יום רביעי, 16 בפברואר 2022

מקונפליקט לעלילה

 


    בתמונה : תמה שמרמזת על הקונפליקט (מתוך הסרט "כמה טוב להיות פרח קיר")



התרשים המצורף פה הוא לא נוסחה. הוא נועד לסייע לתסריטאיות ותסריטאים לבחון את איכויות הסיפור שלהם. לדעת אם הסיפור שהם מספרים מסופר נכון. לדעת אם באופן לא מודע הסיפור האמיתי של הדמות חמק מהעלילה.


סצנות  A הן הלב של הסיפור: מופיעים בהן המכשולים הפנימיים של הדמות. האירוע המחולל (התמודדות ראשונית עם פחדים עמוקים, שבעקבות האירוע המחולל הפכו למודעים), והסיקוונס החשוב ביותר בסרט או בסדרה - סיקוונס הקונפליקט המרכזי.

זה לא משנה אם זהו תסריט קצר, סרט עלילתי באורך מלא, או עונה של סדרת טלוויזיה – אלו הם העוגנים הדרמטיים, וככאלה, הם יופיעו בכל מסמך – בפרמיס/לוג-ליין, בסינופסיס הקצר ובסינופסיס המורחב, וכמובן בתסריט עצמו.

סיקוונס הקונפליקט מורכב מרצף של שלושה אירועים:

*הרגע שבו הדמות מבינה שהיא עומדת בפני קונפליקט גורלי (מחוסר מודעות למודעות) והתלבטות בין מה עומד מול מה (לרוב: חוסר כנות מול כנות פנימית)

*הכרעה מוסרית בסיטואציה קיצונית, או במילים אחרות: מאבק פנימי בין כניעה לפחדים לבין סיפוק צורך אותנטי

*גילוי עצמי (שהוא גם התמה של התסריט).

ההכרעה של הקונפליקט חושפת בפנינו את האופי האמיתי של הדמות, וחשוב לא פחות - היא חושפת בפני הדמות את האופי האמיתי שלה. למה זה חשוב? כיוון שהרבה פעמים קונפליקט הוא משבר זהות שמעצב זהות. לפעמים הוא עלול להוביל לערעור זהות או לאבדן זהות עצמית.

חשוב לומר שהזהות עלולה להתערער גם ללא קונפליקט. למעשה, זהות עומדת כל הזמן בפני מבחן, היות שהיא תחושת אופי (תחושה שלנו לגבי האופי שלנו). כמו כל תחושה, גם הזהות מורכבת ממחשבות, רגשות ופעולות, אלא שהזהות מושפעת בעיקר מהיחס הישיר שלנו למרכיבים הייחודיים שלה.  

לכן, מה שהדמות תגלה על עצמה ישפיע בהכרח על התפיסה העצמית שלה, וכתוצאה מכך ישתנה האיזון בין מרכיבי הזהות, באופן שייצור תחושת אופי חדשה -  מה שיאפשר לנו לכתוב את העתיד האפשרי של הדמות.

במפגשים האחרונים בסדנה שאני מעביר כעת, הכנתי את התרשים בצורת טבלה, ואני ממליץ שכך תעשו גם אתם.

בהצלחה

*

למעבר לאתר האינטרנט של הסדנאות: 100rosh.com


האם יש




מזל שאף אחד לא רואה את הילד ששותל עכשיו פרחים ומשקה את האדמה שמסביב.

זה קצת לא נעים ככה, לראות ילד גדול מדבר לעצמו ושותל ושואל אם הפרחים יפים בעינייך.

והוא שואל האם יש איזשהו פרק זמן שבו מתאפשר לך לראות.

אולי כמה שניות בכל יום. נקודת זמן שבה אפשר לשוטט, ולו לרגע, להציץ במתרחש ולנופף, 

לעשות סימן. לבדוק שהכול בסדר.

ואם יש נקודה כזו, איך אפשר מפה להבחין? כי לדמיין זה לא מספיק. 

אבל עכשיו בדמיון את מחייכת ואומרת שהפרחים מאוד יפים. ואיך שפעם ידעת לזהות את כולם


כבר הרבה זמן שהטלפון לא מצלצל בשמונה לערך.

תוהה האם יש טלפון אחר שמצלצל אצלי כל ערב, כי אני מתאמץ ולא מצליח לשמוע.

חושב שאולי את מתאכזבת שאני לא עונה. אולי את מודאגת שמשהו קרה.

אולי את יודעת שאני לא יכול לשמוע, וזה מעציב אותך בכל פעם מחדש

 

מכתב לאימא, 2011


יום שישי, 28 בינואר 2022

25 שנה לאסון המסוקים. אנחנו עדיין שם

 


את הטקסט הזה כתבתי לפני עשר שנים. ערכתי אותו עכשיו קצת - שינוי פה שינוי שם. ניסיתי לגעת כמה שפחות. הטקסט פורסם בזמנו בבלוגיה שכבר לא קיימת, והוא היה חסר לי בבלוג הזה, אבל לא היו לי הכוחות לפרסם אותו שוב. השנה מציינים 25 שנה לאסון, אז החלטתי שכדאי. באיזשהו שלב חשבתי לכתוב מחדש, או להוסיף, אבל עכשיו הכל מציף ואין לי כוחות לכתוב יפה. לא על זה. זה גם לא סיפור שאמור להיות מסופר יפה. פעם חשבתי שכן. עכשיו אני רק רוצה לא להיות מותש מזה. אני גם ככה כבר די עייף, היה בוקר קשה. זה רעיון גרוע לעשות חיפוש בוויקיפדיה על אסון שאתה חלק ממנו.

כנראה הייתי כותב את הטקסט אחרת היום. בכל זאת, טיפה התבגרתי. גם הכתיבה השתנתה. יש דברים שאני כבר לא יכול לתבל בהומור. גם לא יכול להתבונן בעצמי מהצד בסיטואציה הזו. אבל מזל שאז יכולתי.

לפני כמה חודשים קיבלתי גם אני את אות המערכה ברצועת הביטחון בלבנון. 25 שנה אחרי. אני של לפני עשר שנים בטח היה כותב שזה "בדיוק מה שלא היינו צריכים. מרצ'נדייז שמעורר את הצורך של בני אדם ממין זכר להיתפס כגיבורים". אבל כאמור, טיפה התבגרתי. אני כבר מסוגל להכיר בחשיבות של האתוס בהקשר הקולקטיבי. וגם בהיבט האישי יותר, אנחנו צריכים את האתוס כדי לא להידפק לגמרי מהידיעה שחברים שלנו מתו לחינם. אנחנו צריכים את האתוס כדי לא לחשוב שהסיוטים בלילה, גם 25 שנה אחרי, הם לחינם. כדי לא לחשוב שהדיכאון וחוסר המנוחה – כנראה נחלת כל מי שהיה קרוב מדי לזירה, לגזרה, לתקופה - הם לחינם.  

אני אשמור את הסיכה הזו כדי להעניק לה משמעות אחרת - כזכר לתקופה אחרת. זכר להתבוננות אחרת - התמימות, האמונה העיוורת במערכת, בממסד. זכר למדינה שהתבוננו בה אחרת.

אני אשמור את הסיכה הזו גם עבור היום שבו אנקה את עצמי מאשמה, למרות שאני בספק אם היום הזה יגיע. אחרי תהליך ארוך שנים אני יודע שלא ניתן לחסל מחשבות. אפשר רק לנסות להקטין אותן.

המציאות המחורבנת הזו שנקלענו אליה גרמה לכך שתפסתי מקום של מישהו בחיים האלה. כי השם שלי נמחק מרשימת המוות, ובמקומו שם אחר נוסף.



זה הטקסט:

ינואר 1997, מעלה גמלא, רמת הגולן.

חודשיים וחצי לפני השחרור מצה"ל. יומיים  לפני העלייה לקו אחרון בלבנון.

יומיים לפני העלייה לקו, ומסתבר שאף מפקד לא מוכן לעלות על הטנק ולפקד על הצוות שלנו. בצדק- היינו לא ממושמעים, בלשון המעטה. המ"פ ניגש אלי ואומר שהחליט לפרק את הצוות. "תשכח מזה", אמרתי. "אני חתום על הטנק הזה, ואם תפרק את הצוות, אני מרוקן את הטנק ומזדכה על הזיוודים. תגיד למפקד האוגדה שיש לך טנק ריק, יומיים לפני עלייה ללבנון".

יום לפני העלייה ללבנון

מסדר אלוף הפיקוד (צפון) עמירם לוין עומד להתחיל, וצריך להחביא היטב-היטב את מצבור בקבוקי האלכוהול מיום ההולדת שלי שנערך כמה שבועות קודם לכן. וגם לצחצח ולהבריק עוד קצת את פלדת הטנק, שייראה יפה. רושם חיצוני, אתם יודעים איך זה. כל השאר כבר פחות חשוב.

המסדר מתחיל. האלוף עמירם לוין נכנס לחדר הטחוב, בעל תקרת האזבסט, מלווה במח"ט, במג"ד, במ"פ ובסמ"פ ובעוד כל מיני קצינים שזהותם לא זכורה. "יש מישהו מכם שלא רוצה לעלות ללבנון?" שאל אלוף הפיקוד לוין, והוסיף ש"אם כן, שירים יד". הרמתי יד. תריסר זוגות עיניים ננעצו בי באחת.

"כן חייל, למה אתה לא רוצה לעלות ללבנון, בוא נשמע"

כחכחתי קצרות בגרון והבטתי בנוכחים, שמקצתם חש כי משהו ממש לא טוב הולך לקרות עכשיו. "האלוף", אמרתי, "קודם כל, אין סיבה להיות שם. אנחנו לא מגנים על יישובי הצפון. זו סתם סיסמא לא נכונה. אחרי שני קווים ארוכים בלבנון אני יכול להגיד שאנחנו מגנים רק על עצמנו, וגם זה בקושי. ודבר שני, אני לא סומך על המ"פ. כל החיילים לא סומכים עליו, כי הוא לא אדם אמין"

שקט מחריש אוזניים השתרר בחדר. ומבוכה. מבוכה גדולה. הייתי אמור לשלם על המילים הללו ביוקר. בפועל, הן הצילו את חיי. ואת חיי הצוות שלי. אבל צוות אחר שילם על כך בחייו.

רשימת הסבבים של הקו כבר הייתה מוכנה: שני צוותים עולים לבופור, צוות אחד נשאר בבית. שבועיים בפנים, שבוע בחוץ. הייתה לי מן אמונה כזו, שאם אני מתחיל את הסבב בבית, הקו יעבור בשלום- כפי שקרה בשני הקווים הקודמים. יותר נכון, אמרתי שיש לי אמונה כזו, כי רציתי להרוויח כמה שיותר זמן בבית. לכן ביקשתי שגם בקו הזה הצוות שלי יעלה ללבנון בסבב השני- אחרי שבוע של חופשה. בקשתי מולאה, והרשימה פורסמה במתכונת הזו. שמחתי: אנחנו יוצאים הביתה!

אבל לאחר המסדר, המ"פ רתח. פניו האדימו והוא הביט בי במבט המלווה בניע ראש אלכסוני, שאומר משהו כמו "חכה, חכה". אם היה יכול, הוא היה שולח אותי לכלא לנצח. אמנון המג"ד היה עצבני לא פחות. מאוחר יותר, בערב, הודיע לי המ"פ שהרשימה שונתה. שהוא שינה את הסבב, ושאנחנו עולים ראשונים – מחר בבוקר – למוצב הבופור.

שלהי ינואר, מבצר הבופור, הגזרה המזרחית, דרום לבנון.

השיירות נדחו שוב ושוב והאספקה החלה אוזלת, והשבועיים הפכו ל-25 יום. כמעט חודש בלי שינה רציפה ובלי מקלחת ובלי יום ללא כדורים שורקים ויריות והדי הדף של פצצות, ובלי רגע אחד שבו אתה עם עצמך. ומתעצם הגעגוע לבית. למשפחה. וגעגוע לחום ולרוגע ולפרדסים ולרחובות צבעוניים ולמוזיקה שמחה ולמוזיקה רועשת. ולמסיבות בקיבוצי האזור בלילות שישי, ולערבי רוק ברוקסן ולהופעות של להקת "היהודים" (הם נקראו אז "תום והפצצה", כי לסולן קראו תום והסולנית הייתה פצצה - וכידוע, היא עדיין) וגעגוע ללילות ללא פחד, ולמקלחת הגונה, ולטיול בשדות שליד הבית. גם כאן יפה, יפה מאוד אפילו, אלא שהנוף משקר. המוות, הייתי אומר לעצמי, מסתתר מאחורי איזה עץ.

4 בפברואר 1997, שבע בערב.

היה מפחיד כי היה מסוכן והיה קר וגשום ומדכא והנחמה היא שתיכף עפים מכאן. שממש עוד מעט ניבלע בלוע מסוק היסעור – נו, שיגיע כבר, ונטוס ארצה. אבא כבר יודע לחכות לי בשדה דב, ותיכף- עניין של שעות, אקלף את הגרביים שדבקו לכפות הרגליים כתחבושות, ואת התחתונים, שנצמדו לגוף כשכפ"ץ מהודק וקשיח. ותיכף נשיקות לאבא ואימא ואז מקלחת. אבל קודם צריך לטפס את הגבעה הבוצית המחורבנת הזו בחושך הקודר הזה עם עוד שלושים ומשהו חיילים הנושאים על גביהם שלושים וקצת קיטבגים ואפודים ונשק ותיקים אישיים. הנה המנחת, ורק שלא יירו עלינו, או על המסוק. כמה חיכינו לרגע הזה. עוד רגע הוא כאן. רגע לפני שנטרפת עלינו דעתנו.

שבע ועשרים במנחת הבופור. השמיים מתקדרים ומתכסים בערפל וגשום ומלוכלך ואנחנו מתקשים לראות אחד את השני. מראש השיירה, שלא הייתה אלא דבוקה פתלתלה, מדווחים לנו לחזור לאחור, אל אזור המגורים. משהו קרה למסוק. לא יודעים מה בדיוק. העצבים הפכו רופפים ואנחנו מקללים לא מעט וחוזרים אל לב המוצב המבוטן בהליכה איטית, מובסת.

בחדר החמ"ל, שהיה צמוד לכוך המגורים שלנו, התגודדו כולם. באותן דקות שלט מן בלבול היסטרי, מלווה בערבוביה של בכי וצרחות בקשר. בשלב הזה עוד לא הבנו מה בדיוק קורה. ולפתע, דממה. תדהמה מוחלטת. אי בהירות שהתפוגגה פתע. מודיעים לנו שהמסוק שהיה בדרך אלינו התנגש בשמיים עם מסוק אחר, זה שהיה בדרכו למוצב "דלעת" הסמוך. המסוקים התרסקו. כל החיילים שישבו דרוכים בבטן המסוק נהרגו. בקשר מקריאים את השמות אחד-אחד. לאט ובקול אשר הולך ונסדק. נשימות כבדות בין שם לשם. הבשורה מתעכלת מהר. המוות נוכח ומפיל כבדותו, ופאזל רפאים מתרכב לו. שמות החיילים שהוקראו בקשר ברשימה הארוכה הזו מהדהדים עד היום, חמש עשרה שנה אחרי.

צ’יף, גוטמן ואני הסתגרנו בחדר ועישנו בשרשרת. מועלם, מפקד המוצב, שהיה נוזף בנו כל בוקר על שאנחנו מעשנים במבנה ושזה אסור, לא הופיע כדי לנזוף. הוא עלה על המסוק שהיה בדרך הנה.

שלג החל לרדת ויצאנו כדי לנסות ולנשום וכדי למצוא מישהו שיפריך את כל אשר אירע בשעה החולפת. חיכינו שידווחו משהו בחדשות. בטלוויזיה שבחדר התדריכים השידור היה מטושטש. שידרו את "רמת אביב גימל", ונאלצנו לצפות. עד שמונולוג של יעל בר זוהר נקטע באמצע: שקופית מעוצבת הכריזה, לבן על גבי שחור: "אסון המסוקים", בעוד קולות רקע דרמתיים של סרט מלחמה בוקעים מן המכשיר, מולו יושבים אנחנו. מדווחים על האסון שלנו. התמונה מוחשית עכשיו.

ובחדשות מדווחים בטעות שהמסוקים שהיו בדרכם ארצה מהבופור ומדלעת התנגשו בשמיים והתפוצצו. ובבית אבא ואימא בטוחים שהבן שלהם נהרג. הרי אמרו שאין ניצולים באסון הזה.

ולנו אסור להתקשר ולהודיע. דממת אלחוט, גרסת המקור. ואחר כך הדיווח משתנה, וכבר לא בטוחים, שם בחדשות, אם מדובר במסוק שירד מדלעת שהתנגש במסוק שעלה לבופור, או להיפך.

והקריין מכריז שבשאר ישוב מצאו חלקים מהמסוק. ברק, שהסיע את חיילי הפלוגה למנחת במחניים, נדרש למלאכת זיהוי הגופות. אחר כך יספר לנו שחלק מהגופות היו מרוטשות עד כדי כך שאי אפשר היה לזהות. ולעומת זאת, היו כמה שמתו ללא שריטה. "יפים כשהיו בחייהם".

בכוך המגורים שלנו במעבה המוצב מיטות יתומות וציודים הנושאים את שמותיהם של החיילים שלא יזכו להם. והסיפורים שעל הקירות הם עדויות אחרונות, כאלו שלא ניתן לתעד. אך אין זמן לבהות בדברים, אנחנו נאלצים לעלות למארב, במקום הצוות שכבר לא יגיע. כמעט ואין זמן להודיע להורים. מי שמצליח – מצליח. תור ארוך של חיילים בוכים משתרך מאחורי הטלפון המטכ"לי.

במארב, בלילה, אנחנו בוכים. על כולם ועל כל אחד. על שגיא ארזי, הסמל הטכני, שהסכים לבקשתנו להשבית את הטנק באימון רק כי היינו שבוזים מדי, חסרי כל רצון להתאמן. על אביב החובש, שהיה כותב שירי אהבה תמימים ומקריא אותם מחוץ לחמ"ל עבור כל החפץ בכך. ועל שגיא ברקוביץ’, הראשון שפגשתי באוטובוס ביום הראשון בבקו"ם, בן של חברים (מלכה אמרה לי ש"אם תראה ילד ג’ינג’י חמוד עם עיניים כחולות תדע שזה שגיא") שהתעקש להפוך לקצין ולעלות ללבנון. "התגייסנו ביום שבו קורט קוביין תקע לעצמו כדור בראש. מה לעזאזל חשבנו לעצמנו?", שאלתי. הוא צחק. לפני שיצא הביתה לבלי שוב, נתתי לו חמישים שקלים כדי שיקנה לנו קצת צ’ופרים ואמרתי לו "תיסע בזהירות, שלא יקרה כלום לשטר". נזכרתי בזה שנים אחר כך, כשהוזמנתי ליום הולדת שערכו עבורו משפחה וחברים. היה כיבוד וישבנו באמפיתיאטרון של תיכון "גלילי" בכפר סבא ושרנו שירים של הביטלס, ששגיא אהב. חבר ילדות הוציא גיטרה וכולנו זייפנו ב"לט איט בי", אבל זה בכלל לא משנה. לפני כן, הקרינו על הקיר שקופיות של חפצים של שגיא, שלימים הפכו אוצרות יקרי ערך. מכתבים ומחברות ותעודות הוקרה ופריטים משעשעים, כמו מכתב שכתב לבחורה שאותה הוא כנראה יפגוש במועדון וכנראה שהוא לא יידע כיצד לחזר אחריה.

למרות שהבטחתי להוריו ולהורים אחרים להיות בקשר. לא עמדתי בהבטחה הזו. ולא שלא יכולתי לעמוד בזה, אבל התקשיתי להתמודד עם התחושה המשונה של להיות פריט באתר הנצחה מהלך. בעיקר לא הצלחתי להתמודד עם אותם קולות דמיוניים בראשי שגוערים בי: "אתה עם הפה הגדול שלך. הם נהרגו במקומך".

5 בפברואר 1997, בוקר.

בפנקס שבו נאספו בעיקר שירי אהבה ושכול, הוספתי בלילה עוד שיר. על העצב הזה שבאוויר, שמזמן לא ידע עצב שכזה. ועל השקט, שמזמן לא היה בכזה מן שקט. ועל שלא ידעתי כמה כבדות יכולות להיות דמעות. וכמה שורות על מה שחשנו, שאנחנו היינו אמורים להיות על המסוק. לא הם. לא הצוות של שגיא. יניב, המפקד, סיפר שצירפו אותו לצוות שלנו בדקה התשעים, ושבתכנון המקורי שגיא היה אמור לפקד עלינו, אלא שהחשש של סגל הפלוגה מכך שקצין חדש יתקשה לפקד על צוות של מופרעים, שינה את הציוות והפיל את הפור. כעוד נדבך שהופר בחוקיות המשתנה של הגורל.

חשבתי להגיד לו שזו מחשבה פולנית. לשקר ולנחם אותו, שזו הלקאה עצמית משוללת כל יסוד. ושאני מצטער, אגב, אבל התפקיד של הפולני תפוס, כיוון שיש לי בלעדיות על זה. אני לא סתם פולני, אני - בכלל מגיעים לי תמלוגים על המצאת הז’אנר. אבל לא היה מקום לכל זה, מה גם שאווירת הנכאים רק החלה. לפנות בוקר, כשירדנו מהמארב, נדרשנו למיין את הציודים של הצוות שנהרג. מה שייך למי. נעליים. חולצות צבאיות. מגבות. אפודים וקיטבגים- לצה"ל. ציוד אישי – למשפחות. אם רק את הסיפורים שעל הקיר יכולנו לקלף.

אחרי שלושים וחמישה ימים ואחרי שכל ההלוויות כבר התקיימו, הגענו סופסוף הביתה. הארץ כמו חזרה לשגרתה. למחרת נסענו, כל הפלוגה, לתל אביב, לבקר את משפחתו של ולדיסלב. ההורים שלו לא ידעו מילה בעברית, וניכר היה שהביקור מכביד עליהם. שעדיף היה אלמלא היינו באים. משם מסענו לכפר יונה, למשפחת ארזי. סיפרנו להם על היכרותנו עם הבן שלהם. אחד שלא ידע להגיד לא. לא משהו שהיה חדש להם. חסכנו מהם את הסיפור על השבתת הטנק באימון. ההורים הנהנו כאומרים: כזה הוא היה, בדיוק כך. גם להם הבטחנו שנהיה איתם בקשר.

השנים חולפות מהר ומעט מדי פעמים אתה עוצר לחשוב על אותן משפחות שהכול נעצר אצלן. משפחות שנותרו עם געגועים בלתי פוסקים לילדים שלהן. ילדים שלעולם יישארו בני עשרים, ילדים שלא ידפקו יום אחד בדלת.

כתבתי לא מזמן, בהקשר אישי אחר, שבמובן מסוים, החיים הם מעין מסע פרידה מתמשך. מאנשים, ממקומות. ואף שזה טבעו של עולם, הידיעה הזו לעולם אינה מנחמת. עכשיו כשאני חושב על זה, שכבר עברו חמש עשרה שנה מיום האסון הנורא, אני מתנחם בכך שאין ביכולתי לשכוח.


יום שבת, 15 בינואר 2022

שירים מתוך טיוטת הספר

 

*1

 

לָאַחֲרוֹנָה

בּוֹחֵר לְהַרְגִּישׁ

בּוֹחֵר לֹא לְהַגְדִּיר

מַזְכִּיר לְעַצְמִי

שֶׁלֹּא אֶפֹּל מִזֶּה.

 

כּוֹתֵב עַל מְנַת לְהַנְצִיחַ

תִּקְווֹת

מִכְּרֵיחַ עַצְמִי לְהִתְעַקֵּשׁ

לֹא לִבְרֹחַ

 

כּוֹתֵב תִּזְכֹּרֶת לְשִׁמּוּשׁ עַצְמִי:

נִכְנַסת לִי לַלֵּב

זֶה הַדָּבָר הַיָּחִיד הַבָּטוּחַ

 

*2

 

מַנִּיחַ תַּשְׁתִּית בִּזְהִירוּת

הַלְווַאי יִצְמַח פֶּרֶא

כְּמוֹ אֶצְלִי כָּךְ אֶצְלך.

דָּשֵׁן אוֹרְגָּנִי,

מְלֶאכֶת הַפִּיתּוּי הַזֹּאת

 

*6

בּוֹרֵא עַצְמִי הַרְחֵק

בָּעוֹלָם הַכָּלוּא

שָׂם גַּלְגַּלֵּי שִׁנַּיִם סוֹבְבִים עַל רֵיק

הַמְּחוֹגִים נָעִים בְּכִוּוּן הֶהָפוּךְ

כְּמוֹ הַשָּׁנִים, כְּמוֹ הַקְּשָׁרִים

כְּמוֹ הַחוּשִׁים כְּבָר קָהוּ, וְאֵינֶנִּי מַבְחִין

בֵּין מֵי כַּפות, יוֹתֵר אוֹ פָּחוֹת

בֵּין מִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִבְחִין בַּכְּלוּב.

הַלַּיְלָה שֶׁקֶט. אֲנִי מַבְחִין.

 

*7

 

בֵּית הַחֲרֹשֶׁת לְפִסְפוּסִים

שָׁמָּה פּוֹעֵל שָׁחֹר אֲנִי.

עוֹבֵד מָסוּר אֲנִי.

 

*12

בְּמֶרְחַב זְמַן עָבָר

מְקוֹשֵׁשׁ תְּחוּשָׁה

בְּצלול נַפְשִׁי

אֶל בִּקְעַת יְרֵכַיִךְ

 

*25

לֵיל אֶמֶשׁ. נשף מַסֵּכוֹת

הִבְהוּבִי אוֹרוֹת אֲדֻמִּים

הִתְחַפְּשׂוּ כִּסְלִיל חוּט

לְכַזֶּה אַךְ פָּרוּם.

מָה חָלְמוּ אָבוֹת רְדוּמִים

מָה לֹא יַחְלְמוּ.

יַלְדֵי נשׁף מַסֵּכוֹת רְדוּפִים

לֹא יִדעו

 

 

*27

אנשי העולם הגדול

 

כָּל הַסּוּסִים חוֹזְרִים בְּסוֹף לְאֻרְוָה,

אֲנִי מַשִּׁיב בְּקוֹל יָבֵשׁ

אַחֲרֵי שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת

שֶׁהָיִיתִי אמור לִהְיוֹת עַכְשָׁו

בְּמָקוֹם אַחֵר -

שָׁלִיחַ "הָאָרֶץ" לִשְׁטוֹקְהוּלָם,

אוֹ בְּמַאי הוֹלִיווּדִי מִן הַמִּנְיָן,

אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת נַגֵּן סַקְסוֹפוֹן

בַּמּוֹעֲדוֹן גָּ'אז בְּמַנְהֵטֶן.

 

הָיִיתִי אמור לִהְיוֹת מֵת עַכְשָׁו,

אֲנִי אוֹמֵר בְּקוֹל אָדִישׁ

וּמוֹסִיף "וְגַם אַתְּ",

אֲבָל הִיא מִתְעַלֶּמֶת וְאוֹמֶרֶת

הָיִיתִי אֲמוּרָה לִהְיוֹת עַכְשָׁו

אוֹצֶרֶת בְּמוּזֵאוֹן לְאֻמָּנוּת בְּפָרִיז,

אוֹ מְרַצֶּה בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה יֻקְרָתִית בְּאַרְהָ"ב.

תִּרְאֶה אוֹתָנוּ - אַנְשֵׁי הָעוֹלָם הַגָּדוֹל.

 

הִיא לוֹקַחַת כַּמָּה רְגָעִים שֶׁל שֶׁקֶט

וְשֶׁל שִׁיטוּט אִישׁוֹנִים נוּגה

וַאֲנִי בְּהַשְׁלָמָה מְשָׁלִים:

וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ נִפְגָּשִׁים

כָּכָה בְּאֶמְצַע הַחַיִּים

בַּמֶּרְכָּז רָמָתַיִם

אֲנִי מְקַרְצֵף

רִצְפָּה מְטֻנֶּפֶת

בַּמִּטְבָּח שֶׁל מִסְעָדָה,

וְשׁוֹאֵל אִם הָיָה לְךָ טָעִים

 

 

 

 

 

יום רביעי, 12 בינואר 2022

10 תובנות תסריטאיות

 



*תסריטאות היא אמנות הנפש. זה אומר שהרגשות שלנו הם כלי העבודה שלנו. לא תמיד פשוט להתחבר אליהם.

*לפעמים, הסיפור הראשוני הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו - הוא לא הסיפור שבשבילו התיישבנו לכתוב.

*הקונפליקט המרכזי תמיד ייקח אותנו לסיפור האמיתי.

*הדרך לגילוי עצמי עוברת בנתיב הקונפליקט המרכזי.

*הזרה מאפשרת לנו להגדיל את המרחב האישי

*כשאנחנו לא נותנים תוקף לרגשות שלנו ולא מעבדים כהלכה את הרגשות שלנו, אנחנו למעשה לא יודעים איפה אנחנו מתחילים ואיפה אנחנו נגמרים. אותו דבר בתסריט.

*בתסריט שבו הדמות מהווה מעין מורה דרך עבור התסריטאי/ת, הדרך אחת היא: לחתור תחת הניסיון לחזור לדפוסים המוכרים (כמו גם תחת הניסיון לשחזר דפוסים).

*אנטגוניסט פנימי - האנטגוניסט המשמעותי ביותר הוא זה הפנימי. הוא חי ופועל בתוכנו. זה מסביר מדוע הבעיות שלנו עם הסביבה נובעות בראש ובראשונה מהבעיות שלנו עם עצמנו.

*רצון – פנטזיה של הנפש. צורך – הכרח המציאות

*רצון – שליטה מדומה. צורך – שחרור מכבלי הרצון

 

הפוסט מוקדש למשתתפי הסדנאות שלי בעבר ובהווה

התמונה היא מהסט של "שלום חומוס אהבה". קצת התקבבתי מאז, אבל שואף לחזור למידות האלה, כמו גם לפוסט-פרודקשן.

קרדיט צילום: אלה ברייר


יום שישי, 17 בדצמבר 2021

קווים לדמותו של אדם מאושר – כעס ותוקפנות (פוסט שלישי בסדרה)

 


בפוסט הקודם בסדרה הבטחתי שאתעכב מעט על שהותו של עידו אדלשטיין, הדמות שכעת בפיתוח, בסדנה לטיפול בכעסים. זה היה התנאי של גלי, בת הזוג שלו, להתקדמות ביחסים ביניהם. היא אף רכשה עבורו את שובר ההשתתפות בסדנה. בלי זה, היא אמרה לו (ובצדק) - אין חתונה. כי באמת, עם כל האהבה שלה אליו, היא לא תאפשר לילדים העתידיים שלהם ולה עצמה לחיות באווירה מאמללת. נכון, היא יודעת שיש כאלה שחוזרים מהסוג הזה של הסדנאות במן היי של התחדשות ושל שינוי, ואחרי שבועיים מסתבר שכל ה"שינויים" האלה לא מחזיקים. אבל היא משוכנעת שעידו לא כזה. היא בטוחה שהסדנה תועיל לו. היא מכירה אותו. הלב שלו במקום הנכון. אלו הן רק נסיבות החיים, שהפכו את ההערכה העצמית שלו לרבודה. כמו סלע משקע.

לסדנה לקוראים אדמה - ראשי תיבות של אמפתיה, דמיון, מגע, והומור. כמו עידו, הסדנה היא בדיונית (בכל זאת – אנחנו מדמים כתיבה של תסריט לסרט עלילתי), והיות שהיא כזו, המתודה שלה מבוססת הן על ניסיון אישי שלי בסדנאות שונות - לאו דווקא של כעס, אבל כן באזורים השונים של הרגש, והן על התנסות אישית שלי על עצמי: הדרכים אותן אני מוצא יעילות עבורי בהתמודדות שלי עם כעסים. אני לא יכול להמליץ עליהן לאיש, אבל אני כן יכול לחלוק בהן, והפוסט הזה הוא בעיניי הזדמנות טובה לעשות זאת.

*

כעס, במשמעותו העמוקה, הוא אות מצוקה. הוא נובע מהקושי להתמודד עם קושי. היות ורובנו מתקשים להתמודד עם קשיים שונים שהסביבה תכופות מזמנת, תחושות תסכול וכעס אינן זרות לנו. הביטוי הפיזי הנפוץ של כעס הוא בדרך של פורקן תסכול – כזה שהצטבר באופן לא מודע לאורך זמן רב (אגירה שנועדה למנוע חיכוך ודחייה) והתפרץ כתגובה לאירוע. לעתים הכעס מופנה כלפי עצמנו, אך לרוב הוא מופנה כלפי אחרים, היות שעבור האדם הכועס, כעס זה הנו בבחינת כעס מוצדק. העוררות הרגשית השלילית וחוויית ההצפה הרגשית, מבטאות תחושת חוסר צדק סובייקטיבי – כזה הנובע בעיקר מאכזבה קדומה אגורה, מחוסר שביעות רצון ותסכול שכבר קיימים.

לכן, גם כאשר אירוע שמביא להתפרצות של כעס הוא חסר משמעות, התגובה כלפיו תהיה לא מידתית, והיא עלולה להוביל לכדי תוקפנות (פיזית או מילולית). תוקפנות היא עדות לחולשה, וככזו היא כלי הישרדותי שלרוב פועל לרעתנו - כזה שמוביל להחלטות גרועות. עידו יכול להעיד על עצמו שהבעת תוקפנות מצדו היא סיטואציה רגשית שבה בוחן המציאות שלו מתעוות – הכל נחווה ביתר דרמטיות ובאופן מוגזם. נסיבות חיים ואירועים בהיסטוריה הפרטית שלו, כאבי ילדות, כאבי גדילה נצחיים, חולשות למיניהן – בהתגנב הטריגר, הכל מושלך אל תוך הסיר המבעבע אשר בפנים הקרקפת.

בתום המפגש הראשון בסדנה הוא סיפר לגלי שהדבר הכי חשוב שהוא למד היום הוא בעיניו אבן היסוד בתהליך: "לתעל את הכעס – לראות לא רק את עצמנו. גם אהבתי את המשפט שאחד המדריכים אמר, ש"גם האחר סובל". כשהמשפט הזה ככה צרוב בתודעה, יותר קל ללמוד להקשיב למחשבות, ולצרכים, ולתחושות של מי שמסביבנו. ז'תומרת להבין שאדם אחר חושב אחרת, ושהוא מתבטא אחרת ומפרש אחרת, והוא גם סובל  - אם לא כמונו, אז אחרת. לפעמים הוא בכלל לא התכוון לפגוע, אלא רק להגן על עצמו. מה שעוד למדנו זה, שלחשוב בהיגיון זה אומר גם להקטין ציפיות. כי ציפייה יוצרת אכזבה, ואז הכעס הוא בסוף גם על עצמי, כי אני לא יכול להימנע מלהאשים את הציפיות שלי. לא זוכר מי אמר פעם, שיש משהו לא הגיוני בלדרוש מהאחר משהו שהוא לא יכול לתת. יכול להיות שאת זאת שאמרת?"

"לא, לא נראה לי. בטח קראת את זה איפשהו בטוויטר"

"אולי זה אני אמרתי את זה ושכחתי?"

"יכול להיות. מתאים לך לשכוח"

במהלך השבוע עידו התאמן עם גלי על איך לתקשר את התחושות. איך לדבר ולא לאגור. איך להגיד במפורש, ובעיקר ברוגע, מה הוא מרגיש, מה הוא מצפה ממנה. גלי הציבה מולו מראה - היא שיקפה לו את הקושי שלו בלדעת להציב גבולות. בלמצוא את דרך האמצע.

"כשאתה מבקש ממני משהו ואני לא מסכימה, איך אני מגיבה?"

"את מתבצרת"

"תגדיר מתבצרת"

"את מתנגדת כאילו..."

"מה זה אומר שאני מתנגדת? איך אני מתנגדת?"

"את נשמעת כמו תקליט שבור"

"ממ...יש בזה משהו. כן. זה יפה. תקליט שבור. נכון"

"יפה?"

"יפה שהגדרת את זה ככה. כי מה זה אומר בעצם? שאני החלטית. אני חוזרת על התשובה המוחלטת שלי. ברוגע ובלי להתנצל. ובלי להסביר למה. אני לא מרגישה שאני צריכה לספק הסברים להחלטות שלי. ושים לב שאחרי פעמיים או שלוש פעמים שאני אומרת לא, או שאני אומרת שלא מעוניינת, אתה מפסיק לבקש.

"אני יכולה להגיד את זה הכי בשקט, הכי בעדינות, ויהיה לזה יותר אפקט מאם אני אנסה להתגונן או להתעצבן או להסביר לך למה זה לא בסדר שאתה מבקש ממני את הבקשה המעצבנת הזאת שלך. אז קדימה, בוא תתאמן בלהיות תקליט שבור"

במפגש השני של הסדנה עידו שיתף את המשתתפים ואת המדריכים בתהליך שעבר עם גלי. עינב, המנחה, הנהן בחיוב ובשלב מסוים קטע את עידו ואמר ש"מצוין. שימו לב - ברגע שאנחנו יודעים מהם הגבולות שלנו, ואנחנו מתווכים כהלכה ובנינוחות מהם הגבולות שלנו, אפשר באמת לפתח אמפתיה. כי אז גם המשא ומתן שלנו מול בני זוג, או מול העולם, הוא ממקום לא מאוים".

עידו התפרץ לדברים בלי לשים לב שהוא מתפרץ, ואמר שהוא לא מוצא קשר בין אמפתיה לבין משא ומתן. ושברור שיש אמפתיה לבת הזוג או לסביבה הקרובה או בכלל, וגם אם יש עודף של אמפתיה, זה לא מקדם אסרטיביות.

עינב היסס מעט לפני שאמר שבשביל להיות אסרטיבי צריך להרגיש לא מאוים, ובשביל לא להרגיש מאוים, צריך לחוש אמפתיה. "אבל חכה, עידו, הכי חשוב עכשיו זה לתרגל איך לא להרגיש מאוים".

"קודם כל, צריך לזכור שאי אפשר לחנך אנשים אחרים. אבל אפשר לנסות לא לקחת דברים באופן אישי, ולזכור שההתנהגות המטומטמת של האחר שייכת לאחר. זה לא תמיד מצליח, ואם זה לא מצליח - וסביר שזה לא מצליח, כי הרבה פעמים נדמה שהכל אישי, אפשר להגיד לעצמנו שלהיעלב אפשר תמיד אחר כך. כי בתכלס, זה לא אמור להשפיע על מי שאנחנו. אנחנו יודעים מה אנחנו שווים, אנחנו מודעים לאיכויות שלנו. עכשיו תחזרו אחרי, גם אתה עידו, תצעקו חזק: "אני לא מאוים". עכשיו יותר חזק, אני בקושי שומע אתכם. תצעקו"

*

כל מה שנכתב עד כה לא בהכרח יופיע בתסריט, אבל הוא הכרחי לתסריט. המחשבה היא ליצור עולם בדיוני ממשי, על מנת שאחווה ממשות של דמות. זה מעבר לחשיבות של להכיר ולהבין אותה. זה בכלל לא משנה אם מדובר בדמות ראשית או בדמות משנית.

איך יודעים עד כמה להמשיך ולהעמיק? זה כבר עניין של בחירה. ברור לי שאני יכול להגיד לעצמי שחלאס, הבנתי, שהנה, "כבר יש לי את הדמות". לעומת זאת, אני יכול לעשות תהליך עמוק ומשמעותי עם הדמות ועם עצמי, ולדמיין עד הסוף את הסדנה הזו ואת עידו ואת שאר המשתתפים.

ברור שצריך לאהוב לעשות את זה, ואני עושה את זה בהנאה רבה, מתוך חדוות יצירה ועם הרבה תשוקה. אחרת, מה הטעם? וכמובן שישנו גם הערך של ההתבוננות הפנימית. בסוף יש לי עניין להתמודד עם החולשות שלי ולהתגבר על הפחדים שלי, ולהיות האדם שאני שואף להיות.

אני יכול להחליט שעידו מייצג קול פנימי מהעבר, ושגלי מייצגת קול פנימי מההווה, ושעינב מייצג קול פנימי מהעתיד. אני יכול להניח שהבחירות של הדמויות משקפות את הלא מודע שלי (בואו - אני אכן יוצא מנקודת ההנחה הזו), ואז לבחון את האותנטיות של הבחירות הללו. יכול להיות ששני קולות סותרים משקפים איזשהו קונפליקט פנימי עמוק, ושכדאי לי להתמודד אתו דרך התבוננות בדמויות כבר בשלב הזה. כלומר, אני משתמש בדמויות כדי לנסות לחטט בתת ההכרה, או במילים אחרות: אני למעשה משתמש בדמיון על מנת להביא את עצמי למודעות. תנסו את זה, זה כיף.

יש אנשים שחוששים לדמיין, כי אז יצטיירו בעיני עצמם כילדותיים. זהו חשש שהוא בעצמו ילדותי, אבל אני לא שופט. להפך: זה כל העניין - אנחנו לא באמת מתבגרים. רובנו סוחבים לכל אורך החיים את הפחדים מהילדות, את הביטחון העצמי הנמוך המולד, את האמונות העצמיות הכוזבות, ואת ההרגלים המטומטמים - כמו למשל לשקר, להיעלב ולריב על שטויות, וכמובן: לסרב לראות מה שאנחנו רואים - לרמות את עצמנו, או כל ניסיון אחר שאנחנו עושים על מנת לצמצם את המודעות. כך שבמקום להתבגר, כל אחד גורר את כלא הפגיעות האישי שלו ממקום למקום.

ואני רוצה עתיד אחר עבור עידו. כיוון שמלאכת כתיבת התסריט היא מסע בדמיון, אני רוצה לחוות את עידו באמצעות ההשתתפות שלו בסדנת הטיפול בכעסים, ובכך גם לדמות את עצמי במן סדנה שכזו, שבה יש תרגילים מאתגרים, כמו למשל התרגילים האלה:

* כשלב ראשון בהגברת המודעות: להיכנס לדמות של האדם שעליו אנחנו כועסים. לנסות לחשוב כמו שהוא חושב, להרגיש את מה שהוא מרגיש ולשאול למה הוא מרגיש מה שהוא מרגיש? אילו כלים וכישורי חיים יש לו על מנת להתמודד עם מה שהוא מרגיש?

*ננסה להציע פירוש מחודש למילים שנאמרו ושנפגענו מהם, למעשים שנפגענו מהם. לנסות להזדהות עם הקושי של אלה שפגעו בנו.

כמובן שהמטרה אינה להשלים בכל מחיר עם פגיעה, או חלילה לגלות חמלה אוטומטית. יש דברים שאין להם מחילה, יש אנשים שנמצא אותם כלא ראויים לחמלה. אבל ישנם מספיק מקרים שאינם בבחינת מקרי קצה שניתן להתייחס אליהם, וחשוב לי שהמדריכים בסדנה הבדיונית הזו שבחדרה ידגישו בפני המשתתפים את ההערה הזו

*להיכנס לדמות שהיא דמות מגשרת - שתפקידה להשכין שלום בינינו לבין אותם אלה שנפגענו מהם, ולנסות להגיע להשלמה, למחילה או לפשרה אפשרית

*תרגיל "מכונת הכביסה" המעולה, הידוע גם בשם "סיפורי בדים", שהוא בעיקרון תרגיל כתיבה לתסריטאים, אבל לא רק. 

*תרגיל "מכתב מהעתיד", שהוא אולי התרגיל הכי קשה מבחינה רגשית: לכתוב מכתב מעצמך בן ה-80 לעצמך כיום, או: שהדמות הראשית תכתוב מכתב לעצמה הצעירה יותר- ממרומי גיל 80 אל הגיל העכשווי שלה. מה האורך? 500 מילה לפחות. 

*          

ימי ראשון 16:00 עד 20:00, ימי רביעי 16:00 עד 19:00. אלו שעות הפעילות של הסדנה לטיפול בכעסים. חצי השעה הראשונה של כל מפגש מוקדשת לתרגילי מתיחות ולנשימות עמוקות. בימי רביעי, חצי השעה השנייה מוקדשת למגע.

המטרה: הרגעה של הגוף ושל הנפש, ובנוסף ללמוד ליצור אינטימיות. לא אינטימיות מינית, אלא אינטימיות רגשית. יש לנו צורך לא מסופק במגע אנושי. לכולנו, לא רק למשתתפים בסדנת "אדמה". ישנם רבים שמתנגדים לזה, לאינטימיות, והסיבה לכך שצריך ללמד אנשים מבוגרים לנרמל תחושות שהן חיוביות, לדעתי נעוצה בחברה שאנחנו חיים בתוכה.

אנחנו חיים בתרבות שלא נוגעת. תרבות של ריחוק. של אי נוחות ומבוכה מקשר עין. של הימנעות ממגע שאינו אילוסטרציה של מגע - כמו טקס נשיקה על הלחי, או לחיצת יד רשמית, או חיבוק מרוחק. זהו מגע שטוח, ריק.

נסו לחשוב עליכם ועל האנשים הקרובים אליכם. האם תהיו מסוגלים להחזיק זו או זה בכפות ידיו של זה, ולהביט עמוק בעיניים למשך עשרים שניות? מה הסיכוי שתעזו לעשות זאת? האם תהיו מסוגלים לאחוז האחד בשקעי הלסת של האחר, ולהביט זה בעיני זה, או זו, למשך משהו כמו עשרים שניות?

האם תוכלו לברך חברים או מכרים באמצעות חיכוך גב אל גב - חיכוך שיש בו גם חקירה וגילוי? עם יד על הלב, עד כמה ממושך החיבוק שלכם? האם הייתם רוצים לפעמים להאריך את משכו?

*עצמו עיניים ודמיינו דמות. היא עם הגב אליכם. עשו לה מסז' – כן, מסז' באוויר – במשך שתי דקות. זה אולי יישמע מצחיק או הזוי, אבל מה אכפת לכם, אף אחד לא רואה. נסו. כלומר, עסו. שתי דקות בערך, או עד שהדמות שלפניכם תסיים את הווידוי שלה. אין צורך לשדל אותה להתוודות. פשוט הטו אוזן והקשיבו.

למתלבטים שביניכן או ביניכם: תופתעו לגלות עד כמה הדבר מסייע לשחרור לחץ בכתפיים ולגמישות האצבעות בכפות ידיים, וכן להרגעה כללית.

עבור עידו, כמו לשאר המשתתפים בסדנה, התרגול היה קשה כשם שהוא היה משמעותי, והוא היטיב להגדיר זאת כ"התרגול הזה מרכך".

"אני רוצה שנריב", הוא אמר לגלי כשחזר הביתה. "אני רוצה לנסות משהו"

גלי חייכה. "אבל תבטיח לי שבסוף נשלים"

"לא, כלומר כן, ז'תומרת - כל העניין הוא שלא נצליח באמת לריב"

"אה, כן? באמת? אני רוצה לראות את זה קורה".

השפתיים של גלי מצאו את השפתיים של עידו. אצבעות כפות ידיה התירו את אבזם חגורת המכנסיים שלו. היא חייכה שוב, ואז הדפה אותו ממנה, והוסיפה ש"אבל אי אפשר לזייף ריב, בוא פשוט נחכה עד שתתעצבן על איזה משהו מטופש"

משהו מטופש. שמעורר מחשבה שלילית, שמעוררת רגש לא מידתי ותחושת קהות שמטלטלים את הגוף. יש תרגיל כזה, שבו כותבים את המחשבה ואז קוראים, ועוצמים עיניים ומדמיינים את המילים הופכות לכדור קופצני עם צחוק צווחני שמקפץ סביבנו ואז בתוכנו ואנחנו לא מצליחים לתפוס אותו כל עוד אנחנו לא אדישים אליו. לא לגמרי אדישים, כי אי אפשר לחסל מחשבות, אבל אדישים לצחוק הצווחני המעצבן ולקפיצות, ואז הקפיצות של הכדור הולכות והופכות כבדות וקטנות, והצחוק הצווחני הופך לצחוק מתנשף ולאה, ואנחנו משליכים לעבר הכדור מקל שבקצהו רשת ומנסים לתפוס את הכדור. הוא מנסה להתנגד, הוא עדיין מתחמק, אבל אנחנו מתרכזים בלהיות אדישים עד שבכוח המחשבה לוכדים לבסוף את הכדור בתוך הרשת. הכדור מנסה לקפץ בתוכה ולהשתחרר, ואז – זה תלוי במידת ההומור של כל אחד – חורצים את גורלו היחסי (כי כאמור, אפשר רק להקטין מחשבה, לא ניתן לחסל אותה). עידו דמיין מעלית שנפתחת (קצת כמו המעלית לחניון בכיכר גבעון בתל-אביב, למי שמכיר), ולתוכה הוא משליך את המקל עם הרשת והכדור המקפץ, ואז הוא בחר קומה: הוא התלבט אם לשלוח את הכדור לקומה מינוס 217, או אל קומת האש, או אל קומת התהום. בסוף הוא בחר ("תהום. קלאסי"), ודלת המעלית נסגרה, ופתאום  - שקט. המעלית נעלמה ובמקומה הופיעה מכונת שירים ישנה מהפיפטיז, עם מלא שירים של אלביס ושל האחים אברלי ושל מטאליקה, אבל עידו לא ידע איך מפעילים אותה אז הוא אמר "היי סירי, פליז פליי שוגרמן", אבל כלום לא קרה. לפתע קול נשי מתכתי ענה לו בעברית: "שים מטבע, אידיוט".

"אה, נכון. זה כזה של פעם"

עידו הוציא מהכיס סוכרייה על מקל, בחן אותה מקרוב, סובב את המקל, ואמר: "זה אמור לעבוד", ואז הכניס את הסוכרייה לתוך האשנב של המכונה.  

יש עוד תרגיל נחמד ומוצלח, אבל אני שומר אותו לפוסט הבא, שיעסוק בשביעות רצון, ובהבטחה קטנה לעתיד. ועכשיו שיר

   

 

 

 


יום שלישי, 2 בנובמבר 2021

עשרה כללים שצריך להכיר כשניגשים לכתוב תסריט


1. סיפור עוסק בצרכים רגשיים של דמויות

כל סיפור. גם סיפור מלחמה

2. חשוב להיות אנושיים כלפי הדמויות ולחוש הזדהות עמן

חוסר חמלה כלפי דמות מעיד בעיקר על היכרות לא מעמיקה עם הביוגרפיה שלה.

3. האירוע המחולל יכול להיות פנימי, לא רק חיצוני

ולפעמים הוא מתרחש עוד לפני שהסרט התחיל

4. שאלה שצריכה להישאל: האם מה שהדמות רוצה הוא גם מה שהדמות  צריכה?

שאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו על עצמנו (לפחות פעם אחת ביום)

5. כמו גם השאלה: האם מה שהדמות רוצה הוא למעשה המכשול?

אגב, מה שהדמות צריכה הוא לעולם לא המכשול, ולא בכדי.

6. לזכור שבני אדם מסוגלים להכל

אבל צריכה להיות להם סיבה מנומקת

7. להיות כנים כלפי היצירה וכלפי עצמנו זה בדיוק אותו הדבר

תהיו כנים

8. אין נושא שהוא טאבו – יש נושא שלא מטופל לעומק

תהיו אמיצים

9. להיזהר מצנזורה עצמית, מסירוס עצמי – מקורם בפחד מפני דחייה.

הווה אומר: להתעלם מקולות דמיוניים שמפריעים לנו להיות נאמנים לעצמנו.

10. המציאות לא עולה על כל דמיון – המציאות היא פרי הדמיון

ובתסריט, כמו בחיים: מה שצריך לקרות יקרה - כל עוד לא נעזור לו לא לקרות.

 

לאתר הסדנאות של מהראש למסך: 100rosh.com


בתמונה: פוסטר הסרט "אדפטיישן" (2002)