יום שישי, 20 במאי 2022

גבעתיים בלוז - סדרה בפיתוח

 


דפדפת, עט, כוס יין, ושעתיים של ערב שבו אתה עם עצמך, משעשע את עצמך: עובד על סדרה קומית, בידיעה שהיא תראה מסך כשיתקיימו שני תנאים: הכתיבה תסתיים לפני שתקציב היין ייגמר, ויימצא גוף שידור שלא מפחד מחוש ההומור שלי.

עד שזה יקרה, חשבתי שיהיה נחמד לשתף בתהליך אנשים שלא פוחדים מחוש ההומור שלי. זה גם יעזור לי לשמור על אדרנלין ועל כתיבה נינוחה בשעות הפנאי.

 קצת רקע: בלי פייסבוק, בלי תמונות בטינדר, ועם טעם איום ונורא בגברים (ספוילר: הטעם ישתפר בסוף הסצנה), יעל (33) מחליטה להתאמץ קצת יותר. היא בתקופה לא פשוטה והיא רוצה מישהו שיצחיק אותה (בעיניה זה לא פחות חשוב מסקס), והיא נזכרת שוב ושוב במילותיה האחרונות של סבתא לאה, שאמרה ש"רווקה בתל אביב אחרי גיל 29 זה כמו ג'יפ שמתחפר. או שתמצאי מישהו, או שתברחי מהעיר". כשלאה סיימה לומר את אשר על לבה, היא נעצה בנכדתה מבט עז - כמו כדי לוודא שהפנימה, ואז כיבתה בעצבנות את הסיגריה, נשענה לאחור, ועצמה את עיניה בפעם האחרונה בגלגול הזה. יעל פירשה את מילותיה של סבתה כמעין צוואה לא כתובה, אז היא עזבה את תל-אביב ועברה לגור בגבעתיים.

את רמי (45) היא הכירה באפליקציה הנ"ל. הוא נראה טוב בעיניה ממרבית הגברים שם, שחלקם צילמו עצמם עם משקפי שמש כהים ושפתיים משורבבות, חלקם עם תמונות של לפני ואחרי מנת יתר של בוטוקס, חלקם הצטלמו כשהם חובקים תינוק / משקולות בחדר הכושר / עם המשפחה בפיקניק (אבל עם הכיתוב: בזוגיות מאפשרת/פתוחה/מקדמת). היו כמובן גם את אלה שנדמה שהשקיעו בסדנת סטוריטלינג, אך טוב היה אם היו משקיעים מעט יותר בסאבטקסט, כמו גם בחריזה ("גוסטינג זה קארמה, כפרה"), או לחילופין במודעות עצמית ("1.75 של כריזמה"), או במתמטיקה ("הפעמיים שהתגרשתי הם בגדר מעידה חד פעמית"). להבדיל מהם, רמי הצחיק אותה, כשכתב "הלב מחפש חניה". בדיעבד, המשפט הזה אמור היה לשמש לה כתמרור אזהרה.

חוץ. רחוב כלנית, גבעתיים – לילה

על רקע שורת בניינים ברחוב שקט, נשמע קולה של יעל, ולאחר מכן קולו של רמי (45)

 

                                                            יעל (אוף סקרין)

                                    היי...אין פה שום בית קפה. אתה בטוח שזאת הכתובת?

 

רמי (אוף סקרין)

את רואה את השלט?

 

יעל נכנסת לפריים מצד שמאל, מסתובבת במקום כשפניה אל רחבת הכניסה לבניין כלנית 5. על דלת הזכוכית הזהובה תלויה מודעת אבל בניסוח סטנדרטי. המנוח: אפרים ינובר.

 

                                                            יעל

אני לא רואה שום שלט. יש פה רק מודעת אבל.

                                                            רמי (אוף סקרין)

כן-כן, זה השלט. תיכנסי פנימה.

 

                          יעל

אתה לא מעדיף...  


  רמי (אוף סקרין)

תיכנסי. תזהי אותי לפי החיוך

צליל ניתוק. פאוזה. יעל לוקחת נשימה לבטן. צליל של מעלית נפתחת

מעבר אל: דירת אפרים ינובר

הדירה עמוסה אנשים. השולחנות עמוסים פחמימות זולות. חולצה מכופתרת, מאוד מגוהצת (כאילו גוהצה פעמיים), מתכסה בפירורים של שומן טראנס. אנחנו מתרחקים ממנה כשבמקביל יעל מתקרבת. רמי מנקה את הפירורים שעל החולצה עם כף היד, ומושיט אותה לפנים ללחיצה. יעל, רואים עליה שהיא נחרדת. רמי השמין.

 

                                                            רמי (ליעל)

                                    אמרתי לך שתזהי אותי לפי החיוך

 

אישה כבת 60, נראית עצובה נורא, משוחחת בטלפון הנייד, חולפת על פניהם. עוד שמונה אנשים נכנסים לדירה. אנחנו מתקרבים לרמי וגם קצת ליעל, עד שפניהם במרכז המסך.

יעל נראית כמי שמנסה לעבד את הסיטואציה. היא פוזלת לרגע לעבר דלת הכניסה. מבטה אומר משהו כמו – הנה נתיב הימלטות, והנה אני לוקחת אותו. אבל במקום, היא קופאת במקום. היא מסיטה מבטה חזרה אל רמי, שמתיישב על כיסא מפלסטיק.

 

יעל (לרמי)

מה? אתה תמיד קובע  דייטים אצל אנשים

באבל?

 

                                                            רמי

אה...לפעמים, רק בחודשים שחונים

 

                                                            יעל

אבל אתה קואוצ’ר, אתה אמור להבין

בלעשות כסף. או לפחות בלהסביר

לאנשים איך... טוב, תשמע, אני (נקטעת)

 

                                                            רמי (קוטע)

את ידעת שתשעים אחוז ממפיקי החתונות

בישראל גרושים?

 

                                                            יעל

וואלה

 

רמי קם מהכיסא

 

                                                            רמי (ליעל)

משהו לשתות? מה את שותה? חם או קר?

 

                                                            יעל

לא משנה. חם

 

רמי ניגש אל עופר (30), שיושב בפינת הסלון ומעלעל באיטיות באלבום תמונות משפחתי. הוא נראה טוב, עופר. ורואים עליו את הכאב.

 

                                                            רמי

שלא תדעו עוד צער

 

                                                            עופר

עד הפעם הבאה

 

                                                            רמי

מה זאת אומרת?

 

                                                            עופר

מה זה ‘לא נדע’? ועוד איך נדע. כולנו נדע

 

                                                            רמי

אה...אוקיי. משתתף בצערכם, באמת.

תגיד, בא לך להכין לנו משהו לשתות?

משהו חם?

 

עופר מכווץ מצחו בהטיה, כמו אומר: לא. לא הגיוני ששמעתי עכשיו את מה ששמעתי

 

                                                            עופר

זה הגשה עצמית, אתה מוזמן להכין לעצמך. למזוג.

מי אתה, אגב?

 

                                                            רמי

אה, נעים מאוד

 

רמי שולף כרטיס ביקור, ומניח אותו במרכז אלבום התמונות. 

 

                                                            רמי

רמי מלכה, מאסטר של קואוצ’ינג…

תתקשר אחרי השבעה, תביא גם את האחים.

תשאל, אולי גם האימא תרצה להגיע

 

עופר מחוץ לפריים כשרמי מסתובב, מתרחק מהשולחן, והולך אל פינת הקפה שבמטבח. הוא מכין פעמיים נס, שניים סוכר. מערבב וחוזר אל יעל, שמתיישבת גם היא על כיסא מפלסטיק. היא לוגמת לגימה הגונה מהקפה הרותח. רמי מתיישב

 

                                                            יעל

תגיד...מה קורה כשאתה בא לדייט

והבחורה לא מוצאת חן בעיניך?

אתה משאיר אותה בשבעה והולך?

 

                                                            רמי

לא, מה פתאום הולך. היום לכולם יש פייסבוק,

רואים תמונות קודם, ככה אין פאלטות

 

                        יעל

אבל לי אין פייסבוק, ובכל זאת נפגשת איתי.

                                   

רמי

הייתה לי הרגשה

 

יעל

הייתה לך הרגשה. אתה לא באמת בררן, אה רמי?

 

                        רמי

ת'שמעי, אף אחת לא מושלמת, אין מאה אחוז.

 

יעל פוזלת לעבר עופר.

                                               

רמי      

אבל לפעמים יש כאלה ששמות רק תמונות

ישנות. הייתה לי אחת כזאת פעם

 

יעל מתבוננת בחצי ריכוז בעופר, ותוך כדי:

 

                                                            יעל

ומה עשית?

 

                                                            רמי

אמרתי לה שלא מתאים. ושתי דקות אחר כך

כבר מצאתי מישהי חדשה

 

                                                            יעל

איפה, בשבעה?

 

                                                            רמי

כן. הסתובבתי, ראיתי מישהי ראויה,

חיבקתי אותה, אמרתי משתתף בצערך

 

                        יעל

את הבת היתומה?

 

                        רמי

לא. איזו מישהי מהעבודה של אחד האחים

 

                                                            יעל

ואמרת לה ‘משתתף בצערך’. וזה עבד.

 

                                                            רמי

כן, את יודעת, כל אחד מחזיק איתו צער

 

                                                            יעל

תכל’ס

 

עופר ניגש אל רמי ויעל. הוא מחזיק במשענת הכיסא. הוא לא מדבר. מצפה שרמי יבין לבד. רמי מנסה להיות טיפה יותר חברותי.

 

                                                            רמי (לעופר)

אז תגיד, גבר... זה בטח קשה להיות יתום.

איך זה באמת?

 

                                                            עופר (לרמי)

יש לך עשר שניות לעוף מפה.

 

                                                            רמי

רגע...

 

                                                            עופר

אחת. שתיים. עשר

 

יעל תופסת את היד של רמי ומושכת אותו מהכיסא.

 

                                                            יעל (לעופר)

אני מתנצלת, לא ידעתי שהוא לא מכיר. סליחה

 

יעל ורמי יוצאים מהדלת. עופר מלווה אותם במבט ואז יוצא גם. מחוץ לדלת כמה אנשים מעשנים. רמי נינוח, והוא מלטף את ידה של יעל.

 

                                                            רמי

אל תתרגשי, יש גם כאלה טיפוסים,

אין מה לעשות.

 

                                                            יעל

תקשיב רמי, אתה בחור נחמד, באמת,

אבל זה נראה לי קצת חולני להיפגש

ככה בשבעה של אנשים.

 

                                                            רמי

את אמרת חולני?

 

                                                            יעל

כן…קצת

 

                                                            רמי

אז לא חייבים שבעה אם לא מתאים

לך. נלך למסעדה מכובדת

 

                        יעל

אני חושבת שלא. מצטערת

 

רמי לוחץ את ידה של יעל לחיצה חזקה ומלאכותית ומתרחק עד שהוא יוצא מהפריים. יעל משתהה כמה רגעים ואז נכנסת שוב אל הבית. היא ניגשת לעופר, שבדיוק מגלגל סיגריה

 

יעל (לעופר)

הי

 

עופר מביט בה בעוינות קלה

 

                                                            עופר

מה? שכחת משהו?

 

יעל מנסה להגיד משהו, עושה רושם שהיא כמעט אומרת ואז עוצרת את עצמה. היא נראית קצת מיואשת מהתקיעות המילולית שלה. עופר מביט בה, אפשר לראות משהו טיפה משועשע בעיניים שלו. יעל לוקחת נשימה חדה ונושפת החוצה באותה החדות. היא קצת מחייכת. עופר מגיב גם הוא בקצת חיוך

 

                                                            יעל

תגיד, אני אוכל לבוא מחר? אתה לא

תגרש אותי?

 

                                                            עופר (ביובש)

אני מניח שאני לא אגרש אותך. אנחנו פתוחים עד

תשע וחצי

 

                                                            יעל

יופי! להביא משהו? אני ממש טובה

בפשטידות

 

                                                            עופר

וואלה. איזה?

 

                                                            יעל

ממ…פטריות ובצל…תרד ומוצרלה…חצילים

 

                                                            עופר

תרד ומוצרלה נשמע טוב

 

                                                            יעל

יופי. תרד ומוצרלה. סגור

 

                        עופר

ועוגת שמרים אם בא לך

 

                                                            יעל

עוגת שמרים...מה? שוקולד או חלבה?

 

עופר

פרג עדיף


                                                            יעל

פרג עדיף. אוקיי, אז פרג

 


יום שבת, 19 במרץ 2022

קווים לדמותו של אדם מאושר – משהו אישי על הכללי (פוסט אחרון בסדרה)

 


קצת משונה לכתוב על אושר בימים בהם מתבצע טבח המוני אכזרי בבני אדם, אבל מחר הוא יום האושר הבינלאומי, וחלק מרכזי מהעיסוק בסוגיית האושר השנה הוא בהתמודדות עם הדואליות הקיומית – האושר האישי לצד הסבל הכללי (זאת במידה ואנחנו, כחברה גלובאלית, אכן ערים לסבל הכללי הקיים). מבחינה אישית, ליום האושר הבינלאומי אין כל משמעות עבורי, אבל לתאריך עצמו יש, כי זהו היום שבו הוערתי לחיים. ככה שזה החג הפרטי שלי.

בשמונת החודשים האחרונים, מאז הפוסט הראשון בסדרה, שאלתי עשרות אנשים מהו אושר בשבילם, והאם הם מאושרים, ואם כן – מה גורם להם להיות מאושרים? על המאושרים שביניהם הקשיתי: האם בעיניהם האושר הוא יחסי? האם הוא בא בהכרח לצד תחושת נינוחות פנימית? או עם השלמה עצמית? או עם אומץ? והאם נדרשה עבודה פנימית נכבדה בכדי להגיע לאותו מחוז אושר? את חלקם שאלתי האם כשהיו ילדים חונכו לסלוח לעצמם, והאם גדלו בסביבה מטפחת ואוהבת? 

אני מוכרח לומר שלא הייתה תשובה אחת הדומה לאחרת, ואם הייתי חלילה חוטא בהטיית אישוש כלשהי, הייתי כנראה מסתכסך עם עצמי כהוגן. מה שכן, כל האנשים שהגדירו את עצמם כמאושרים, הודו שהם מרגישים שהם ברי מזל, שהם שלמים עם הבחירות שלהם בחיים, ושהם לא היו רוצים לחיות חיים של מישהו אחר.

המבדק הצנוע הזה שעשיתי לא נועד אלא לספק את סקרנותי ולסייע לי להבין את מקומי. כלומר, היה זה ניסיון לבחון תפישות שונות של אושר ולהעמידן מול האושר שאני כיוונתי אליו כמשאלת לב עתידית. משהו מרוח המשאלה הזו מהדהד כעת, אם כי במהלך התקופה הבנתי מהו האושר הפוטנציאלי עבורי. הבנתי עד כמה הוא שונה מאותה פנטזיה מרחיקת לכת בה הרהרתי, אי שם בשלהי אוגוסט. זה לא שאינני יכול להרשות לעצמי, לפחות בפוטנציה, לחוות את אותה 'מאושרות' עילאית לאורך זמן, או שאין בי את היכולת הנפשית להתמיד בה. אני פשוט לא מאמין שאפשר באמת לחיות ככה.

 

"אושר זה כשנעים. כשמרגיש נעים", פסקתי, ובכך סיימתי לנסות ולנסח מהו האושר הפוטנציאלי עבורי. ובאמת היה לי שבוע כזה, שחלק נכבד ממנו היה נעים, והצלחתי להתמסר לזה. כשהפסיק להיות נעים, הרגשתי שמשהו השתבש. עברה בי מחשבה, שאולי בשביל לשמר את ה'נעים', צריך לתחזק את התחושה - כמו שריר תפוס שצריך לשחרר, שיש לעסות כדרך קבע.

עשיתי רשימה קטנה של מחשבות לתחזוקת ה'נעים'. בראש הרשימה: להזכיר לעצמי שלא נעים כשנמנעים. גם מהדברים הקטנים לכאורה, דברים ברמה של דחיינות, אבל גם מדברים בעלי משקל - ובשלב זה של חיי אני לא מבקש ליצור לעצמי הדחקות והכחשות לסוגיהן.

הימנעות היא אסטרטגיה מרכזית מורכבת, שהיא עלובה ומתוחכמת כאחת, שמטרתה להימנע מכאב. היא מתוחכמת כי לעתים קרובות היא לא מודעת, והיא עלובה כי היא בריחה מדומה. בסופו של דבר אנחנו לא יכולים לברוח מעצמנו - מה שאומר שבריחה היא בהכרח בחירה ברמייה עצמית.

מכיוון שאנחנו מעדיפים לא לחשוב על עצמנו כמי שמרמים את עצמם, אנחנו נוטים להרגיש שאנחנו מגנים על עצמנו מפני איומים שהם בטווח הקרוב. זו הדרך שלנו להתמודד עם הפחד העמוק שלנו – על-ידי אי התמודדות. במבוא לספרה המצוין "לקפוץ למים", מציעה הפסיכולוגית ד"ר אנאבלה שקד ניסוח שאני, באופן אישי, מאוד מחבב: "הימנעות היא אסטרטגיה יצירתית לשמירה על תחושת הערך, המספקת לנו הגנה מפני כישלון".   

בתחתית הרשימה לתחזוקת ה'נעים': אין הווה בלי עתיד.

בפסיכולוגיה החיובית, כמו גם בניאו-בודהיזם הקפיטליסטי, מציעים לנו להתרכז בהווה. רק שאין הווה. הווה הוא רעיון שמטרתו לנסות ולשמר רגע בזמן, מעצם הפחד שהוא יחלוף. רעיון זה, שמנסה להתעלות על הפחד מפני העתיד, למעשה מציף את הפחד. כך שגם במובן הזה, ההווה טמון בעתיד.

להבדיל, היכולת להיות "נוכח ברגע" מחייבת חשיבה שמהותה ביטול החשיבה. הישארות לכאורית עם החוויה הדיכוטומית; ניתוק רגשי, או עוצמת יתר רגשית. לתחושתי זוהי אליה וקוץ בה: מה שבהכרח הופך את אותו הרגע לנטול דאגות לכאורה, הופך אותו גם למעמד שהינו פחות משמעות.

לעצמי אני מציע להתרכז בעתיד. יש לי מחברת שעל כריכתה רשמתי: "יומן לתכנון העתיד האפשרי". זה מרגיע אותי. זה מלהיב אותי. זה עושה לי נעים.

רושם לעצמי: להרחיב בנושא. בעתיד, כמובן :)

 


יום רביעי, 16 בפברואר 2022

מקונפליקט לעלילה

 


    בתמונה : תמה שמרמזת על הקונפליקט (מתוך הסרט "כמה טוב להיות פרח קיר")



התרשים המצורף פה הוא לא נוסחה. הוא נועד לסייע לתסריטאיות ותסריטאים לבחון את איכויות הסיפור שלהם. לדעת אם הסיפור שהם מספרים מסופר נכון. לדעת אם באופן לא מודע הסיפור האמיתי של הדמות חמק מהעלילה.


סצנות  A הן הלב של הסיפור: מופיעים בהן המכשולים הפנימיים של הדמות. האירוע המחולל (התמודדות ראשונית עם פחדים עמוקים, שבעקבות האירוע המחולל הפכו למודעים), והסיקוונס החשוב ביותר בסרט או בסדרה - סיקוונס הקונפליקט המרכזי.

זה לא משנה אם זהו תסריט קצר, סרט עלילתי באורך מלא, או עונה של סדרת טלוויזיה – אלו הם העוגנים הדרמטיים, וככאלה, הם יופיעו בכל מסמך – בפרמיס/לוג-ליין, בסינופסיס הקצר ובסינופסיס המורחב, וכמובן בתסריט עצמו.

סיקוונס הקונפליקט מורכב מרצף של שלושה אירועים:

*הרגע שבו הדמות מבינה שהיא עומדת בפני קונפליקט גורלי (מחוסר מודעות למודעות) והתלבטות בין מה עומד מול מה (לרוב: חוסר כנות מול כנות פנימית)

*הכרעה מוסרית בסיטואציה קיצונית, או במילים אחרות: מאבק פנימי בין כניעה לפחדים לבין סיפוק צורך אותנטי

*גילוי עצמי (שהוא גם התמה של התסריט).

ההכרעה של הקונפליקט חושפת בפנינו את האופי האמיתי של הדמות, וחשוב לא פחות - היא חושפת בפני הדמות את האופי האמיתי שלה. למה זה חשוב? כיוון שהרבה פעמים קונפליקט הוא משבר זהות שמעצב זהות. לפעמים הוא עלול להוביל לערעור זהות או לאבדן זהות עצמית.

חשוב לומר שהזהות עלולה להתערער גם ללא קונפליקט. למעשה, זהות עומדת כל הזמן בפני מבחן, היות שהיא תחושת אופי (תחושה שלנו לגבי האופי שלנו). כמו כל תחושה, גם הזהות מורכבת ממחשבות, רגשות ופעולות, אלא שהזהות מושפעת בעיקר מהיחס הישיר שלנו למרכיבים הייחודיים שלה.  

לכן, מה שהדמות תגלה על עצמה ישפיע בהכרח על התפיסה העצמית שלה, וכתוצאה מכך ישתנה האיזון בין מרכיבי הזהות, באופן שייצור תחושת אופי חדשה -  מה שיאפשר לנו לכתוב את העתיד האפשרי של הדמות.

במפגשים האחרונים בסדנה שאני מעביר כעת, הכנתי את התרשים בצורת טבלה, ואני ממליץ שכך תעשו גם אתם.

בהצלחה

*

למעבר לאתר האינטרנט של הסדנאות: shirams.com


האם יש




מזל שאף אחד לא רואה את הילד ששותל עכשיו פרחים ומשקה את האדמה שמסביב.

זה קצת לא נעים ככה, לראות ילד גדול מדבר לעצמו ושותל ושואל אם הפרחים יפים בעינייך.

והוא שואל האם יש איזשהו פרק זמן שבו מתאפשר לך לראות.

אולי כמה שניות בכל יום. נקודת זמן שבה אפשר לשוטט, ולו לרגע, להציץ במתרחש ולנופף, 

לעשות סימן. לבדוק שהכול בסדר.

ואם יש נקודה כזו, איך אפשר מפה להבחין? כי לדמיין זה לא מספיק. 

אבל עכשיו בדמיון את מחייכת ואומרת שהפרחים מאוד יפים. ואיך שפעם ידעת לזהות את כולם


כבר הרבה זמן שהטלפון לא מצלצל בשמונה לערך.

תוהה האם יש טלפון אחר שמצלצל אצלי כל ערב, כי אני מתאמץ ולא מצליח לשמוע.

חושב שאולי את מתאכזבת שאני לא עונה. אולי את מודאגת שמשהו קרה.

אולי את יודעת שאני לא יכול לשמוע, וזה מעציב אותך בכל פעם מחדש

 

מכתב לאימא, 2011


יום שישי, 28 בינואר 2022

25 שנה לאסון המסוקים. אנחנו עדיין שם

 


את הטקסט הזה כתבתי לפני עשר שנים. ערכתי אותו עכשיו קצת - שינוי פה שינוי שם. ניסיתי לגעת כמה שפחות. הטקסט פורסם בזמנו בבלוגיה שכבר לא קיימת, והוא היה חסר לי בבלוג הזה, אבל לא היו לי הכוחות לפרסם אותו שוב. השנה מציינים 25 שנה לאסון, אז החלטתי שכדאי. באיזשהו שלב חשבתי לכתוב מחדש, או להוסיף, אבל עכשיו הכל מציף ואין לי כוחות לכתוב יפה. לא על זה. זה גם לא סיפור שאמור להיות מסופר יפה. פעם חשבתי שכן. עכשיו אני רק רוצה לא להיות מותש מזה. אני גם ככה כבר די עייף, היה בוקר קשה. זה רעיון גרוע לעשות חיפוש בוויקיפדיה על אסון שאתה חלק ממנו.

כנראה הייתי כותב את הטקסט אחרת היום. בכל זאת, טיפה התבגרתי. גם הכתיבה השתנתה. יש דברים שאני כבר לא יכול לתבל בהומור. גם לא יכול להתבונן בעצמי מהצד בסיטואציה הזו. אבל מזל שאז יכולתי.

לפני כמה חודשים קיבלתי גם אני את אות המערכה ברצועת הביטחון בלבנון. 25 שנה אחרי. אני של לפני עשר שנים בטח היה כותב שזה "בדיוק מה שלא היינו צריכים. מרצ'נדייז שמעורר את הצורך של בני אדם ממין זכר להיתפס כגיבורים". אבל כאמור, טיפה התבגרתי. אני כבר מסוגל להכיר בחשיבות של האתוס בהקשר הקולקטיבי. וגם בהיבט האישי יותר, אנחנו צריכים את האתוס כדי לא להידפק לגמרי מהידיעה שחברים שלנו מתו לחינם. אנחנו צריכים את האתוס כדי לא לחשוב שהסיוטים בלילה, גם 25 שנה אחרי, הם לחינם. כדי לא לחשוב שהדיכאון וחוסר המנוחה – כנראה נחלת כל מי שהיה קרוב מדי לזירה, לגזרה, לתקופה - הם לחינם.  

אני אשמור את הסיכה הזו כדי להעניק לה משמעות אחרת - כזכר לתקופה אחרת. זכר להתבוננות אחרת - התמימות, האמונה העיוורת במערכת, בממסד. זכר למדינה שהתבוננו בה אחרת.

אני אשמור את הסיכה הזו גם עבור היום שבו אנקה את עצמי מאשמה, למרות שאני בספק אם היום הזה יגיע. אחרי תהליך ארוך שנים אני יודע שלא ניתן לחסל מחשבות. אפשר רק לנסות להקטין אותן.

המציאות המחורבנת הזו שנקלענו אליה גרמה לכך שתפסתי מקום של מישהו בחיים האלה. כי השם שלי נמחק מרשימת המוות, ובמקומו שם אחר נוסף.



זה הטקסט:

ינואר 1997, מעלה גמלא, רמת הגולן.

חודשיים וחצי לפני השחרור מצה"ל. יומיים  לפני העלייה לקו אחרון בלבנון.

יומיים לפני העלייה לקו, ומסתבר שאף מפקד לא מוכן לעלות על הטנק ולפקד על הצוות שלנו. בצדק- היינו לא ממושמעים, בלשון המעטה. המ"פ ניגש אלי ואומר שהחליט לפרק את הצוות. "תשכח מזה", אמרתי. "אני חתום על הטנק הזה, ואם תפרק את הצוות, אני מרוקן את הטנק ומזדכה על הזיוודים. תגיד למפקד האוגדה שיש לך טנק ריק, יומיים לפני עלייה ללבנון".

יום לפני העלייה ללבנון

מסדר אלוף הפיקוד (צפון) עמירם לוין עומד להתחיל, וצריך להחביא היטב-היטב את מצבור בקבוקי האלכוהול מיום ההולדת שלי שנערך כמה שבועות קודם לכן. וגם לצחצח ולהבריק עוד קצת את פלדת הטנק, שייראה יפה. רושם חיצוני, אתם יודעים איך זה. כל השאר כבר פחות חשוב.

המסדר מתחיל. האלוף עמירם לוין נכנס לחדר הטחוב, בעל תקרת האזבסט, מלווה במח"ט, במג"ד, במ"פ ובסמ"פ ובעוד כל מיני קצינים שזהותם לא זכורה. "יש מישהו מכם שלא רוצה לעלות ללבנון?" שאל אלוף הפיקוד לוין, והוסיף ש"אם כן, שירים יד". הרמתי יד. תריסר זוגות עיניים ננעצו בי באחת.

"כן חייל, למה אתה לא רוצה לעלות ללבנון, בוא נשמע"

כחכחתי קצרות בגרון והבטתי בנוכחים, שמקצתם חש כי משהו ממש לא טוב הולך לקרות עכשיו. "האלוף", אמרתי, "קודם כל, אין סיבה להיות שם. אנחנו לא מגנים על יישובי הצפון. זו סתם סיסמא לא נכונה. אחרי שני קווים ארוכים בלבנון אני יכול להגיד שאנחנו מגנים רק על עצמנו, וגם זה בקושי. ודבר שני, אני לא סומך על המ"פ. כל החיילים לא סומכים עליו, כי הוא לא אדם אמין"

שקט מחריש אוזניים השתרר בחדר. ומבוכה. מבוכה גדולה. הייתי אמור לשלם על המילים הללו ביוקר. בפועל, הן הצילו את חיי. ואת חיי הצוות שלי. אבל צוות אחר שילם על כך בחייו.

רשימת הסבבים של הקו כבר הייתה מוכנה: שני צוותים עולים לבופור, צוות אחד נשאר בבית. שבועיים בפנים, שבוע בחוץ. הייתה לי מן אמונה כזו, שאם אני מתחיל את הסבב בבית, הקו יעבור בשלום- כפי שקרה בשני הקווים הקודמים. יותר נכון, אמרתי שיש לי אמונה כזו, כי רציתי להרוויח כמה שיותר זמן בבית. לכן ביקשתי שגם בקו הזה הצוות שלי יעלה ללבנון בסבב השני- אחרי שבוע של חופשה. בקשתי מולאה, והרשימה פורסמה במתכונת הזו. שמחתי: אנחנו יוצאים הביתה!

אבל לאחר המסדר, המ"פ רתח. פניו האדימו והוא הביט בי במבט המלווה בניע ראש אלכסוני, שאומר משהו כמו "חכה, חכה". אם היה יכול, הוא היה שולח אותי לכלא לנצח. אמנון המג"ד היה עצבני לא פחות. מאוחר יותר, בערב, הודיע לי המ"פ שהרשימה שונתה. שהוא שינה את הסבב, ושאנחנו עולים ראשונים – מחר בבוקר – למוצב הבופור.

שלהי ינואר, מבצר הבופור, הגזרה המזרחית, דרום לבנון.

השיירות נדחו שוב ושוב והאספקה החלה אוזלת, והשבועיים הפכו ל-25 יום. כמעט חודש בלי שינה רציפה ובלי מקלחת ובלי יום ללא כדורים שורקים ויריות והדי הדף של פצצות, ובלי רגע אחד שבו אתה עם עצמך. ומתעצם הגעגוע לבית. למשפחה. וגעגוע לחום ולרוגע ולפרדסים ולרחובות צבעוניים ולמוזיקה שמחה ולמוזיקה רועשת. ולמסיבות בקיבוצי האזור בלילות שישי, ולערבי רוק ברוקסן ולהופעות של להקת "היהודים" (הם נקראו אז "תום והפצצה", כי לסולן קראו תום והסולנית הייתה פצצה - וכידוע, היא עדיין) וגעגוע ללילות ללא פחד, ולמקלחת הגונה, ולטיול בשדות שליד הבית. גם כאן יפה, יפה מאוד אפילו, אלא שהנוף משקר. המוות, הייתי אומר לעצמי, מסתתר מאחורי איזה עץ.

4 בפברואר 1997, שבע בערב.

היה מפחיד כי היה מסוכן והיה קר וגשום ומדכא והנחמה היא שתיכף עפים מכאן. שממש עוד מעט ניבלע בלוע מסוק היסעור – נו, שיגיע כבר, ונטוס ארצה. אבא כבר יודע לחכות לי בשדה דב, ותיכף- עניין של שעות, אקלף את הגרביים שדבקו לכפות הרגליים כתחבושות, ואת התחתונים, שנצמדו לגוף כשכפ"ץ מהודק וקשיח. ותיכף נשיקות לאבא ואימא ואז מקלחת. אבל קודם צריך לטפס את הגבעה הבוצית המחורבנת הזו בחושך הקודר הזה עם עוד שלושים ומשהו חיילים הנושאים על גביהם שלושים וקצת קיטבגים ואפודים ונשק ותיקים אישיים. הנה המנחת, ורק שלא יירו עלינו, או על המסוק. כמה חיכינו לרגע הזה. עוד רגע הוא כאן. רגע לפני שנטרפת עלינו דעתנו.

שבע ועשרים במנחת הבופור. השמיים מתקדרים ומתכסים בערפל וגשום ומלוכלך ואנחנו מתקשים לראות אחד את השני. מראש השיירה, שלא הייתה אלא דבוקה פתלתלה, מדווחים לנו לחזור לאחור, אל אזור המגורים. משהו קרה למסוק. לא יודעים מה בדיוק. העצבים הפכו רופפים ואנחנו מקללים לא מעט וחוזרים אל לב המוצב המבוטן בהליכה איטית, מובסת.

בחדר החמ"ל, שהיה צמוד לכוך המגורים שלנו, התגודדו כולם. באותן דקות שלט מן בלבול היסטרי, מלווה בערבוביה של בכי וצרחות בקשר. בשלב הזה עוד לא הבנו מה בדיוק קורה. ולפתע, דממה. תדהמה מוחלטת. אי בהירות שהתפוגגה פתע. מודיעים לנו שהמסוק שהיה בדרך אלינו התנגש בשמיים עם מסוק אחר, זה שהיה בדרכו למוצב "דלעת" הסמוך. המסוקים התרסקו. כל החיילים שישבו דרוכים בבטן המסוק נהרגו. בקשר מקריאים את השמות אחד-אחד. לאט ובקול אשר הולך ונסדק. נשימות כבדות בין שם לשם. הבשורה מתעכלת מהר. המוות נוכח ומפיל כבדותו, ופאזל רפאים מתרכב לו. שמות החיילים שהוקראו בקשר ברשימה הארוכה הזו מהדהדים עד היום, חמש עשרה שנה אחרי.

צ’יף, גוטמן ואני הסתגרנו בחדר ועישנו בשרשרת. מועלם, מפקד המוצב, שהיה נוזף בנו כל בוקר על שאנחנו מעשנים במבנה ושזה אסור, לא הופיע כדי לנזוף. הוא עלה על המסוק שהיה בדרך הנה.

שלג החל לרדת ויצאנו כדי לנסות ולנשום וכדי למצוא מישהו שיפריך את כל אשר אירע בשעה החולפת. חיכינו שידווחו משהו בחדשות. בטלוויזיה שבחדר התדריכים השידור היה מטושטש. שידרו את "רמת אביב גימל", ונאלצנו לצפות. עד שמונולוג של יעל בר זוהר נקטע באמצע: שקופית מעוצבת הכריזה, לבן על גבי שחור: "אסון המסוקים", בעוד קולות רקע דרמתיים של סרט מלחמה בוקעים מן המכשיר, מולו יושבים אנחנו. מדווחים על האסון שלנו. התמונה מוחשית עכשיו.

ובחדשות מדווחים בטעות שהמסוקים שהיו בדרכם ארצה מהבופור ומדלעת התנגשו בשמיים והתפוצצו. ובבית אבא ואימא בטוחים שהבן שלהם נהרג. הרי אמרו שאין ניצולים באסון הזה.

ולנו אסור להתקשר ולהודיע. דממת אלחוט, גרסת המקור. ואחר כך הדיווח משתנה, וכבר לא בטוחים, שם בחדשות, אם מדובר במסוק שירד מדלעת שהתנגש במסוק שעלה לבופור, או להיפך.

והקריין מכריז שבשאר ישוב מצאו חלקים מהמסוק. ברק, שהסיע את חיילי הפלוגה למנחת במחניים, נדרש למלאכת זיהוי הגופות. אחר כך יספר לנו שחלק מהגופות היו מרוטשות עד כדי כך שאי אפשר היה לזהות. ולעומת זאת, היו כמה שמתו ללא שריטה. "יפים כשהיו בחייהם".

בכוך המגורים שלנו במעבה המוצב מיטות יתומות וציודים הנושאים את שמותיהם של החיילים שלא יזכו להם. והסיפורים שעל הקירות הם עדויות אחרונות, כאלו שלא ניתן לתעד. אך אין זמן לבהות בדברים, אנחנו נאלצים לעלות למארב, במקום הצוות שכבר לא יגיע. כמעט ואין זמן להודיע להורים. מי שמצליח – מצליח. תור ארוך של חיילים בוכים משתרך מאחורי הטלפון המטכ"לי.

במארב, בלילה, אנחנו בוכים. על כולם ועל כל אחד. על שגיא ארזי, הסמל הטכני, שהסכים לבקשתנו להשבית את הטנק באימון רק כי היינו שבוזים מדי, חסרי כל רצון להתאמן. על אביב החובש, שהיה כותב שירי אהבה תמימים ומקריא אותם מחוץ לחמ"ל עבור כל החפץ בכך. ועל שגיא ברקוביץ’, הראשון שפגשתי באוטובוס ביום הראשון בבקו"ם, בן של חברים (מלכה אמרה לי ש"אם תראה ילד ג’ינג’י חמוד עם עיניים כחולות תדע שזה שגיא") שהתעקש להפוך לקצין ולעלות ללבנון. "התגייסנו ביום שבו קורט קוביין תקע לעצמו כדור בראש. מה לעזאזל חשבנו לעצמנו?", שאלתי. הוא צחק. לפני שיצא הביתה לבלי שוב, נתתי לו חמישים שקלים כדי שיקנה לנו קצת צ’ופרים ואמרתי לו "תיסע בזהירות, שלא יקרה כלום לשטר". נזכרתי בזה שנים אחר כך, כשהוזמנתי ליום הולדת שערכו עבורו משפחה וחברים. היה כיבוד וישבנו באמפיתיאטרון של תיכון "גלילי" בכפר סבא ושרנו שירים של הביטלס, ששגיא אהב. חבר ילדות הוציא גיטרה וכולנו זייפנו ב"לט איט בי", אבל זה בכלל לא משנה. לפני כן, הקרינו על הקיר שקופיות של חפצים של שגיא, שלימים הפכו אוצרות יקרי ערך. מכתבים ומחברות ותעודות הוקרה ופריטים משעשעים, כמו מכתב שכתב לבחורה שאותה הוא כנראה יפגוש במועדון וכנראה שהוא לא יידע כיצד לחזר אחריה.

למרות שהבטחתי להוריו ולהורים אחרים להיות בקשר. לא עמדתי בהבטחה הזו. ולא שלא יכולתי לעמוד בזה, אבל התקשיתי להתמודד עם התחושה המשונה של להיות פריט באתר הנצחה מהלך. בעיקר לא הצלחתי להתמודד עם אותם קולות דמיוניים בראשי שגוערים בי: "אתה עם הפה הגדול שלך. הם נהרגו במקומך".

5 בפברואר 1997, בוקר.

בפנקס שבו נאספו בעיקר שירי אהבה ושכול, הוספתי בלילה עוד שיר. על העצב הזה שבאוויר, שמזמן לא ידע עצב שכזה. ועל השקט, שמזמן לא היה בכזה מן שקט. ועל שלא ידעתי כמה כבדות יכולות להיות דמעות. וכמה שורות על מה שחשנו, שאנחנו היינו אמורים להיות על המסוק. לא הם. לא הצוות של שגיא. יניב, המפקד, סיפר שצירפו אותו לצוות שלנו בדקה התשעים, ושבתכנון המקורי שגיא היה אמור לפקד עלינו, אלא שהחשש של סגל הפלוגה מכך שקצין חדש יתקשה לפקד על צוות של מופרעים, שינה את הציוות והפיל את הפור. כעוד נדבך שהופר בחוקיות המשתנה של הגורל.

חשבתי להגיד לו שזו מחשבה פולנית. לשקר ולנחם אותו, שזו הלקאה עצמית משוללת כל יסוד. ושאני מצטער, אגב, אבל התפקיד של הפולני תפוס, כיוון שיש לי בלעדיות על זה. אני לא סתם פולני, אני - בכלל מגיעים לי תמלוגים על המצאת הז’אנר. אבל לא היה מקום לכל זה, מה גם שאווירת הנכאים רק החלה. לפנות בוקר, כשירדנו מהמארב, נדרשנו למיין את הציודים של הצוות שנהרג. מה שייך למי. נעליים. חולצות צבאיות. מגבות. אפודים וקיטבגים- לצה"ל. ציוד אישי – למשפחות. אם רק את הסיפורים שעל הקיר יכולנו לקלף.

אחרי שלושים וחמישה ימים ואחרי שכל ההלוויות כבר התקיימו, הגענו סופסוף הביתה. הארץ כמו חזרה לשגרתה. למחרת נסענו, כל הפלוגה, לתל אביב, לבקר את משפחתו של ולדיסלב. ההורים שלו לא ידעו מילה בעברית, וניכר היה שהביקור מכביד עליהם. שעדיף היה אלמלא היינו באים. משם מסענו לכפר יונה, למשפחת ארזי. סיפרנו להם על היכרותנו עם הבן שלהם. אחד שלא ידע להגיד לא. לא משהו שהיה חדש להם. חסכנו מהם את הסיפור על השבתת הטנק באימון. ההורים הנהנו כאומרים: כזה הוא היה, בדיוק כך. גם להם הבטחנו שנהיה איתם בקשר.

השנים חולפות מהר ומעט מדי פעמים אתה עוצר לחשוב על אותן משפחות שהכול נעצר אצלן. משפחות שנותרו עם געגועים בלתי פוסקים לילדים שלהן. ילדים שלעולם יישארו בני עשרים, ילדים שלא ידפקו יום אחד בדלת.

כתבתי לא מזמן, בהקשר אישי אחר, שבמובן מסוים, החיים הם מעין מסע פרידה מתמשך. מאנשים, ממקומות. ואף שזה טבעו של עולם, הידיעה הזו לעולם אינה מנחמת. עכשיו כשאני חושב על זה, שכבר עברו חמש עשרה שנה מיום האסון הנורא, אני מתנחם בכך שאין ביכולתי לשכוח.


יום שבת, 15 בינואר 2022

שירים מתוך טיוטת הספר

 

*1

 

לָאַחֲרוֹנָה

בּוֹחֵר לְהַרְגִּישׁ

בּוֹחֵר לֹא לְהַגְדִּיר

מַזְכִּיר לְעַצְמִי

שֶׁלֹּא אֶפֹּל מִזֶּה.

 

כּוֹתֵב עַל מְנַת לְהַנְצִיחַ

תִּקְווֹת

מִכְּרֵיחַ עַצְמִי לְהִתְעַקֵּשׁ

לֹא לִבְרֹחַ

 

כּוֹתֵב תִּזְכֹּרֶת לְשִׁמּוּשׁ עַצְמִי:

נִכְנַסת לִי לַלֵּב

זֶה הַדָּבָר הַיָּחִיד הַבָּטוּחַ

 

*2

 

מַנִּיחַ תַּשְׁתִּית בִּזְהִירוּת

הַלְווַאי יִצְמַח פֶּרֶא

כְּמוֹ אֶצְלִי כָּךְ אֶצְלך.

דָּשֵׁן אוֹרְגָּנִי,

מְלֶאכֶת הַפִּיתּוּי הַזֹּאת

 

*6

בּוֹרֵא עַצְמִי הַרְחֵק

בָּעוֹלָם הַכָּלוּא

שָׂם גַּלְגַּלֵּי שִׁנַּיִם סוֹבְבִים עַל רֵיק

הַמְּחוֹגִים נָעִים בְּכִוּוּן הֶהָפוּךְ

כְּמוֹ הַשָּׁנִים, כְּמוֹ הַקְּשָׁרִים

כְּמוֹ הַחוּשִׁים כְּבָר קָהוּ, וְאֵינֶנִּי מַבְחִין

בֵּין מֵי כַּפות, יוֹתֵר אוֹ פָּחוֹת

בֵּין מִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִבְחִין בַּכְּלוּב.

הַלַּיְלָה שֶׁקֶט. אֲנִי מַבְחִין.

 

*7

 

בֵּית הַחֲרֹשֶׁת לְפִסְפוּסִים

שָׁמָּה פּוֹעֵל שָׁחֹר אֲנִי.

עוֹבֵד מָסוּר אֲנִי.

 

*12

בְּמֶרְחַב זְמַן עָבָר

מְקוֹשֵׁשׁ תְּחוּשָׁה

בְּצלול נַפְשִׁי

אֶל בִּקְעַת יְרֵכַיִךְ

 

*25

לֵיל אֶמֶשׁ. נשף מַסֵּכוֹת

הִבְהוּבִי אוֹרוֹת אֲדֻמִּים

הִתְחַפְּשׂוּ כִּסְלִיל חוּט

לְכַזֶּה אַךְ פָּרוּם.

מָה חָלְמוּ אָבוֹת רְדוּמִים

מָה לֹא יַחְלְמוּ.

יַלְדֵי נשׁף מַסֵּכוֹת רְדוּפִים

לֹא יִדעו

 

 

*27

אנשי העולם הגדול

 

כָּל הַסּוּסִים חוֹזְרִים בְּסוֹף לְאֻרְוָה,

אֲנִי מַשִּׁיב בְּקוֹל יָבֵשׁ

אַחֲרֵי שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת

שֶׁהָיִיתִי אמור לִהְיוֹת עַכְשָׁו

בְּמָקוֹם אַחֵר -

שָׁלִיחַ "הָאָרֶץ" לִשְׁטוֹקְהוּלָם,

אוֹ בְּמַאי הוֹלִיווּדִי מִן הַמִּנְיָן,

אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת נַגֵּן סַקְסוֹפוֹן

בַּמּוֹעֲדוֹן גָּ'אז בְּמַנְהֵטֶן.

 

הָיִיתִי אמור לִהְיוֹת מֵת עַכְשָׁו,

אֲנִי אוֹמֵר בְּקוֹל אָדִישׁ

וּמוֹסִיף "וְגַם אַתְּ",

אֲבָל הִיא מִתְעַלֶּמֶת וְאוֹמֶרֶת

הָיִיתִי אֲמוּרָה לִהְיוֹת עַכְשָׁו

אוֹצֶרֶת בְּמוּזֵאוֹן לְאֻמָּנוּת בְּפָרִיז,

אוֹ מְרַצֶּה בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה יֻקְרָתִית בְּאַרְהָ"ב.

תִּרְאֶה אוֹתָנוּ - אַנְשֵׁי הָעוֹלָם הַגָּדוֹל.

 

הִיא לוֹקַחַת כַּמָּה רְגָעִים שֶׁל שֶׁקֶט

וְשֶׁל שִׁיטוּט אִישׁוֹנִים נוּגה

וַאֲנִי בְּהַשְׁלָמָה מְשָׁלִים:

וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ נִפְגָּשִׁים

כָּכָה בְּאֶמְצַע הַחַיִּים

בַּמֶּרְכָּז רָמָתַיִם

אֲנִי מְקַרְצֵף

רִצְפָּה מְטֻנֶּפֶת

בַּמִּטְבָּח שֶׁל מִסְעָדָה,

וְשׁוֹאֵל אִם הָיָה לְךָ טָעִים