כתיבה היא הרבה פעמים בריחה נעימה

 

"כשעצוב, הולכים לפסנתר", אמרה פעם הזמרת פיונה אפל. שלוש מילים שמסבירות בפשטות את מחולל מעשה האמנות: כאב מסוגו של העצב הנו מקור ההשראה הגדול ביותר (ואחריו הפחד, לעניות לדעתי, אבל זה כבר לפוסט אחר).

נזכרתי במשפט הזה לפני כמה ימים, כשהתקשיתי לשוב אל המחשב, חרף ייסורי העצבות. כי בתכלס, איך אפשר לכתוב קומדיה רומנטית בתקופה של אבלות ושל כלכלת נפש? ומה לעשות שזה מה שבתפריט כרגע.

מרוקן נפשית, ולחילופין מוצף רגשית, שמתי נעלי ספורט ויצאתי לרוץ, בעיקר כדי לשרוף קצת כאב, או לכל הפחות להצליח להסיח את הדעת.

למרות שהבטחתי לעצמי שכאשר חוש ההומור יחזור הקומדיה הזו תהיה מצחיקה, קומדיה רומנטית הסרט הזה כבר לא יהיה. בעוד כחודשיים צריך להגיש את התסריט, ואני לא יכול להתעלם מההשפעה של המציאות על היצירה. ארצה או לא, הכל מחלחל. אני מקווה שלפחות הסרט יהיה דרמה קומית, או דרמה עם קורטוב הומור - בכל זאת, אני צריך למצוא דרך לשעשע את עצמי (ועל הדרך להמשיך לטפל בעצמי - כי למרות שהעלילה בדיונית, זה הסיפור הכי אישי שאי פעם כתבתי).  

 *

כתיבה היא הרבה פעמים בריחה נעימה. בריחה ממשימות דחופות. מתחושת דכדוך. מצרות היומיום. מהתמודדות עם המציאות. כל אחד והבריחה הנעימה שלו, שהיא חווייתית וסוחפת עד כדי כך, שאפשר, מבלי משים, להישאב ואף להשתעבד לה.

כמו במצב מדיטטיבי עמוק, רק כזה הנמשך שעות ספורות ואף יותר, ובו אנחנו, הכותבים, נשאבים לתוך העולם הבדיוני שבראנו. עולם שהוא במובן מסוים מציאות חליפית, כמעט ממשית, אשר בגבולותיה אנחנו נהנים משליטה מוחלטת על ארגון סדר האירועים, על מהלכי העלילה השונים, ועל קווי האישיויות של הדמויות, שבין היתר מכתיבים רגשות, התנהגויות ופעולות.

אלא שהבחירות שעושות הדמויות משקפות את הלא מודע שלנו. מה שאומר שבשלב מסוים הבריחה נעשית פתאום הרבה פחות נעימה. כי האמת יוצאת החוצה, ואנחנו אמורים להתמודד איתה. ומשום שלא ניתן לומר כי 'המפלט הוא מפני מציאות החיים, אך לא מפני המודעות', נגזר עלינו לברך את המודעות בברכת "לעזאזל, ברוכה הבאה", ולדמם את המילים החוצה. במילים אחרות: עלינו לכתוב בכנות מוחלטת.

אין זה פשוט כלל וכלל. הפחד להיות אותנטיים – הן כיחידים מול הסביבה, והן כלפי עצמנו - הוא פחד עמוק, שלרוב מונע מאתנו להיות מי שאנחנו באמת. פחד שהוא ממאפייני התקופה (עד כדי כך שברשתות החברתיות זיוף הפך לאותנטי) גם עבור אלו אשר מתהלכים תדיר במרחב הפגיעות – ביצירה כמו בחיים.

אורי, גיבור הסרט שלי, הוא דוגמה למישהו שסובל מהפחד הזה. הוא מתמודד עם הקושי לקבל את עצמו כפי שהוא, ועל זה בעצם הסרט. הוא יעבור שינוי רק כשהוא יבין שלמרות שאנחנו משלמים לעתים מחיר יקר על כנות, אין מחיר כבד יותר מלחיות בחוסר כנות עם עצמנו.

לחיות בכנות עם עצמנו לא מסתכם בלחדול לשקר לעצמנו. זה אומר, בין היתר, להכיר בכך שמרבית הבעיות שלנו עם הסביבה נובעות מהבעיות שלנו עם עצמנו. וזה אומר גם לדאוג לטפח ענווה.  

צריך תמיד לזכור שגם אם הדמות הראשית בסרט או בסדרה מבוססת עלינו, הדמות היא לא אנחנו. כך שגם אם אנחנו כותבים "על עצמנו" ולא רק "את עצמנו" – הדמות היא ישות חדשה, עצמאית, עם הוויה משל עצמה (היא לרוב גם אמיצה יותר מאתנו), אבל כזו הנושאת את ה-DNA הרגשי שלנו. הדבר נכון לגבי כל הדמויות.

אחד הרגעים הכי יפים בסדנאות שאני מנחה ("הסדנה לפיתוח דמויות") הוא זה שבו אנחנו נכנסים לתוך העור של הדמות, ומגלים שהמחשבות והרגשות שלה מנוגדים כמעט לכל ההנחות שהנחנו לגביה קודם לכן.

 

 

הספדים לאבא

 

                            

שבוע עבר מאז ההלוויה של אבא שלי. הייתה הלוויה יפה. הרבה הגיעו ועטפו. הרבה גם הגיעו במהלך השבוע הזה, והרעיפו אהבה. עלינו. על אבא שלי. זה מחמם את הלב ומחזק, ומאפשר להתמודד איכשהו עם העצב הכבד ועם הכאב.

היום החלטתי לפרסם את ההספדים. לפני שהמילים מתפזרות, לפני שחוזרים לאיזושהי שגרה. ההספד הראשון הוא שלי, השני הוא של גילעד, אחי.

אודה אם תקראו עד הסוף

הספד לאבא

אני אעשה את זה קצר כי אבא שלי היה בנאדם צנוע.

בדרך כלל הייתי נותן לו לעבור על טקסטים שלי שהיו לי חשובים. הוא היה עורך לשוני מעולה. אז הטקסט הזה...נסתדר עם מה שיש

בכלל, הוא היה עילוי בכל כך הרבה תחומים. והוא בעיקר היה אבא מדהים. ובן אדם הכי טוב שיש. הכי ישר שיש. אדם שמעולם לא עשה את הבחירה בין מוסרי ללא מוסרי. בין טוב לרע. הוא פשוט נולד טוב. צנוע מאוד. מופנם מאד. רגיש מאוד. עם עין חדה ועם חוש לזיופים. עם לב ענק ועם החיוך הכי יפה בעולם.

הוא היה אמן שלא ראה את עצמו כאמן. והוא היה גבר של אישה אחת. אימא שלי. אני לא יודע אם הוא אהב לפניה, אבל הוא בטוח לא אהב אחריה. עברו עשר שנים, והבגדים שלה עדיין בארון, החפצים שלה עדיין בשידה שלה, ובחדר העבודה.

עם כמה שהוא היה חכם ומשכיל ובקיא בנבכי הנפש, הוא עדיין לא הצליח להבין איך אנשים יכולים לעשות דברים מחרידים מתוך תאוות בצע. וזה רדף אותו עד הסוף. אני לא אפרט בשביל לא לזהם את המעמד. מי שמבין – מבין.  

נזכרתי אתמול בשני רגעים איתו. לא יודע למה דווקא אלה, כי היו המון רגעים טריים יותר. האחד, במסיבת יומולדת 8 שלי, אחרי שהערב נגמר וכולם הלכו, אבא ראה אותי יושב בחדר מבואס והוא שאל מה קרה, ואני אמרתי לו: "אתם שכחתם להרים אותי על כסא". אז הוא לקח כיסא והרים אותי 9 פעמים. והייתי מבסוט.

הרגע השני - הייתי בצבא בצוות שמירה, בשבת, באיזה חור ברמת הגולן. היה גשם, ערפל סמיך, לא רואים כלום, פרות נתקלות אחת בשניה, או בטנקים. ופתאום מגיח מתוך הערפל אבא שלי, עם שקיות של מקדונלדס. לכל הצוות. אני לא אשכח את זה.

היו המון רגעים. והחודשים האחרונים היו רגע אחד ארוך שבו אתה מחפש את ההיגיון בשביל לא להשתגע. סרטן ריאות לבנאדם שבחיים לא עישן. אפילו הרופאים המומחים לא... וראיתי עליו את ההשלמה עם חוסר ההשלמה. את ההתמודדות עם העננה הזו של פקיעת התוקף. עם שאלות שאין להן תשובות, עם זה שאין לקח. ואין לקח.

קבורים פה שני האנשים הכי טובים שהכרתי.

שהלוואי ויום אחד אהיה קצת מהם

תודה אבא

 

 

הספד לאבי, אברהם שירם.

כשהוריה של אמי הגיעו הגיעו אל הארץ ממחנה העקורים, סבי, דניאל שולשלפר, חיפש עבודה כמסגר. לזכותו עמדו לו שנות לימודיו בבית הספר למכניקה עדינה בורשה, עיר מגוריו בימי ילדותו. הוא ניגש למסגריה בדרך הראשית, לימים דרך רמתיים, וביקש להתקבל לעבודה. בעל הבית ענה לו שההסתדרות הקצתה לו עובד אחד בלבד, ושבדיוק אתמול נתפסה המשרה. מי שקיבל את העבודה היה שלום שירמן, גם הוא בוגר של אותו בית הספר למכניקה עדינה בורשה, אליו היה מגיע מן העיירה הסמוכה אוטווצק. בוודאי חלפו זה על פני זה בדרך משיעור אחד לשני, בלי להכיר ובוודאי שבלי לשער כיצד יצטלבו דרכיהם בעתיד. דניאל מצא עבודות בבניין ושיפוצים, ולאחר שנים פתח עם אשתו מכולת שכונתית, ושלום עבד כשכיר במסגריה עד שרכש אותה מהבעלים הקודמים, והמשיך להגיע אליה כל בוקר על אופניו הישנים ממש עד פטירתו בגיל 88. אני אוהב במיוחד את הסיפור הזה לא רק כי מדובר בפעם הראשונה בה הצטלבו דרכיהם של מי שהם בשבילי סבא דניאל וסבא שלום, אלא גם מכיון ששנים רבות עברו עד ששמעתי אותו מפיהם, וגם אז כבדרך אגב ולא כסיפור בעל ערך עבורי, אפילו רק כאנקדוטה משעשעת שלעולם כנראה לא אפסיק לספר. סבותיי וסביי הגיעו לכאן מעולמות אחרים בדרכים עקיפות ומאילוצי השעה, עזבו את וילנה, סקאווט, ורשה ואוטבוצק ונדדו מזרחה בשנות המלחמה, משהסתיימה חזרו מערבה, עד למחנות העקורים על אדמת גרמניה הכבושה שם בילו את השנים של אחרי המלחמה. אימי עוד נולדה במחנה העקורים באולם, אך הוריו של אבי עזבו את מחנה פורנוולד מעט קודם לכן ואת אבי ילדו בישראל. לעומת סביי, אבי, אברהם, ״אבי״, נולד והלך לעולמו באותו המקום ממש. ולא הייתי טורח לומר כל זאת אם לא היה נראה לי שיש משהו שקשור באופיו של האיש שעזב אותנו אתמול, אדם שמעולם לא רדף אחר חלומות רחוקים, ודאגותיו, חלומותיו ותקוותיו היו כרוכים תמיד באנשים שסבבו אותו. מעולם לא רדף כסף וכבוד, וקשה אפילו לדמיין אותו לבוש בשאיפות שכאלו. כשהיה צריך לפתור בעיה במבנה שריתך עבור המסגריה לדוגמא, שקד עליה, שירטט וחישב מיני חישובים, והיה שמח מאוד כשהיה מוצא פתרונות יצירתיים ומתוחכמים, אך היתה זו מעין שמחה מהחישוב עצמו שנשא פרי, נטולת אגו ויוהרה והאדרת עצמי. מעולם לא הילל ושיבח את עצמו ולא ציפה לשבחי אחרים, הייתי מעז להגיד שזה היה מנוגד לכל ההויה שלו. והיתה חשובה לו מאוד היושרה. הרווח האפשרי מהשקר או המרמה, קלים ככל שלא יהיו, לא דיבר אליו, לא פיתה אותו ולא עניין אותו. ״ישר כמו סרגל״ כמו שסבא דניאל היה אומר עליו.

 

אביו, שלום, שולם, ותסלחו לי שאני מזכיר שוב ושוב את סביי ולא את סבותיי. לצערי, שתיהן הלכו לעולמן בצעירותי והותירו עבורי זכרונות מועטים (אחרי שאימי הלכה לעולמה בגיל דומה לשלהן חשבתי שזה הכלל במשפחתנו, הנשים עוזבות בטרם עת והגברים מאריכים ימים, אך תחזית זו לא התממשה). בכל אופן שלום, שולם, לא הסכים שבנו אבי ימשיך את דרכו במסגריה. הוא חשב שאין בזה עתיד. ואבי, שעוד כילד היה לוקח חלק בעסק המשפחתי, הלך דווקא ללמוד הנדסת מכונות בטכניון ומצא את פרנסתו בחברות גדולות. אך מאז שאני זוכר את עצמי היה מבלה שעות על גבי שעות במסגריה, בימי שישי באופן קבוע ולעתים גם היה עוצר בה בדרך הביתה מהעבודה ומגניב שעה או שעתיים של ריתוך. הוא אהב מאוד את המסגריה והיא היתה חלק ממי שהוא, עוד מגיל צעיר. לעבוד איתו אבל, אני מוכרח להודות, לא היה תענוג גדול. הוא רדף שלמות והיה מרוכז כולו בעבודה, ועד להצלחה (שכביכול לא היתה מובטחת) עברו לפעמים שעות של תסכול ועצבים. המהירות לא היתה שיקול עבורו, וגם לא רווחיות או נוחות. הוא רצה לעשות את העבודה הכי טובה שהוא יכול. את המקצוע לא ממש למדנו ממנו, ואני לפחות לא ביליתי במסגריה מעבר לביקורים מזדמנים יותר או פחות. היא היתה הממלכה של סבא שלום, של אבי ושל עידן בן דודי, אבל היא גם חלק מנוף ילדותי ומהויתו של אבי. אבי היה בונה מבנים כבדים, חזקים ויציבים מדי, שקשה ולעתים בלתי אפשרי להזיזם ממקום למקום. הוא היה מפלס במדוייק כל שלב של העבודה כך שהכל היה ישר לחלוטין. הכל היה ישר אצלו.

 

כשאימי הלכה לעולמה אמר לנו להיפרד ממנה והכריז כי עכשיו הכל השתנה, ומה שהיה לא יהיה עוד. לא שמעתי אותו מדבר כך מעולם, ולמען האמת עד לפטירת אימי לא שמעתי אותו מדבר כל כך הרבה. תמיד ידעתי שאם אבקש ממנו להגיע לקצה הארץ לאסוף אותי, יעשה זאת בלי לשאול שאלות. אך יכול להיות שכל הדרך לא נחליף מילה. את הטלפון היומי קיבלתי מאימי, ואם התקשרתי אני והוא במקרה ענה לטלפון, היה מיד מעביר אותי אליה. בלעדיה, נאלץ או שרצה לדבר, ולפעמים הרגשתי כאילו הוא בעצמו לא יודע איך עושים את זה, והיה מספר לי לפרטי פרטים את מה שסיפרו לו אנשים אחרים או מה אכל ומה קנה ומה אכלה היום אומה הכלבה, שהיתה עקרונית הכלבה שלי אך רוב הזמן תחת טיפולו. כשאימצתי אותה הוא התנגד, אמר שאולי לא כדאי ומעט חשש. אומרים ש״למה צריך את זה״ היה משפט מפתח אצל בביתו של אבי, שאימו היתה אומרת על דברים כמו הטיולים השנתיים לדוגמא, אליהם לא רצתה שייצא. כשלקחתי את הכלבה בניגוד לעצתו הוא להפתעתי התייצב כבר באותו יום בדירת השותפים התל אביבית, בדרך מהעבודה הביתה, ורצה לפגוש את הגורה החדשה. בימי חמישי היה מגיע לאסוף אותה אליו כדי ״שיהיה לך זמן ללמוד״ וכשאני הייתי טס הוא היה בשמחה שומר עליה לתקופות ארוכות. אפילו לה הוא נתן כל כך הרבה אהבה. אתם יכולים לדמיין את האושר שלו כשנכנסו הנכדים לעולמו, הוא אהב אותם ברמות בלתי נתפסות. לפעמים אחרי ביקור שלהם או אצלם היה מדבר איתי על כל מיני דברים שראה אצלם והבנתי כמה הוא קשוב אליהם, גם ברגעים בהם זה לא נראה כך. הם נתנו לו כל כך הרבה אור בשנים האחרונות, מזל שהספיק להכיר אותם.

 

כשאמי היתה חולה סעד אותה מסביב לשעון. הוא העריץ אותה, אני חושב, בערב שבו נפטרה אמר לי באוטו בדרך הביתה שהיא הדבר היחיד שהצליח לו בחיים, לא עבודה לא כלום. זכורה לי תמונה שלו מהתקופה ההיא יושב בחדר הטיפול ומאכיל אותה בכפית מן הצלחת, והיא, כועסת ומתוסכלת מהמצב מוציאה עליו את מה שלא הרגישה בנוח להוציא עלינו. היא כועסת, והוא פשוט מגיש לה כפית אחר כפית, במסירות, הכעס עובר מעליו ורק הדאגה נשארת. אני חושב שזה אחד הרגעים היפים שנשארו לי מהורי ביחד, ולמדתי ממנו המון. הוא היה צריך להמציא את עצמו מחדש בלעדיה. זה לקח לו זמן. היו המון מכשולים בדרך, פנימיים אבל לצערי, בעיקר חיצוניים. הוא עשה צעדים בכיוון. אני חושב שאם היה לו זמן הוא היה מצליח לעשות עוד דרך. הוא היה סקרן, הוא היה פתוח לשמוע, למרות שלעתים היה עקשן מאוד, והיתה לו נפש יחודית ונדירה שחיפשה עוד דרכים לעצמה בעולם הזה. זה מתסכל וזה עצוב, אבל הוא גם הספיק הרבה. היו לו חיים מלאים, אני זכיתי להיות איתו במחצית מהם ואני אסיר תודה על כך.

 

קשה לצערי, לדבר על אבי מבלי לחשוב על מה שקרה לו בשנים האחרונות, לאחר פטירתה של אמי. מי מכם ששמעו אותו מדבר על ״מה שעשו לנו״ (ככה לפעמים היה קורא לזה), נתקל בזעם העצום על חוסר הצדק, על הניצול והתרמית של האנשים היקרים לו ביותר על ידי אנשים שרגע לפני היו גם הם יקרים לו. הלוואי ויכולתי לא להזכיר זאת ולהרגיש שלם עם עצמי, אבל גם זה חלק מאבי. הוקצו לו כאן שבעים שנים, וכעשירית מהן חי בצל האירוע הזה, שהדיר שינה מעיניו והטריד ללא הרף את נפשו, וסביר להניח שגם את גופו. אני זוכר את היום הראשון שבו התחלנו להבין איך ניצלו קרובי המשפחה שלנו את מותה של אימי, מצבו של סבי, ואת אהבתנו אליהם ואמוננו בהם. חזרתי מפגישה ראשונה שבה באתי לברר, בתמימות, האם יש סיכוי שאולי משהו מסוג זה מתרחש כאן. לא האמנתי, הייתי בטוח שדברים יובהרו, יוסדרו. במקום זה, מצאתי את עצמי מאזין למיני שקרים משונים מתוכננים מראש שהיום קשה לתפוס שבכלל נאמרו לי. חזרתי הביתה המום, והוא, אחרי ששמע משפט וחצי, נבהל ומיד אמר באינסטינקטיביות ״לא הייתי יכול להסתכל על הילדים שלהם בעיניים אם הייתי במקומם״ התגובה הראשונית שלו היתה לשים את עצמו במקומם, כי לא היה הגיוני בעיניו שהם לא חושבים על ילדיו כפי שהוא חושב על ילדיהם. ילדיהם, שאהב אותם אהבה טהורה מלאה על אף שהם לא ילדיו ובדם קשורים רק לאישתו, אבל זה לא שינה לו בכלל, הוא שמח בשמחותיהם ורצה בטובתם ולא היה חושב לרגע לקחת דבר מצלחתם לטובת ילדיו שלו. אני אפילו חושב שהיה מעדיף לעשות ההיפך, בטוח שהיה מקריב מעצמו עבורם. אבל לא היה טעם לשים את עצמו במקומם כי הם לא רצו להיות בכזה מקום. מה שלו בא טבעי, אותם כנראה דחה. מה שעשו לאבי האנשים שגדלו איתו באותו רחוב היה מנוגד לכל חלקיק באופי שלו, הוא לא יכל לתפוס אפילו את השלב הראשון, את נקודת המוצא, שלא לדבר על השלבים הבאים, מלאי שכבות של רמאות, ניצול והעמדת פנים. אך יחד עם זאת מדובר היה לא רק בניגודים, אלא בניצול של התכונות האלה שבו. תכונות שחלקן אופייניות גם לאימי ושעמדו בבסיס הזוגיות שלהם. את היכולת של אבי, אמי וסבי לאהוב ולתת אמון באלו שהם אוהבים, האנשים האלה פירשו כחולשה, כנקודת תורפה שאפשר וכדאי לנצל. את התכונות שאני בטוח שהרבה מכם אהבתם באבי, הפכו למכרה זהב. הבן אדם הזה היה מוכן לעשות כל כך הרבה בשבילם, ובמקום להעריך את זה הם דרסו אותו, פגעו בציפור נפשו, באנשים שהיה עליו לשמור עליהם, באשתו, בילדיו, בחמו. את אבא שלי לא עניין הכסף, אני לא צריך לשכנע בזה כל מי שפה ומכיר אותו, ואם היה מדובר רק בעצמו כנראה שהיה מוותר על כל העניין, אבל הוא לא יכל להשלים עם העובדה שגזלו מאישתו המנוחה ומילדיו ונכנס למאבק ההוא שגזל ממנו כל כך הרבה.

 

אני מודה שאני, לעומתו, פעמים רבות, פקפקתי בתפיסת עולמי. שאלתי את עצמי, האם אמון הוא אולי באמת חולשה. האם עלינו היה לחשוד, לאבטח, לעמוד על המשמר, מול בני משפחה? האם על אבא שלי היה להניח שדברים מתרחשים מתחת לאפינו ולהזהיר אותנו. חשבתי גם, אולי כדי לנצח במשחק שנכנסנו אליו צריך לשחק מלוכלך, כמו הצד השני. אבל דברים כגון אלו אפילו לא עלו בדעתו של אבי. לאורך כל המאבק הזה הנתיב היחיד לכעס שלו היה לצעוק את האמת לעבר כל מי שהיה מוכן לשמוע. אחד הדברים המשעשעים במבט לאחור אלו הפעמים שבהם לעורכי הדין היה רעיון ״יצירתי״, איזושהי תחבולה מסוג שהוא. הוא סירב להבין על מה מדברים, וגם כשהקשיב עד הסוף והנהן, חזר מיד לדרך היחידה שהוא מוכן לשמוע עליה וצעק מחדש את האמת. במאבק הזה הוא הפסיד הרבה מאוד, אבל לא את מי שהוא, ובלי למצמץ שמר תמיד על הדברים הבסיסיים שיקרים לו. אני גאה בו שנלחם, גם אם אני לא בטוח לגבי המחירים ששילם, אבל אני יודע גם שלא יכל אחרת. אני גאה בו על זה ששום דבר לא הזיז אותו ממי ומה שהוא, ואני כל כך מצטער בשבילו שזה היה צריך לקרות ושאת שנותיו האחרונות בזבז על אנשים כל כך קטנים שעושים מעשים כל כך עלובים. הרבה פעמים אמרתי לו לעבור דירה כבר, היתה לי קשה המחשבה שהוא מוקף יום יום באנשים שבגדו בו כך. אבל הוא לא תכנן לרגע לזוז מהמקום, נשאר שם יציב וישר. הם לא היו שיקול עבורו. איזה בן אדם.

 

לאמי קראו זיסל על שם סבתה שלא הכירה, זיסל שולשלפר, ואת שמה בבחירה אמיצה ויפה לא עברתו חוץ מהסיומת שהפכה אותה לזיסה, והשאירה שם מיוחד לאישה מיוחדת. ואבי גם הוא קרוי על שם שני סביו שלא הכיר, אימו בת אברהם ואביו בן אברהם ויש בו באמת משהו אברהמי עם הזקן הנצחי הזה שלו והאישיות הזאת האבהית שמקנה ביטחון לכל כך הרבה אנשים. וגם אצלי לשתי הסבתות אותו שם וגם אני בקושי הכרתי את פרידה של זיסה ופרידה של אבי ואולי מכאן הגיע שמי שהרי אמי רצתה כל כך בת ולא יצא לה אבל לולא רצתה לא הייתי פה ואולי הפרידה-פרוידה-גילה התגלגלה לה כך. כל השמות האלה חרוטים על מצבות בבית העלמין הזה למרות שסבות-רבותי לא קבורים כאן, וכנראה שלא קבורים בכלל, ואני שמח בשביל הורי שהם קבורים כאן לצד הוריהם, כפי שאני מניח שהם רצו, כי הם חיו כבני המקום, יותר מהוריהם ויותר ממני. ואת שם המשפחה הזה שהשאירו לנו אני גם אוהב, כי אמי הקדימה את זמנה ולא רצתה פשוט לקחת את שם בעלה אבל לא רצתה גם כנראה ניתוק מוחלט וחשבו על שם חדש עם זיקה לשירמן של אבי ולשולשלפר של אמי. ואני יכול גם לדמיין את הרגע בו אבי נעתר להצעתה של אמי בלי לחשוב פעמיים, כי באבא שלי היו כל כך מעט גאווה ויוהרה וכזה שפע של תמימות ופתיחות ואהבה. באנו היום להיפרד מאבי, אך גם אמי היא חלק ממנו, ואני יודע שהרבה אנשים פה עומדים גם בשבילה כי במובן מסוים איבדנו איתו עוד חלק ממנה, ונראה לי שגם הוא ראה את זה כך. הורי האהובים והיקרים והמיוחדים כל כך, נוחו בשלום, תודה שהייתם איתנו, זכינו.

 

גילעד

 

 

                                   

עיצוב זהות של דמות

לפני שאנחנו רצים לכתוב את הסרט או את הסדרה שלנו, כדאי שנשאל את עצמנו שאלות לגבי הזהות של הדמויות שלנו – בעיקר זו של הדמות הראשית:

*האם בתחילת התסריט הזהות של הדמות כבר מעוצבת?

*האם הדמות חוותה, חווה, או עתידה לחוות משבר זהות?

*מה עלול לערער את הזהות של הדמות?

*מה עלול לגרום לה למשבר זהות?

אבל עוד לפני כן, כדאי להתעכב על מושג הזהות. אנחנו משתמשים בו ביומיום, וכביכול יודעים היטב את משמעותו, אבל ההגדרה שלו איננה פשוטה – היא לא הייתה פשוטה גם עבור אותם פסיכולוגים וסוציולוגים שחקרו אותה (בראשם הפסיכולוג היהודי-אמריקני אריק אריקסון). אני סבור שהסיבה לכך טמונה בפער שבין האפיון העצמי של אדם לבין בחירותיו והתנהגותו, ומאמר זה עוסק בכך בהרחבה.

ההגדרה הרווחת היא ש'זהות' הינה סך האמונות שלנו כלפי עצמנו, וכי הזהות מהווה את הבסיס לאופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו - התפישה העצמית שלנו: כיצד אנחנו תופשים את מקומנו בחברה, את משמעות חיינו, את כישורי החיים שלנו, ואת הערכים והעקרונות שלנו.

אפשר כמובן לאמץ פרשנות שונה, או לפרש זאת אחרת. אני מעדיף להגדיר זהות כתחושה הכרתית עמוקה, המושפעת מהיחס המוטה שלנו כלפי מרכיבים אובייקטיביים וסובייקטיביים בדמותנו. הכוונה ב'יחס מוטה' היא בכך שהזהות מתעצבת בהתאם למשקל השיקוף החיצוני – דהיינו: הסביבה, בין אם באופן מודע ובין אם לאו.

לפיכך, במידה ונבחר לאמץ פרשנות זו, נוכל לדבוק בהגדרה כי 'זהות' הינה תחושת אופי המשמשת לנו כמצפן אישיותי.  

ייתכן ויהיו שיטענו כי בהגדרה זו מובלעת סברה, לפיה תהליך של עיצוב זהות לעולם לא נשלם. על כך אענה, שאם וכאשר אדרש לכך, אתוודה כי יש בכך לא מעט מן הצדק.

 

עיצוב זהות על-פי המודל

בניסיון לפשט את ההגדרה ולפרוט את היבטיה, בחנתי את סוגיית הזהות באמצעות מודל שניסחתי. המודל, המונה ארבעה מרכיבי זהות, מאפשר בחינה מקפה של הקשרים שבין אותם מרכיבים, והוא משמש ככלי עבורי לאפיון ועיצוב זהותן של דמויות בתסריט.

על-פי המודל שאני מציע, על מנת ליצור דמות שזהותה מעוצבת כהלכה, בראש ובראשונה יש לפרוט את תכונותיה וקורותיה בהתאם למרכיבים שלהלן:  

מרכיבי זהות אובייקטיביים

*רקע ונסיבות

*מקורות ערך חיצוניים (מקצוע, מעמד, מקום מגורים, מצב משפחתי, קהילה, וכו')

 

מרכיבי זהות סובייקטיביים

 *תפיסה עצמית והערכה עצמית

*מקורות ערך פנימיים (שליליים או חיוביים)

 

אף שתהליכי גיבוש ועיצוב זהות הם בחלקם לא מודעים, הניסיון הפרסונלי לבחון את הזהות הוא בהווייתו תהליך מודע. רבים מאתנו מייחסים משקל רב - לעתים אף מכריע - לרקע ולנסיבות חיינו, או למקורות הערך החיצוניים, כעוגנים להגדרת הזהות העצמית. בעוד שהיאחזות זו נדמית לעתים כבלתי נמנעת, היא עשויה להתברר כחרב פיפיות – היות ומקורות ערך חיצוניים עלולים להתגלות כשרירותיים, או במקרה הפחות טוב - כזמניים. לכן, כאשר קיים איזון לא בריא בין המרכיבים הללו, הזהות עלולה להתערער ביתר קלות. וזה מסביר, על קצה המזלג, את הפער שהוזכר בפתח המאמר.  

הנקודה החיובית היא, שגם כאשר משבר זהות נחווה ככורח המציאות, אין זו בבחינת דרך ללא מוצא – שהרי זהות אינה מתעצבת מעצמה. לעתים משבר זהות מהווה עבורנו הזדמנות לבחון על בסיס אילו יסודות עיצבנו את הזהות שלנו, ומדוע הנחנו את אותם יסודות. הסתכלות זו עשויה לקרב אותנו להבנה שאין לנו שליטה על מה שאינו תלוי אך ורק בנו. הבנה זו היא בעיניי קריטית. היא מעמתת אותנו עם אמיתות החיים המודחקות, והלכה למעשה, מכינה אותנו להכיר באחריות שלנו על חיינו, ופועל יוצא מכך, להוביל אותנו לעיצוב מחודש של הזהות.

הגדיר זאת היטב ד"ר נתנאל ברנדן בספרו "הערכה עצמית – המדריך להערכה עצמית ובנייתה" (הוצאת כרתא, 1996): "הכרה באחריות האישית שלנו היא הכרה בכך שאף אחד לא אמור להציל אותנו מעצמנו. הרי אף אחד אחר לא יעשה את העבודה שלנו במקומנו. אף אחד לא יעשה סדר בחיים שלנו, אף אחד לא יבנה את הכבוד העצמי שלנו".

אחריות אישית מתאפשרת כאשר קיים איזון בריא בין מרכיבי הזהות. איזון בריא בין מרכיבי הזהות ייווצר בזכות ההכרה בחשיבותם של מקורות ערך פנימיים חיוביים, כמו אותנטיות, מודעות, יכולת התבוננות פנימית, יושרה, יציבות מוסרית, וקבלה עצמית, שהיא ערך מקיף הכולל היבטים של תפיסת האדם את עצמו, לרבות היכולת שלנו לקבל את ה'לבד' שלנו.

כמו האדם, כך גם הדמות שעל המסך: הבחירות של הדמות אינן אוסף מקרי של התנהגויות. הן תוצר של מערך הציפיות של הדמות מעצמה, המעוגנות בערכים ובעקרונות הספציפיים לה, כשם שהן תוצר של הערכתה העצמית.

אנחנו רואים זאת תכופות בסרטים ובסדרות, היות שכמעט כל סרט או סדרה עוסקים במשבר זהות - בניסיון המטלטל, המתמשך, לצמצם את הסתירה הפנימית, ולחתור לזהות בריאה.   

"שאיפת הנפש לאזן ולחבר את ניגודיה ולהגיע לזהות עצמית אחת, מתקיימת בסרטי תרפיה רבים שבהם הגיבור עובר מסע שייעודו לחבר את ניגודי נפשו המפוצלת (...) המגמה לחבר בין ניגודי הנפש קיימת בכל תהליכי התרפיה וכך אפשר לראותה גם בקולנוע" (רות נצר, "הקולנוע מטפל בנו", הוצאת רסלינג, 2013).

פעמים רבות קונפליקט קיומי (מרכזי) בסרט או בסדרה הנו משבר זהות שמעצב זהות, שכן מעמד ההכרעה בקונפליקט הוא רגע האמת: השלב שבו הדמות מגלה מה היא באמת צריכה: קבלת החלטה מוסרית אשר נובעת מתוך ההכרה הפנימית, האותנטית, לעשות את הבחירה הנכונה.

כך שגם אם הדמות חושבת שהיא יודעת מי היא (כשם שהיא חושבת שהיא יודעת מי היא לא), הבחירות שלה ישקפו עבור הצופה מי היא באמת.

  

תרגיל 1 – ניסוח מאפיין (לענות בשם הדמות)

*מי אני?

*מה המטרות שלי? לאן אני חותר/ת?

*מה אני אוהב/ת בעצמי ועם מה קשה לי?

*מה מקומי בחברה? איך אני מסתדר/ת עם אחרים?

*מה מקומי במשפחה?

*מהם העקרונות שלי?

*מהם תחומי העניין שלי?

*על מה אני גאה בעצמי?

 

תרגיל 2 – משבר זהות

לפניכם שלושה סרטים בהם הדמות הראשית מתמודדת עם משבר זהות. נסו לנחש מהו משבר הזהות בכל סרט:

 

גאולה (התמונה בראש הפוסט היא מתוך הטריילר של הסרט)

https://www.youtube.com/watch?v=BWd0IpDNQ0I

 

הפרעה בקצב הלב

https://www.youtube.com/watch?v=6zdvKq_B8jU

 

סיפורים שאנחנו מספרים

https://www.youtube.com/watch?v=1RzsWbMn_7g&feature=emb_title

 

12 שנים

 

היום לפני 12 שנים פרסמתי את הפוסט הראשון בבלוג הזה. בלוג נחשב אז לחידוש זוהר, כמו הפודקאסט של ימינו. כיום כמעט ואין בלוגים אישיים, על החיים, וגם הבלוג הזה שלי לא תמיד הצליח להיות אישי.

במהלך רוב התקופה הוא היה בכלל בהרצה. לא היה לו קונספט, לא קו מנחה מסוים, לא נישה. הוא היה במה אישית לכל מיני מחשבות, סיפורים, רעיונות, מאמרים, שירים. רשמים מרגעי התבוננות חולפים. הכי משוחרר.

בשנים הראשונות הייתה לבלוג גם רשימת תפוצה של "מנויים בעל כורחם", שבשלב מסוים ויתרתי עליה. למה? כי גם ככה כולם בפייסבוק, וגם – למה להעיק? חלק מהטקסטים, קשה לומר עליהם שהם עושים נעים בגב.

בשנים האחרונות הבלוג מתמקד בסוגיות מחקר בתחום הכתיבה – מחקר עצמאי על כתיבת דמויות. הפסיכולוגיה של הכתיבה, אם יש בכלל דבר כזה. כלומר, במידה מסוימת יש - הפסיכולוגיה הקוגניטיבית עוסקת בהיבטים שונים, גם יצירתיים, של תהליכים רגשיים (טיפול קוגניטיבי התנהגותי), אבל מעולם לא התעסקו בדמויות מספיק ברצינות, אז חשבתי שכדאי שמישהו יעשה את זה.

עיסוק זה (הכולל הוראה) הפך, לצד הכתיבה היצירתית, לחלק מהותי מחיי. הבלוג מתיימר לשקף פיסה הגונה מזה.

למה בעצם פנס רחוב?

פנס רחוב הוא אובייקט פילם-נואר שהיה בזמנו גם אילוץ וגם תמצית היצירה. פנס רחוב הוא כמו זבוב על הקיר של העולם, והוא הכי יפה בשיר "פנס בודד" של יוסף דר וחיים גורי (לחן: סשב ארגוב) בביצוע "התרנגולים".

שינוי

 

שאלה: האם זה לא מוזר שבחיים האמיתיים לוקח לבנאדם שנים (במקרה הטוב) לעשות שינוי משמעותי, ואילו בסרטים ובסדרות השינוי מתרחש בן רגע, כבמטה קסם?

כל פסיכולוג טוב יגיד לכם ששינוי הוא תהליך אישי, פרטני, הדורש זמן ואורך רוח. שטרנספורמציה זקוקה למרחב הזה. למה זה לא ככה בחיי הדמויות? איך זה שאנחנו מוציאים עשרות (חלקנו מאות) אלפי שקלים על טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים בשביל למנוע התדרדרות ולחתור לשיפור המצב הנוכחי, ואילו הדמות - האסימון נופל לה ברגע הנכון, ומשנה את גורלה? אפילו בסרט שמלווה תהליך פסיכולוגי, כמו "סיפורו של וויל האנטינג" (התמונה של הפוסט היא משם), נוצר הרושם שהשינוי הוא ספונטני: ממצב שבו וויל נשלט על-ידי הפחדים שלו, שמכתיבים לו להישאר באזור הנוחות (אני אוהב אותה, אבל ללוס-אנג'לס? מה אם ניפרד? מה אם אני לא אמצא את עצמי שם? מה אם אכשל? מה אם אני אתמוטט? עדיף שאשאר פה עם החברים שלי, החברים מעל הכל), למצב שבו הוא מחליט להתמודד עם הפחדים העמוקים שלו, לקחת סיכון ולהבין שזה עכשיו או לעולם לא – שזה להיות או לחדול – ולהכריע בקונפליקט.

אז הנה התשובה לשאלה: כתסריטאים, אנחנו לא רק האלוהים של הדמויות שלנו, אנחנו גם הפסיכולוגים שלהן (ואנחנו לא גובים מהן שקל). אנחנו עוזרים להן לבחור נכון (או לא נכון, אם אנחנו בעניין של טרגדיות). איך נדע מה נכון? כשננסח את התמה (האמירה) של הסרט או הסדרה. מה שהדמות תגלה במעמד הכרעת הקונפליקט המרכזי הוא מה שאנחנו מאמינים שהדמות צריכה לגלות.

היא צריכה לגלות מה היא באמת צריכה.

הפסיכולוגיה של ההערכה העצמית גורסת שמי שלא מעריך את עצמו, מי שההערכה העצמית שלו נמוכה, הבחירות שלו יהיו תמיד גרועות והוא אף פעם לא יהיה מאושר. יתרה מכך, קיים קשר הדוק בין התנהגות שלילית לבין הערכה עצמית נמוכה, כשם שקיים קשר הדוק בין התנהגות חיובית לבין הערכה עצמית גבוהה. לא בכדי בעלי הערכה עצמית נמוכה פועלים בניגוד לטובתם – שהרי ההערכה העצמית שלנו משפיעה על הבחירות שלנו, כשם שהבחירות שלנו משפיעות על ההערכה העצמית שלנו.  

אם נהיה פסיכולוגים טובים עבור הדמויות שלנו, ונסייע להן להעלות את ההערכה העצמית שלהן בכך שנגרום להן להתגבר על החולשות שלהן, בין היתר על-ידי נטילת סיכון (כי שינוי מצריך פעולה), הטיפול יצליח – וכך גם הסוף של הסרט או הסדרה (או העונה הראשונה שלה) יהיה טוב.

*

זה המקום להזכיר שההרשמה לסדנת אפריל של "הסדנה לפיתוח דמויות" נפתחה. עדיף להקדים להירשם (הסדנה מוגבלת לשמונה משתתפים)

הכתובת הייתה על הקיר

 

במהלך ההכנות לסדנה שהעברתי בשבוע שעבר, בעודי עובר שוב על הפרויקטים של המשתתפים, הבחנתי בתופעה מעניינת: אף שהסיפורים היו שונים זה מזה באופן מובהק, את כולם איחד מכנה משותף ספציפי: במרכז כל אחד מהסיפורים ניצבה דמות שלא ראתה את הכתובת שעל הקיר.

ההבחנה הזו הובילה אותי לתובנה שמרבית הסרטים הם כאלה, ולכן החלטתי לאמץ את הדימוי של "הכתובת שעל הקיר" ולהשתמש בו מעתה ואילך.

מהי הכתובת?

מה שהדמות אמורה לגלות על עצמה – את האמת.

למה הדמות לא רואה אותה?

כי הדמות היא שבויה של הרצון הלא מודע שלה (הרצון להימנע מהתמודדות עם הפחד הכי עמוק – שם הכאב הכי גדול). על כן, בהינתן שהכתובת על הקיר היא האמת, קוצר הרואי הוא הפחד מפניה.

מהן ההשלכות של ה'עיוורון' הזה?

את ההשלכות יש לבחון פרטנית. זה יכול להיות אומללות, סבל, בדידות, תוקפנות, התחזות, פגיעה בדימוי העצמי, ולעתים גם סכנה ממשית – פיזית או נפשית.

מה צריך לקרות כדי שהדמות תראה את הכתובת?  

לרוב זהו שבר פנימי עמוק אותו חווה הדמות - כזה שיהווה עבורה נקודת מפנה משמעותית, הן בהסתכלות שלה על החיים והן בהסתכלות הפנימית, והלכה למעשה, יעמת אותה עם חוסר הכנות שלה

מתי הדמות בהכרח תראה את הכתובת?

במעמד הקונפליקט המרכזי, שהוא רגע השיא של הסרט. הרגע שבו הדמות עומדת בפני קבלת החלטה גורלית. זהו רגע מכריע שאין ממנו חזרה.

מעמד הקונפליקט המרכזי בעלילה הוא שלב של התגלות. כל מה שהיה חבוי בתת מודע של הדמות צף על פני השטח בנקודת הקיצון הזו. האמת מתגלה. כך שעבור הדמות הנדרשת לקבל החלטה, זהו שלב של פעולה מתוך מודעות: כשהדמות מודעת לסכנה הברורה והמוחשית של ההתנהגות שלה, ומנגד, היא מגלה מה היא באמת צריכה. היא לגמרי מודעת להשלכות של הבחירה. הבחירה תחשוף בפניה איזה מן אדם היא, ובהכרח תשפיע על התפישה העצמית שלה.

לכן המעמד הוא מעמד של הכרעה מוסרית בסיטואציה הקיצונית ביותר עבור הדמות– הכרעה בין הרצון להימנע מלהתמודד עם הפחד, לבין סיפוק הצורך הרגשי האותנטי.

על מודעות ותסריטאות

מודעות משמעה ערות מחשבתית ונפשית. אדם בעל מודעות הוא אדם חושב. הוא ער לעובדה שהרגשות שלו הם חלק חיוני מיכולת החשיבה שלו. הוא לא מתעלם מהרגשות השליליים שלו ולא מערפל את המחשבה שלו בניסיון להימלט מכאב. הוא מחפש את האמת. הוא ער לפעולות שלו, למניעים שלהן ולהשלכות שלהן. בשורה התחתונה, להבחין בכתובת שעל הקיר או לבחור להתעלם ממנה זה לבחור בין לחשוב לבין לא לחשוב. בין כנות לבין חוסר כנות.

הדימוי של "הכתובת שעל הקיר" משקף דבר מה נוסף, מעניין וחשוב לא פחות: את הלא מודע של תסריטאים באשר הם. הבחירה של הדמות שלא לראות את הכתובת שעל הקיר, יש בה כדי להעיד על המקום ממנו נובעת הכתיבה. האם גם אנחנו – התסריטאים – למעשה נמנעים מלהתמודד עם הפחד הכי עמוק שלנו? האם גם אנחנו שבויים של הרצון הלא מודע, ובעצם נושאים איתנו את הכלא שלנו ממקום למקום?

 

הפחדים העמוקים של הדמויות

 

הדבר הראשון שאני עושה כשאני ניגש לבנות דמות, זה לנסות להבין מהו הפחד העמוק ביותר שלה. זה לא עניין של מה בכך, משום שכדי להגיע לשורשי הפחד, נדרש ממני להקשיב לקול הפנימי של הדמות, שבשלב זה הוא איננו קיים.

גם הסיפור איננו קיים – ישנם רק קווים כלליים של רעיון, מסגרת של סיפור, קונפליקט לא פתור. לפעמים אני כבר יודע את הסוף, ואז יותר קל, כי התמה חבויה בו - שזה אומר שהקונפליקט המרכזי כבר פתור. במקרה כזה, אני יודע פחות או יותר מאיזה חומר קורצה הדמות – אם היא טיפוס מרצה, או כוחני, או אידיאליסט.

כך או כך, עלי להכיר את הדמות טוב יותר. זה אומר שעלי לברוא את עולמה ו'לבלות' איתה תקופה - להתבונן בה ובסביבתה הקרובה, לחקור ולנתח את ההתנהגות שלה, ובין היתר גם ללקט רמזים מתוך טקסטים שהיא כתבה.

נקודת המוצא שלי היא שבסיס ההתנהגות של כל אדם מושפע מביטחונו העצמי, ועל כן, לאחר שמצאתי מהו הפחד העמוק של הדמות, אני עוסק בלברר כיצד אותו פחד משפיע הן על הביטחון העצמי של הדמות, והן על הרצון (הלא מודע) שלה להימנע מהתמודדות עם אותו פחד.

קיומו של הרצון הלא מודע אינו סותר הימנעויות שהנן במודע – בין אם בהכחשה או בהדחקה של עובדות אודותינו, ובין אם בהימנעות מפעולה בשל פחדים שאנו מודעים להם - כמו פחד מפני פיטורים, פחד מפני סירוב רומנטי, פחד להתגרש, או פחד להביע דעה מקורית (מבטא פחד מדחייה חברתית).

פחד לעולם נוכח – כולנו נשאי פחדים, אך אין זה בהכרח אומר שהפחד מנהל אותנו בכל פעולה. השפעתו עלינו נבחנת בעוצמות שונות, והיא משתנה מאדם לאדם, אבל הוא תמיד שם, הפחד, אורב למחשבות. לעתים הוא הופך את התודעה שלנו למחסן של אמונות פנימיות שגויות.

כשהפחד שולט בנו, הוא משפיע עמוקות על מידת הביטחון העצמי שלנו, וכתוצאה מכך הוא משפיע על הבחירות שלנו: הרצון להימנע מכתיב את ההתנהגות שלנו ואת ההרגלים שלנו, על מנת לאפשר לעצמנו חיים שתכליתם הימנעות מכאב.

*

לתחושתי, אנחנו לא מעריכים מספיק את התת מודע שלנו. אנחנו מתייחסים אל מה שעל פני השטח כאל מצב טבעי. כאילו שהחיים אינם אוסף של מניעים נסתרים, חרדות ופחדים. ככותבים אנחנו צריכים להעמיק את ההתבוננות, לאתגר את הפרספקטיבה. השאלה החשובה ביותר שעלינו לשאול בכל זמן נתון היא השאלה הפילוסופית האלמנטרית ביותר: למה דברים נראים כמו שהם? או: למה זה ככה? במילים אחרות: מדוע אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים? שאלה זו מובילה באופן טבעי לשאלה: מדוע אנחנו מתנהגים כפי שאנו מתנהגים? מדוע אני מתנהג כפי שאני מתנהג? בין אם אנחנו סופרות או סופרים ובין אם אנחנו תסריטאיות או תסריטאים, אין דרך להימנע מלשאול את השאלה הזו ולעשות ככל שביכולתנו על מנת לענות עליה במלוא הכנות. על אף שההתמודדות עם העיסוק בהכרה פנימית היא סובייקטיבית, היכולת שלנו להכיר את עצמנו משמשת ככלי מקצועי בבואנו לברוא את הדמויות שלנו.

לא מזמן נחשפתי לדיון באחת הקבוצות בפייסבוק שעסק בשאלה "איך כותבים דמות שתגרום לקהל להתאהב בה?". אף שלעולם לא ניתן לזכות באהבה של כולם, אני חושב שזו שאלה נהדרת, והיא הניבה דיון מעניין, אם כי לא ממצה.

תהיתי מדוע מעולם לא חשבתי על השאלה הזו בהקשר של הדמויות שאני כותב. לאחר מכן ניסיתי לבחון האם קיים מכנה המשותף לכל הדמויות הראשיות בסיפורים ובתסריטים שלי, וגיליתי דבר מעניין: מעבר לעובדה שלא קל להתאהב בהן, ושהן רחוקות מלהיות מושלמות (חלקן ממש מעצבנות), הן כולן אידאליסטיות בטבען – גם אם יש להן דרכים מוזרות לבטא או להביע זאת, גם אם הן מתות בסוף, וגם אם הן מגשימות באופן חלקי את הכמיהה לאידאליזם. כולן, אגב, התגברו על הפחד העמוק ביותר שלהן. בהקשר לאותו דיון, אני חושב ששאלת ההמשך הייתה צריכה להיות: "האם אנחנו מבקשים עתיד טוב לדמויות שלנו?". אם התשובה חיובית, יש סיכוי טוב שגם הצופים יבקשו זאת עבורן.