואף תוביל את עלילת הסרט באופן אמין ומרתק. להבדיל מסרט אשר הדמויות שבו לא זכו לממשות אישיותית (וכתוצאה מכך פעולותיהן נדמות כשרירותיות, באופן שלא מתיישב עם התנהגות אנושית טבעית). סרט שכזה – כישלונו מובטח.

         כיצד דמויות חושבות?

כתסריטאים, אנחנו 'מבלים' זמן רב בלחיות חיים של אחרים, כולל את של אלה שאישיותם שונה באופן קיצוני משלנו. ההזדמנות הזו - לאמץ לזמן מה את דפוסי ההתנהגות של הדמויות שאנחנו 'בוראים', ואף להיכנס אל מתחת לעור של כל אחת ואחת מהן, מאפשרת לנו לרכוש מיומנויות התנהגותיות וחברתיות מגוונות (כמו למשל: איך לנצח בוויכוח, איך ללמוד לומר "לא" בלי להרגיש אשמים, איך להיות יותר אסרטיביים, יותר אמפתיים, ובמיוחד איך לגלות שמשקרים לנו).  יתרה מכך - תסריטאים רציניים וסקרנים מונעים בין היתר מתוך דחף להבין אנשים, ובאמצעות זאת הם זוכים לא רק ביצירה בעלת עומק, אלא גם ביכולת להבין טוב יותר את עצמם. לכן, בסופו של דבר, עבודה מעמיקה של עיצוב, בנייה ופיתוח של דמות, מאפשרת לנו לטפל בעצמנו – לנסות ולשפר היבטים באישיות שלנו שאנו חלשים בהם, לעורר את המודעות העצמית שלנו, לעודד את הערך העצמי שלנו, ובשורה התחתונה: לשפר את איכות חיינו (למרבה הצער, לא מבחינה כלכלית).

על מנת להיכנס לראשה של דמות, עלינו להכיר את הדמויות שלנו בדומה לאופן שבו פסיכולוג מכיר את מטופליו. עיצוב דמויות בצורה מעמיקה, יאפשר לבצע את פעולותיהן הטבעיות בהתאם לאישיותן, כך שהשימוש במידע נרחב אודות הדמויות, יהפוך כל סצנה בתסריט לרגע אמיתי.

הסדנה הינה עיונית ומעשית, ומטרתה להעניק למשתתפים בה ערכים וכלים משמעותיים לכתיבת תסריט מקורי. עיקרם:

*לפתח, לעצב ולבנות דמויות אמינות, מורכבות ובעלות עומק

*לפתח יצירתיות וחשיבה יצירתית.

*לאמץ תהליכי חשיבה ביקורתית ולשפר את יכולת ההתבוננות הפנימית

*לרכוש מיומנות בפיתוח רעיון לכדי תסריט או סיפור כתוב

הסדנה היא בת חמישה מפגשים. המועד הקרוב ייפתח ביום ד', ה-1 בינואר 2020.

ליווי אישי - ייעוץ ועריכת תסריט

במהלך השנים תרמתי מניסיוני בניתוח סרטים לשורה ארוכה של תסריטאים ובמאים. עם הזמן ניסחתי כמה כללים מנחים לשימוש עצמי – כעת לשימושכם:

*להיצמד תמיד לרעיון המקורי

*להיות כנים כלפי היצירה וכלפי עצמכם (שזה אותו הדבר)

*התסריטאי הוא הפוסק האחרון (ולא עורך התסריט)

*אין נושא שהוא טאבו – יש נושא שלא מטופל לעומק

*להתעלם מקולות דמיוניים שמפריעים לנו להיות נאמנים לעצמנו.

*להיזהר מצנזורה עצמית, מסירוס עצמי – מקורם בפחד מפני דחייה

*לזכור שבני אדם מסוגלים להכל (אבל צריכה להיות להם סיבה מנומקת)

*המציאות לא עולה על כל דמיון – המציאות היא פרי הדמיון

*חוסר חמלה כלפי דמות מעיד בעיקר על היכרות לא מעמיקה עם הביוגרפיה שלה

*החוכמה היא להעביר ביקורת חריפה  בעדינות יתרה

נוסף על היכולת להעריך איכות של תסריט ושל רעיונות עלילתיים, צריך להיות טוב בלהדריך, ולא פחות מכך - צריך לאהוב להדריך. לשמחתי, גיליתי שאני מאוד אוהב להדריך. זה הביא אותי לנסח כלל נוסף, שהוא למעשה ה"אני מאמין" שלי לגבי מה זה אומר להיות תסריטאי ומה נחוץ לטפח:

לחקור את נפש האדם, את הרחוב, את החיים המשתנים ללא הרף. ללמוד כל הזמן, לכתוב כל הזמן, לקרוא, להתנסות, להשקיע משאבים אישיים על מנת להתפתח אישית ומקצועית, ולשאוף למצוינות. 

אשמח לעבוד עם כותבים שלוקחים את הכתיבה ברצינות.

צרו קשר ונדבר,

מתן שירם   

054-6377965

shiramatan@gmail.com

הדמויות שאנחנו לובשים (תקציר הרצאה)

"אנחנו מה שאנחנו מעמידים פנים שאנחנו, כך שעלינו להיות זהירים מאוד לגבי מי שאנחנו מתיימרים להיות" (קורט וונגוט)

בין אם נודה בכך ובין אם לא, קיים פער בין מי שאנחנו לבין הדמות שאנחנו לובשים. פער זה נוצר במרחב שבין המודע ללא מודע - בשילוב שבין חוסר כנות מודעת (עיצוב פרסונה) לבין חוסר כנות לא מודעת (חוסר מודעות עצמית). זהו פער שחשוב לצמצם, כיוון שעלינו לשאוף להיות מי שאנחנו באמת ולחיות את חיינו בכנות - להיות אותנטיים כלפי עצמנו, מה שיוביל באופן טבעי לאותנטיות ביחסים בינינו לבין הסביבה (על פי הבודהיזם, חוסר כנות מוביל לחוסר כנות בתודעה, מה שעלול להוביל לאבדן דרך).

אם נשאל את עצמנו מדוע לכולנו יש בעיות עם הסביבה, ככל הנראה נגיע ליותר מאשר מסקנה אחת, אולם סביר כי המסקנה אליה רובנו נגיע היא שהבעיות שלנו עם הסביבה נובעות בהכרח מהבעיות שלנו עם עצמנו. המסקנה הזו אינה נעימה, אך היא עשויה לסייע לנו להתמודד עמה בבואנו לברוא דמות בדיונית, כיוון שכמו על המסך, כך בחיים: המסע שעובר הגיבור הוא לעולם מסעו הפנימי של האדם הכותב אותו.

בבסיס ההרצאה עומדת גישה ייחודית אשר מציעה לבחון את עצמנו באמצעות ההתנהגות של הדמויות שאנחנו, ככותבים, בוראים. על פי גישה זו, התבוננות בבחירות של הדמויות שלנו תעלה את רמת המודעות העצמית שלנו ותוביל אותנו להתבוננות פנימית. אנחנו נבין את עצמנו טוב יותר דרך הבחירות של הדמויות, כי בבחירות שלהן, הדמויות משקפות את הלא מודע שלנו. למעשה, זהו מסע חיפוש – מסע אל מעמקי הנפש, ששיאו בהתגלות של תובנה עמוקה אשר תשפיע על שארית חיינו.   

זהו כוחה של האמנות, וזו מהותה - האמנות היא שמאפשרת הסתכלות פנימית כנה, נקייה מהשלכה או מכל רמייה עצמית אחרת. היא מאפשרת לנו להבין את האחר, לגעת באחר, להבין את עצמנו טוב יותר, ועל-ידי כך גם לטפל בעצמנו.

במהלך ההרצאה נבחן גם את עצמנו וגם את הדמויות שיצרנו במגוון סיטואציות מחיי היומיום, נלמד איך להיכנס לראש של דמות וכיצד דמויות חושבות, ונקבל הצצה לתהליך היצירתי אותו עובר תסריטאי בעודו מפתח סיפור פרי דמיונו.

משך ההרצאה: כשעה וחצי, כולל שאלות ותשובות 

לילה בחיפה

עולה במדרגות אל מרכז הכרמל
רגל אחת לפנים, רגל שנייה ללא תחושה
כה הולם את סופה של תקופה לא צפויה.
אני די בטוח שפעם היו כאן יותר מדרגות
ייתכן שמשנה לשנה הן נעלמות, או שהזיכרון שלי בוגד בי,
או שהן נעלמו כמו שנעלם כל מה שאפשר לבנות עליו או במקומו
כפי שנעלמים בעלי החיים שאין בהם צורך מתועש.

*

אם המצלמה שבמרכז התקרה
בחדר בית המלון הצנוע לכאורה
הייתה יכולה לצלם הזיות
מבעד אגלי זיעה
ועור רותח מחום
ודם שנקרש בפס גומיית הגרביים
היה זה צילום מפואר
של מחשבות בלהה בערות מוחלטת.

לילה בחיפה. אדם קודח
ועד שהוא נרדם, וגם כשהוא נרדם
במת תאטרון עגולה מעץ סובבת מעליו
שחקנים דוברי שפות זרות מאופרים בכבדות
מושכים אותו אל מחוץ למיטה
וכשהוא מתנגד, חלל החדר לפתע מתרחב
והחלון הופך למרפסת רחבה
ובחוץ שדה קרב. יריות ועוד פגז. ואבק סופה
וצרחות חיילים ואמהות ותיירים
ובדלת שירות חדרים
שחקנית מחופשת למישהי מהעבר
מניחה על הסדין מגש ועליו ארוחת בוקר.
מנסה להגיד לה: זה לא הגיוני, עכשיו לילה בחיפה
ובוערת לי הרגל, ובאוויר החדר ריח סכנת כריתה
והיא מושכת בכתפיים כמו לא מבינה שום דבר,
ונוקבת בסכום, שאם היה לי אותו אז כנראה שבאמת
הייתי מזמין ארוחת בוקר בשירות חדרים
ולעזאזל השעה

ובבוקר. מיטה מוכתמת זיעה
ורגל נפוחה מזוהמת, בסכנת כריתה

פסטיבל הסרטים חיפה 2019 - רשמים מוקדמים

ברוסיה של ימינו, הכבוד העצמי של נשים איבד את ערכו - זו התימה המרכזית ב-"בית ספר לפיתוי", סרטה התיעודי החדש של הבמאית אלינה רודניצקאיה, שיוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה שייפתח במוצ"ש הקרוב. 

במהלך שבע שנים ליוותה רודניצקאיה שלוש נשים צעירות, החל מהתקופה בה היו תלמידות מסורות בבית הספר לפיתוי – מוסד שתנאי הקבלה אליו קשים, אבל מהסיבות ההפוכות – ואל מעבר לתקופה בה מומשה מטרתן: מציאת גבר בן המעמד הסוציו-אקונומי הבינוני (לכל הפחות), ומיסוד היחסים עמו. 

התימה השניה של הסרט היא האחריות של המציאות השלטונית, הן הנוכחית והן ההיסטורית, למצבן החברתי ולמעמדן הלא מזהיר של נשים ברוסיה בהשוואה לגברים (שגם מעמדם לא מדהים במיוחד). 

מבחינתן של לידה, ויקה ודיאנה – שלוש הדמויות הראשיות בסרט, הרשמה לבית הספר המפוקפק הזה היא בבחינת האופציה האחרונה לשיפור מצבן. לידה מנהלת רומן עם גבר נשוי שלא מראה סימנים של רצון להפרד מאשתו, ויקה מרגישה אבודה בעולם וללא ביטחון כלכלי שיבטיח יציבות לה ולבנה הצעיר, שנולד במסגרת יחסים קודמים, ודיאנה, שמחפשת מישהו שיעמוד בקריטריון היחיד, כך נראה, שהיא מציבה: מישהו שיהיה טחון בכסף. 

בבית הספר הן לומדות ריקוד, עמידה בטוחה, ובעיקר הן לומדות מה שגברים לכאורה רוצים, ומי שמלמד אותן "מה גברים רוצים" הוא גבר בגיל העמידה שברמה הכי פרימיטיבית מחבר אותן למיניות שלהן, לביטוי חושני אותנטי, ולרגש אקסטטי, יצרי. זה כמובן עובד. האם זה מספיק? בואו נגיד שלא צריך ספוילר בשביל לגלות את התשובה.

לפני שלוש שנים הוקרן בפסטיבל חיפה "פיתוי בע"מ", סרט תיעודי ישראלי אותו ביימה ענת וובנובוי, שעסק בפופולריות העכשווית של סדנאות שמטרתן להכשיר גברים רווקים (תל אביבים בעיקר) להשיג בחורות. על פניו, ההשוואה בין "פיתוח בע"מ לבין "בית ספר לפיתוי" היא יותר מאשר מתבקשת. מעבר לעובדה שבשני הסרטים אף תלמיד או תלמידה לא באו במטרה לחפש אהבת אמת, שני הסרטים צולמו באותה תקופה, במדינות שונות אך בעלות מאפיינים תרבותיים, חברתיים וכלכליים די דומים. בסרט הישראלי, הקונספט של המדריכים היה ללמד את התלמידים איך להקטין את ביטחונן העצמי של נשים על מנת להעלות את הביטחון העצמי האישי שלהם. בסרט הרוסי, סט הכלים שרוכשות התלמידות מאפשר להן לשדר לגבר הפוטנציאלי שמולו ניצבת אישה קטנה, כנועה, אבל כזו שלא משעממת במיטה. מישהי שהיא גם מרצה וגם סקסית, ואם יש לה בעיות אישיות- שפשוט תסתיר אותן. האם בכך מסתכמת ההשוואה? הייתי רוצה להגיד שכן, ובכך לפתור את עצמי מהתעסקות לא נעימה בסוגיות חברתיות נפיצות.

.

"לב העולם" (רוסיה, 2018). איזה יופי של סרט. מגיע אלינו באיחור של שנה 

(הוא הוקרן לראשונה בפסטיבל טורונטו אשתקד), אבל כמה טוב שהגיע.

אני יכול לכתוב בלי סוף על כמה שהסרט הזה הוא הישג קולנועי מדהים. 

לעבוד על הסט עם כל כך הרבה בעלי חיים, להפוך אותם לדמויות אינטגרליות בעלילה, זה מצריך אינספור ימי צילום. זאת כמעט התאבדות מבחינה הפקתית. ולהציג תוצאה כל כך מושלמת, כל כך אורגנית מבחינת חוויה, זה בלתי נתפש כמעט. לא ברור לי איך זה שהסרט משובץ בקטגוריה זניחה יחסית ולא במסגרת התחרותית החשובה של הפסטיבל ("תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי"). אולי בגלל שהוא ישן? לא, זו לא סיבה מספיק טובה. לא יודע. יודעים מה, אני אברר את זה.

הסרט מדבר על הצורך להיות נאהב ועל חוסר היכולת להרגיש נאהב, על הכמיהה לחום ולאהבה והפחד להיקשר בשל החשש להינטש, ועל המחיר שמשלמים על פצעי נפש שלא מגלידים. איגור, וטרינר בשנות העשרים לחייו, הוא גיבור הסרט. הוא חווה ילדות קשה והוא ניתק קשר עם אמו ומשפחתה. הוא עובד וחי בחווה חקלאית משפחתית באזור מבודד יחסית. משפחת החוואים היא הדבר הקרוב ביותר למשפחה – מבחינתם הוא חלק מהמשפחה. השקט והנוף והטיפול בבעלי החיים מעניק לו שלווה יחסית, אך איגור הוא פוסט טראומטי לא מטופל, וכשבתו של בעל החווה מנסה להתקרב אליו אינטימית, כשבמקביל נוצרים חילוקי דעות מקצועיים בינו לבין אביה – חילוקי דעות שגולשים אל מעבר ליחסים המקצועיים ויוצרים אווירה של כעס ומתח, הסערה הפנימית הולכת וגועשת. כשאיגור מתבשר על מותה של אמו, המוצפות הרגשית מאיימת להשתלט ולהחריב הכל.

אנושיות היא תכונה חשובה והיא כלי קולנועי יקר ערך. האנושית של התסריטאית והבמאית נטליה משצ'אנינובה כלפי הדמויות, הרגישות שבה כל דמות מטופלת, זה מורגש היטב. ביד אמן בוטחת ובמיומנות יוצאת דופן היא מנווטת בין העולמות של כל אחת מהדמויות, ויוצרת עולם עלילתי שלם ונוגע ללב.  

אני רוצה שתלכו לסרט האנושי והמקסים הזה.

"סוג של שתיקה" סרט הביכורים של מישל הוגנאוור (צ'כיה, הולנד, לטביה, 2019) מבוים נהדר, אבל כתוב לא נכון. הוגנאוור ראוי להערכה על עבודת שחקנים מרשימה, על שפע של רעיונות ויזואליים מעניינים, על כך שהסרט אסתטי מאוד ומהוקצע. 

אבל הוגנאוור לא נכנס לראש של מיה, הדמות הראשית, הוא לא עיצב את האישיות שלה מספיק בשביל לנמק את השינוי הקיצוני בהתנהגות שלה, ולכן המהלך הפסיכולוגי שהיא עוברת לא מוצדק ולא משכנע. והמהלך הזה הוא לב הסיפור. כשהמהלך הפסיכולוגי של הדמות לא משכנע, כל המסע הרגשי שלה הופך מלאכותי, וזה מה שמוטט את הסרט. 

עיצוב דמות בצורה מעמיקה, היה מאפשר לדמות לבצע את פעולותיה הטבעיות בהתאם לאישיותה. לכתוב מותחן פסיכולוגי מבלי להבין את ה-DNA הרגשי של הדמות, ומבלי לשרטט את הרקע הפסיכולוגי של הדמות, זהו מעשה אבסורד. מישהו בהפקה המושקעת  הזו היה צריך להסב את לבו של הבמאי לכך.

וזה לא הכל. הסרט מספר סיפור על משפחה, על התנהגות מוזרה של הורים, על שיטות חינוך שאמורות היו לעבור מן העולם. לקראת סוף הסרט, מתברר שמשהו מופרע עומד מאחורי האג'נדה החינוכית המשפחתית. משהו שמשותף לקהילה לה שייכת המשפחה. אבל הסיפור האמיתי מתגלה רק כשהסרט מסתיים – על גבי כתוביות הסיום, ומותיר טעם של פספוס. אותי הוא הותיר משתאה: אז זה בעצם סיפור על כת עם סניפים בכל העולם, מה שראינו עכשיו? זה לא סיפור של קהילה קטנה? זה מבוסס על אירועים שקרו? מדובר בתוכנית שטנית מתוכננת היטב? האמת, נשמע כמו רעיון טוב לסרט.

קרדיט תמונות: יח"צ הפסטיבל. התמונה למעלה היא מתוך "סוג של שתיקה", התמונה באמצע היא מתוך "בית ספר לפיתוי" והתמונה התחתונה היא מתוך "לב העולם". 

עקבות האתמול בשעה שהשמש שקעה

לאחרונה הרשיתי לעצמי להישכח. הרגשתי שהעולם צריך קצת שקט ממני. חשבתי לקחת זמן ולנדוד. לשוטט. להיות דג יבשה. להמשיך לכתוב תוך כדי תנועה מתפזרת. לחשוב עוד.

לפני כמה ימים ארזתי תיק ונסעתי למדבר. נסעתי להתגעגע, ובאופן כללי להרגיש משהו חם מופנה כלפיי. מעבר לזה, התגעגעתי למדבר. לגוון האחיד של הנוף. לתחושת הרוגע. לשקט של הלילה, המלווה בציוץ צרצרים רחוק. לגשם של כוכבים שנעצר תמיד במרכז השמיים.  

לקחתי רכבת לבאר שבע וכל הדרך דמיינתי איך יהיה. "כמו סיני, רק בלי ים ובלי איילנד גויאבות...כמו סדנת ריברסינג בלי הנשימות...כמו סדנת ויפאסנה בלי השתיקות. המדבר. זה אתה שיוצר את המדבר שלך. "המדבר שבפנים" - היה סרט כזה, מאורוגוואי אני חושב. לא משנה, אתן גם ככה לא מקשיבות", אמרתי לשתי החיילות עם האוזניות שישבו מולי, שהיו שקועות בהאזנה למוזיקת פופ חסרת נשמה.  

חוף הים

פעם הליכה על שפת הים הייתה אחת ההנאות הגדולות שלי. גם בחורף. ללכת יחף, להיטלטל עם הרוח, לעצור כדי לבהות במי האינסוף, שהקצה הקרוב שלהם מכסה את כפות רגליי. בשבוע שעבר, כשהבטתי בשורות הגלים המתקצפות לפני החוף, הרגשתי שאני לא חלק מזה. כאילו שאני צופה בגלים דרך איזשהו מסך, באיזו סדרת טלוויזיה שיש בה סצנה של ים. בכלל, בתקופה האחרונה קרה לא אחת שהרגשתי שאני כלוא בעולם שפעם הייתי יודע ליהנות ממנו. אמנם הקפדתי לעשות את אותן הפעולות של ההנאות הקטנות שיש לעולם הזה להציע, ושאני מחבב, אבל לא באמת נהניתי.

התבוננתי בזוגות מתהלכים חולפים על פני, בנער שזורק כדור טניס לכלב שנושך גל ורק אז רץ לתפוס את הכדור. באימא צעירה שבונה עם הילד שלה ארמון בחול. באמת, עם כל כך הרבה חול, למה להסתפק במועט? יאללה, שיהיה ארמון. אחר כך הבטתי באופק בשעה הכי יפה של היום. השקיעה. והנה דייגים שתפסו בחכה דג שהקיבה שלו מלאה במי ביוב ופלסטיק. והנה תיירים שבאים ושואלים אותי איפה אפשר לקנות סמים ואני משקר שאני לא יודע.

ניסיתי להבין למה אני חווה את התחושות האלה דווקא עכשיו – דווקא בזמן הכי גרוע לחוות אותן. אני צריך להיות במיטבי עכשיו, אני הרי הולך לקראת העתיד. הדבר היחידי שכן הבנתי הוא שאני לא יכול להיות במיטבי כעת. כי אין בי שקט. יש לי בראש אורגיה של חרדות. דיסהרמוניה פנימית מזעזעת. חשבתי שאולי אני צריך לשנות את ההסתכלות. גם מבחינת כתיבה. אז ניסיתי לכתוב על ערב שלא התרחש במהלך מסע שלא התקיים, באזור עם נוף עוצר נשימה של מדינה רחוקה שאיננה קיימת. חשבתי לפתוח בציטוט מפי משורר מפורסם שלא פרסם שיר מימיו, או מפי פילוסוף המתאבל על נטישת התודעה שלו, ואחר כך, אם יישאר לי זמן, אז ללכת ולהחמיא לשחקנית קולנוע על תפקידה המזהיר בסרט שעוד לא צולם.

"המפה שלך היא שביל לא מסומן", אמרה השחקנית והניחה כף יד מנחמת על כתפי.

"המפה הפסיכולוגית שלי?", תהיתי בקול רם.

"לא, אידיוט", התערב המשורר. "המפה שתוביל אותך אל ההר".

"ומה שחשוב לדעת על טיפוס הרים, זה לשאול את עצמך איזה מן טיפוס אתה", הוסיפה השחקנית (או קבעה נחרצות, אני כבר לא זוכר בדיוק).

"אני נוסע למדבר. לא נראה לי שאטפס על שום הר. אני עייף מדי פיזית ונפשית"

הפילוסוף הנהן בהבנה מהולה בהזדהות עיוורת, השתהה כמה רגעים  - כנראה בניסיון לנסח איזושהי תובנה בעלת עומק, ואז אמר ש"זה כמו שאתה רוצה לכבס את המכנסיים אבל שוכח שיש לך בכיס חבילת מסטיקים. ואז אתה מפעיל את מכונת הכביסה ואומר "שיט, המסטיקים", ובסוף כשהמכנסיים נקיים ויבשים, אתה שולח יד לכיס ומוציא משם עוגיית מזל במילוי מוצרלה, ואז אתה נזכר שאתה בעצם טבעוני".

לקחתי כמה רגעים כדי לנסות להבין.

"מה אתה רומז בעצם?", שאלתי. "שהאושר הוא זמני?"

"לא, לא, לא", התפרץ שוב המשורר. "הוא אומר לך את האמת בפנים: שהבלתי מושג הוא אתה"

"מה?"

"הוא צודק", אמר הפילוסוף. "תחשוב על זה. תחשוב ותשלח לי במייל את המחשבה שיצאה לך"

ניסיתי לחשוב. האם אני האויב של עצמי? האם אני מוותר לעצמי במסווה של התמודדות עם הבעיה?

תחנה מרכזית באר שבע. בדרך לאוטובוס למצפה רמון

בדיוק כשהתעוררה בי איזושהי מחשבת זן, הגיע התור שלי במאפייה. "תן לי את הבורקס הכי שמנוני שלך", אני אומר למוכר, שמביט בי כמי שעיניו פגשו לראשונה תימהוני שבא מרחוק.

"יש פטריות ונשאר אחד אחרון עם תרד".

רציתי להסביר לו שמצאתי משמעות בחיים, ואז מצאתי שהמשמעות היא רק בת לוויה במסע - שהיא לא התכלית. אבל לא היה לזה זמן, והתור מאחורי הלך והשתרך. 

"יודע מה, תביא את הזה עם התרד"

האוטובוס שועט קדימה ואני לוקח כמה צעדים אחורה ומתמסר לשחזור כרונולוגי של השנים האחרונות. מנסה למצוא חיזוקים עצמיים ולהיאחז בהם. מקיף בעיגול גם כישלונות – אין מה לעשות, אין מנוס מזה - ונזכר במה שהבטחתי לעצמי אתמול כשארזתי את התיק: לנסות להגיע להשלמה עם מי שאני. לשאוף לקבלה עצמית מוחלטת. נכון שזה לא קל, אבל קשים עוד יותר הם הייסורים. קבלה מוחלטת...הלוואי והייתי מקבל את עצמי כמו שאני מקבל את הקרובים אלי.

בנסיעה הלא אטרקטיבית הזו בקו 65 דרום, עם התיק על הפרצוף שלי מרוב שאין מקום באוטובוס, אני מרגיש כמו אינדיאנה ג'ונס של הנפש, שמגלה אוצר: אוסף בלתי נדלה של חולשות. זו כבר התחלה טובה, אני אומר לעצמי. בכל זאת, האידיאל השאפתני של הפסיכואנליזה, והפסיכולוגיה בכלל, הוא לחתור אל הלא מודע - לחשוף בפנינו את הלא מודע שלנו, או במילים אחרות: להפוך את הלא מודע למודע. נרצה או לא נרצה, האמת נמצאת שם. אבל להיחשף אל הלא מודע, לא אומר בהכרח שצריך לפעול על פיו. לעתים דווקא ההיכרות שלנו עם הלא מודע תביא אותנו לאי נקיטת פעולה. כי אם חושבים על זה, אי נקיטת פעולה היא גם פעולה. אבל אני בקטע של לנקוט. אני מנסה להסתכל על הלא מודע כאל מאגר מידע עמוק ואמין שמאפשר לי להגיע לבחירות טובות יותר עבור עצמי. אבל בשביל זה אני צריך שקט נפשי ושלווה פנימית עמוקה – והייתי בספק באשר לסיכוי שלי למצוא.

תחנה אחרונה: תחנת מעבר

זהו, נראה לי שהגעתי. אני ברובע אמנים בשם "רובע דרכי הבשמים" שבקצה מצפה רמון, מכתת רגליי לעבר מֵעֵבֶר – מקום שיתברר כמעורר השראה, ושמוגדר, ובצדק, כמרחב לינה, יצירה והתרגעות. והוא הרבה מעבר, האמת.

"מה הביא אותך לפה?", שאלה הבחורה בעמדת הקבלה, באנגלית עם מבטא אוסטרלי לא כבד במיוחד.

"וול..איי סינק איים אין אה קרוס רוד. איי מין, איים אין א קרוס רוד"

"קרוס רוד! ז'תס נייס"

אותה בחורה נמנית על צוות המתנדבים במקום, והיא הופיעה מאוחר יותר, בשעות הערב של אותו יום, עם שירים שלה ושל אחרים במסגרת מסיבת מחווה לפסטיבל וודסטוק, שחוגג השנה 50. השירים שלה יפים ומהלב, ואני מקווה שימצאו את דרכם לקהל הרחב יום אחד. קצת לפניה הופיעה זמרת אמריקנית-ישראלית בשירי פולק וקאנטרי שגם סיפרה קצת על ימיה בסיקסטיז בארצות הברית. במרבית השירים היא ליוותה עצמה בכלי נגינה יוצא דופן - כלי מיתר בשם דולצימר אפלאצ'י (בתמונה לא כל כך רואים כי אין פוקוס – אה, וגם השלט של האסיד זה פייק. בקיצור - חפשו בגוגל (Appalachian Dulcimer. 

המסיבה הייתה הדבר הכי קרוב שאפשר לאווירה של סיקסטיז, ולא רק בזכות המוזיקה והתפאורה המרומזת. זה פשוט האנשים והמקום עצמו. מקום עם אופי ועם אהבת אדם. מקום של חופש ושל שחרור. לצערי לא חוויתי את הסיקסטיז, אבל חייב לציין - היה מדהים בניינטיז. תקופה שלא תחזור, אלא אם כן אנשים באמת יעברו להתגורר במקומות כמו מצפה רמון. מקומות שמאפשרים ליצור כמו שפעם. בלי לתחום ביומן "שעתיים אולפן", או להלחין שיר בין השגחה על הילדים לבין ריצה מחלטורה לחלטורה, או בין עבודה יומית לבין מטלות הבית, אלא פשוט להיכנס לאולפן ולנסות לחקור וליצור ולא לצאת ממנו עד שייצא לחן חדש ומלהיב. זה נכון לגבי מוזיקה וזה נכון לגבי כל תחום עיסוק אמנותי אחר. אם המציאות לא מאפשרת לאמנים לשים את האמנות שלהם במרכז החיים, או שהם בעצמם לא רואים את היצירה כמהות הקיום שלהם, בקרוב לא יהיו פה יותר יצירות מופת.

המסיבה נמשכת. אני לא כזה שיכור, אבל לא בדיוק זוכר את מי כבר הכרתי ואת מי לא. לך תסביר לאנשים שאתה סובל מהפרעה בשם פרוסופגנוזיה (עיוורון פנים). מה שאני כן זוכר מאותם רגעים זה שרציתי להרגיש לשם שינוי זר גבוה ומסתורי. למרות שאני ממש לא גבוה, וגם לא מי יודע מה מסתורי. אבל גם זר זה אחלה.

"היי, נעים מאוד. בנימין"

"לא אמרת קודם שקוראים לך מתן?"

"אה...כן. סורי, אני גרוע בשמות"

למחרת.

בוקר. אני שואל את התיירת הגרמניה שישנה במיטה מולי אם היא התעוררה מהנחירות שלי. היא אומרת שלא נחרתי, ואני מאמין לה. כזה אני, נותן אמון באנשים. יצאתי מהחדר והקפתי את הכיפה הגיאודזית החשופה והתמקמתי באחת הפינות לטובת מדיטציית יום מדברית, בה כל נשימה היא כמו משיחת מברשת שמנקה אותך מבפנים. האבק מתפזר, וכך גם המחשבות – מהראש אל הזרועות ואל כפות הידיים, ומכפות הידיים אל אופק אחר. ותוך כדי כך, מבלי לתכנן או לחשוב יותר מדי, התחלתי לזמזם לעצמי התחלה לא מסודרת של שיר

באבק המדבר, בחולות

עקבות האתמול

בשעה שהשמש

שקעה בפנים האישון

היטשטשו

לאט לאט

שעה אחר כך אני כבר קילומטרים הרחק משם - בקצה המצוק, משקיף אל הנוף המרהיב של המכתש. כל כך הרבה שנים לא הייתי כאן. למה בעצם? לעזאזל איתי, אני חושב שאני הולך לייצר לעצמי דרכון לתיירות פנים. ככה שאוכל להתבונן בו כפי שמתבוננים בסיפוק בדרכון עמוס חותמות ממדינות העולם, ואזכר כמה יופי יש כאן, כל כך קרוב. במרחק היטלטלות לא קשוחה מדי בתחב"צ. 

נהיה חם ואני לוגם מעט מבקבוק המים ואז מרשה לעצמי להשקיף קצת הצידה, אל חדרי מלון היוקרה "בראשית". בני זוג בבגדי ים יושבים בחדר, זוללים משהו וככל הנראה מרגישים בטבע. דלתות זכוכית חוצצות בינם לבין אבק העולם. משום מה הם לא יושבים במרפסת. שואל את עצמי אם הם זכו לפתוח את הלב ולנהל שיחות נפש עם אנשים שפגשו באקראי בלובי של המלון, או במסעדת הגורמה "רוזמרין", או שהזכות הזו שמורה לאורחים במקומות כמו "מעבר". אני מקווה בשבילם שכן.

פתאום נהיה לי שקט מדי. אז חזרתי לרובע הבשמים, לסלון של מעבר, לדבר קצת עם אנשים. ככל שמתמשכות השיחות מתחדדת בי ההבנה ש"מעבר" הוא הרבה יותר מתחנת מעבר במדבר. הוא תחנת מעבר מהעבר. חלק מהאנשים באו להעביר לילה ונשארו שבוע. חלק באו לשבועיים ונשארו חודשיים. חלק הלכו ושבו וחלק הגיעו כדי להישאר. כל אחד וסיבותיו הוא. צעירים מכל העולם באים להתנדב, לקחת חלק. להיות חלק. משהו בי מקנא בהם. פגשתי גם כאלה שעבורם זוהי עצירה לשם עצירה, או לשם היחלצות הצידה. ומה לגבי? מה זה בעצם משנה. אני בבועה. אני יודע שאני בבועה. ואני מאושר.

מאז שחזרתי (שלשום) אני מנסה לשמר משהו מהשלווה. בעיקר לשמר החלטות. ופה ושם גם להשקות את שטח הגידול האפור שבין המודע ללא מודע. ולנקות קצת את הבית. לעשות כביסה. אני בודק שאין כלום בכיסים של המכנסיים. אבל יש. חשבונית-מס מהפאב המקסים "הברך", חתיכת סבון בניחוח לבנדר שקיבלתי במתנה בחנות המפעל של "פארן", מפית נייר עם ריח של בורקס תרד, וחבילה של מסטיקים.

להיות רזה בשבעה שלבים (שאריות מארכיון הבלוג הישן)

לתומי חשבתי שבתקופה הזו כבר אפצח בסיבוב הרצאות ברחבי הארץ לקידום ספרי "להיות רזה בשבעה שלבים". הייתי אמור כבר מזמן להצטלם לכריכת הספר כשאני לבוש חולצת כותנה צמודה החושפת גוף מעוצב, על צווארי חוט מדידה ועל פניי חיוך מטומטם. חיוך כזה של מנופחים בחדר כושר, כאלה שללא מראת קיר צמודה עלולים לשים קץ לחייהם בכל רגע.

אני מנסה להתנחם בכך שעשרים ושניים הקילוגרמים שכבר הורדתי לעולם לא יחזרו, ומזכיר לעצמי שצריך מפעם לפעם לחזור ולתרגל את השלב הראשון בספר. אז אני ניגש למגירה בה נמצאים שלושת "הממכרים הבזויים", מסדר אותם על השולחן ומנופף מולם עם האצבע, ובטון תקיף אני אומר: "בורקס, אני בז לך! שוקולד, אני בז לך! פיצה, את מאכל בזוי, אני בז לך!".

הקלה. לחשוב, לחשוב חיובי. בסך הכל נשאר לי להוריד עשרה קילו. בשביל הבריאות. ועוד עשרה בשביל האסתטיקה, אבל אסתטיקה זה מושג כל כך מופשט, שעדיף להשאיר את העיסוק בו לשוחרי פילוסופיה. עשרה קילו, כן, אני יודע שזה קל. פשוט צריך להתעקש וללכת לחדר כושר ולהתבונן במתאמנים ולהבין שכמו בכל החידות בעיתון, גם כאן התשובה במנופח.

שלב מספר 2: חדר כושר.

למתבונן מהצד, או מעמדת ההליכון שמסתובב נורא מהר, חדר כושר מהווה מבט אל הגבריות בצורתה המוחצנת. צורתה הבסיסית ביותר, הייתי אומר. האחווה הגברית המזויפת. התחרותיות הלא מזויפת. ההשוואות הבלתי פוסקות. העיסוק העצמי. חיטוב הוורידים. רבאק, אני מסנן תוך כדי אנחה, אם אני אשמע עוד פעם אחת את השיר "אול ז'ת שי וונט" (איז אנאזר בייבי), אני מעלה באש את הסיר עם אבקת הביצים והסטרואידים שהאנשים האלה ניזונים מהם. יורד מההליכון והולך לעמדת הקבלה. "גליה, זה היום היומולדת שלי, אני מבקש לכבוד היומולדת לבחור שיר". גליה מתעלמת בנימוס, והפזמון הבא שמתנגן הוא "איים סקסי אנד איי נואו איט". יה, רייט. שור. איפה המגבת רטרו שלי, אני עף מפה. עדיף שאלך הביתה להתפנק על איזה מאמר בנושא צנתורים. שזה שלב מספר 3. שלב מספר 4 הוא קריאת כתבות בנושאים מדהימים כמו "נפלאותיה של האפונה הירוקה" (ובמקביל-חדר כושר). שלב מספר 5: הימנעות מוחלטת מקריאת כתבות עדכון על משקלם ומצבם הבריאותי והנפשי של המנצחים הגדולים בתוכנית "לרדת בגדול". אה, כן: ובמקביל - חדר כושר.

שלב מספר 6 (לא סתם מודגש): היזהרו ממוקשים מנטאליים.

דוגמאות למוקשים מהסוג הזה:

"אני מדמיין או שקצת רזית? (קצת??)

או יותר גרוע: "מתי מתחילים דיאטה?" (ביוני שעבר התחלתי)

או, כמעט הכי גרוע: "מה שחשוב זה לא איך שאתה נראה, אלא איך שאתה מדבר" (באמת תודה לך, חזיר טריאתלונים שכמוך..שלא שוכח לציין בכל משפט שני שהוא טייס קרב במיל' ויזם הייטק)

הכי גרוע: "יש לי מישהי להכיר לך"

"מה, שמנה?"

"למה שמנה, למה אתה מנייאק? מלאונת"

"מצטער, אני בקטע שטחי כזה עכשיו של להרזות. לא יוצא עם שמנות"

שלב מספר 7: נפחו את האגו

אם בכלל תמצאו אותו. רמז: לא בטוח שתצליחו. אבל תמיד כיף לחפש. לכו תדעו, אולי הוא השאיר מכתב לפני שהוא עזב. אני מנסה להחזיר אותו אלי בכוח הרוח. יושב על הבר ואומר לעצמי: תהנה מהרגע. אתה עוד תתגעגע לרגעים האלה של השלווה. הרי בעוד חודשיים…סליחה, בעוד חמישה-שישה חודשים, לא תוכל לשבת ככה ברוגע בפאב. תהיה חייב להגיב כל הזמן, לתת אישורים לבנות שינסו ליצור קשר עין. עכשיו שב בנחת, תתרווח. אתה אוויר. אם אתה אוויר, לפחות שיהיה אוויר נעים. שתה משהו.

כעבור שעה

שעה חולפת ואתה לבד על הבר. ואז אתה אומר לעצמך: צריך להתאמן בלהגיב. כן, אימון עצמי שכזה.

"אם אני בא לפה הרבה?…משתדל, את יודעת".

הברמנית רואה מישהו שמדבר אל עצמו והיא עוקבת בדאגה.

"בן כמה אני? בן כמה אני נראה לך? – ….ארבעים? מה ארבעים, מה את רצינית? הוספת לי כרגע ארבע שנים ומשבר גיל"

(רושם לעצמי בפנקס: "שלב מספר 8: אל תהיו קשים מדי עם עצמכם")

הברמנית נסערת במקצת, והיא מתקרבת. "מה אתה עושה?"

"מתאמן".

"מתאמן במה?"

"מתאמן בלהגיב לבחורות שמתחילות איתי. כאילו, לא עכשיו. בעוד חמישה, שישה חודשים, כשאהיה רזה ויפה".

"יואו. זה הכי פתטי. סליחה שאני אומרת".

"מה פתאום, לא נכון. זה לא הכי פתטי. הכי פתטי זה להסניף חגיגת, ואני ממש לא שם. חוץ מזה, זה לא אני המצאתי. זה כתוב בספר שעוד מעט ייצא: "לרזות בשבעה שלבים"

"ובאיזה שלב אתה?"

"סליחה, לרזות בעשרה שלבים". אולי תעזרי לי להתאמן? את תהיי הבחורה שתתחיל איתי, ואני אהיה אני בעוד חמישה חודשים. הולך? זה נורא פשוט. למשל, את באה ואת אומרת לי: 'פשש..איזה קוביות בבטן יש לך, כמו חבילת שוקולד בלי הנייר כסף'.

"אה..נראה לי שנכנסים לקוחות. רוצה עוד בירה?"

"מה פתאום עוד בירה. בירה זה משמין.

הארה

פתאום מגיע רגע שבו אתה רואה את עצמך מהצד. ברגע הזה אתה מביט בעצמך כשעצמך מביט על עצמו מהצד גם כן. זו לא מדיטציה שבה מדמיינים גלי תכלת ודולפינים משתכשכים בחול זיפזיף לבן. זו לא מדיטציה בכלל. אתה פשוט מסתכל על עצמך ומהנהן. כמו הבלתי צפוי בא לקראתך והציף רוחך באור נגוה. והאתה שאתה רואה, מביט גם הוא באתה שהוא רואה, ומבין שהאתה הזה מבין. והאתה הזה מחייך אליך.

"אני?"

"כן", האתה הזה אומר. "אתה".

ידעתי. ידעתי שזה אני. אבל אין מה לעשות. הגיע הרגע, אני אומר לעצמי בקול חנוק ועוצם את עיניי ואז פוקח ומניח על השולחן את טיוטת ספר ההדרכה. מניף אצבע לכיוון הספר ובקול תקיף אני אומר: "ספר הדרכה, אתה מוצר בזוי, אני בז לך".

--

פורסם לראשונה בשנת 2013