מילואימניקים. פראיירים כן מתים/ עמוק בשפשפת

השבוע ראיתי מקרוב איך מתבזבזים כספי המיסים שלי.

זו לא הפעם הראשונה, זה קורה בכל פעם שאני יוצא למילואים. נכון שלא צריך לנסוע עד למחנה צאלים כדי להכיר בבזבוז כספי הציבור על ידי המערכת השלטונית המופקרת-מספיק לחיות כאן שבוע בשביל להבין, אבל עדיין- כנראה שאין מוחשי יותר משבוע אימונים בצה"ל בכדי להרגיש זאת על הבשר (תותחים).

אמנם המטרה הלא רשמית של צה"ל - לסמן "וי" כדי שיהיה אפשר להצהיר בעת תחקיר המלחמה הבאה ש"גדוד השריון התאמן כנדרש"- הוכתרה בהצלחה, אך עבורנו, הברווזים במטווח, מדובר בביזיון מתסכל.

להלן, תוך צנזורה עצמית (או "רגולציה עצמית", כפי שאומר אר"ג), קווים כלליים לתכנון הגרוע של שבוע אימונים גדודי שעלה למדינת ישראל כ-8 מיליון שקלים:

*שימוש בכוח אדם יקר למשימות האמורות להתבצע על ידי חיילים בסדיר ועל ידי אנשי קבע (זיווד הטנקים בציוד ותחמושת, טיפולים בטנקים, פירוק הציוד=יומיים מתוך חמשת ימי האימון)

*אימון לא יעיל מבחינה מקצועית: אי מיצוי השהות של הלוחמים- במקום לאמן ולהכשיר, עיקר הזמן הוקדש להתעסקות בתרגילים טקטיים ברמה של משחק מחשב לילדים (לא צוחק).

*חיסכון בתחמושת אימונים באמצעות תרגול מיותר של פעולות מתודיות ונסיעות ארוכות וחסרות פשר עם הטנקים, במקום לשאוף למיומנות של אנשי צוות הטנק, אחרי שלא עלו שנתיים על הכלי, ע"י אימון הצוותים במשימות לחימה בסיסיות ומתקדמות.

*חיסכון בתנאים הולמים: מנות קרב במקום אוכל מזין (אפילו ביצים קשות היו מתקבלות בברכה), חיסכון באוהלים (אז מה אם חם במדבר (39 מעלות), תמיד אפשר למצוא צל מאחורי שיח קוצני).

*מיובשים ומיוזעים בהינו בעיר הפלסטינית המדומה שהקים צה"ל קילומטר ממול, ערב מבצע "עופרת יצוקה", למטרות אימון ב-לש"ב (לוחמה בשטח בנוי). זהו העתק אחד לאחד, בהתאם לחזון ולהוראת שר הביטחון אהוד ברק. מה עם איזה מבנה בטון, או אוהל קבוע עם ברז למקלחת, בשטח אימונים בן 50 שנה? זה לא, לא צריך. מתוך כלל חיילי הפלוגה אשר נמסו בחום בשטח, שני חיילים התייבשו ונשלחו לביתם חולים. אחד פרק כתף. אחרים היו על סף התייבשות או עילפון, וסיימו את המילואים חבולים, רצוצים, עם שפשפת איומה. בתום האימון כולם נסעו לביתם אחרי לילה מפרך ללא שינה. בעצם, המפונקים ישנו שעתיים.

*הטנקים. עשרה טנקים יצאו מהימ"ח לאימון. עשרה טנקים שאיתם אנו אמורים להילחם במקרה הצורך. מתוכם, שני טנקים הושבתו כבר ביום הראשון לאימון (ובשאיפה ייצאו מכלל שימוש). למחרת, שמונת הטנקים הנותרים התגלו כלא כשירים. לא לאימון, בוודאי שלא למלחמה. נמצאו ליקויים רבים ושונים-אם במערכת הירי, אם במנוע, אם במערכת הבקרה של התותח ושל הצריח, המחשב, המקלעים, הזחל, ההינע, וכו' וכו'.

במלחמה מול הסורים, לא היינו שורדים 24 שעות. כלומר, היינו מתים יום אחד לפני המועד הצפוי (סטטיסטית).

*האשמים: פוליטיקאים במדי רמטכ"לים, קצינים בקבע שלא מתעניינים בדבר מלבד העלאה בדרגה, כוח ושליטה, ומפקד הגדוד, שכשל בתפקודו, והפקיר את חייליו ברוח האינרציה. הנושא לא יעבור בשתיקה.

15 שנה אנחנו על מדים. תמיד באים כשקוראים לנו. זן נכחד. למרות המחיר האישי שכל אחד מאיתנו משלם, בכל תחום כמעט, למרות סכנת החיים. למרות השקפות פוליטיות שלא בדיוק מתיישבות עם המיליטנטיות הצה"לית. למרות הציניות הצבאית ("המובחרים למילואים", "אני מילואימניק גאה" ושאר סטיקרים מפגרים) ולמרות הפופוליזם הפוליטי הציני עוד יותר ("יוענק סל הטבות לחיילי המילואים"). למרות הניצול -בשכר, בתנאים, בביטוח החיים העלוב, באי החזרי הוצאות. בהשוואה לחילות מילואים ברחבי העולם, חיילי המילואים בצה"ל הם המנוצלים ביותר - יותר מבכל צבא אחר (נתוני המחקר המלאים מופיעים באתר פורום המג"דים והמח"טים). אנחנו גם מודעים לכך שאם ניפצע, נהפוך נכים או הלומי קרב- משרד הביטחון ינסה להתנער מאיתנו מבלי למצמץ. אנחנו מודעים לכך שמעטים מעריכים, ושמעטים עוד יותר שווים את הסיכון. ולמרות כל זאת. הנה סיסמא שרוני דניאל, היחצ"ן של צה"ל, לבטח לא יאהב: "מילואימניקים. פראיירים כן מתים". רובנו בהחלט מרגישים פראיירים. מדוע אנחנו ממשיכים? הרבה סיבות, אף אחת לא נשמעת הגיונית. בעיקר אחרי המקלחת של חמישי בלילה.