יום רביעי, 18 באוגוסט 2021

קווים לדמותו של אדם מאושר (פוסט אפוסטריורי)

 


"נסה לכתוב דמות של אדם מאושר. בוא נראה אותך מצליח", אמרתי לעצמי בהתרסה יום אחד, כלומר שלשום, בזמן שפרקתי מזוודה מחופשה משפחתית ממנה חזרתי לפני למעלה משבוע.

האמת? הניסיון להגדיר מישהו כמאושר ולפי זה לבנות את הדמות שלו, זו חתיכת משימה. כזו שלא הייתי דורש מעצמי לבצע, אלמלא המחשבה שהעסיקה אותי במהלך החופשה (והאמת שבעיקר אחריה) – האם אי פעם אהיה מאושר?

היות ולמונח "אושר" לא נמצאה עד היום הגדרה גורפת, ומכיוון שאני עצמי לא חוויתי את תחושת המאושרות כפי שאני תופש אותה - לפיה אדם מאושר הוא זה שעבורו אושר הוא הווייה, שגרת חיים, מצב טבעי של קיום - מה שאני יכול לעשות הוא להשתמש בכלים שלי כתסריטאי על מנת לבחון מה מייחד את הדמות כמאושרת, מה הפך אותה לכזו, ואז להוסיף ולפתח אותה.

להבדיל מהפסיכולוגיה, שתפקידה לחתור להאחדה קטגורית על מנת לאפיין דפוסים, כתסריטאים ניתנת לנו הזדמנות לפשט את הספציפי. לחקור את מסתרי הנפש האחת, הבודדת.

אי לכך, וגם מכיוון שהדמויות מלמדות אותנו לשנות את ההסתכלות שלנו על מצבים בחיים, אני מעוניין לפגוש את הדמות כשהיא עדיין לא מאושרת. כשמשהו חוסם אותה. מכשיל אותה. מאמלל.

עיצוב זהות, למי שקרא את הפוסט המוקדש לנושא, היא אחת המשימות הראשונות לביצוע כשניגשים לבנות דמות. על-פי המודל שאני מציע בפוסט הנ"ל, על מנת ליצור דמות שאישיותה מעוצבת, יש לחתור לאיזון בריא בין מרכיבי הזהות השונים שלה, שהם: רקע ונסיבות (אובייקטיבי), דימוי עצמי (מידת ההערכה העצמית), אמונות פנימיות ודעות קדומות, מקורות ערך חיצוניים (כגון: מקצוע, מעמד, מקום מגורים, מצב משפחתי, קהילה/חברים) ומקורות ערך פנימיים (שליליים או חיוביים). איזון בריא בין המרכיבים ייווצר בזכות ההכרה בחשיבותם של מקורות ערך פנימיים חיוביים, כמו למשל: אותנטיות, מודעות, יכולת התבוננות פנימית, יושרה, יציבות מוסרית, קבלה עצמית (הכוללת את היכולת לקבל את הלבד שלנו), ואחריות אישית.

טוב, אז בואו נתחיל. עידו אדלשטיין, ברוך הבא.

*מי אני? (עדיף לענות בשם הדמות. זו הזדמנות טובה לחפש את סגנון הדיבור ואת השפה הספציפית שלה)

אהלן, נעים מאוד. אני עידו, בן 38, גנן במקצועי. אני גר בהרצליה עם גלי, ארוסתי, שהיא בת גילי. אנחנו כבר שנה ושמונה חודשים ביחד. אני הבן הצעיר מבין ארבעה אחים (יש לי אחות בכורה ושני אחים – שלושתם מתגוררים בחו"ל), ההורים – אימא שלי היא פנסיונרית של התעשייה הביטחונית הישראלית – לא חשוב איזו חברה. אבא שלי היה לו בית דפוס והוא...הוא פשט את הרגל לפני 15 שנה.

יש לי תואר...עשיתי תואר ראשון במדעי המחשב, אבל אני מתעב את התחום הזה. אני כבר למעלה מעשר שנים גנן. הייתה לי איזושהי אפיזודה חולפת, נקרא לזה, כחקלאי באחד הכרמים בעמק האלה, אבל אין לי מה להכביר מילים פה. הבנתי שאת הענבים אני הכי אוהב כשהם כבר יין...החלום שלי, האמת, היה להיות וטרינר. אבל החיים, אתה יודע

*מה אני אוהב בעצמי ועם מה קשה לי?

בסך הכל מחזיק מעצמי בנאדם סבבה. יש לי יכולת להתחבר לאנשים. אני בן אדם של אנשים. אוהב לדבר, איש שיחה. יש לי קליטה טובה ומהירה לאנשים. יש לי הרבה לקוחות קבועים מרוצים, שהם כבר מזמן לא רק לקוחות.  

אני חושב שאני אדם נדיב. שאני בנאדם שנוהג לתת בלי לחשוב על לקבל בחזרה. ככה אני. ככה אימא חינכה אותי. גם בזוגיות אני ככה.

מה לא? אני לא בנאדם רגוע, אבל אני יודע להיות רגוע. זה הופך אותי לבנאדם יותר רגוע ממה שהייתי לפני שנה, בטח לפני חמש שנים. אבל בעיניי זה עדיין לא מספיק. מבחינת ביטחון עצמי...לא תמיד יציב. יש תקופות ויש תקופות.

*מה המטרות שלי? לאן אני חותר?

להקים משפחה, ולהיות משמעותי עבורה

*מה מקומי בחברה? איך אני מסתדר עם אחרים?

כמו שאמרתי, יש לי יכולת להתחבר לאנשים. מרגיש שיש לי את היכולת לגעת באחרים. אני בנאדם פתוח סך הכל, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. איך אני עם גלי? ת'שמע, היא האהבה של החיים שלי, אין ספק. אני אוהב אותה ואני מעריץ אותה, היא מהממת. אם תשאל אותה היא תגיד לך שאני אומר לה את זה כל הזמן. מן הסתם אנחנו רבים מדי פעם, כמו כל זוג, אבל משלימים מהר יחסית. אני אגיד לך מה בעיניי עושה טוב לזוגיות: להתמודד עם בעיות ביחד, לבשל ביחד, ולרקוד בסלון. וכמו שאמרתי, לתת בלי לחשוב על לקבל. כשאנחנו רבים, אחרי עשרים דקות אחד מאתנו הולך לסלון ושם מוזיקה. משם אנחנו מתחילים להשלים.

*מה מקומי במשפחה?

אח טוב. בן טוב. עוזר תמיד כשצריך. משתדל לבקר את אימא שלי לפחות פעם בשבוע. אבא שלי? לא מעוניין לדבר עליו כרגע. אנחנו לא בקשר כבר כמה שנים. עשר שנים כמעט

*מהם העקרונות שלי?

וואלה יש לי הרבה. אספתי. קודם כל, הכי חשוב בעיניי זה להיות חכם בלב. האנשים שחכמים בלב הם האנשים הכי חכמים. ככה אני מאמין. דבר שני, זה משהו שלמדתי לא מזמן, שהתנהגות מטומטמת של אחרים שייכת לאחרים. לא לקחת אישי, זה לא קשור אלי. זה שלהם, זה בעיה שלהם. עוד משפט שאני מאמין בו הוא שאהבה לא יכולה להיות גם שדה חרציות וגם שדה קרב. ויש עוד אחד, מקווה שאני זוכר נכון: "חרדה מפני העתיד משבשת את היכולת שלנו להתמודד עם ההווה". וכמובן, להתרחק מרוע. כשאתה מרגיש שיש מסביבך אנשים שנוטף מהם רוע – לא משנה מה, תתרחק מהם כמו מאש.

*מהם תחומי העניין שלי?

אוהב בעלי חיים, טבע, טיולים, אוהב לבשל, מוזיקה כמובן. אני מאוד אוהב את העבודה שלי, אוהב את האינטראקציה עם הלקוחות שלי. למרות שכמו שכבר אמרתי, החלום שלי היה להיות וטרינר. אבל איך אני תמיד אומר? "לפעמים חלומות מתגמשים".

עכשיו אני אענה בשביל עידו (אני בעצם מתחיל לשרטט ביוגרפיה):

*מה עלול לערער את הזהות של הדמות?

שלילה עצמית. חרדה

*מה עלול לגרום לה למשבר זהות?

אובדן ערך עצמי, תחושת ריקנות וכישלון, חוויית דחייה

*האם הדמות חוותה, חווה, או עתידה לחוות משבר זהות?

כן. היא חוותה. לצורך העניין, ולטובת התחקות אחר אותן אמונות עצמיות ודעות קדומות של עידו, נחזור כמה שנים אחורה, לתקופה בה עידו חש שחייו הם פספוס אחד גדול. הוא כמעט ונרשם ללימודי וטרינריה. אבל אז לקה בחרדת "תסמונת המתחזה" - הוא היה בטוח שהוא טעה לגבי עצמו. שהוא לא מספיק טוב, שהוא ייכשל. שהציפיות שלו מעצמו היו מוגזמות, הזויות אפילו, שתפיסת המציאות שלו השתבשה. ככל שהוסיף להאשים את הציפיות שלו מעצמו, כך הלכה וגדלה השלילה העצמית שלו, עד שהדימוי העצמי שלו התרסק אך תוך שלולית של חרדה. ולחרדה הזו יש תוצר לוואי: שיתוק עצמי.

עידו נסע להתבודד למשך שבוע במדבר, ושם, כשהוא שכוב על האדמה הצחיחה ומעליו רקיע מרוצף כוכבים, הוא התחיל לשאול את עצמו מספר לא מבוטל של שאלות, שכמו הוכנו עבורו מראש על-ידי תסריטאי מיוסר: "למה אני חושב על עצמי בצורה שלילית?", "למה אני חושש להיכשל?", "ממה אני שואב עידוד? מה עשוי לעודד את רוחי?", "אילו תשובות אני מחפש?", "לאן הובילה אותי עד כה התפישה העצמית שלי?", "מה גורם לי להיות גאה בעצמי?", "עם אילו מצבים בעבר התמודדתי בצורה מוצלחת? אילו מקרים הותירו אותי מצולק?", "מה המטרה הכי חשובה שלי?", "מה הייתי רוצה לשנות באישיות שלי, ומדוע? מה ימנע ממני לשפר או לשנות? מה יכול לסייע לי לשפר או לשנות?", ו-"האם אוכל להשלים עם מי שאני במידה ולא אצליח להשתפר או להשתנות?"

חלק מהשאלות (האחרונות בעיקר) נשאלו על ידיו עוד בשבוע שקדם לנסיעה למדבר - שבוע שהיווה מבחינתו נקודת שפל אישית, כיוון שבשבוע הזה הוא עשה מעשה שכמעט עלה לו בחייו.

עידו נסע בכביש איילון צפון, כשלפתע נהג הרכב שמאחוריו – רכב מסוג ניסאן ג'וק, שהיה אז באופנה - ניסה לחתוך אותו בפראות. כעבור כמה רגעים, כשנהג הניסאן החליט לעקוף ולהעיף את עידו מהנתיב, עידו נבהל והסיט את ההגה ימינה במהירות שיא, ובכך מנע התנגשות. עידו הרגיש כיצד הדופק שלו משתולל. ראשו בער מרוב כעס. הוא הגביר מהירות, ואז הגביר עוד, ואז, כשהגיע למרחק של כמאתיים מטר מלפני אותו רכב, חזר לנתיב, ואז, כשנהג הניסאן החל לסגור פער, עידו לחץ לחיצה חזקה וממושכת על דוושת הברקס. מבעד המראה הקדמית הוא ראה את נהג הניסאן מאבד שליטה על הרכב. הניסאן סטתה שני נתיבים ונעצרה כשהחלק הקדמי שלה נגד כיוון התנועה. שני הרכבים שנסעו בנתיבים הסמוכים הצליחו לחמוק מהניסאן באורח נס. בשלב זה הרגליים של עידו רעדו. הוא ניסה לייצב את הרגל על דוושת הגז תוך כדי ניסיון האצה, וליתר ביטחון הוסיף את רגלו השמאלית. איכשהו הוא הצליח. כשעצר להירגע בתחנת הדלק, לא רחוק מביתו, כל הגוף שלו רעד. עידו הבין שיש לו בעיה.

בשלב זה לעידו לא היו תשובות. זה לגמרי הגיוני, כי בכל זאת – רק התחלתי לעצב את הזהות שלו. השאיפה שלי היא שהאופן שבו אעצב את זהותו יביא לכך שבסופו של התהליך (שרובו ככולו לא יופיע כלל בתסריט, אם בכלל ייכתב תסריט. כרגע אנחנו מעצבים זהות ובמקביל בונים ביוגרפיה) עידו יצליח להתגבר על פחדיו העמוקים (שעדיין לא נגענו בהם) ולנקות מעל עצמו את מרבית רגשותיו השליליים, להיות שבע רצון מעצמו ובכך להפוך לאדם שעמוק בפנים הוא ביקש להיות: אדם מאושר.

השאלות שעידו שאל את עצמו בהיותו במדבר, התסכול והפספוס שהוא חש, וכמובן הדברים שלא נאמרו על ידו באופן גלוי (סאב טקסט), הם בבחינת מידע חופשי. הם נותנים לי מושג לגבי מספר סממני אופי שאבחר להשתמש בהם.

אז מה אני יודע על עידו עד כה? שהוא אדם שמייחס חשיבות רבה לזיכרונותיו הטובים. שהוא מסוגל ליצור תקשורת כנה, לדבר על רגשות בפתיחות, ואף לחיות בכנות פנימית. שהוא אדם עם שאיפה תמידית לשיפור עצמי: שאיפה לפתח את הרגש שלו, את היכולת להתבונן בעצמו. אלו הם מקורות ערך פנימיים חיוביים, ולעידו יש עוד מאותם מקורות: הוא נדיב, גלוי לב, סקרן, בעל חוש הומור מפותח, והוא אדם שמבקש להבין את עצמו - ואדם שמבקש להבין את עצמו הוא אדם שמוכן להשקיע בלשפר את האישיות שלו ולהתפתח אישיותית. הוא יחתור למצב בו יהיה משוחרר לגמרי מאותן אמונות עצמיות שגויות ומדעות קדומות לגבי עצמו. אני רק צריך להביא אותו למצב שבו הדעה שלו על עצמו תהיה חיובית, ושהיא תהיה חשובה לו הרבה יותר מאשר דעות של אחרים לגביו - או מה שהוא מדמיין שאחרים חושבים עליו. זה עשוי לצמצם במידה ניכרת את מקורות הערך השליליים שלו. אבל הדבר לא יקרה מעצמו. שינוי חשיבה לבדו, שאינו בכפוף לפעולה, לא סביר שיתרחש.

טוב, אז בלי ששמנו לב, מועד החתונה של גלי ועידו מתקרב. ההזמנות כבר מוכנות, הן הגיעו טריות מבית הדפוס ועכשיו הן בארגז קרטון שעל השולחן בפינת האוכל. יש גם הזמנה שתישלח במייל (בכל זאת, יש גם צעירים בקהל. הרבה מהם הם החברים של גלי - חברי ילדות וחברים מבית הספר למשחק, שעם רובם היא שומרת על קשר). עכשיו גלי ועידו בעיצומו של סיבוב קניות בתל אביב, שכלל גם קפיצה זריזה לחייט (מכפלת במכנסיים של עידו) ואצל מעצבת שמלת הכלה (אלגנטית, בלי הרבה תוספות ותוספים). כבר בין ערביים, והשניים צועדים בחלק היותר מטונף של רחוב אלנבי, כאשר לפתע, גלי מצביעה על חנות ביגוד פינתית, ובלי לשים לב היא דורכת על קופסת המטבעות של הקבצן המבוגר ששכב בסמוך. דומה שצלילי המטבעות שהשתקשקו בקופסת הפח העירו את הקבצן משנתו, שכן הוא התמתח והזדקף באחת

"אוי, סליחה, אני ממש מתנצלת" אמרה גלי לקבצן, ומיהרה להוסיף לקופסה כמה מטבעות.

רק אז היא הבחינה במשהו מוזר שמתרחש. הקבצן אחוז התרגשות, הוא נועץ מבטו בעידו והוא מנסה להגיד משהו, והוא קורא "עידו! עידו!"

עידו מחסיר פעימה, מעווה פניו, תופס לגלי את היד, ומושך אותה משם. היא מופתעת לחלוטין. הקבצן קם, מתקדם כמה צעדים, מבטו אל הזוג המתרחק

"עידו! בוא רגע, בבקשה..."

עידו מרוכז בעצמו, צועד בצעדים גדולים ומדויקים, ולגלי קצת קשה עם הקצב

"מי זה? מאיפה הוא מכיר אותך?"

עידו לא עונה.

"נכנסת ממש לפאניקה"

עידו מסיט אליה את מבטו, מאט את הקצב

"איזה פאניקה?! מה, מהקבצן הנרקומן הזה? (לוקח נשימה) הוא היה גר פעם מול הבית של ההורים שלי".

גלי מסתכלת עליו, מתקשה להאמין לו. מאורח יותר, כשהם בדירה, תוך שהיא שוקדת על הכנסת הזמנות לחתונה לתוך מעטפות, גלי נזכרת לשאול.

"יש לו משפחה אתה חושב?"

"למי?"

"לקבצן הזה"

"טוב חלאס עם זה. לא יודע וזה גם לא מעניין אותי"

"אבל אם הוא היה גר מול הבית שלכם, בטח הכרת את המשפחה שלו. את הילדים שלו...אם היו לו"

עידו פוער פה מול עיניה הבוחנות של גלי. הוא משתהה למשך כמה רגעים, כמו רוצה לומר משהו ואז מתחרט, ואז אומר: "יש לנו דברים יותר חשובים להתעסק איתם מאשר בקבצן המסריח הזה" והולך לחדר השינה.

עוברות עשרים דקות – גלי מוודאת בהצצה בשעון – והיא ניגשת לסלון ושמה שיר. היא ממתינה, ועידו לא בא. היא מגבירה את הווליום, ועדיין.

לא קשה לנחש לאן רגליה של גלי הובילו אותה למחרת. נכון – לפינת הרחוב בה היא ועידו פגשו את אותו קבצן. הוא שם, הקבצן, והיא מתיישבת לידו. תכף היא תשלוף מהתיק הזמנה לחתונה.

מפאת קוצר היריעה (לא אתן לפלטפורמה המקוונת להפריע לי להשתמש בביטוי) אין מנוס מלעשות ספוילר ולספר שהתגובה של עידו הייתה מאוד-מאוד קיצונית. המפגש של גלי עם הקבצן, שכעת כבר מובן לכל שהוא אביו של עידו, כמעט הרג את היחסים בין גלי לבין עידו. כשהיא סיפרה לו שהיא הזמינה את אביו על דעת עצמה, מרוב עצבים עידו לקח את הארגז עם ההזמנות לחתונה ורוקן אותו אל מחוץ לחלון המטבח. גשם של מעטפות ירד מהקומה הרביעית אל השדרה. לקח לעידו חמישה ימים רק להירגע מהמעשה של גלי. כשהוא נרגע, הוא ארז תיק ונסע לכמה ימים. פתח אוהל בשבי ציון, קרוב לשפת הים, וחשב. הוא חשב הרבה, ואז הוא גילה שהוא בקונפליקט. האם עליו לדאוג לכך שההזמנה לחתונה שקיבל אביו תבוטל, או לראות בכך הזדמנות לסלוח, ואולי אפילו לחדש את הקשר ולאחות את השברים. עידו שוחח על כך עם אמו, שבאופן מפתיע החזירה את האחריות אליו: "חתונה שלך. אתה תחליט".

עידו החליט. לא לסלוח, אבל גם לא לבייש את אביו. הוא ביקש מגלי לגשת שוב לפינה הזו באלנבי, ולשאול את אבא שלו אם הוא צריך בגדים לחתונה, ואם לארגן לו הסעה. לפני שגלי יצאה לדרך, עידו אמר לה תודה. כשהיא סגרה את הדלת היא שמעה אותו בוכה. היא בחיים שלה לא שמעה מישהו בוכה ככה.

בחודשיים שנותרו עד לחתונה עידו נפגש עם אביו פעמיים. אחרי הפגישה השנייה החליט ללכת לטיפול פסיכולוגי אצל אחד הלקוחות שלו, פסיכולוג בעל שם - עסקת בארטר שעידו מאוד גאה בה - ואף רואה הקבלה בין תחזוקת הנפש לתחזוקת גינה ("הפסיכולוג אמר שיונג אמר שיש צורך להיות תמיד בהתפתחות ובצמיחה"). לראשונה בחייו עידו שיתף אדם אחר בכעס שנצבר בו בעקבות הנתק של אביו מהמשפחה, אותו חווה כנטישה. בבושה שחש בעקבות מצבה הכלכלי של המשפחה, החובות והנושים, והשמועות על כך שאביו נעלם, שקע בחובות נוספים, נפל לסמים קשים. בדיעבד עידו הבין את מידת ההשפעה של כל זה על הדימוי העצמי שלו. הוא התוודה על תחושת השכפול של אבא שלו, שרובצת עליו.  

שנה חלפה. עידו נרשם ללימודי הווטרינריה ופרש בתום השנה הראשונה. "גלי התאכזבה בעיקר בשבילי. אבל אני אמרתי לה שאני מבסוט. אנחנו שוקלים לפתוח ביחד פנסיון לכלבים ולחתולים.

"האמת שפשוט התגעגעתי לגינון, ללקוחות. הבנתי שלהיות וטרינר זו פנטזיית ילדות שהייתה לי. אין לי תשוקה אמיתית לזה. גיליתי שאני מאושר מעצם זה שאני חי. לפעמים אני קם בבוקר ואומר לעצמי "איזה כיף זה להתעורר", ואני עף על זה".

מתי לראשונה הרגיש שהוא מאושר? הוא עצמו לא מצליח לשים את האצבע על הנקודה. הוא חושב שהיה זה הרגע שבו הבין שאף גורם או אדם לא יוכל לערער את הביטחון העצמי שלו, או את מצב הרוח שלו. אבל במחשבה שניה, הוא לא בטוח שמדובר ברגע הזה או ברגע אחר. הוא גם לא יודע לומר מה גרם לזה. "בסוף", הוא אומר, "בסוף אלו הדברים הקטנים. זה עניין של הסתכלות על החיים. להסתכל על מה שיש ולהיות אסיר תודה. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. להשלים עם מי שאתה, ולחייך חיוך פנימי קטן. זה הכל אמיתות פשוטות, מה שאני אומר לך.

"תבין, האושר לא תלוי במשהו חיצוני – זה לא עניין של הישגים או של כסף, וגם לא אם יש זוגיות או אין זוגיות, או אם יש לך או אין ילדים. אפרופו ילדים, גלי עכשיו בחודש השישי".

כמה הערות:

יכול להיות שאני, בחיי האישיים, לעולם לא אחווה את הווית האושר הזו, אבל תחושת האושר האישי של עידו, ה'מאושרות' שלו, היא חוויה שאני חווה כאשר אני בנעליים שלו. כשאני נתון בהוויית עולמו, בתוך הרגע הזה ביחד איתו. ממד זמן שמרגיש כמו רגע אמיתי בחיים.

וזה שהצלחתי להרגיש מה עידו, שהוא ישות פיקטיבית, מרגיש כשהוא חווה את התחושה הזו – זה יפה בעיניי. וזה קרוב מאוד לאושר.

*המשך פיתוח הדמות של עידו בפוסט הבא. רמז: בשל נסיבות עגומות שלא תלויות בו, הוא לא יישאר מאושר לאורך זמן. החיים, אתם יודעים איך זה


*התמונה מתוך הסרט "אושר" של טוד סולונדז (ארה"ב, 1998)

 


יום שישי, 21 במאי 2021

כתיבה היא הרבה פעמים בריחה נעימה

 


"כשעצוב, הולכים לפסנתר", אמרה פעם הזמרת פיונה אפל. שלוש מילים שמסבירות בפשטות את מחולל מעשה האמנות: כאב מסוגו של העצב הנו מקור ההשראה הגדול ביותר (ואחריו הפחד, לעניות לדעתי, אבל זה כבר לפוסט אחר).

נזכרתי במשפט הזה לפני כמה ימים, כשהתקשיתי לשוב אל המחשב, חרף ייסורי העצבות. כי בתכלס, איך אפשר לכתוב קומדיה רומנטית בתקופה של אבלות ושל כלכלת נפש? ומה לעשות שזה מה שבתפריט כרגע.

מרוקן נפשית, ולחילופין מוצף רגשית, שמתי נעלי ספורט ויצאתי לרוץ, בעיקר כדי לשרוף קצת כאב, או לכל הפחות להצליח להסיח את הדעת.

למרות שהבטחתי לעצמי שכאשר חוש ההומור יחזור הקומדיה הזו תהיה מצחיקה, קומדיה רומנטית הסרט הזה כבר לא יהיה. בעוד כחודשיים צריך להגיש את התסריט, ואני לא יכול להתעלם מההשפעה של המציאות על היצירה. ארצה או לא, הכל מחלחל. אני מקווה שלפחות הסרט יהיה דרמה קומית, או דרמה עם קורטוב הומור - בכל זאת, אני צריך למצוא דרך לשעשע את עצמי (ועל הדרך להמשיך לטפל בעצמי - כי למרות שהעלילה בדיונית, זה הסיפור הכי אישי שאי פעם כתבתי).  

 *

כתיבה היא הרבה פעמים בריחה נעימה. בריחה ממשימות דחופות. מתחושת דכדוך. מצרות היומיום. מהתמודדות עם המציאות. כל אחד והבריחה הנעימה שלו, שהיא חווייתית וסוחפת עד כדי כך, שאפשר, מבלי משים, להישאב ואף להשתעבד לה.

כמו במצב מדיטטיבי עמוק, רק כזה הנמשך שעות ספורות ואף יותר, ובו אנחנו, הכותבים, נשאבים לתוך העולם הבדיוני שבראנו. עולם שהוא במובן מסוים מציאות חליפית, כמעט ממשית, אשר בגבולותיה אנחנו נהנים משליטה מוחלטת על ארגון סדר האירועים, על מהלכי העלילה השונים, ועל קווי האישיויות של הדמויות, שבין היתר מכתיבים רגשות, התנהגויות ופעולות.

אלא שהבחירות שעושות הדמויות משקפות את הלא מודע שלנו. מה שאומר שבשלב מסוים הבריחה נעשית פתאום הרבה פחות נעימה. כי האמת יוצאת החוצה, ואנחנו אמורים להתמודד איתה. ומשום שלא ניתן לומר כי 'המפלט הוא מפני מציאות החיים, אך לא מפני המודעות', נגזר עלינו לברך את המודעות בברכת "לעזאזל, ברוכה הבאה", ולדמם את המילים החוצה. במילים אחרות: עלינו לכתוב בכנות מוחלטת.

אין זה פשוט כלל וכלל. הפחד להיות אותנטיים – הן כיחידים מול הסביבה, והן כלפי עצמנו - הוא פחד עמוק, שלרוב מונע מאתנו להיות מי שאנחנו באמת. פחד שהוא ממאפייני התקופה (עד כדי כך שברשתות החברתיות זיוף הפך לאותנטי) גם עבור אלו אשר מתהלכים תדיר במרחב הפגיעות – ביצירה כמו בחיים.

אורי, גיבור הסרט שלי, הוא דוגמה למישהו שסובל מהפחד הזה. הוא מתמודד עם הקושי לקבל את עצמו כפי שהוא, ועל זה בעצם הסרט. הוא יעבור שינוי רק כשהוא יבין שלמרות שאנחנו משלמים לעתים מחיר יקר על כנות, אין מחיר כבד יותר מלחיות בחוסר כנות עם עצמנו.

לחיות בכנות עם עצמנו לא מסתכם בלחדול לשקר לעצמנו. זה אומר, בין היתר, להכיר בכך שמרבית הבעיות שלנו עם הסביבה נובעות מהבעיות שלנו עם עצמנו. וזה אומר גם לדאוג לטפח ענווה.  

צריך תמיד לזכור שגם אם הדמות הראשית בסרט או בסדרה מבוססת עלינו, הדמות היא לא אנחנו. כך שגם אם אנחנו כותבים "על עצמנו" ולא רק "את עצמנו" – הדמות היא ישות חדשה, עצמאית, עם הוויה משל עצמה (היא לרוב גם אמיצה יותר מאתנו), אבל כזו הנושאת את ה-DNA הרגשי שלנו. הדבר נכון לגבי כל הדמויות.

אחד הרגעים הכי יפים בסדנאות שאני מנחה ("הסדנה לפיתוח דמויות") הוא זה שבו אנחנו נכנסים לתוך העור של הדמות, ומגלים שהמחשבות והרגשות שלה מנוגדים כמעט לכל ההנחות שהנחנו לגביה קודם לכן.


 

 


יום שישי, 30 באפריל 2021

הספדים לאבא

 

                            

שבוע עבר מאז ההלוויה של אבא שלי. הייתה הלוויה יפה. הרבה הגיעו ועטפו. הרבה גם הגיעו במהלך השבוע הזה, והרעיפו אהבה. עלינו. על אבא שלי. זה מחמם את הלב ומחזק, ומאפשר להתמודד איכשהו עם העצב הכבד ועם הכאב.

היום החלטתי לפרסם את ההספדים. לפני שהמילים מתפזרות, לפני שחוזרים לאיזושהי שגרה. ההספד הראשון הוא שלי, השני הוא של גילעד, אחי.

אודה אם תקראו עד הסוף


הספד לאבא

אני אעשה את זה קצר כי אבא שלי היה בנאדם צנוע.

בדרך כלל הייתי נותן לו לעבור על טקסטים שלי שהיו לי חשובים. הוא היה עורך לשוני מעולה. אז הטקסט הזה...נסתדר עם מה שיש

בכלל, הוא היה עילוי בכל כך הרבה תחומים. והוא בעיקר היה אבא מדהים. ובן אדם הכי טוב שיש. הכי ישר שיש. אדם שמעולם לא עשה את הבחירה בין מוסרי ללא מוסרי. בין טוב לרע. הוא פשוט נולד טוב. צנוע מאוד. מופנם מאד. רגיש מאוד. עם עין חדה ועם חוש לזיופים. עם לב ענק ועם החיוך הכי יפה בעולם.

הוא היה אמן שלא ראה את עצמו כאמן. והוא היה גבר של אישה אחת. אימא שלי. אני לא יודע אם הוא אהב לפניה, אבל הוא בטוח לא אהב אחריה. עברו עשר שנים, והבגדים שלה עדיין בארון, החפצים שלה עדיין בשידה שלה, ובחדר העבודה.

עם כמה שהוא היה חכם ומשכיל ובקיא בנבכי הנפש, הוא עדיין לא הצליח להבין איך אנשים יכולים לעשות דברים מחרידים מתוך תאוות בצע. וזה רדף אותו עד הסוף. אני לא אפרט בשביל לא לזהם את המעמד. מי שמבין – מבין.  

נזכרתי אתמול בשני רגעים איתו. לא יודע למה דווקא אלה, כי היו המון רגעים טריים יותר. האחד, במסיבת יומולדת 8 שלי, אחרי שהערב נגמר וכולם הלכו, אבא ראה אותי יושב בחדר מבואס והוא שאל מה קרה, ואני אמרתי לו: "אתם שכחתם להרים אותי על כסא". אז הוא לקח כיסא והרים אותי 9 פעמים. והייתי מבסוט.

הרגע השני - הייתי בצבא בצוות שמירה, בשבת, באיזה חור ברמת הגולן. היה גשם, ערפל סמיך, לא רואים כלום, פרות נתקלות אחת בשניה, או בטנקים. ופתאום מגיח מתוך הערפל אבא שלי, עם שקיות של מקדונלדס. לכל הצוות. אני לא אשכח את זה.

היו המון רגעים. והחודשים האחרונים היו רגע אחד ארוך שבו אתה מחפש את ההיגיון בשביל לא להשתגע. סרטן ריאות לבנאדם שבחיים לא עישן. אפילו הרופאים המומחים לא... וראיתי עליו את ההשלמה עם חוסר ההשלמה. את ההתמודדות עם העננה הזו של פקיעת התוקף. עם שאלות שאין להן תשובות, עם זה שאין לקח. ואין לקח.

קבורים פה שני האנשים הכי טובים שהכרתי.

שהלוואי ויום אחד אהיה קצת מהם

תודה אבא

 


 

הספד לאבי, אברהם שירם.

כשהוריה של אמי הגיעו הגיעו אל הארץ ממחנה העקורים, סבי, דניאל שולשלפר, חיפש עבודה כמסגר. לזכותו עמדו לו שנות לימודיו בבית הספר למכניקה עדינה בורשה, עיר מגוריו בימי ילדותו. הוא ניגש למסגריה בדרך הראשית, לימים דרך רמתיים, וביקש להתקבל לעבודה. בעל הבית ענה לו שההסתדרות הקצתה לו עובד אחד בלבד, ושבדיוק אתמול נתפסה המשרה. מי שקיבל את העבודה היה שלום שירמן, גם הוא בוגר של אותו בית הספר למכניקה עדינה בורשה, אליו היה מגיע מן העיירה הסמוכה אוטווצק. בוודאי חלפו זה על פני זה בדרך משיעור אחד לשני, בלי להכיר ובוודאי שבלי לשער כיצד יצטלבו דרכיהם בעתיד. דניאל מצא עבודות בבניין ושיפוצים, ולאחר שנים פתח עם אשתו מכולת שכונתית, ושלום עבד כשכיר במסגריה עד שרכש אותה מהבעלים הקודמים, והמשיך להגיע אליה כל בוקר על אופניו הישנים ממש עד פטירתו בגיל 88. אני אוהב במיוחד את הסיפור הזה לא רק כי מדובר בפעם הראשונה בה הצטלבו דרכיהם של מי שהם בשבילי סבא דניאל וסבא שלום, אלא גם מכיון ששנים רבות עברו עד ששמעתי אותו מפיהם, וגם אז כבדרך אגב ולא כסיפור בעל ערך עבורי, אפילו רק כאנקדוטה משעשעת שלעולם כנראה לא אפסיק לספר. סבותיי וסביי הגיעו לכאן מעולמות אחרים בדרכים עקיפות ומאילוצי השעה, עזבו את וילנה, סקאווט, ורשה ואוטבוצק ונדדו מזרחה בשנות המלחמה, משהסתיימה חזרו מערבה, עד למחנות העקורים על אדמת גרמניה הכבושה שם בילו את השנים של אחרי המלחמה. אימי עוד נולדה במחנה העקורים באולם, אך הוריו של אבי עזבו את מחנה פורנוולד מעט קודם לכן ואת אבי ילדו בישראל. לעומת סביי, אבי, אברהם, ״אבי״, נולד והלך לעולמו באותו המקום ממש. ולא הייתי טורח לומר כל זאת אם לא היה נראה לי שיש משהו שקשור באופיו של האיש שעזב אותנו אתמול, אדם שמעולם לא רדף אחר חלומות רחוקים, ודאגותיו, חלומותיו ותקוותיו היו כרוכים תמיד באנשים שסבבו אותו. מעולם לא רדף כסף וכבוד, וקשה אפילו לדמיין אותו לבוש בשאיפות שכאלו. כשהיה צריך לפתור בעיה במבנה שריתך עבור המסגריה לדוגמא, שקד עליה, שירטט וחישב מיני חישובים, והיה שמח מאוד כשהיה מוצא פתרונות יצירתיים ומתוחכמים, אך היתה זו מעין שמחה מהחישוב עצמו שנשא פרי, נטולת אגו ויוהרה והאדרת עצמי. מעולם לא הילל ושיבח את עצמו ולא ציפה לשבחי אחרים, הייתי מעז להגיד שזה היה מנוגד לכל ההויה שלו. והיתה חשובה לו מאוד היושרה. הרווח האפשרי מהשקר או המרמה, קלים ככל שלא יהיו, לא דיבר אליו, לא פיתה אותו ולא עניין אותו. ״ישר כמו סרגל״ כמו שסבא דניאל היה אומר עליו.

 

אביו, שלום, שולם, ותסלחו לי שאני מזכיר שוב ושוב את סביי ולא את סבותיי. לצערי, שתיהן הלכו לעולמן בצעירותי והותירו עבורי זכרונות מועטים (אחרי שאימי הלכה לעולמה בגיל דומה לשלהן חשבתי שזה הכלל במשפחתנו, הנשים עוזבות בטרם עת והגברים מאריכים ימים, אך תחזית זו לא התממשה). בכל אופן שלום, שולם, לא הסכים שבנו אבי ימשיך את דרכו במסגריה. הוא חשב שאין בזה עתיד. ואבי, שעוד כילד היה לוקח חלק בעסק המשפחתי, הלך דווקא ללמוד הנדסת מכונות בטכניון ומצא את פרנסתו בחברות גדולות. אך מאז שאני זוכר את עצמי היה מבלה שעות על גבי שעות במסגריה, בימי שישי באופן קבוע ולעתים גם היה עוצר בה בדרך הביתה מהעבודה ומגניב שעה או שעתיים של ריתוך. הוא אהב מאוד את המסגריה והיא היתה חלק ממי שהוא, עוד מגיל צעיר. לעבוד איתו אבל, אני מוכרח להודות, לא היה תענוג גדול. הוא רדף שלמות והיה מרוכז כולו בעבודה, ועד להצלחה (שכביכול לא היתה מובטחת) עברו לפעמים שעות של תסכול ועצבים. המהירות לא היתה שיקול עבורו, וגם לא רווחיות או נוחות. הוא רצה לעשות את העבודה הכי טובה שהוא יכול. את המקצוע לא ממש למדנו ממנו, ואני לפחות לא ביליתי במסגריה מעבר לביקורים מזדמנים יותר או פחות. היא היתה הממלכה של סבא שלום, של אבי ושל עידן בן דודי, אבל היא גם חלק מנוף ילדותי ומהויתו של אבי. אבי היה בונה מבנים כבדים, חזקים ויציבים מדי, שקשה ולעתים בלתי אפשרי להזיזם ממקום למקום. הוא היה מפלס במדוייק כל שלב של העבודה כך שהכל היה ישר לחלוטין. הכל היה ישר אצלו.

 

כשאימי הלכה לעולמה אמר לנו להיפרד ממנה והכריז כי עכשיו הכל השתנה, ומה שהיה לא יהיה עוד. לא שמעתי אותו מדבר כך מעולם, ולמען האמת עד לפטירת אימי לא שמעתי אותו מדבר כל כך הרבה. תמיד ידעתי שאם אבקש ממנו להגיע לקצה הארץ לאסוף אותי, יעשה זאת בלי לשאול שאלות. אך יכול להיות שכל הדרך לא נחליף מילה. את הטלפון היומי קיבלתי מאימי, ואם התקשרתי אני והוא במקרה ענה לטלפון, היה מיד מעביר אותי אליה. בלעדיה, נאלץ או שרצה לדבר, ולפעמים הרגשתי כאילו הוא בעצמו לא יודע איך עושים את זה, והיה מספר לי לפרטי פרטים את מה שסיפרו לו אנשים אחרים או מה אכל ומה קנה ומה אכלה היום אומה הכלבה, שהיתה עקרונית הכלבה שלי אך רוב הזמן תחת טיפולו. כשאימצתי אותה הוא התנגד, אמר שאולי לא כדאי ומעט חשש. אומרים ש״למה צריך את זה״ היה משפט מפתח אצל בביתו של אבי, שאימו היתה אומרת על דברים כמו הטיולים השנתיים לדוגמא, אליהם לא רצתה שייצא. כשלקחתי את הכלבה בניגוד לעצתו הוא להפתעתי התייצב כבר באותו יום בדירת השותפים התל אביבית, בדרך מהעבודה הביתה, ורצה לפגוש את הגורה החדשה. בימי חמישי היה מגיע לאסוף אותה אליו כדי ״שיהיה לך זמן ללמוד״ וכשאני הייתי טס הוא היה בשמחה שומר עליה לתקופות ארוכות. אפילו לה הוא נתן כל כך הרבה אהבה. אתם יכולים לדמיין את האושר שלו כשנכנסו הנכדים לעולמו, הוא אהב אותם ברמות בלתי נתפסות. לפעמים אחרי ביקור שלהם או אצלם היה מדבר איתי על כל מיני דברים שראה אצלם והבנתי כמה הוא קשוב אליהם, גם ברגעים בהם זה לא נראה כך. הם נתנו לו כל כך הרבה אור בשנים האחרונות, מזל שהספיק להכיר אותם.

 

כשאמי היתה חולה סעד אותה מסביב לשעון. הוא העריץ אותה, אני חושב, בערב שבו נפטרה אמר לי באוטו בדרך הביתה שהיא הדבר היחיד שהצליח לו בחיים, לא עבודה לא כלום. זכורה לי תמונה שלו מהתקופה ההיא יושב בחדר הטיפול ומאכיל אותה בכפית מן הצלחת, והיא, כועסת ומתוסכלת מהמצב מוציאה עליו את מה שלא הרגישה בנוח להוציא עלינו. היא כועסת, והוא פשוט מגיש לה כפית אחר כפית, במסירות, הכעס עובר מעליו ורק הדאגה נשארת. אני חושב שזה אחד הרגעים היפים שנשארו לי מהורי ביחד, ולמדתי ממנו המון. הוא היה צריך להמציא את עצמו מחדש בלעדיה. זה לקח לו זמן. היו המון מכשולים בדרך, פנימיים אבל לצערי, בעיקר חיצוניים. הוא עשה צעדים בכיוון. אני חושב שאם היה לו זמן הוא היה מצליח לעשות עוד דרך. הוא היה סקרן, הוא היה פתוח לשמוע, למרות שלעתים היה עקשן מאוד, והיתה לו נפש יחודית ונדירה שחיפשה עוד דרכים לעצמה בעולם הזה. זה מתסכל וזה עצוב, אבל הוא גם הספיק הרבה. היו לו חיים מלאים, אני זכיתי להיות איתו במחצית מהם ואני אסיר תודה על כך.

 

קשה לצערי, לדבר על אבי מבלי לחשוב על מה שקרה לו בשנים האחרונות, לאחר פטירתה של אמי. מי מכם ששמעו אותו מדבר על ״מה שעשו לנו״ (ככה לפעמים היה קורא לזה), נתקל בזעם העצום על חוסר הצדק, על הניצול והתרמית של האנשים היקרים לו ביותר על ידי אנשים שרגע לפני היו גם הם יקרים לו. הלוואי ויכולתי לא להזכיר זאת ולהרגיש שלם עם עצמי, אבל גם זה חלק מאבי. הוקצו לו כאן שבעים שנים, וכעשירית מהן חי בצל האירוע הזה, שהדיר שינה מעיניו והטריד ללא הרף את נפשו, וסביר להניח שגם את גופו. אני זוכר את היום הראשון שבו התחלנו להבין איך ניצלו קרובי המשפחה שלנו את מותה של אימי, מצבו של סבי, ואת אהבתנו אליהם ואמוננו בהם. חזרתי מפגישה ראשונה שבה באתי לברר, בתמימות, האם יש סיכוי שאולי משהו מסוג זה מתרחש כאן. לא האמנתי, הייתי בטוח שדברים יובהרו, יוסדרו. במקום זה, מצאתי את עצמי מאזין למיני שקרים משונים מתוכננים מראש שהיום קשה לתפוס שבכלל נאמרו לי. חזרתי הביתה המום, והוא, אחרי ששמע משפט וחצי, נבהל ומיד אמר באינסטינקטיביות ״לא הייתי יכול להסתכל על הילדים שלהם בעיניים אם הייתי במקומם״ התגובה הראשונית שלו היתה לשים את עצמו במקומם, כי לא היה הגיוני בעיניו שהם לא חושבים על ילדיו כפי שהוא חושב על ילדיהם. ילדיהם, שאהב אותם אהבה טהורה מלאה על אף שהם לא ילדיו ובדם קשורים רק לאישתו, אבל זה לא שינה לו בכלל, הוא שמח בשמחותיהם ורצה בטובתם ולא היה חושב לרגע לקחת דבר מצלחתם לטובת ילדיו שלו. אני אפילו חושב שהיה מעדיף לעשות ההיפך, בטוח שהיה מקריב מעצמו עבורם. אבל לא היה טעם לשים את עצמו במקומם כי הם לא רצו להיות בכזה מקום. מה שלו בא טבעי, אותם כנראה דחה. מה שעשו לאבי האנשים שגדלו איתו באותו רחוב היה מנוגד לכל חלקיק באופי שלו, הוא לא יכל לתפוס אפילו את השלב הראשון, את נקודת המוצא, שלא לדבר על השלבים הבאים, מלאי שכבות של רמאות, ניצול והעמדת פנים. אך יחד עם זאת מדובר היה לא רק בניגודים, אלא בניצול של התכונות האלה שבו. תכונות שחלקן אופייניות גם לאימי ושעמדו בבסיס הזוגיות שלהם. את היכולת של אבי, אמי וסבי לאהוב ולתת אמון באלו שהם אוהבים, האנשים האלה פירשו כחולשה, כנקודת תורפה שאפשר וכדאי לנצל. את התכונות שאני בטוח שהרבה מכם אהבתם באבי, הפכו למכרה זהב. הבן אדם הזה היה מוכן לעשות כל כך הרבה בשבילם, ובמקום להעריך את זה הם דרסו אותו, פגעו בציפור נפשו, באנשים שהיה עליו לשמור עליהם, באשתו, בילדיו, בחמו. את אבא שלי לא עניין הכסף, אני לא צריך לשכנע בזה כל מי שפה ומכיר אותו, ואם היה מדובר רק בעצמו כנראה שהיה מוותר על כל העניין, אבל הוא לא יכל להשלים עם העובדה שגזלו מאישתו המנוחה ומילדיו ונכנס למאבק ההוא שגזל ממנו כל כך הרבה.

 

אני מודה שאני, לעומתו, פעמים רבות, פקפקתי בתפיסת עולמי. שאלתי את עצמי, האם אמון הוא אולי באמת חולשה. האם עלינו היה לחשוד, לאבטח, לעמוד על המשמר, מול בני משפחה? האם על אבא שלי היה להניח שדברים מתרחשים מתחת לאפינו ולהזהיר אותנו. חשבתי גם, אולי כדי לנצח במשחק שנכנסנו אליו צריך לשחק מלוכלך, כמו הצד השני. אבל דברים כגון אלו אפילו לא עלו בדעתו של אבי. לאורך כל המאבק הזה הנתיב היחיד לכעס שלו היה לצעוק את האמת לעבר כל מי שהיה מוכן לשמוע. אחד הדברים המשעשעים במבט לאחור אלו הפעמים שבהם לעורכי הדין היה רעיון ״יצירתי״, איזושהי תחבולה מסוג שהוא. הוא סירב להבין על מה מדברים, וגם כשהקשיב עד הסוף והנהן, חזר מיד לדרך היחידה שהוא מוכן לשמוע עליה וצעק מחדש את האמת. במאבק הזה הוא הפסיד הרבה מאוד, אבל לא את מי שהוא, ובלי למצמץ שמר תמיד על הדברים הבסיסיים שיקרים לו. אני גאה בו שנלחם, גם אם אני לא בטוח לגבי המחירים ששילם, אבל אני יודע גם שלא יכל אחרת. אני גאה בו על זה ששום דבר לא הזיז אותו ממי ומה שהוא, ואני כל כך מצטער בשבילו שזה היה צריך לקרות ושאת שנותיו האחרונות בזבז על אנשים כל כך קטנים שעושים מעשים כל כך עלובים. הרבה פעמים אמרתי לו לעבור דירה כבר, היתה לי קשה המחשבה שהוא מוקף יום יום באנשים שבגדו בו כך. אבל הוא לא תכנן לרגע לזוז מהמקום, נשאר שם יציב וישר. הם לא היו שיקול עבורו. איזה בן אדם.

 

לאמי קראו זיסל על שם סבתה שלא הכירה, זיסל שולשלפר, ואת שמה בבחירה אמיצה ויפה לא עברתו חוץ מהסיומת שהפכה אותה לזיסה, והשאירה שם מיוחד לאישה מיוחדת. ואבי גם הוא קרוי על שם שני סביו שלא הכיר, אימו בת אברהם ואביו בן אברהם ויש בו באמת משהו אברהמי עם הזקן הנצחי הזה שלו והאישיות הזאת האבהית שמקנה ביטחון לכל כך הרבה אנשים. וגם אצלי לשתי הסבתות אותו שם וגם אני בקושי הכרתי את פרידה של זיסה ופרידה של אבי ואולי מכאן הגיע שמי שהרי אמי רצתה כל כך בת ולא יצא לה אבל לולא רצתה לא הייתי פה ואולי הפרידה-פרוידה-גילה התגלגלה לה כך. כל השמות האלה חרוטים על מצבות בבית העלמין הזה למרות שסבות-רבותי לא קבורים כאן, וכנראה שלא קבורים בכלל, ואני שמח בשביל הורי שהם קבורים כאן לצד הוריהם, כפי שאני מניח שהם רצו, כי הם חיו כבני המקום, יותר מהוריהם ויותר ממני. ואת שם המשפחה הזה שהשאירו לנו אני גם אוהב, כי אמי הקדימה את זמנה ולא רצתה פשוט לקחת את שם בעלה אבל לא רצתה גם כנראה ניתוק מוחלט וחשבו על שם חדש עם זיקה לשירמן של אבי ולשולשלפר של אמי. ואני יכול גם לדמיין את הרגע בו אבי נעתר להצעתה של אמי בלי לחשוב פעמיים, כי באבא שלי היו כל כך מעט גאווה ויוהרה וכזה שפע של תמימות ופתיחות ואהבה. באנו היום להיפרד מאבי, אך גם אמי היא חלק ממנו, ואני יודע שהרבה אנשים פה עומדים גם בשבילה כי במובן מסוים איבדנו איתו עוד חלק ממנה, ונראה לי שגם הוא ראה את זה כך. הורי האהובים והיקרים והמיוחדים כל כך, נוחו בשלום, תודה שהייתם איתנו, זכינו.

 

גילעד

 

 

                                   


יום רביעי, 3 במרץ 2021

זהות


לפני שאנחנו רצים לכתוב או למכור את הסרט או את הסדרה שלנו, כדאי שנשאל את עצמנו שאלות לגבי הזהות של הדמויות שלנו – בעיקר זו של הדמות הראשית.

*האם בתחילת התסריט הזהות של הדמות כבר מעוצבת?

*מהם מרכיבי הזהות של הדמות?

*האם הדמות חוותה, חווה, או עתידה לחוות משבר זהות?

*מה עלול לערער את הזהות של הדמות?

*מה עלול לגרום לה למשבר זהות?

אבל עוד לפני כן, כדאי להתעכב על מושג הזהות. אנחנו משתמשים בו ביומיום, וכביכול יודעים היטב את משמעותו, אבל ההגדרה שלו איננה פשוטה – היא לא הייתה פשוטה גם עבור אותם פסיכולוגים וסוציולוגים שחקרו אותו (בראשם הפסיכולוג האמריקני-יהודי אריק אריקסון).

ההגדרה הרווחת היא ש"זהות" היא סך האמונות שלנו כלפי עצמנו, שיוצרות את התפיסה העצמית שלנו - איך אנחנו תופסים את עצמנו, את מקומנו בחברה, את משמעות חיינו, את כישורי החיים שלנו, את הערכים והעקרונות שלנו.

אני סבור שהזהות היא יותר מאשר אוסף אמונות עצמיות, ושתפיסה עצמית היא תחושה הכרתית עמוקה, הנובעת בין היתר משילוב רגשות, מעשים, ומחשבות. כך שאני מתחבר יותר להגדרה לפיה "זהות" היא ערך מקיף הכולל היבטים שונים של תפיסת האדם את עצמו.

מהם מרכיבי הזהות?

בניסיון לפשט את ההגדרה ולפרוט את היבטיה, בחנתי את סוגיית הזהות באמצעות מודל שניסחתי. המודל, המונה חמישה מרכיבים, מאפשר בחינה מקפה של הקשרים שבין אותם מרכיבים, והוא משמש עבורי ככלי לעיצוב זהותן של דמויות בתסריט.

מרכיבי הזהות

*רקע ונסיבות (אובייקטיבי)

*דימוי עצמי (מידת ההערכה העצמית)

*אמונות פנימיות (שגויות ונכונות), דעות קדומות

*מקורות ערך חיצוניים (כגון: מקצוע, מעמד, מקום מגורים, מצב משפחתי, קהילה/חברים)

*מקורות ערך פנימיים (שליליים או חיוביים)

 

עיצוב זהות על-פי המודל

על-פי המודל שאני מציע, על מנת ליצור דמות שאישיותה מעוצבת, יש לחתור לאיזון בריא בין מרכיבי הזהות השונים. איזון בריא בין המרכיבים ייווצר בזכות ההכרה בחשיבותם של מקורות ערך פנימיים חיוביים, כמו אותנטיות, מודעות, יכולת התבוננות פנימית, יושרה, יציבות מוסרית, קבלה עצמית (הכוללת את היכולת לקבל את הלבד שלנו), ואחריות אישית.

רבים מייחסים משקל רב - לעתים מכריע - לרקע ולנסיבות, או למקורות הערך החיצוניים, כמקורות להגדרת הזהות העצמית. כאשר לא קיים איזון בריא בין המרכיבים, הזהות עלולה להתערער עד כדי משבר זהות. אנחנו רואים זאת תכופות בסרטים ובסדרות בהם אנחנו צופים, היות שכמעט כל סרט או סדרה עוסקים במשבר זהות. בניסיון המתמשך והמטלטל לצמצם את הסתירה הפנימית, לחתור לזהות עצמית בריאה. פעמים רבות קונפליקט מרכזי הוא משבר זהות שמעצב זהות.

כשאדם נשאל מי הוא, או כשהוא עונה לעצמו על השאלה "מי אני?", התשובה, על פי רוב, תכלול גם את ציפיותיו לעתיד. אך לא תמיד קיימת הלימה בין אותה תשובה לבין הזהות העצמית של אותו אדם. על פי רוב, פעולותיו של אדם הן שיגדירו את זהותו ואת אישיותו.

כמו האדם, כך גם הדמות שעל המסך: ההחלטות של הדמות ופעולותיה אינן אוסף מקרי של התנהגויות. הן תוצר של מערך הציפיות של הדמות מעצמה, המעוגנות בערכים ובעקרונות הספציפיים לה, כשם שהן תוצר של הערכתה העצמית ושלב עיצוב הזהות בו היא נמצאת. גם אם מבחינת הגדרה עצמית, הדמות חושבת שהיא יודעת מי היא (כשם שהיא חושבת שהיא יודעת מי היא לא), הבחירות שלה ישקפו עבור צופה מי היא באמת.

לרוב זה יקרה במעמד הקונפליקט המרכזי – שלב שבו הצורך הלא מודע הופך למודע ("מה שהדמות מגלה שהיא באמת צריכה"). כפי שכתבתי רבות בעבר, שלב זה הוא רגע האמת: קבלת החלטה מוסרית אשר נובעת מתוך ההכרה הפנימית בצורך האותנטי שלנו לעשות את הבחירה הנכונה.  

"שאיפת הנפש לאזן ולחבר את ניגודיה ולהגיע לזהות עצמית אחת, מתקיימת בסרטי תרפיה רבים שבהם הגיבור עובר מסע שייעודו לחבר את ניגודי נפשו המפוצלת, לחבר בין הידוע לנשכח ששב לזיכרון (...) המגמה לחבר בין ניגודי הנפש קיימת בכל תהליכי התרפיה וכך אפשר לראותה גם בקולנוע" (רות נצר, "הקולנוע מטפל בנו", הוצאת רסלינג, 2013).

אחריות אישית

אך אף שאחריות אישית הינה ערך פנימי חיובי עליון, חלקנו פעמים רבות מתכחשים לאחריות שלנו להתנהגות שלנו, כמו גם לאחריותנו על עיצוב הזהות שלנו. אם להסתמך על המשותף למרבית ההבחנות בנושא, תהליכי גיבוש ועיצוב הזהות בחלקם אינם מודעים, אך הניסיון הפרסונלי לבחון את הזהות העצמית הוא לעולם תהליך מודע. ניסיון זה הנו שלב ביניים בעיצוב הזהות, ועל כן, יהיה זה נכון לומר כי זהות לא מתעצבת מעצמה. גורל הוא לא זהות. משבר זהות הוא לא כורח המציאות, והוא לא בבחינת דרך ללא מוצא.

הגדיר זאת היטב נתנאל ברנדן בספרו "הערכה עצמית – המדריך להערכה עצמית ובנייתה" (הוצאת כרתא, 1996): "הכרה באחריות האישית שלנו היא הכרה בכך שאף אחד לא אמור להציל אותנו מעצמנו. הרי אף אחד אחר לא יעשה את העבודה שלנו במקומנו. אף אחד לא יעשה סדר בחיים שלנו, אף אחד לא יבנה את הכבוד העצמי שלנו".

 

תרגיל 1 – זהות הדמות (לענות בשם הדמות)

*מי אני?

*מה המטרות שלי? לאן אני חותר/ת?

*מה אני אוהב/ת בעצמי ועם מה קשה לי?

*מה מקומי בחברה? איך אני מסתדר/ת עם אחרים?

*מה מקומי במשפחה?

*מהם העקרונות שלי?

*מהם תחומי העניין שלי?

 

תרגיל 2 – משבר זהות

לפניכם שלושה סרטים בהם הדמות הראשית מתמודדת עם משבר זהות. נסו לנחש מהו משבר הזהות בכל סרט:

 

גאולה (התמונה בראש הפוסט היא מתוך הטריילר של הסרט)

https://www.youtube.com/watch?v=BWd0IpDNQ0I

 

הפרעה בקצב הלב

https://www.youtube.com/watch?v=6zdvKq_B8jU

 

סיפורים שאנחנו מספרים

https://www.youtube.com/watch?v=1RzsWbMn_7g&feature=emb_title

 

תרגיל 3 – מרכיבי זהות

*האם בתחילת התסריט הזהות של הדמות כבר מעוצבת?

*מהם מרכיבי הזהות של הדמות?

*האם הדמות חוותה, חווה, או עתידה לחוות משבר זהות?

*מה עלול לערער את הזהות של הדמות?

*מה עלול לגרום לה למשבר זהות?

 


יום שבת, 27 בפברואר 2021

12 שנים

 


היום לפני 12 שנים פרסמתי את הפוסט הראשון בבלוג הזה. בלוג נחשב אז לחידוש זוהר, כמו הפודקאסט של ימינו. כיום כמעט ואין בלוגים אישיים, על החיים, וגם הבלוג הזה שלי לא תמיד הצליח להיות אישי.

במהלך רוב התקופה הוא היה בכלל בהרצה. לא היה לו קונספט, לא קו מנחה מסוים, לא נישה. הוא היה במה אישית לכל מיני מחשבות, סיפורים, רעיונות, מאמרים, שירים. רשמים מרגעי התבוננות חולפים. הכי משוחרר.

בשנים הראשונות הייתה לבלוג גם רשימת תפוצה של "מנויים בעל כורחם", שבשלב מסוים ויתרתי עליה. למה? כי גם ככה כולם בפייסבוק, וגם – למה להעיק? חלק מהטקסטים, קשה לומר עליהם שהם עושים נעים בגב.

בשנים האחרונות הבלוג מתמקד בסוגיות מחקר בתחום הכתיבה – מחקר עצמאי על כתיבת דמויות. הפסיכולוגיה של הכתיבה, אם יש בכלל דבר כזה. כלומר, במידה מסוימת יש - הפסיכולוגיה הקוגניטיבית עוסקת בהיבטים שונים, גם יצירתיים, של תהליכים רגשיים (טיפול קוגניטיבי התנהגותי), אבל מעולם לא התעסקו בדמויות מספיק ברצינות, אז חשבתי שכדאי שמישהו יעשה את זה.

עיסוק זה (הכולל הוראה) הפך, לצד הכתיבה היצירתית, לחלק מהותי מחיי. הבלוג מתיימר לשקף פיסה הגונה מזה.

למה בעצם פנס רחוב?

פנס רחוב הוא אובייקט פילם-נואר שהיה בזמנו גם אילוץ וגם תמצית היצירה. פנס רחוב הוא כמו זבוב על הקיר של העולם, והוא הכי יפה בשיר "פנס בודד" של יוסף דר וחיים גורי (לחן: סשב ארגוב) בביצוע "התרנגולים".


יום שבת, 30 בינואר 2021

שינוי

 


שאלה: האם זה לא מוזר שבחיים האמיתיים לוקח לבנאדם שנים (במקרה הטוב) לעשות שינוי משמעותי, ואילו בסרטים ובסדרות השינוי מתרחש בן רגע, כבמטה קסם?

כל פסיכולוג טוב יגיד לכם ששינוי הוא תהליך אישי, פרטני, הדורש זמן ואורך רוח. שטרנספורמציה זקוקה למרחב הזה. למה זה לא ככה בחיי הדמויות? איך זה שאנחנו מוציאים עשרות (חלקנו מאות) אלפי שקלים על טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים בשביל למנוע התדרדרות ולחתור לשיפור המצב הנוכחי, ואילו הדמות - האסימון נופל לה ברגע הנכון, ומשנה את גורלה? אפילו בסרט שמלווה תהליך פסיכולוגי, כמו "סיפורו של וויל האנטינג" (התמונה של הפוסט היא משם), נוצר הרושם שהשינוי הוא ספונטני: ממצב שבו וויל נשלט על-ידי הפחדים שלו, שמכתיבים לו להישאר באזור הנוחות (אני אוהב אותה, אבל ללוס-אנג'לס? מה אם ניפרד? מה אם אני לא אמצא את עצמי שם? מה אם אכשל? מה אם אני אתמוטט? עדיף שאשאר פה עם החברים שלי, החברים מעל הכל), למצב שבו הוא מחליט להתמודד עם הפחדים העמוקים שלו, לקחת סיכון ולהבין שזה עכשיו או לעולם לא – שזה להיות או לחדול – ולהכריע בקונפליקט.

אז הנה התשובה לשאלה: כתסריטאים, אנחנו לא רק האלוהים של הדמויות שלנו, אנחנו גם הפסיכולוגים שלהן (ואנחנו לא גובים מהן שקל). אנחנו עוזרים להן לבחור נכון (או לא נכון, אם אנחנו בעניין של טרגדיות). איך נדע מה נכון? כשננסח את התמה (האמירה) של הסרט או הסדרה. מה שהדמות תגלה במעמד הכרעת הקונפליקט המרכזי הוא מה שאנחנו מאמינים שהדמות צריכה לגלות.

היא צריכה לגלות מה היא באמת צריכה.

הפסיכולוגיה של ההערכה העצמית גורסת שמי שלא מעריך את עצמו, מי שההערכה העצמית שלו נמוכה, הבחירות שלו יהיו תמיד גרועות והוא אף פעם לא יהיה מאושר. יתרה מכך, קיים קשר הדוק בין התנהגות שלילית לבין הערכה עצמית נמוכה, כשם שקיים קשר הדוק בין התנהגות חיובית לבין הערכה עצמית גבוהה. לא בכדי בעלי הערכה עצמית נמוכה פועלים בניגוד לטובתם – שהרי ההערכה העצמית שלנו משפיעה על הבחירות שלנו, כשם שהבחירות שלנו משפיעות על ההערכה העצמית שלנו.  

אם נהיה פסיכולוגים טובים עבור הדמויות שלנו, ונסייע להן להעלות את ההערכה העצמית שלהן בכך שנגרום להן להתגבר על החולשות שלהן, בין היתר על-ידי נטילת סיכון (כי שינוי מצריך פעולה), הטיפול יצליח – וכך גם הסוף של הסרט או הסדרה (או העונה הראשונה שלה) יהיה טוב.

*

זה המקום להזכיר שההרשמה לסדנת אפריל של "הסדנה לפיתוח דמויות" נפתחה. עדיף להקדים להירשם (הסדנה מוגבלת לשמונה משתתפים)



יום חמישי, 3 בדצמבר 2020

הכתובת הייתה על הקיר

 


במהלך ההכנות לסדנה שהעברתי בשבוע שעבר, בעודי עובר שוב על הפרויקטים של המשתתפים, הבחנתי בתופעה מעניינת: אף שהסיפורים היו שונים זה מזה באופן מובהק, את כולם איחד מכנה משותף ספציפי: במרכז כל אחד מהסיפורים ניצבה דמות שלא ראתה את הכתובת שעל הקיר.

ההבחנה הזו הובילה אותי לתובנה שמרבית הסרטים הם כאלה, ולכן החלטתי לאמץ את הדימוי של "הכתובת שעל הקיר" ולהשתמש בו מעתה ואילך.

מהי הכתובת?

מה שהדמות אמורה לגלות על עצמה – את האמת.

למה הדמות לא רואה אותה?

כי הדמות היא שבויה של הרצון הלא מודע שלה (הרצון להימנע מהתמודדות עם הפחד הכי עמוק – שם הכאב הכי גדול). על כן, בהינתן שהכתובת על הקיר היא האמת, קוצר הרואי הוא הפחד מפניה.

מהן ההשלכות של ה'עיוורון' הזה?

את ההשלכות יש לבחון פרטנית. זה יכול להיות אומללות, סבל, בדידות, תוקפנות, התחזות, פגיעה בדימוי העצמי, ולעתים גם סכנה ממשית – פיזית או נפשית.

מה צריך לקרות כדי שהדמות תראה את הכתובת?  

לרוב זהו שבר פנימי עמוק אותו חווה הדמות - כזה שיהווה עבורה נקודת מפנה משמעותית, הן בהסתכלות שלה על החיים והן בהסתכלות הפנימית, והלכה למעשה, יעמת אותה עם חוסר הכנות שלה

מתי הדמות בהכרח תראה את הכתובת?

במעמד הקונפליקט המרכזי, שהוא רגע השיא של הסרט. הרגע שבו הדמות עומדת בפני קבלת החלטה גורלית. זהו רגע מכריע שאין ממנו חזרה.

מעמד הקונפליקט המרכזי בעלילה הוא שלב של התגלות. כל מה שהיה חבוי בתת מודע של הדמות צף על פני השטח בנקודת הקיצון הזו. האמת מתגלה. כך שעבור הדמות הנדרשת לקבל החלטה, זהו שלב של פעולה מתוך מודעות: כשהדמות מודעת לסכנה הברורה והמוחשית של ההתנהגות שלה, ומנגד, היא מגלה מה היא באמת צריכה. היא לגמרי מודעת להשלכות של הבחירה. הבחירה תחשוף בפניה איזה מן אדם היא, ובהכרח תשפיע על התפישה העצמית שלה.

לכן המעמד הוא מעמד של הכרעה מוסרית בסיטואציה הקיצונית ביותר עבור הדמות– הכרעה בין הרצון להימנע מלהתמודד עם הפחד, לבין סיפוק הצורך הרגשי האותנטי.

על מודעות ותסריטאות

מודעות משמעה ערות מחשבתית ונפשית. אדם בעל מודעות הוא אדם חושב. הוא ער לעובדה שהרגשות שלו הם חלק חיוני מיכולת החשיבה שלו. הוא לא מתעלם מהרגשות השליליים שלו ולא מערפל את המחשבה שלו בניסיון להימלט מכאב. הוא מחפש את האמת. הוא ער לפעולות שלו, למניעים שלהן ולהשלכות שלהן. בשורה התחתונה, להבחין בכתובת שעל הקיר או לבחור להתעלם ממנה זה לבחור בין לחשוב לבין לא לחשוב. בין כנות לבין חוסר כנות.

הדימוי של "הכתובת שעל הקיר" משקף דבר מה נוסף, מעניין וחשוב לא פחות: את הלא מודע של תסריטאים באשר הם. הבחירה של הדמות שלא לראות את הכתובת שעל הקיר, יש בה כדי להעיד על המקום ממנו נובעת הכתיבה. האם גם אנחנו – התסריטאים – למעשה נמנעים מלהתמודד עם הפחד הכי עמוק שלנו? האם גם אנחנו שבויים של הרצון הלא מודע, ובעצם נושאים איתנו את הכלא שלנו ממקום למקום?