הפרדוקס של הכתיבה הדרמטית

 

בקרב תסריטאים רבים ניכרת נטייה לחיפוש מתמיד אחר נוסחה, או מתכון מוכר, או אחר איזשהו פתרון קסם שיוביל להצלחה בטוחה – כמו אין די בפיתוח מעמיק של דמויות ובמבנה הקלאסי של התסריט על-מנת לעצב עלילה מקורית.

ניתן לייחס נטייה זו לתקופה התחרותית בה אנו חיים, המתקפת ואף מטפחת, ביתר שאת, גישות כגון זו. הסברה שלי היא, שישנה סיבה משמעותית יותר לכך שתסריטאים נוהים אחר שבלונות אשר בינן לבין אמת אמנותית אין ולו חצי דבר.

חלק מאותם תסריטאים וודאי שלא עושה זאת במודע, ובהחלט ייתכן כי עובדה זו לכשעצמה מהווה מכשול אמנותי מהותי.

*

כותבים מנוסים וודאי יסכימו עם הקביעה לפיה עלילת הסיפור לעולם נגזרת מהקונפליקט הקיומי (נפשי-מוסרי) של הדמות הראשית. שהרי מהו סיפור דרמטי, אם לא תיאור התמודדות של דמות עם קונפליקט קיומי?

הקונפליקט הקיומי הוא לעולם מעמד של הכרעה מוסרית בסיטואציה הקיצונית ביותר עבור הדמות– הכרעה בין הרצון להימנע מלהתמודד עם הפחד העמוק ביותר, לבין סיפוק הצורך הרגשי האותנטי. מעמד ההכרעה הוא רגע השיא של כל סרט או כל סדרה, היות שזהו רגע מכריע שאין ממנו חזרה. נוסף על כך, מעמד הקונפליקט הקיומי בעלילה הוא שלב של התגלות. כל מה שהיה חבוי בתת ההכרה של הדמות צף על פני השטח בנקודת הקיצון הזו. האמת מתגלה. כך שעבור הדמות הנדרשת לקבל החלטה, זהו שלב של פעולה מתוך מודעות: הבחירה תחשוף בפניה איזה מן אדם היא, ובהכרח תשפיע על התפישה העצמית שלה.

הגילוי העצמי שחווה הדמות עם פתרון הקונפליקט, הוא התמה של הסרט - הרעיון המרכזי שהתסריטאית או התסריטאי מבקשים להביע, המבטא את תפישת עולמם.

אם הדמות עושה את הבחירה הכי נכונה עבורה, בעוד שהתסריטאי, לו היה בנעליה, היה בוחר אחרת ממנה, זוהי סתירה שמעידה (לכל הפחות) על חוסר אותנטיות.

אין מנוס מזה: הקונפליקט הקיומי של הדמות הבדיונית מעמת את התסריטאים, הלכה למעשה, עם הקונפליקט הקיומי האישי שלהם – אם באופן ישיר, מודע, ואם בהעברה לא מודעת מתת ההכרה (מהלא מודע למודע), ולכן הניסיון להימנע מעיסוק בקונפליקט הקיומי של הדמות הראשית, עשוי להעיד על קשיים בהתמודדות עם הקונפליקט הקיומי האישי.

אלא שהימנעות מהקונפליקט הקיומי של הדמות חוטאת למהות הכתיבה הדרמטית, ומכאן הפרדוקס - שהרי להיות כנים כלפי היצירה וכלפי עצמנו זה בדיוק אותו הדבר.

במפגש של אדם מול עצמו אין כל אפשרות לזייף, ולא לכולנו יש בכל זמן נתון את המוכנות הנפשית להתמודד עם מפגש שכזה. מכאן שהימנעות מהקונפליקט הקיומי - שהוא, כזכור, מרכיב הערך המרכזי, לב לבו של הסיפור הדרמטי - מהווה בריחה מהעצמי האמיתי שלנו.

כתוצאה מכך, במקום לספר את הסיפור שמלכתחילה הוביל את התסריטאי או את התסריטאית למלאכת הכתיבה, אלה עשויים להעדיף לכתוב סיפור אחר, כזה שלא מהווה איום. סיפור כיסוי כלשהו, או במילים אחרות: סיפור סוג ב', שאמינותו מוטלת בספק.

ישנם תסריטאים שמתקשים להתמודד עם הקונפליקט הקיומי גם לאחר שהם מנתחים אותו. לא פעם ולא פעמיים נחשפתי לסיפורים מעולים שהוחרבו בידי התסריטאים שכתבו אותם. ההימנעות מהקונפליקט הקצינה עד כדי מחיקה שלו.  

*

כתיבת תסריט דרמטי היא תהליך של התבוננות פנימית אקטיבית, ועל כן היא מצריכה פניות רגשית. דמיינו רקדן שרגליו קשורות, או צייר שידיו אזוקות, וחשבו על תסריטאי שרגשותיו מודחקים. רצוי לזכור שהרגשות שלנו הם כלי העבודה שלנו, וכי צמצום ההתבוננות הפנימית תכשיל בהכרח גם את המוכשרים שבתסריטאים.

ניסוח הקונפליקט הקיומי של הדמות הבדיונית מהווה, הלכה למעשה, פרשנות עקיפה לקונפליקט הקיומי של הכותב. על כן, מעמד התיאור העלילתי של פתרון הקונפליקט הקיומי של הדמות, הנו מעמד של התבוננות פנימית אקטיבית. על מנת לפשט את התהוותה של התבוננות פנימית אקטיבית (לכל הפחות בהקשר זה), טבעתי את המונח אקונפליקט (Econflict) - הדהוד הקונפליקט הקיומי של הדמות הבדיונית בתודעתו של הכותב, באופן אשר מציף את הקונפליקט הקיומי שלו.

בשלב ההצפה נוצרת השקה בין הקולנפליקטים – בין זה הבדיוני, של הדמות, לבין זה של הכותב/ת. הצפה זו היא שהופכת צורך לא מודע לצורך מודע, הן עבור הדמות והן עבור הכותב אותה. ה-אקונפליקט מוביל את הכותב/ת להכרה בהכרח ההכרעה המוסרית עבור הדמות: מימוש צורך אותנטי אשר מולו ניצב צורך כוזב (שמקורו ברצון הלא מודע – הרצון להימנע מכאב נפשי).

עבור הכותב/ת זוהי שעת מבחן – האמת גלויה בפני הנפש, ואין באפשרותה לחמוק. שעת מבחן זו מאפשרת לכותב/ת, במקרה הצורך, הזדמנות לגיבוש תפיסת עולמם, כמו גם עיצוב מחודש של זהותם. שכן, בשלב זה, הגילוי העצמי של הדמות - בעקבות פתרון הקונפליקט - חופף לגילוי העצמי של הכותב. חפיפה זו מזקקת את האמירה של היצירה – התמה שלה. 

החוק אשם

 

הלוגיקה של אי הלוגיקה: איך להוציא את החוק אל מחוץ לחוק? לבצלאל סמוטריץ׳ פתרונים: לדידו, החוק לא מנוסח באופן שמאפשר לקבוע שמרמה היא מעשה רמאות. או שמרמה היא עבירה כלשהי. או שהיא מעשה אקטיבי כלשהו. בקיצור: החוק אשם.

טבעי לצפות משופטים בדימוס וממשפטנים בכירים שיקימו קול צעקה או מחאה על העיוות המסוכן הזה שעל פתחנו, שעל פי הסקרים 14% מהציבור בעדו (כלומר, בעד המנוול שניסח אותו). אבל כלום. שקט. איך אפשר יהיה להשלים עם מצב שבו מרמה והפרת אמונים הם מעשים חוקיים? לגיטימיים?

אולי לא חיפשתי מספיק טוב, אבל לא נתקלתי אפילו בטענה משפטית אחת שסותרת לא רק את ההצעה המעוותת של סמוטריץ, אלא את עצם ההיתכנות של שינוי החוק, ועוד בעיתוי המביש הזה. חייב להימצא משהו, כלשהו, שיעזור לבג"צ לא להתקפל שוב בפחדנות.

אחרת - למה בכלל לעצור כאן? את ההצעה התקדימית של סמוטריץ' ניתן להשית כמעט על כל עבירה - ולבטלה. קשירת קשר לביצוע רצח, למשל. שהרי 'הרג' זה מופשט, רצח לא. אז נשאיר את הרצח בגבולות החוק, אבל נבטל את "הסל הפלואידי" (לשון סמוטריץ') של ההרג. קשירת קשר לביצוע רצח – זה עדיין לא רצח. הרג בנסיבות מחמירות – לא רצח. הריגה ברשלנות –הכי לא רצח.

על פי המציאות בשטח, לא יהיה זה מרחיק לכת לנבא כי בבוא העת, גם רצח ניתן יהיה לפלח ולסווג, כאשר זהות הקורבן היא שתכריע את לשון המאזניים: מה לרצח ומה להרג.

*

בחירות בנוסח דמוקרטי, או מראית עין של שקיפות, אינן מגדירות דמוקרטיה. דמוקרטיה מתאפשרת רק כששני הצדדים – הציבור, ונבחרי הציבור – דוגלים בה. כיום נדמה כי המצב הוא הפוך. ההתחזקות של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' בסקרים היא הרבה יותר מאשר מדאיגה. היא מספרת את הסוף הצפוי לנו, במידה ולא נתעשת (חלקנו, לפחות). "בסוף מתרגלים להכל", שר דודו טסה בהקשר אחר, והסוף עלול להגיע מוקדם מן הצפוי - שכן סתגלנות לזוהמה מוסרית מבטיחה קמילה באדישות. זו עלולה להיות תמצית הטרגדיה.

"הצדק עניין מדיני הוא - כי היושר, שהוא קביעת הצודק, הריהו סדורה של השותפות המדינית", כתב אריסטו ב"פוליטיקה", אי שם בשנת 335 לפני הספירה. לפעמים נדמה כי לא עבר מאז ולו יום.

ניסוי כלים

 

הסרט הזה הוא יציאה. סליחה מראש אם זה נשמע לא צנוע, אבל מדי פעם אני מרשה לעצמי להתלהב. גם בפומבי. גם אחרי שבע שנים.

אני אוהב לצפות בסרט הזה שוב ושוב, ולהיזכר איך הנס הזה קרה בתוך יום צילומים אחד ובתקציב של 700 שקל.

הסרט ("ניסוי כלים") הוקרן במסגרת פסטיבל הסרטים בערבה ב-2015, בו השתתפתי בחממת "קצר במדבר" לבמאים צעירים. שניים שהיו איתי באותה חממה זכו השנה בפרסי אופיר עבור הסרט הטוב ביותר: אורית פוקס רותם ("סינמה סבאיא)", ויניב לינטון ("בת האמן"), וסרטו של משתתף נוסף - דוד וקסמן - יצא ממש עכשיו לבתי הקולנוע: "שני ילדים ביום", שהוא סרט מצוין, שכדאי ואף חשוב לראות.

השבוע צפיתי ב"ניסוי כלים" במסגרת כתיבת תסריט חדש. לא יכול לגלות יותר מדי בשלב זה, רק שמדובר בתסריט לסרט עלילתי באורך מלא, ושיש קשר הדוק בין "ניסוי כלים" לבין התסריט החדש. אני מקווה שבנובמבר הבא נצא לצילומים. הרבה מזה תלוי במידת הפרודוקטיביות שלי.

אז הנה הלינק: https://vimeo.com/505847014

צפייה מהנה :)

אני כבר לא חזיר פידבקים, אבל אשמח לתגובות (פה או בפרטי)

החיים

 

החיים הם כמו קקטוסים:

*הם נראים יציבים אבל הם לגמרי בלתי צפויים (ככה הם שורדים)

*הם תמיד יגרמו לך להרגיש אמביוולנטי כלפיהם.

*ככל שאתה צובר ניסיון איתם אתה נהיה פחות זהיר.

*לא תמיד ברור איפה הם מתחילים ואיפה הם נגמרים

*הם תמיד עושים לך חשק להתבודד במדבר. או לצפות במערבון עם קלינט איסטווד.               או להזמין פיצה מקסיקנית ואז להעיף את התירס המעצבן

שנה טובה

על סוד קסמן הגלוי של קומדיות רומנטיות, בסימן צאתו של הסרט "בחורים טובים"

 

הערב עולה לאקרנים "בחורים טובים", סרטו החדש של ארז תדמור. הסרט הוא קומדיה רומנטית, כך שזו הזדמנות טובה גם לכתוב על סוד קסמן הגלוי של קומדיות רומנטיות, וגם להחמיא לארז על ההישג האמנותי המשובח - קומדיה רומנטית שהיא גם מצחיקה, גם אינטליגנטית, וגם מלאת רגש.

קומדיה רומנטית תלויה רבות בחוש קומי ובתזמון קומי, ועל כן היא קשה מאוד ליצירה- על אחת כמה וכמה כזו שעלילתה מתרחשת בעולם החרדי, שהוא עבור חלק היוצרים – כמו גם עבור רבים מהצופים – מעין קיום מקביל.

לא נעים להודות, אבל במהלך הצפייה הופתעתי לגלות שאני יודע הרבה פחות ממה שחשבתי אודות תרבות הזיווגים בעולם החרדי – למשל, על כך שהגזענות העדתית המושרשת היא צוואר בקבוק. אף שזה מכוער ודוחה, הסרט אינו מבקש לייפות דבר, ובכך טמון כוחו: מכוח זה נובע היסוד הקומי, מכוח זה נובעת העלילה, שכלל אינה עוסקת באמונה דתית, כי אם בחשיבותה של אמונה עצמית - ואמונה עצמית, כידוע, הינה בסיס בריא לאהבה.

*

אני מניח שיהיו מי שיגדירו את "בחורים טובים" כסרט שהוא "פיל גוד". אני לא מחבב במיוחד את המושג הזה בהקשר הקולנועי או הטלוויזיוני. סרט במהותו לא בא לעשות נעים בגב, או בלב - מטרתו לבטא אמת רגשית. הסגנון הוא אמצעי ביטוי, וקומדיה רומנטית היא אמצעי ביטוי מיטבי – כזה המאפשר התבוננות בבעיות כבדות משקל מזווית הומוריסטית, מבלי להפחית בחשיבותן של בעיות אלו, והוא אף עשוי לסייע לצופים לעצב מחדש את תפיסת עולמם וכן את תפיסותיהם הרגשיות - שכן 'שלד' הז'אנר בנוי סביב קונפליקט דרמטי, קיומי, אשר טומן בחובו תובנת חיים משמעותית. יתרה מכך, מבנה הז'אנר נועד להמחיש את מורכבותו של אותו קונפליקט – החל בסבל הכרוך בהכרח ההכרעה בו, וכלה בהזדמנות הגלומה בהכרעה אמיצה ואותנטית. הקונפליקט ב"בחורים טובים" הוא בין שני צרכים בסיסיים המתנגשים זה בזה: צורך במימוש תשוקה רומנטית מחד, ומנגד - צורך בשייכות.

ציות לכללים חברתיים ולנורמות, משמעו הימנעות ממימוש – וזו להערכתי התמה המרכזית של הסרט. סוגיה זו, שנדמה כי לעולם לא ינוס לחה, היא בבחינת חומר למחשבה עבור הצופים. אם אלה יתנו על כך את הדעת, הן במהלך הצפייה בסרט ובעיקר לאחריה, יהיה זה בבחינת הישג נוסף עבור יוצרי הסרט (בנוסף לארז תדמור, חתומים על התסריט חוה דיבון ("מעורב ירושלמי", "סרוגים") והמפיק יקי רייסנר).

*

קומדיה רומנטית היא ז'אנר קולנועי נכחד, ולא בשל היעדר ביקוש. מנהלי האולפנים בהוליווד בחרו זה מכבר לוותר על קהל היעד הישיר של הקומדיה הרומנטית, שהנו מצומצם באופן יחסי: קהל בוגר ואינטליגנטי, אשר מבין הומור אינטליגנטי. נאמנים לרוח התקופה, לפיה שורת הרווח הינה חזות הכל, נמנעו מנהלי האולפנים מלגעת בפרויקטים אשר עולה מהם ניחוח של מקוריות, או של סיכון. כעת הגיע תורו של ז'אנר עם קהל קצת יותר רחב, ולמעשה אפשר כבר לבשר על סופו של עידן התסריט הדרמטי. לפעמים אני תוהה האם אותם מנהלי אולפנים בכלל מתעניינים באמנות הקולנוע.

כשמדובר בקומדיות רומנטיות, גם הקולנוע המקומי הולך על בטוח: הקומדיה הרומנטית, שנחשבת משום מה לנחותה בהשוואה לסרט הדרמה, 'זוכה' גם ליחס מדיד: הציפייה היא שהסרט יצחיק ושיצליח בקופות – אחרת יהיה זה כישלון, בעוד שסרט דרמה ישראלי משוחרר לחלוטין מהציפייה להצלחה בקופות. פערי הציפיות והייחוס, בין אם במודע ובין אם לא, משפיעים ככל הנראה על שני צדי המטבע: מצד אחד על התסריטאים והבמאים, מצד שני על הלקטורים בקרנות הקולנוע.

*

מזמן לא כתבתי על סרטים שלא בהקשר של תאוריות כתיבה. תוהה אולי לעשות משהו לגבי זה. נראה. אקח את החגים לשבת ולחשוב.

 

 

 

סדנת שבעת החושים - קצת ממה שנחווה

 

"בסופו של דבר, רק אותם מאורעות בחיי שבהם חדר הנצחי לתוך מה שהוא בן חלוף, ראויים שאספרם" (קרל גוסטב יונג)

    קרדיט צילום: אפרת מוסקוביץ'

אני מקדיש את הפוסט לסדנה המאוד-מיוחדת של אפרת מוסקוביץ' ושלי. סדנה בת יומיים ברחבי רמת הגולן, המשלבת כתיבה וחשיבה יצירתית, קולינריה מקומית, ניחוחות בשמים, אדמה ושמנים, על רקע נופים מעוררי השראה. 

במהלך הסדנה נלמד כיצד האופן שבו אנחנו מעצבים את הרגשות עבור הדמויות, מאפשר לנו לעצב גם את הרגשות שלנו.

הנה הצצה קטנה לתוכנית:

חמישי (22.9)

בחמישי בבוקר נתכנס למפגש היכרות על כוס קפה ותה צמחים, לצד מעמולים מופלאים תוצרת בית.

משם נמשיך למאפיית פטאייר בבוקעתא, שם נצפה באופה טופחת על הבצק, יוצרת שקעים וקימורים שיקבלו מגוון מליות לארוחת הבוקר שלנו.

מפגש כתיבה ראשון

את מפגש הכתיבה הראשון נערוך בבוסתן תפוחים הסמוך למבנה אבן עתיק ומיוחד. המפגש יכלול תרגילים בהתבוננות פנימית, שהיא הבסיס למודעות ולהבנת הנפש. המילים יחשפו בפנינו אלו פעולות הן ביטוי לעולם הפנימי של כל אחת ואחד מאתנו.

בצהריים נסעד את לבנו בביתה של הבשלנית נסיבה

התמקמות וקבלת חדרים בקיבוץ אלרום

 

מפגשים אישיים עם קוראת בקפה (שאינה נוטה לטעות)

מלאכ, קוראת בקפה שאינה נוטה לטעות, תקרא בקפה של כל אחד מאתנו, ותותיר אותנו עם תשובות, עם שאלות חדשות, ועם ספקות.

 

על זיכרון ודמיון - מפגש כתיבה בעקבות חוויית הקריאה בקפה.

זיכרון

הזיכרון הוא לב לבה של המערכת הרגשית שלנו. לא ניתן לבחון עוצמת רגש של דמות כלפי אדם, חפץ או מקום, מבלי לדעת מה אותו אדם, חפץ או מקום, מייצגים בזיכרון של הדמות. לכן, כשאנחנו ניגשים לאפיין את הדמויות בסיפור או בתסריט, חשוב שנכיר לעומק את המערכת הרגשית של כל דמות ודמות, על מנת לפשפש בה מאוחר יותר- כשננסה להבין מהן הכוונות והמטרות של הדמות, מהם המניעים הפנימיים שלה, מה היא רוצה, מה היא צריכה, ולמה היא רוצה את מה שהיא רוצה, ולמה עכשיו.

 

הדמיון – מתאר נוף הנפש

ככותבים, הדמיון מאפשר לנו לחוות חוויה רגשית על-ידי יצירתה. במפגש נעמוד על האופן שבו פועל הדמיון בעת כתיבה, ונגלה כיצד הדמיון מאפשר לנו להעניק ערך לתשוקות ולפנטזיות.

 

איך כותבים אהבה?

לעת ערב ניסע ליקב תל, שם תמתין לנו חוויה קולינרית, כמיטב מסורת יקבי הבוטיק בישראל: בעיקר יין, גבינות, לחמים ופירות. מפגש הכתיבה יתקיים במרתף היקב, והוא ילווה בטעימות יין, כמתבקש מכותרת המפגש.

במפגש תעלה בין היתר השאלה מדוע אנחנו מתקשים להגדיר מהי אהבה במובנה הרומנטי? רמז: הסיבה לכך היא שמשמעות ההגדרה משתנה מאדם לאדם. 

בדיוק כפי שהתאהבות היא החלטה מודעת עבור אדם אחד, ועבור אדם אחר זוהי בחירה לא מודעת. כך שמשמעות הביטוי 'אהבה רומנטית'- במידה ויש סיפור אהבה בתסריט (ובדרך כלל יש), מוכרחה להיות שונה מדמות לדמות.

 

לפני שנלך לישון: משימת כתיבה לילית.

 

   קרדיט צילום: אפרת מוסקוביץ'

שישי (23.9)

 

תרגילי מתיחות ונשימות בוקר ביער אודם.

 

ארוחת בוקר עשירה

 

מפגש כתיבה: קונפליקט מרכזי

כתיבה יצירתית לעולם באה במגע עם היבטים לא מודעים של הנפש. חתירה לקונפליקט פנימי, כמוה כחקירה מודעת, אשר בזכותה מתפתחת נקודת מבט חדשה. נקודת המבט החדשה תנסח עבורנו את העתיד האפשרי של הדמויות, ובאופן דומה תסייע לנו לכתוב את העתיד האפשרי שלנו. החלק השני של המפגש יוקדש למתן משובים על משימת הכתיבה

 

הקרנת סרט קצר ומפתיע באולם המיתולוגי של אולפני אלרום

 

סדנת כנאפה !

 

ארוחת צהריים בביתה של סאפא בכפר מסעדה

 

מפגש כתיבה מסכם בחוות הלבנדר בעין זיוון, למרגלות מבנה אבן צ'רקסי עתיק. במפגש נבחן את השפעותיהם של ניחוחות שונים ושל שמנים אתריים על האטמוספירה הפנימית שלנו. נכתוב את התחושות שנחווה, ונוביל אותן בחזרה אל הסיפור.  

מילות סיכום והרמת כוסית של לימונדת ג'ין ורודה.

 

נכון אדלר

 

היום לפני 85 שנה הלך לעולמו אדם מיוחד וחכם, בעל פילוסופיית חיים הומניסטית, נאורה ויפה. שמו היה אלפרד אדלר, ומעבר לכך שהוא היה יהודי, ורופא, הוא היה אבי הפסיכולוגיה האינדיבידואלית (ממנה צמחו, בין השאר, הפסיכולוגיה החיובית והפסיכולוגיה ההומניסטית).

התיאוריות של אדלר הן בית ספר מעולה גם לתסריטאות ובעיקר לחיים, ולמי מכם שנחשפים לשמו לראשונה כעת, אני יותר מאשר ממליץ לקרוא מהמעט שתורגם לעברית ("משמעות חיינו", "הכרת אדם") ובנוסף את שכתבו ממשיכי דרכו ותלמידיו בארץ ובחו"ל (נגישים ובעברית: "לקפוץ למים" המעולה של אנאבלה שקד, "לומדים זוגיות" של זיוית אברמסון).

מה שאני בעיקר לקחתי ממשנתו של אדלר זה שעבודה פנימית היא המפתח לנטרול איומים פוטנציאליים מבחוץ - היות שהאיומים נעלמים ברגע שבו אתה מבין שכלום מבחוץ לא באמת מהווה עבורך איום. או אז, חוויית האיום החיצוני מתגמדת לכדי חשש שהוא טבעי - כזה שניתן להתמודד אתו בצורה בריאה.

זה נכון גם בהיבט המקצועי: כשפועלים מתוך שאיפה למצוינות, ההתגברות על מכשולים פנימיים היא ההישג האמיתי, והישג זה הנו מקור לצמיחה ולהתפתחות.

באופן שאינו מפתיע, משנתו של אדלר רלוונטית מאוד לתקופתנו. תקופה שאדלר לא "זכה" להכיר – תקופה מוזרה ומורכבת של שפע חומרי לצד נסיגה אינטלקטואלית, של קפיטליזם מעוות שיצא משליטה, של מרדף הדוניסטי אחר הבלתי מושג, של הכרה בזיוף כביטוי אותנטי. תקופה שבה דעיכת הסולידריות בחברה הישראלית הפכה מוחשית כל כך.

כמי שפועלים בענף תחרותי ורווי אכזבות, תסריטאיות ותסריטאים צריכים לאמץ גישה בריאה שתאפשר התמדה עיקשת במלאכה – להמשיך קדימה ולא לוותר, ובטח שלא להיכנע. גישה שתעודד ותניע אותנו ללמוד עוד ועוד, ולהשתפר כל הזמן, וגם תסייע לנו לזכור שגם אם לא עברנו קרן, או שלא קנו את הסדרה שלנו, זה לא אומר ששוב נכשלנו, או שאנחנו כישלונות – זה אומר שעדיין לא הצלחנו (זה אדלר, אגב). אין מה לעשות, אופטימיות היא עבודה קשה (כמעט כמו תסריטאות), וההישג האיכותי תלוי אך ורק בנו, בכישרון שלנו ובמידת המחויבות שלנו. 

*מקור איור: ויקיפדיה