מכתב לעצמי

לרגל היומולדת שלי שחל היום, וגם כי זה תרגול פסיכולוגי טוב, חשבתי לכתוב מכתב לעצמי בן ה-16. איזה חצי יום התלבטתי מה לכתוב, ובסוף שלחתי לעצמי אימוג'י של סמיילי ופיה, והלכתי לעשות לייקים לברכות בפייסבוק.

כי באמת, מה הטעם בלכתוב לעצמי מכתב שיפרט את כל הטעויות שעשיתי? גם ככה לא קל. הרבה יותר פרקטי זה לשלוח מכתב לעצמי בן ה-70. ככה אפשר לעמוד על טעויות שעוד אפשר למנוע. אבל למה 70, למה להיות יומרני? נלך על 50. לא. 46. שנתיים. שנתיים זה סביר.

"תשמע", כתבתי. "הכי חשוב זה שתיהנה ממי שאתה. אל תילחם עם מי שאתה, אל תסתתר מפני עצמך. אבל גם אל תסתתר מפני קונפליקטים. אחרת הם רק יתרבו".  

"דבר שני - גם מאוד חשוב, וסליחה עם אני נשמע לעצמך קצת ניו אייג' - תזכור שמידת ההערכה העצמית שלך משפיעה על הבחירות שלך, ושהבחירות שלך משפיעות על מידת ההערכה העצמית שלך. תבחר נכון, תרגיש שאתה מוציא מעצמך את הטוב".

טוב, מספיק. זה מספיק. לאט-לאט. אי אפשר להפיל ככה על בנאדם כל כך הרבה.

"שלוש. תזכור מה הכי חשוב לשאול כל בוקר: מה אני רוצה? מה אני צריך? האם מה שאני רוצה הוא מה שאני צריך? האם מה שאני רוצה הוא מכשול? ותזכור שמה שאתה באמת צריך הוא אף פעם לא המכשול (צורך הוא לעולם אותנטי ועמוק יותר מהרצון. תזכור גם את זה)".

האמת היא שבדרך כלל יש פער מאוד גדול בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שאנחנו צריכים. למעשה, ברוב המקרים אלו שני דברים שונים לחלוטין. ליתר דיוק, ארבעה: רצון מודע, רצון לא מודע, צורך לא מודע, צורך מודע. ככה בונים דמות ספרותית או קולנועית, אבל הבטחתי לעצמי שלא אשווק בפוסט הזה את הסדנא שלי לפיתוח דמויות שמתחילה בחודש הבא.

"ארבע. שזה כמו שלוש, רק יותר בפאסון: בשביל לצמצם את הפער בין הלא מודע למודע צריך ללמוד מתי להתרחק מהלא מודע. ולא, זו לא סתירה, כבר חפרנו על זה מספיק ב-2019".

"חמש: אל תחכה עד שתקרא את המכתב הזה. תתחיל עכשיו, בדיוק לפני שנתיים".

אז אני מתחיל. כלומר מתחיל להמשיך. להמשיך לנסות לפתח את המודעות שלי, ללכת עד הסוף עם רעיונות ומחשבות שאני מאמין בהם, להיזהר שלא לשקוע במדמנת התודעה, להמשיך לצלול עוד ועוד פנימה. לקוות לטוב.

ועכשיו תסלחו לי, יש לי עוגת יומולדת שצריך לטפל בה.

מה עושים אחרי ההגשה לקרן הקולנוע?

האדרנלין מסחרר את הגוף, יש חוסר שקט פנימי, יש התלהבות. יש אלטר אגו שצריך להדוף אותו בנוקשות - כל פעם שהוא אומר "יצא תסריט בן זונה", והוא אומר את זה מלא, אני נוזף בו ומציין את הסטטיסטיקה האכזרית של העוברים לשלב השני (של הפרזנטציות). 

אז מה עושים אחרי ההגשה? ללכת לים אי אפשר, כי חורף והמים קפואים רצח ובחוץ קור פלצות. לכתוב אי אפשר כי האצבעות נפוחות מכמה שבועות של שכתובים בלתי פוסקים. וללכת לשתות בירה גם אי אפשר, כי לשתות בירה זה כמו לשתות פיתה, ופיתה, כידוע, זה משמין.

אז החלטתי להעלות על הכתב קצת תחושות ומחשבות של אחרי ההגשה, שבאה אחרי שלוש שנים של עבודה (לא רציפה אמנם, אבל הדמויות חיו בראשי כל העת הזו), במהלכן היו כמה הגשות שלא נשאו פרי, אבל הערות שקיבלתי מהלקטורים סייעו לי לשפר את הסיפור. בכלל, הערות זה טוב. אני יודע שעבור רבים קבלת ביקורת היא לא עניין פשוט, אבל אין ברירה, באמת שאין. בסופו של דבר, ביקורת תגיע מהרגולציה האמנותית (היועצים האמנותיים של קרנות הקולנוע). אבל גם אם התסריט יצלח את הרגולציה למרות שהוא לא טוב מספיק, והוא יצולם ויעלה על המסך, גזר הדין עלול להיות קולקטיבי. וזה הכי כואב.

לכן (וגם כי אני קצת חזיר פידבקים), אני אוהב להיעזר באחרים. בחברים, שחלקם מהתעשייה וחלקם פשוט בעלי יכולת ניתוח מופלאה. לשמחתי ולמזלי, הביקורות שלהם לעולם לא באות לנשוא חן. הן תמיד כנות, תמיד בונות, וגם כשהן כואבות הן מסייעות לי להשתפר. כל ביקורת כזו היא מתנה, וממתנות אסור לפחד.

מתי יודעים אם זה טוב? התשובה: בסוף. ידיעה בלתי מעורערת. יחד עם זאת, השאלה שאני שואל את עצמי תמיד היא באיזו מידה התת מודע של הקורא או הצופה משפיע על היכולת להזדהות עם הדמויות שעל הנייר או על המסך. כי אם נרצה או לא נרצה, נוצרת השתקפות של החיים האישיים שלנו במהלך חוויית הצפייה (או הקריאה). האופן שבו אנחנו מעבדים את הסיפור ברובד הרגשי, הוא לעולם שיפוטי. גם כלפי עצמנו.

אני מרגיש שהרצון שלי לגונן על הדמויות מפני השיפוטיות של הקהל העתידי, דחף אותי לוודא שהדמויות יסבירו את עצמן טוב יותר, גם עבור עצמן. הכי קשה היה עם הדמויות הנשיות, כי החברה שלנו לא סלחנית כלפי נשים שחורגות מהתכתיב. הרבה פעמים הייצוגיות המעושה, הסירוס העצמי כלפי חוץ, מקורו בדרישה חברתית לא כתובה לפעול על פי נורמה שהיא כוזבת. אנחנו הרבה פעמים פועלים על פי הנורמה הכוזבת, כי אנחנו עבדים של ציפיות חברתיות. כאילו שלמישהו באמת אכפת מאתנו. זה בכלל לא משנה אם אלו לא ציפיות אמיתיות. זה הפחד מפני בוז. ומפני ההוקעה החברתית והחדירה לפרטיות.

אני חושב שיותר משיש בי את הרצון לגונן על הדמויות, הייתי רוצה שיתאהבו בהן. לא מספיק לי שהקהל יזדהה איתן. בפנטזיה, הייתי רוצה לפתוח את הסרט עם כתובית נגטיב ששואלת את הצופות והצופים שתי שאלות: מה אתם מרגישים כשאתם מתאהבים? ומה אתם מרגישים כשאתם לא מצליחים להגיע ללב של מישהו או של מישהי? הנה דוגמה למישהי שעשתה את זה מושלם ולמרות זאת לא הצליח לה:

https://www.youtube.com/watch?v=Y_BY_YgEkNk

התמונה מתוך הסרט התיעודי "אל תיגע בי". איך זה קשור לפוסט? לא קשור, אבל משהו בתמונה נראה לי מתאים

הפחד לדמיין

אנחנו לא מדברים מספיק עם הדמויות שלנו. כשאני כותב "אנחנו", אני מתכוון גם אלי, כי אני מתקשה לתחזק קשרים עם הדמויות שלי לאורך זמן. עכשיו אני עומד לקראת הגשה לקרנות הקולנוע, אז יוצא שאני יותר מתעניין. אתמול, למשל, לקחתי את הדמות הראשית לשיחה, לא לפני ששאלתי אותה בנימוס אם זה זמן טוב לדבר, וכמובן שהתנצלתי על זה שלא הייתי כל כך בקשר בזמן האחרון. היא מכירה אותי, בכל זאת – כבר שלוש שנים שאני כותב את התסריט הזה, כך שהיא יודעת שאני נוטה להיות מרוכז בעצמי ושאין סיבה להיעלב. וגם אם יש סיבה להיעלב, אז מה? להיעלב אפשר תמיד אחר כך. אז כן, שוחחנו, וזה עזר.

*

אם הפסקה הזו נשמעת ביזארית, זה אומר אחד משלושה דברים: 1. הקורא או הקוראת אינם אנשים כותבים. 2. הקורא או הקוראת הם אנשים כותבים, אבל לא חשבו מעולם על האפשרות הזו, של לנהל דיאלוג עם דמות בדיונית. 3. הקוראים, שהם אנשים כותבים, חשבו על האפשרות הזו, אבל חששו לבצע אותה מסיבות שונות ולא רלוונטיות, היות שכולן כאחת חסרות ממשות. 

הפחד מלדמיין ולנהל דיאלוג עם דמות בדיונית, הוא הפחד שיחשבו שאנחנו משוגעים, או שאנחנו בעצמנו נחשוב שהשתגענו. הפחד הזה הוא חסם יצירתי, והוא אחד הגורמים לכך שתסריט שנכתב מגיע לשלב שבו הוא תקוע.

בדרך כלל התסריט תקוע כי יש בעיה עם הדמות - היא לא מעוצבת עד הסוף. בשביל שדמות תהיה מעוצבת עד הסוף, צריך להתייחס אליה כאל ישות ממשית.

תסריטאי שלא מתייחס לדמויות שלו כאל ישויות ממשיות, צריך לשאול את עצמו מאיזה מקום אמנותי הוא פועל. אם שחקן שנכנס לדמות חודשיים לפני הצילומים נחשב למקצוען, איך זה שתסריטאי לא רואה את הנחיצות שבדבר? ואם שחקן נדרש להיכנס לדמות, אז על אחת כמה וכמה התסריטאי. 

אם שיחה עם הדמויות היא לא אופציה עבורכם, ואתם תקועים עם התסריט ומרגישים שהדמיון שלכם שובק, סביר להניח שהוא לא באמת שובק. הוא פשוט מסורס.

הצעה שלי – קחו את הדמות לשיחה, דברו איתה פתוח, ובין היתר תשאלו אותה את השאלות הבאות:

*איך היא חושבת שהחיים שלה נראים כרגע?

*עם מי היא מרגישה בטוחה מספיק בשביל לפרוק את אשר על לבה?

*מהו המקום הבטוח עבורה? 

*מה גורם לה להיות גאה בעצמה? 

*מה היא מסתירה מהעולם? אילו דברים אף אחד לא יודע לגביה?

*

הדמיון הוא משאב נפשי ויצירתי חשוב, שאינו מנוצל דיו. חרף היותו מעורר עונג פעיל - לעתים עד כדי תחושת אופוריה, ואף שאין כל קושי בהפעלתו (או, כמו שג'ון לנון שר: "אם תנסו, תראו שזה קל") – רבים מאתנו ממעטים לעשות בו שימוש. למעשה, הדבר נכון גם לגבי העוסקים בכתיבה יצירתית.

מסיבה שאינה לגמרי ברורה, נדמה שחלקנו מתקשים לאפשר לעצמם להשתחרר מאחיזה במציאות, גם במחיר אובדן הישג אמנותי. שזה חבל, אם חושבים על זה, כיוון שכמו בכתיבה יצירתית, כך בשאר תחומי החיים - כשהדמיון פועל, נפתחות בפנינו אפשרויות חדשות. נוצר מגוון רחב יותר של דרכי פעולה, יותר שבילים לצעוד בהם.

"אדם מאושר לעולם אינו מדמיין. רק אדם בלתי מסופק עושה זאת", כותב פרויד בכרך "סופרים וחלומות בהקיץ", ומסביר: "הכוחות היוצרים פנטזיות הם משאלות שלא באו על סיפוקן, וכל פנטזיה היא מילוי משאלה - תיקון המציאות הבלתי מספקת".

טענה זו בבסיסה אינה רחוקה מן האמת, וניתן היה להסכים עמה, אלמלא התיאוריה שיצק פרויד על יסודות הטענה: על פי פרויד, תהליך היווצרותה של היצירה האמנותית היא ביטוי ליצרים מיניים מוכנעים של האמן היוצר - סובלימציה (עידון) של צרכים מיניים לא מסופקים, ולא מעבר לכך. כלומר, פרויד טוען שתכליתה של היצירה להוות פורקן מיני – כאילו שמעשה האמנות בהכרח מנותק מהתשוקה לברוא יש מאין, כמו גם מהצורך לגעת בקהל ולהעניק לו חוויה רגשית רבת עוצמה שבמרכזה אמירה אישית מובהקת.

פרויד, שהוסיף לעסוק באנליזה של האמן ויצירתו לאורך שנות חייו המקצועיים, הסביר את מניעיו של האמן באישיותו רבת הפנים – בעיקר בסתירה הפנימית שבין מופנמות לבין יצריות הנובעת מתחושת גדלות. על פי תאוריה זו, האמן הנוירוטי והמודע לעצמו בורח בעל כורחו מן המציאות המרה - חוסר יכולתו להשביע את תאוותו המינית המגלומנית - אל מחוזות הפנטזיה, כשהוא מנתב את דחפיו המיניים אל אובססיית היצירה.

ייתכן ותשתית תאורטית זו של פרויד מבטאת במידה מסוימת את תסכולו – גאון יצירתי וענק פורץ דרך, בעל איכות כתיבה פואטית, החסר את הכישרון האמנותי לברוא עלילה רגשית ודרמטית.

שכן בהניחו את פרשנותו, מבטל פרויד את היתכנותם של מניעים אותנטיים ליצירה. יתרה מזו, פרשנותו של פרויד מרחיקה לכת משהיא מרמזת כי היכולת הפנימית לפשט את הריאליזם, מקורה בפגמים אגוצנטריים, שאינם אלא אוסף של צרכים כוזבים. 

*התמונה מתוך הסרט "הסטודנט". במאי: קיריל סרברניקוב (רוסיה, 2016)