יום רביעי, 3 במרץ 2021

עיצוב זהות של דמות


לפני שאנחנו רצים לכתוב את הסרט או את הסדרה שלנו, כדאי שנשאל את עצמנו שאלות לגבי הזהות של הדמויות שלנו – בעיקר זו של הדמות הראשית:

*האם בתחילת התסריט הזהות של הדמות כבר מעוצבת?

*האם הדמות חוותה, חווה, או עתידה לחוות משבר זהות?

*מה עלול לערער את הזהות של הדמות?

*מה עלול לגרום לה למשבר זהות?

אבל עוד לפני כן, כדאי להתעכב על מושג הזהות. אנחנו משתמשים בו ביומיום, וכביכול יודעים היטב את משמעותו, אבל ההגדרה שלו איננה פשוטה – היא לא הייתה פשוטה גם עבור אותם פסיכולוגים וסוציולוגים שחקרו אותה (בראשם הפסיכולוג היהודי-אמריקני אריק אריקסון). אני סבור שהסיבה לכך טמונה בפער שבין האפיון העצמי של אדם לבין בחירותיו והתנהגותו, ומאמר זה עוסק בכך בהרחבה.

ההגדרה הרווחת היא ש'זהות' הינה סך האמונות שלנו כלפי עצמנו, וכי הזהות מהווה את הבסיס לאופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו - התפישה העצמית שלנו: כיצד אנחנו תופשים את מקומנו בחברה, את משמעות חיינו, את כישורי החיים שלנו, ואת הערכים והעקרונות שלנו.

אפשר כמובן לאמץ פרשנות שונה, או לפרש זאת אחרת. אני מעדיף להגדיר זהות כתחושה הכרתית עמוקה, המושפעת מהיחס המוטה שלנו כלפי מרכיבים אובייקטיביים וסובייקטיביים בדמותנו. הכוונה ב'יחס מוטה' היא בכך שהזהות מתעצבת בהתאם למשקל השיקוף החיצוני – דהיינו: הסביבה, בין אם באופן מודע ובין אם לאו.

לפיכך, במידה ונבחר לאמץ פרשנות זו, נוכל לדבוק בהגדרה כי 'זהות' הינה תחושת אופי המשמשת לנו כמצפן אישיותי.  

ייתכן ויהיו שיטענו כי בהגדרה זו מובלעת סברה, לפיה תהליך של עיצוב זהות לעולם לא נשלם. על כך אענה, שאם וכאשר אדרש לכך, אתוודה כי יש בכך לא מעט מן הצדק.

 

עיצוב זהות על-פי המודל

בניסיון לפשט את ההגדרה ולפרוט את היבטיה, בחנתי את סוגיית הזהות באמצעות מודל שניסחתי. המודל, המונה ארבעה מרכיבי זהות, מאפשר בחינה מקפה של הקשרים שבין אותם מרכיבים, והוא משמש ככלי עבורי לאפיון ועיצוב זהותן של דמויות בתסריט.

על-פי המודל שאני מציע, על מנת ליצור דמות שזהותה מעוצבת כהלכה, בראש ובראשונה יש לפרוט את תכונותיה וקורותיה בהתאם למרכיבים שלהלן:  


מרכיבי זהות אובייקטיביים

*רקע ונסיבות

*מקורות ערך חיצוניים (מקצוע, מעמד, מקום מגורים, מצב משפחתי, קהילה, וכו')

 

מרכיבי זהות סובייקטיביים

 *תפיסה עצמית והערכה עצמית

*מקורות ערך פנימיים (שליליים או חיוביים)

 

אף שתהליכי גיבוש ועיצוב זהות הם בחלקם לא מודעים, הניסיון הפרסונלי לבחון את הזהות הוא בהווייתו תהליך מודע. רבים מאתנו מייחסים משקל רב - לעתים אף מכריע - לרקע ולנסיבות חיינו, או למקורות הערך החיצוניים, כעוגנים להגדרת הזהות העצמית. בעוד שהיאחזות זו נדמית לעתים כבלתי נמנעת, היא עשויה להתברר כחרב פיפיות – היות ומקורות ערך חיצוניים עלולים להתגלות כשרירותיים, או במקרה הפחות טוב - כזמניים. לכן, כאשר קיים איזון לא בריא בין המרכיבים הללו, הזהות עלולה להתערער ביתר קלות. וזה מסביר, על קצה המזלג, את הפער שהוזכר בפתח המאמר.  

הנקודה החיובית היא, שגם כאשר משבר זהות נחווה ככורח המציאות, אין זו בבחינת דרך ללא מוצא – שהרי זהות אינה מתעצבת מעצמה. לעתים משבר זהות מהווה עבורנו הזדמנות לבחון על בסיס אילו יסודות עיצבנו את הזהות שלנו, ומדוע הנחנו את אותם יסודות. הסתכלות זו עשויה לקרב אותנו להבנה שאין לנו שליטה על מה שאינו תלוי אך ורק בנו. הבנה זו היא בעיניי קריטית. היא מעמתת אותנו עם אמיתות החיים המודחקות, והלכה למעשה, מכינה אותנו להכיר באחריות שלנו על חיינו, ופועל יוצא מכך, להוביל אותנו לעיצוב מחודש של הזהות.

הגדיר זאת היטב ד"ר נתנאל ברנדן בספרו "הערכה עצמית – המדריך להערכה עצמית ובנייתה" (הוצאת כרתא, 1996): "הכרה באחריות האישית שלנו היא הכרה בכך שאף אחד לא אמור להציל אותנו מעצמנו. הרי אף אחד אחר לא יעשה את העבודה שלנו במקומנו. אף אחד לא יעשה סדר בחיים שלנו, אף אחד לא יבנה את הכבוד העצמי שלנו".

אחריות אישית מתאפשרת כאשר קיים איזון בריא בין מרכיבי הזהות. איזון בריא בין מרכיבי הזהות ייווצר בזכות ההכרה בחשיבותם של מקורות ערך פנימיים חיוביים, כמו אותנטיות, מודעות, יכולת התבוננות פנימית, יושרה, יציבות מוסרית, וקבלה עצמית, שהיא ערך מקיף הכולל היבטים של תפיסת האדם את עצמו, לרבות היכולת שלנו לקבל את ה'לבד' שלנו.

כמו האדם, כך גם הדמות שעל המסך: הבחירות של הדמות אינן אוסף מקרי של התנהגויות. הן תוצר של מערך הציפיות של הדמות מעצמה, המעוגנות בערכים ובעקרונות הספציפיים לה, כשם שהן תוצר של הערכתה העצמית.

אנחנו רואים זאת תכופות בסרטים ובסדרות, היות שכמעט כל סרט או סדרה עוסקים במשבר זהות - בניסיון המטלטל, המתמשך, לצמצם את הסתירה הפנימית, ולחתור לזהות בריאה.   

"שאיפת הנפש לאזן ולחבר את ניגודיה ולהגיע לזהות עצמית אחת, מתקיימת בסרטי תרפיה רבים שבהם הגיבור עובר מסע שייעודו לחבר את ניגודי נפשו המפוצלת (...) המגמה לחבר בין ניגודי הנפש קיימת בכל תהליכי התרפיה וכך אפשר לראותה גם בקולנוע" (רות נצר, "הקולנוע מטפל בנו", הוצאת רסלינג, 2013).

פעמים רבות קונפליקט קיומי (מרכזי) בסרט או בסדרה הנו משבר זהות שמעצב זהות, שכן מעמד ההכרעה בקונפליקט הוא רגע האמת: השלב שבו הדמות מגלה מה היא באמת צריכה: קבלת החלטה מוסרית אשר נובעת מתוך ההכרה הפנימית, האותנטית, לעשות את הבחירה הנכונה.

כך שגם אם הדמות חושבת שהיא יודעת מי היא (כשם שהיא חושבת שהיא יודעת מי היא לא), הבחירות שלה ישקפו עבור הצופה מי היא באמת.

  

תרגיל 1 – ניסוח מאפיין (לענות בשם הדמות)

*מי אני?

*מה המטרות שלי? לאן אני חותר/ת?

*מה אני אוהב/ת בעצמי ועם מה קשה לי?

*מה מקומי בחברה? איך אני מסתדר/ת עם אחרים?

*מה מקומי במשפחה?

*מהם העקרונות שלי?

*מהם תחומי העניין שלי?

*על מה אני גאה בעצמי?

 

תרגיל 2 – משבר זהות

לפניכם שלושה סרטים בהם הדמות הראשית מתמודדת עם משבר זהות. נסו לנחש מהו משבר הזהות בכל סרט:

 

גאולה (התמונה בראש הפוסט היא מתוך הטריילר של הסרט)

https://www.youtube.com/watch?v=BWd0IpDNQ0I

 

הפרעה בקצב הלב

https://www.youtube.com/watch?v=6zdvKq_B8jU

 

סיפורים שאנחנו מספרים

https://www.youtube.com/watch?v=1RzsWbMn_7g&feature=emb_title

 



יום שבת, 27 בפברואר 2021

12 שנים

 


היום לפני 12 שנים פרסמתי את הפוסט הראשון בבלוג הזה. בלוג נחשב אז לחידוש זוהר, כמו הפודקאסט של ימינו. כיום כמעט ואין בלוגים אישיים, על החיים, וגם הבלוג הזה שלי לא תמיד הצליח להיות אישי.

במהלך רוב התקופה הוא היה בכלל בהרצה. לא היה לו קונספט, לא קו מנחה מסוים, לא נישה. הוא היה במה אישית לכל מיני מחשבות, סיפורים, רעיונות, מאמרים, שירים. רשמים מרגעי התבוננות חולפים. הכי משוחרר.

בשנים הראשונות הייתה לבלוג גם רשימת תפוצה של "מנויים בעל כורחם", שבשלב מסוים ויתרתי עליה. למה? כי גם ככה כולם בפייסבוק, וגם – למה להעיק? חלק מהטקסטים, קשה לומר עליהם שהם עושים נעים בגב.

בשנים האחרונות הבלוג מתמקד בסוגיות מחקר בתחום הכתיבה – מחקר עצמאי על כתיבת דמויות. הפסיכולוגיה של הכתיבה, אם יש בכלל דבר כזה. כלומר, במידה מסוימת יש - הפסיכולוגיה הקוגניטיבית עוסקת בהיבטים שונים, גם יצירתיים, של תהליכים רגשיים (טיפול קוגניטיבי התנהגותי), אבל מעולם לא התעסקו בדמויות מספיק ברצינות, אז חשבתי שכדאי שמישהו יעשה את זה.

עיסוק זה (הכולל הוראה) הפך, לצד הכתיבה היצירתית, לחלק מהותי מחיי. הבלוג מתיימר לשקף פיסה הגונה מזה.

למה בעצם פנס רחוב?

פנס רחוב הוא אובייקט פילם-נואר שהיה בזמנו גם אילוץ וגם תמצית היצירה. פנס רחוב הוא כמו זבוב על הקיר של העולם, והוא הכי יפה בשיר "פנס בודד" של יוסף דר וחיים גורי (לחן: סשב ארגוב) בביצוע "התרנגולים".


יום שבת, 30 בינואר 2021

שינוי

 


שאלה: האם זה לא מוזר שבחיים האמיתיים לוקח לבנאדם שנים (במקרה הטוב) לעשות שינוי משמעותי, ואילו בסרטים ובסדרות השינוי מתרחש בן רגע, כבמטה קסם?

כל פסיכולוג טוב יגיד לכם ששינוי הוא תהליך אישי, פרטני, הדורש זמן ואורך רוח. שטרנספורמציה זקוקה למרחב הזה. למה זה לא ככה בחיי הדמויות? איך זה שאנחנו מוציאים עשרות (חלקנו מאות) אלפי שקלים על טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים בשביל למנוע התדרדרות ולחתור לשיפור המצב הנוכחי, ואילו הדמות - האסימון נופל לה ברגע הנכון, ומשנה את גורלה? אפילו בסרט שמלווה תהליך פסיכולוגי, כמו "סיפורו של וויל האנטינג" (התמונה של הפוסט היא משם), נוצר הרושם שהשינוי הוא ספונטני: ממצב שבו וויל נשלט על-ידי הפחדים שלו, שמכתיבים לו להישאר באזור הנוחות (אני אוהב אותה, אבל ללוס-אנג'לס? מה אם ניפרד? מה אם אני לא אמצא את עצמי שם? מה אם אכשל? מה אם אני אתמוטט? עדיף שאשאר פה עם החברים שלי, החברים מעל הכל), למצב שבו הוא מחליט להתמודד עם הפחדים העמוקים שלו, לקחת סיכון ולהבין שזה עכשיו או לעולם לא – שזה להיות או לחדול – ולהכריע בקונפליקט.

אז הנה התשובה לשאלה: כתסריטאים, אנחנו לא רק האלוהים של הדמויות שלנו, אנחנו גם הפסיכולוגים שלהן (ואנחנו לא גובים מהן שקל). אנחנו עוזרים להן לבחור נכון (או לא נכון, אם אנחנו בעניין של טרגדיות). איך נדע מה נכון? כשננסח את התמה (האמירה) של הסרט או הסדרה. מה שהדמות תגלה במעמד הכרעת הקונפליקט המרכזי הוא מה שאנחנו מאמינים שהדמות צריכה לגלות.

היא צריכה לגלות מה היא באמת צריכה.

הפסיכולוגיה של ההערכה העצמית גורסת שמי שלא מעריך את עצמו, מי שההערכה העצמית שלו נמוכה, הבחירות שלו יהיו תמיד גרועות והוא אף פעם לא יהיה מאושר. יתרה מכך, קיים קשר הדוק בין התנהגות שלילית לבין הערכה עצמית נמוכה, כשם שקיים קשר הדוק בין התנהגות חיובית לבין הערכה עצמית גבוהה. לא בכדי בעלי הערכה עצמית נמוכה פועלים בניגוד לטובתם – שהרי ההערכה העצמית שלנו משפיעה על הבחירות שלנו, כשם שהבחירות שלנו משפיעות על ההערכה העצמית שלנו.  

אם נהיה פסיכולוגים טובים עבור הדמויות שלנו, ונסייע להן להעלות את ההערכה העצמית שלהן בכך שנגרום להן להתגבר על החולשות שלהן, בין היתר על-ידי נטילת סיכון (כי שינוי מצריך פעולה), הטיפול יצליח – וכך גם הסוף של הסרט או הסדרה (או העונה הראשונה שלה) יהיה טוב.

*

זה המקום להזכיר שההרשמה לסדנת אפריל של "הסדנה לפיתוח דמויות" נפתחה. עדיף להקדים להירשם (הסדנה מוגבלת לשמונה משתתפים)



יום חמישי, 3 בדצמבר 2020

הכתובת הייתה על הקיר

 


במהלך ההכנות לסדנה שהעברתי בשבוע שעבר, בעודי עובר שוב על הפרויקטים של המשתתפים, הבחנתי בתופעה מעניינת: אף שהסיפורים היו שונים זה מזה באופן מובהק, את כולם איחד מכנה משותף ספציפי: במרכז כל אחד מהסיפורים ניצבה דמות שלא ראתה את הכתובת שעל הקיר.

ההבחנה הזו הובילה אותי לתובנה שמרבית הסרטים הם כאלה, ולכן החלטתי לאמץ את הדימוי של "הכתובת שעל הקיר" ולהשתמש בו מעתה ואילך.

מהי הכתובת?

מה שהדמות אמורה לגלות על עצמה – את האמת.

למה הדמות לא רואה אותה?

כי הדמות היא שבויה של הרצון הלא מודע שלה (הרצון להימנע מהתמודדות עם הפחד הכי עמוק – שם הכאב הכי גדול). על כן, בהינתן שהכתובת על הקיר היא האמת, קוצר הרואי הוא הפחד מפניה.

מהן ההשלכות של ה'עיוורון' הזה?

את ההשלכות יש לבחון פרטנית. זה יכול להיות אומללות, סבל, בדידות, תוקפנות, התחזות, פגיעה בדימוי העצמי, ולעתים גם סכנה ממשית – פיזית או נפשית.

מה צריך לקרות כדי שהדמות תראה את הכתובת?  

לרוב זהו שבר פנימי עמוק אותו חווה הדמות - כזה שיהווה עבורה נקודת מפנה משמעותית, הן בהסתכלות שלה על החיים והן בהסתכלות הפנימית, והלכה למעשה, יעמת אותה עם חוסר הכנות שלה

מתי הדמות בהכרח תראה את הכתובת?

במעמד הקונפליקט המרכזי, שהוא רגע השיא של הסרט. הרגע שבו הדמות עומדת בפני קבלת החלטה גורלית. זהו רגע מכריע שאין ממנו חזרה.

מעמד הקונפליקט המרכזי בעלילה הוא שלב של התגלות. כל מה שהיה חבוי בתת מודע של הדמות צף על פני השטח בנקודת הקיצון הזו. האמת מתגלה. כך שעבור הדמות הנדרשת לקבל החלטה, זהו שלב של פעולה מתוך מודעות: כשהדמות מודעת לסכנה הברורה והמוחשית של ההתנהגות שלה, ומנגד, היא מגלה מה היא באמת צריכה. היא לגמרי מודעת להשלכות של הבחירה. הבחירה תחשוף בפניה איזה מן אדם היא, ובהכרח תשפיע על התפישה העצמית שלה.

לכן המעמד הוא מעמד של הכרעה מוסרית בסיטואציה הקיצונית ביותר עבור הדמות– הכרעה בין הרצון להימנע מלהתמודד עם הפחד, לבין סיפוק הצורך הרגשי האותנטי.

על מודעות ותסריטאות

מודעות משמעה ערות מחשבתית ונפשית. אדם בעל מודעות הוא אדם חושב. הוא ער לעובדה שהרגשות שלו הם חלק חיוני מיכולת החשיבה שלו. הוא לא מתעלם מהרגשות השליליים שלו ולא מערפל את המחשבה שלו בניסיון להימלט מכאב. הוא מחפש את האמת. הוא ער לפעולות שלו, למניעים שלהן ולהשלכות שלהן. בשורה התחתונה, להבחין בכתובת שעל הקיר או לבחור להתעלם ממנה זה לבחור בין לחשוב לבין לא לחשוב. בין כנות לבין חוסר כנות.

הדימוי של "הכתובת שעל הקיר" משקף דבר מה נוסף, מעניין וחשוב לא פחות: את הלא מודע של תסריטאים באשר הם. הבחירה של הדמות שלא לראות את הכתובת שעל הקיר, יש בה כדי להעיד על המקום ממנו נובעת הכתיבה. האם גם אנחנו – התסריטאים – למעשה נמנעים מלהתמודד עם הפחד הכי עמוק שלנו? האם גם אנחנו שבויים של הרצון הלא מודע, ובעצם נושאים איתנו את הכלא שלנו ממקום למקום?

 


יום שבת, 17 באוקטובר 2020

הפחדים העמוקים של הדמויות

 


הדבר הראשון שאני עושה כשאני ניגש לבנות דמות, זה לנסות להבין מהו הפחד העמוק ביותר שלה. זה לא עניין של מה בכך, משום שכדי להגיע לשורשי הפחד, נדרש ממני להקשיב לקול הפנימי של הדמות, שבשלב זה הוא איננו קיים.

גם הסיפור איננו קיים – ישנם רק קווים כלליים של רעיון, מסגרת של סיפור, קונפליקט לא פתור. לפעמים אני כבר יודע את הסוף, ואז יותר קל, כי התמה חבויה בו - שזה אומר שהקונפליקט המרכזי כבר פתור. במקרה כזה, אני יודע פחות או יותר מאיזה חומר קורצה הדמות – אם היא טיפוס מרצה, או כוחני, או אידיאליסט.

כך או כך, עלי להכיר את הדמות טוב יותר. זה אומר שעלי לברוא את עולמה ו'לבלות' איתה תקופה - להתבונן בה ובסביבתה הקרובה, לחקור ולנתח את ההתנהגות שלה, ובין היתר גם ללקט רמזים מתוך טקסטים שהיא כתבה.

נקודת המוצא שלי היא שבסיס ההתנהגות של כל אדם מושפע מביטחונו העצמי, ועל כן, לאחר שמצאתי מהו הפחד העמוק של הדמות, אני עוסק בלברר כיצד אותו פחד משפיע הן על הביטחון העצמי של הדמות, והן על הרצון (הלא מודע) שלה להימנע מהתמודדות עם אותו פחד.

קיומו של הרצון הלא מודע אינו סותר הימנעויות שהנן במודע – בין אם בהכחשה או בהדחקה של עובדות אודותינו, ובין אם בהימנעות מפעולה בשל פחדים שאנו מודעים להם - כמו פחד מפני פיטורים, פחד מפני סירוב רומנטי, פחד להתגרש, או פחד להביע דעה מקורית (מבטא פחד מדחייה חברתית).

פחד לעולם נוכח – כולנו נשאי פחדים, אך אין זה בהכרח אומר שהפחד מנהל אותנו בכל פעולה. השפעתו עלינו נבחנת בעוצמות שונות, והיא משתנה מאדם לאדם, אבל הוא תמיד שם, הפחד, אורב למחשבות. לעתים הוא הופך את התודעה שלנו למחסן של אמונות פנימיות שגויות.

כשהפחד שולט בנו, הוא משפיע עמוקות על מידת הביטחון העצמי שלנו, וכתוצאה מכך הוא משפיע על הבחירות שלנו: הרצון להימנע מכתיב את ההתנהגות שלנו ואת ההרגלים שלנו, על מנת לאפשר לעצמנו חיים שתכליתם הימנעות מכאב.

*

לתחושתי, אנחנו לא מעריכים מספיק את התת מודע שלנו. אנחנו מתייחסים אל מה שעל פני השטח כאל מצב טבעי. כאילו שהחיים אינם אוסף של מניעים נסתרים, חרדות ופחדים. ככותבים אנחנו צריכים להעמיק את ההתבוננות, לאתגר את הפרספקטיבה. השאלה החשובה ביותר שעלינו לשאול בכל זמן נתון היא השאלה הפילוסופית האלמנטרית ביותר: למה דברים נראים כמו שהם? או: למה זה ככה? במילים אחרות: מדוע אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים? שאלה זו מובילה באופן טבעי לשאלה: מדוע אנחנו מתנהגים כפי שאנו מתנהגים? מדוע אני מתנהג כפי שאני מתנהג? בין אם אנחנו סופרות או סופרים ובין אם אנחנו תסריטאיות או תסריטאים, אין דרך להימנע מלשאול את השאלה הזו ולעשות ככל שביכולתנו על מנת לענות עליה במלוא הכנות. על אף שההתמודדות עם העיסוק בהכרה פנימית היא סובייקטיבית, היכולת שלנו להכיר את עצמנו משמשת ככלי מקצועי בבואנו לברוא את הדמויות שלנו.

לא מזמן נחשפתי לדיון באחת הקבוצות בפייסבוק שעסק בשאלה "איך כותבים דמות שתגרום לקהל להתאהב בה?". אף שלעולם לא ניתן לזכות באהבה של כולם, אני חושב שזו שאלה נהדרת, והיא הניבה דיון מעניין, אם כי לא ממצה.

תהיתי מדוע מעולם לא חשבתי על השאלה הזו בהקשר של הדמויות שאני כותב. לאחר מכן ניסיתי לבחון האם קיים מכנה המשותף לכל הדמויות הראשיות בסיפורים ובתסריטים שלי, וגיליתי דבר מעניין: מעבר לעובדה שלא קל להתאהב בהן, ושהן רחוקות מלהיות מושלמות (חלקן ממש מעצבנות), הן כולן אידאליסטיות בטבען – גם אם יש להן דרכים מוזרות לבטא או להביע זאת, גם אם הן מתות בסוף, וגם אם הן מגשימות באופן חלקי את הכמיהה לאידאליזם. כולן, אגב, התגברו על הפחד העמוק ביותר שלהן. בהקשר לאותו דיון, אני חושב ששאלת ההמשך הייתה צריכה להיות: "האם אנחנו מבקשים עתיד טוב לדמויות שלנו?". אם התשובה חיובית, יש סיכוי טוב שגם הצופים יבקשו זאת עבורן.


יום ראשון, 27 בספטמבר 2020

סיפור יפה על פרידה


 

"חשוב להיפרד", היא אמרה ונשמה עמוקות, ואז הוסיפה "כמו שצריך".

"בשביל זה צריך להיפגש?", שאל לאחר התמהמהות של כמה רגעים, "לעשות את זה עוד יותר כואב? ועוד לנסוע בשביל זה עד לחיפה? למה?"

שרון לקחה עוד נשימה ועוד כמה רגעים של מחשבה. "יש אנשים שלא יודעים להיפרד. ובסוף זה מה שהורג אותם".

"חח...אני לא מכיר אנשים שמתו בגלל איך שהם נפרדו"

"אתה לא מכיר מספיק אנשים"

"לא יודע...אנ'לא חושב שזה הכרחי"

"יש לי סיפור יפה על פרידה", לחשה. "תבוא".

צפריר הניח את הטלפון הנייד והוציא מהמקפיא מארז ארטיקים, כדי לא להירדם עוד פעם בכביש החוף. זה קרה לו כמה פעמים במרוצת השנה החולפת – "השנה שלי עם שרון", כפי שהיה נוהג לומר לעצמו, במן התרפקות שהגשימה את עצמה.

השנה שלו עם שרון, אף שתוקפה פג אמש, הייתה בעיניו השנה הטובה בחייו. טובה וסוערת, ושמחה לפחות כמו קרנבל פירות הדבש ששרון והוא השתתפו בו במסגרת חופשה חצי ספונטנית (כי הוא שכח) ב-צ'אנג מיי. שנה של התמכרות לניחוח גוף, ללחישות, למגע שיער, למגע החיבור, למקלחת משותפת, לטיולים אינסופיים בוואדי ניסנאס, לשיחות אל תוך הלילה, לשיחות עד אור הבוקר, להירדמות תחתיה כשהוא בפנים, לקולה המרגיע לאחר התעוררות מבוהלת ("חלמתי שלא שמתי שעון". "ופיטרו אותך שוב?". "לא". "יופי, זה הכי חשוב"), לבהייה בפניה היפות כשהן מיטלטלות מצד לצד כשהיא חולמת, לאכילה יחד מאותה צלוחית גרנולה. שרון – היא יכולה הייתה להיות בעת ובעונה אחת ילדה חולמנית, אינדיאנית זקנה עם חוכמת חיים של שבט שלם, מדענית חמורת סבר עם משובת נעורים, נערה שמחה ופראית שמגלה את העולם, והעולם – כמו מיליון שנה הוא חיכה לה.  

"איך אתה יודע? שאלת אותו?", עקצה את צפריר ברגע של רגשנות יתר מצדו.

"אני לא צריך לשאול אותו. אני מרגיש אותו. הוא כמוני - היה כבוי עד שבאת"

"העולם לא צריך אותי. מספיק לי שאתה, ואבא שלי, אולי גם חזי..."

"את נותנת יותר מדי קרדיט לחתול המעצבן הזה שלך. אמרתי לך, הוא רואה אותך בתור סובייקט, חזי הזה"

"קנאי אחד"

*

היא בת שלושים ואחת. מגיל שלוש היא זוכרת את כל החלומות אותם חלמה. לפעמים היא רושמת אותם על דף. גם כי היא מפחדת לשכוח, ובעיקר כי היא אוהבת להקריא.

"אני רוצה לחזור לחלום שחלמתי בשבוע שעבר. הוא נפסק באמצע, לצערי. אני רוצה לגלות אם השוטר עלה על נסיבות מותו של החייזר. אני סקרנית לדעת אם הזוג הצעיר, שהתנשק במעלית של הבניין שהפך לחללית, עדיין שם.

אני מניחה שכן, כי החייזר נרצח, מסתבר, בעת שהלך לקנות דלק בתחנה שמוכרת דלק חלליות ללא גלוטן. החייזר קנה כמות יפה של דלק, כזו שמספיקה לכמה הקפות סביב נפטון, אבל לא היה לו איך לשלם, כי מהמקום שממנו הוא בא יש רק עסקאות בארטר, ורק במקרים חריגים יש תלושי קניה בכתב לא מוכר. אז... המתדלק התעצבן ושלף אקדח – ואז התעוררתי".

צפריר עטה פרצוף מבולבל. "אז איך את יודעת שהחייזר מת? אולי המתדלק לא ירה בו בסוף?"

"יש המשך לא ויזואלי בכמה שניות האלה, שבין היקיצה מהחלום לבין נקודת הערות. בגלל זה אני גם יודעת שהיה שם שוטר"

"והזוג הזה בחלום, זה אני ואת?"

"אני לא בטוחה. בגלל זה אני רוצה להיכנס שוב לחלום הזה"

מרכז הכרמל, חיפה

"פה. במקום הזה", הצביעה שרון על תחנת אוטובוס שוממה ושטופת מי גשמים. כמו כל תחנת אוטובוס במדינה, גם התחנה הזו תוכננה בידי אנשי מקצוע שלא ישבו מימיהם בתחנת אוטובוס – לפחות לא בימי שרב או בימים גשומים.

"מה במקום הזה?" שאל צפריר ביובש.

"פה, במקום הזה, טלי ועדי נפגשו"

"בתוך התחנה?"

"לא. הייתה פה פעם מסעדה, אבל רגע, תן לי לספר.

"טלי ועדי הכירו כששניהם כבר היו נשואים. המפגש הראשון ביניהם היה כמו מכת ברק  - בעוצמת שיא מטלטלת, לא משהו שהכירו קודם. לא משהו שניתן להתנגד לו. אבל גם לא משהו שאתה מפרק משפחות בגללו. לא בתקופה ההיא, לפחות".

"מתי זה היה?"

"מזמן, כשהייתי קטנה"

צפריר גרף בידו את השלולית שעל ספסל התחנה, והתיישב. שרון התיישבה לידו.

"הם נדרו נדר להיפגש במסעדה שהייתה פה, אחת לשנה, לערב אחד, עד סוף ימי חייהם. זה מה שהחזיק אותם בחיים. כל השנה הם חיכו ליום האחד הזה. ואז שנה אחת המסעדה נהרסה, פתחו במקומה חנות בגדים ומשרד. שנתיים אחר כך הרסו את המבנה והרחיבו את הכביש, אז טלי ועידו נפגשו בשוליים של הכביש. היו ערב שלם בתוך האוטו".

"למה הם לא פשוט עברו מקום. חסרות מסעדות פה בחיפה?"

"אני לא יודעת לענות על זה. אני מתארת לעצמי שהייתה איזושהי חשיבות מיוחדת למקום. בכל אופן, שנה לאחר מכן פרצה מלחמה. הבעל של טלי אמר לה שזה מסוכן לנסוע לשם. שיורים לשם עשרות טילים ביום. אבל טלי לא הייתה מוכנה לשמוע, היא לא הייתה מוכנה להפר את הנדר. וגם עדי לא. והם נפגשו שוב, בשוליים של האוטוסטרדה העלובה הזאת, שהייתה נטושה למדי".

שרון רצתה לומר שלכמה רגעים עלה בידיהם להתנתק משגרת המלחמה, אלא שגרונה נחנק והיא נשכה את שפתיה חזק, ואז "נחתו כמה טילים, ואחר כך עוד טילים, והמכונית של עדי חטפה רקטה לתוך החלון הקדמי. טלי ועדי נהרגו במקום". 

"וזה היה פה"

"פה-פה. ממש פה"    

צפריר הביט בקרקע, כשבראשו דמיון הדף פיצוץ מהדהד. ההדף התפזר אל תוך שקט שנוצר. שרון התבוננה בו, והוא הישיר אליה מבט.

"סיפור ממש ממש עצוב"

"כן"

"אז מה המסר של הסיפור הזה?"

"זה לא ברור?"

"לא"

"המסר הוא שכשנפרדים אז נפרדים".

"סוף סגור"

"בדיוק. סוף סגור"

"ובשביל זה היית צריכה לשדל אותי לבוא לפה" 

"זה היה הכרחי"

"אה, כן? למה זה היה הכרחי?"

"כי לשמור על הפרידה זה לפעמים יותר קשה מאשר להיפרד".

"כמו דיאטה"

"לא, לא, אל...אתה לא חייב להוזיל את זה"              

"אז אה...איך שומרים בעצם...שלא..."

"חושבים על טלי ועדי, וככה גם מכבדים את זכרם"

"את הכרת אותם?"

"מה זה משנה?"

שרון הוציאה מהתיק נר נשמה וקופסת גפרורים והדליקה את הנר, והניחה במרכז המדרכה.

"לטלי ועדי"

צפריר חזר אחריה, והוסיף "אמן"

"אמן? מה הקשר?"

"מה זאת אומרת מה הקשר?

"ה-'אמן'. מה זה קשור?"

"אמן. זה מה שאומרים"

שרון הנידה מבטה מצד לצד, כמשתוממת.

"אתה לא הבנת כלום"

"מה?"

"לא משנה, אתה אידיוט. עזוב, נו. בי"

"רגע, חיבוק"

"לא צריך, בי".

שרון הסתובבה והתרחקה בצעדים מהירים. נר הנשמה כבה ברוח, וצפריר שלף מצית והדליק אותו שוב, ואחרי כמה רגעים לחש: "לטלי ועדי".

 

יום חמישי, 24 בספטמבר 2020

תפישות שגויות בקרב תסריטאים

 


התקופה הקרובה תספק לנו זמן נרחב למחשבה, על כן מצאתי לנכון לעמוד על חמש תפישות שגויות נפוצות בקרב תסריטאים (ייתכן ובהמשך אוסיף עוד). 

1. לגיבור יש רצון שמוביל אותו

הרצון של הגיבור לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא הצורך שלו. המסע הרגשי של הגיבור הוא מסע הישרדותי. גם אם לא מיד מבחינים בכך, ככה (לכל הפחות) ראוי להתייחס אליו. צריך לזכור: אנחנו לא רק רוצים לשתות מים. אנחנו צריכים לשתות מים, אחרת לא נשרוד.

רצון לא מודע, להבדיל, הוא רצון להימנע. הוא קיים בדמות והוא מלווה אותה מתחילת התסריט ועד לרגע השיא. הרצון הלא מודע הוא הפחד העמוק ביותר שלנו, שמקורו בביטחון עצמי נמוך. שני הפחדים העמוקים ביותר הם פחד מנטישה ופחד מאינטימיות, ואקדיש לכך בקרוב פוסט נפרד.

2. הדמות תתפתח יחד עם העלילה (או, אם לצטט את בלייק סניידר ז"ל, מחבר "להציל את החתול": "הדמויות צריכות להתפתח דרך המכות שהן חוטפות")

ממש לא. אנחנו לא יכולים לכתוב על דמות שאנחנו לא מכירים – מאותה סיבה שאנחנו לא יכולים לקלוע למטרה שאנחנו לא רואים. הדמות היא אדם עם אישיות מורכבת, שמנסה כל חייה להבין את עצמה ואת ההתנהגות שלה (הכרה עצמית), ולכן אנחנו חייבים להכיר את הדמות קודם על מנת לבנות אותה בצורה אמינה. 

אגב, מחסום כתיבה נובע ברוב המקרים מחוסר היכרות מספקת עם הדמות הראשית. אנחנו מגלים שלדמות אין תודעה, ובאופן טבעי מפקפקים בעצמנו וחווים תסכול מכך שהתנהגותה של הדמות עמומה או חסרת פשר ופעולותיה נדמות שרירותיות.

3. המטרה של הגיבור: להשיג.

לא. המטרה של הדמות היא לא להשיג משהו. לא את הבחור או את הבחורה, לא 'לנצח את הרעים', לא להוכיח משהו למישהו, לא להימנע מסבל, וגם לא 'לחזור הביתה בשלום'. ממש לא. מה שמניע את הדמות, במודע או בתת מודע, הוא לחוות אושר. כשהדמות תגיע לשלב הקונפליקט המרכזי, היא תפעל על פי מה שעשוי להקנות לה אושר, ולכן היא תבחר במה שהיא באמת צריכה. זה לא בהכרח יהיה האביר על הסוס הלבן.

יוצאים מן הכלל: מצבים בהם האושר נדמה כבלתי אפשרי (דמויות בעלות נטיות אובדניות), סרטי אקשן בהם הדמות במנוסה מתמדת בשל סכנת חיים, ודמויות אשר שבויות בלולאת צרכים בלתי מסופקים.

4. חובה ליצור הזדהות עם דמויות

לא. הצופים לא חייבים להזדהות עם הדמויות, מספיק שהן יעוררו בהם עניין. עדיף, כמובן, שהן יעוררו גם הזדהות וגם עניין, אבל הזדהות לבדה לא מספיקה. אגב, ליהוק נכון עשוי לפתור את סוגיית ההזדהות, באותה מידה שליהוק לא נכון עשוי לחבל בה - אם השחקן או השחקנית מעוררים אנטגוניזם, אף שורה בתסריט לא תעזור. זה עובד, כאמור, גם בכיוון ההפוך – שחקנים אהובים, או יפים מאוד, או בעלי קסם מיוחד, יכבשו את הקהל בקסמיהם בכל מקרה.

5. העבר הוא שקובע את ההווה – או במילים אחרות: "המיתוס של הסוד הגדול". 

המוטו של הפסיכואנליזה, ש'כשהדמות תגלה את טראומת הילדות המודחקת שלה, או אז היא תוכל לעבור שינוי', אינו מספק מבחינה קולנועית (או ספרותית). שינוי נוצר על ידי פעולה אקטיבית מתמשכת, ששיאה בהכרעה מוסרית גורלית (ע"ע קונפליקט מרכזי).