מגבורה לקבורה

 

הנרטיב המרכזי של זכות הקיום הישראלית, שהיה מבוסס על הצורך במקלט בטוח לעם היהודי לאחר השואה, עומד כעת למבחן.
ממשלת ישראל חותרת תחת זכות קיומנו, ואנחנו? רואים מה שנוח לנו לראות. נאחזים באמונה המעוותת שהדברים, כמו תמיד, יסתדרו. שכל החטופים יחזרו. שהפצועים בגוף ובנפש ישתקמו. שהמשק יחזור לשגשג. שאין חפים מפשע בעזה. שאנחנו "עם של אריות" וש"יחד ננצח". איך זה מסתדר עם השחיקה באתגרי החיים ועם העצב והכאב שרבים מאיתנו חשים? נכון לעכשיו זה מסתדר, אבל כנראה שלא לאורך זמן.

הראשונים שצפויים להתפכח הם חיילי המילואים. הם כבר מריחים את המוות המיותר, הם מריחים את הציניות. הם מבינים שאם זה נראה, נשמע, ומרגיש כמו ברווז במטווח, זה ברווז במטווח. הם מבינים שמכרו אותם. הם מבינים שאין גבורה בקבורה. אבל הם עדיין שם. ככה חינכו אותם (ככה חינכו גם אותי). בקרוב הם יגלו שפראיירים כן מתים, ושהם לא בהכרח מתחלפים (בטח לא בחיילים חרדים). או אז, הם ישימו לעצמם גבול. כן, סביר להניח שיקראו להם "בוגדים", "שמאלנים", "סרבנים". אבל הם יעדיפו לחיות.

האחרונים להתפכח הם כל אלה שלא מאמינים שממשלת ישראל אחראית להרעבת והמתת תושבי רצועת עזה. אלה גם לא מאמינים שהחופש האישי שלהם ייפגע, שהמצב הכלכלי שלהם יורע, ושהילדים שלהם ניזוקו נפשית. הם משלים את עצמם שלהם זה לא יקרה. הם מאמינים שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, ושהוא יביס את החמאס. הם מאמינים ש-75% מהמנהרות בעזה הושמדו, שאיראן לא תתקוף שוב, ושהאנטישמיות שזוקפת גבה לא קשורה לזוועות שמתרחשות לא הרחק מכאן.
יכול להיות שהם גם מאמינים שההחלטה על כיבוש עזה היא כורח המציאות, שהיא מלחמת הישרדות. אבל גם הם יבינו שההחלטה הבזויה של כיבוש עזה עלולה להתברר כארון הקבורה של מדינת ישראל. צריך לקוות שכשהם יבינו זאת, לא יהיה זה מאוחר מדי.

עידן הברבריות

*כל עוד המלחמה נמשכת, נמשך עידן הברבריות. נכון, חמאס אשם, אבל הוא לא הפך אותנו לברברים. אנחנו בחרנו להפוך לברברים. הפסדנו.

*הברברים ביותר הם שוחרי הנקמה - אלו הניזונים מגופות תושבי עזה ומגופות החיילים

*מי שמאמין בקדושת החיים, לא יכול להיות אדיש לפשעים שנעשים בעזה. מי שמאמין בקדושת החיים, מצופה שתהיה לו חמלה גם כלפי החיילים המסכנים שנשלחים אל מותם.

*כל עוד המלחמה נמשכת, אנחנו מתקשים לדמיין את העתיד העכור שמחכה לנו. איך זה ייראה? חברה ענייה, מזוהמת בשנאה עצמית, מתבוססת באשמה, ובעיקר לא מתפקדת. זו לא נבואה שמצריכה דמיון מפותח. זו הקצנה של המצב כפי שהוא כיום.

*צריך לעצור את המלחמה עכשיו, גם כדי שבעתיד יהיה אפשר לנסות לשקם את האופי המוסרי של החברה הישראלית.

לא הגיוני שאתם בעד מלחמה

 

מפעם לפעם כדאי להזכיר לתומכי נתניהו, אלה שכל-כך מתנגדים להסכם מדיני, שעד לא מזמן היה הסכם מדיני. רק שזה היה הסכם גרוע, שנבע ממניעים מושחתים, שתנאיו הוכתבו על ידי ראש ממשלה אידיוט וחסר אחריות. ההסכם הזה, של מיליוני דולרים במזומן תמורת שקט מדומיין, הפך את חמאס לארגון טרור קטלני, כפי שהוכח ב-7 באוקטובר. אז אתם, תומכי נתניהו, לא באמת נגד הסכמים מדיניים. אתם אולי לא יודעים להבחין בין הסכם טוב לבין הסכם רע, אבל אתם בהחלט בעד הסכם. ואם תמכתם בהסכם מדיני גרוע שהוליד את טבח 7 באוקטובר והעמיד את מדינת ישראל בסכנה קיומית, איזו סיבה יש לכם שלא לתמוך בהסכם ענייני שיבטיח ביטחון (או לכל הפחות לא יממן בניית מנהרות בעזה וחיזוק ארגוני טרור)?

יש רק סיבה אחת שאפשר לחשוב עליה, אבל בעצם...לא הגיוני שאתם בעד מלחמה בעזה שכל מטרתה למנוע את פירוק הממשלה והליכה לבחירות.

הזמן אוזל, וצריך לבחור צד: דמוקרטיה או דיקטטורה

 

ההתעלמות של ראשי מפלגות המרכז מהלינץ' שביצעו פעילי ימין במשתתפי טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני שלשום ברעננה, לא אמורה להפתיע את מי שחוו את מציאות החיים בישראל מאז מלחמת ה-7 באוקטובר.

בשנה וחצי האחרונות, שבהן הדמוקרטיה כמו מפרפרת את פרפוריה האחרונים, הפעילות הפוליטית של מפלגות המרכז מתאפיינת בעיקר באדישות, פאסיביות, נרפות ועצלנות. מבחינת נתניהו, מפלגות המרכז הם המתנה הטובה ביותר שהוא, כראש ממשלה הנאשם בפלילים, יכול היה לחלום עליה.  

אם שמים לרגע בצד את הרמה המוסרית הירודה, זו שמאפשרת שיתוף פעולה באמצעות שתיקה, ניתן לראות שההתעלמות של ראשי מפלגות המרכז מהלינץ' - כמו גם מדברי ההסתה האלימים של יו"ר סניף הליכוד ברעננה שליוו אותו - היא בבחינת עבודת הסברה יעילה: היא מלמדת היטב על הישות החלולה הנקראת "מפלגת מרכז".

פתאום אנחנו מבינים שאין באמת חיה כזאת. ש"מפלגת מרכז" זה שקר שיווקי, שבא למכור לכמה שיותר אנשים שחרור מנקיטת עמדה משמעותית. מן טכניקה שבאמצעותה ניתן לאגד בעלי דעות שאינן מגובשות דיין, במן מכנה מלאכותי משותף. ליצור רושם כאילו קיים מכנה משותף בין רגש כבוד לחיי אדם לבין דיכוי. בין הומאניות לבין אכזריות. בין הגינות לבין תאוות בצע. בין דמוקרטיה לבין דיקטטורה.

ההתעלמות של מפלגות המרכז מאירוע תקיפה המוני שחתומה עליו הממשלה, אירוע שמהווה סכנה לחברה, מבהירה שהזמן אוזל, וצריך לבחור צד: דמוקרטיה או דיקטטורה.

זו לא הייתה קונספציה

 

אדוני ראש הממשלה, האם ישנה ראיה אחת המעידה על כך שהחמאס היה מורתע? אם כן, מהי?

אם אין ראיה כזו, מהו הבסיס לאמירה שחמאס מורתע?

האם האמירה שחמאס מורתע היא אמירה שקרית? אם לא, מדוע לא? אם האמירה איננה שקרית, על איזו ראיה עובדתית היא מתבססת?

האם ייתכן והקונספציה לפיה החמאס מורתע, היא למעשה אחיזת עיניים המבוססת על אמירה שקרית?

אדוני ראש הממשלה, איזה אינטרס יש לך לשקר?

תרגיל כתיבה יצירתית בהשראת הטבע (לרגל ט"ו בשבט)

 

חג ט"ו בשבט אשר בפתח הוא הזדמנות עבורנו לשאול: מהו הטבע שלנו? מה הופך אותנו למי שאנחנו? שאלות אלו הן רבות פנים ומורכבות, והתשובות להן ככל הנראה תהיינה שונות מאדם לאדם.

אלו מאיתנו אשר עוסקים במלאכת הכתיבה העלילתית, הדרמטית, שהיא אמנות הנפש, הופכים בשאלה זו לא מעט. הניסיון להבין מה מניע את האדם, הוא דרכו של האמן הכותב ליצור תיקון בעולמו. דרך זו מעניקה לו את ההזדמנות לגעת באחר, ובה בעת לרפא את עצמו. לברוא כדי להבריא - בין אם במודע ובין אם לא.

בין אם אנחנו סופרות או סופרים, מחזאיות או מחזאים, תסריטאיות או תסריטאים, כולנו מבקשים להבין את הטבע האנושי ואת הרגש האנושי כדי להבין טוב יותר את עצמנו ואת החיים.

כתיבה דרמטית מאפשרת לחקור את הלא מודע של ההוויה האנושית, כיוון שהיא עוסקת בקונפליקטים מוסריים קיומיים. הכרעה בקונפליקט מוסרי קיומי בסיפור היא מעמד מכונן, בו הדמות הראשית מתמודדת עם פחדיה העמוקים ביותר ומגלה מי היא באמת, ומהי משמעות החיים עבורה. משמעות זו לעולם משקפת את תפיסת החיים של הכותבת או הכותב.

ייתכן שזאת משום שאנחנו מצויים בתהליך של מציאת משמעות לחיים, והביטוי היצירתי מהווה עבורנו ניסוח של חתירה לעבר אותה משמעות. כפי שמשמעות זו מעצבת את חוויית המציאות שלנו, כך היא מעצבת את יצירתנו - שהרי אנחנו חווים את המציאות דרך המשמעות שאנחנו נותנים לה.

*

התרגיל הבא הוא תרגיל כתיבה יצירתית בהשראת הטבע. צמיחת עץ היא מטאפורה טובה לחיים. היא מעודדת חשיבה חיובית ומזכירה לנו את החשיבות של שורשים חזקים, גמישות, עמידות, נתינה, צמיחה מתמדת, ויכולת להתחדש. אנחנו יכולים לבחור מה לשתול (מחשבות טובות על עצמנו) ומה לעקור (גישה שלילית לחיים)

*זרעו כעת זרע של מחשבה חדשה. דמיינו רחוק. כתבו אותה על הדף

*תנו עצה טובה לדמות הראשית בסיפור שלכם (אגב, עצה בוטנית היא מרכיב עיקרי בגזעים ובענפי עצים)

*אילו עצי זיכרון מלבלבים ביער הזיכרונות שלכם? האם ישנם עצי זיכרון שנדמה כי קמלו?

*באיזה תחום בחייכם הייתם רוצים להכות שורש?

*במה אתם מרגישים שאתם צומחים בתקופה הזו?
*מהן התכונות שעוזרות לכן או לכם לצמוח?
*אילו פירות הניבה לנו השנה החולפת? אילו פירות נרצה שתניב השנה הנוכחית?

*מה נחוץ לנו על-מנת לטפח את חלקת האדמה הרגשית שלנו? אילו מזיקים עלולים לחדור לחלקת האדמה הזו?

פעם אחת בחיים

 

אני תכף חוגג יומולדת ואני כבר מתרגש, כי בכל זאת – יומולדת 49 זה משהו שחוגגים רק פעם אחת בחיים. אני מבסוט שזה ככה, כיוון שאת מקומה של ההתרגשות תופסת בדרך כלל כלכלת נפש. השנה, לשמחתי, משהו בי נפתח.

ועדיין, מבחינת ההסתכלות שלי על הדברים, יום הולדת, בהיותו ציון דרך של תנועת החיים, הוא מעמד של השתנות. כך שגם השנה התעורר בי הצורך לשקוע בהרהורים ולנסות לחלץ תובנות. כמו למשל: שאני כבר לא צעיר מדי בשביל להיות אבא. או למשל, שקמטים זה כיף. לא צריך להתעסק איתם, לא צריך לגעת בהם - הם פשוט גדלים ומתרבים לבד. ממש גן-עדן לעצלנים, אם חושבים על זה.

השנה, נוסף על יום ההולדת, אני מציין שנתיים בלי סיגריות - אחרי כמעט 30 שנים בהן עישנתי כשתי חפיסות סיגריות ביום. כששואלים אותי, אני תמיד אומר שאחד הדברים שהכי משמחים אותי בעקבות הפסקת העישון הוא שאני כבר לא מאפר בכוסות.

*

פאקינג 49. האמת, יש משהו בלהיות זקן. יש פחות סכנות מכפי שנדמה. על הכביש, למשל. מישהו חותך אותך, ואתה מקבל את זה. פשוט נותן לו. יאללה, שייהנה. לפני עשר שנים היית מאחל לו סופשבוע מפנק עם השדים של השאול, או סתם מפנטז על לחנוק אותו. עכשיו אתה במן ווייב של נהג אוטובוס בפנסיה. אומר לעצמך ש"אני, ממרום שנותיי, אני מחנך, אני עושה מודלינג לעולם. רוצה לעקוף – שיעקוף. כמעט שובר לי מראה? אני עושה סימן עם היד לתודה".

"יופי טמון בשכחה המוחלטת של הצופה והנצפה", אמר פעם קרישנמורטי, ואני בוחר לאמץ. מזכיר לעצמי שהמשימה שלנו בחיים היא לטפח את חלקת האדמה הרגשית שלנו.

*

תובנה אחרת, שבזכותה השלתי מעלי בשנה החולפת למעלה מ-24 קילו, היא שבקלוריות, בדומה לכמעט כל דבר בחיים (לרבות שנות חיים), האיכות חשובה יותר מהכמות. אמנם אף פעם לא מזיק לספור קלוריות, אבל עדיף להזין את הגוף במזון טעים ובריא, גם אם הוא נחשב למשמין (כמו אבוקדו אחד ביום, או לחילופין חופן צנוברים, או גם וגם), ולחשוב מחשבות טובות. את העניין הזה של המחשבות לקחתי ממשנתו של נזיר בודהיסטי, שאמר שמזון טהור מוביל למחשבות טהורות. הוא גם ממליץ לנקות את השירותים בבית פעמיים ביום, כי כך לתפיסתו מתנקה התודעה. לזה, האמת, קצת פחות התחברתי