יום ראשון, 29 בדצמבר 2019

מכתב לעצמי





לרגל היומולדת שלי שחל היום, וגם כי זה תרגול פסיכולוגי טוב, חשבתי לכתוב מכתב לעצמי בן ה-16. איזה חצי יום התלבטתי מה לכתוב, ובסוף שלחתי לעצמי אימוג'י של סמיילי ופיה, והלכתי לעשות לייקים לברכות בפייסבוק.

כי באמת, מה הטעם בלכתוב לעצמי מכתב שיפרט את כל הטעויות שעשיתי? גם ככה לא קל. הרבה יותר פרקטי זה לשלוח מכתב לעצמי בן ה-70. ככה אפשר לעמוד על טעויות שעוד אפשר למנוע. אבל למה 70, למה להיות יומרני? נלך על 50. לא. 46. שנתיים. שנתיים זה סביר.

"תשמע", כתבתי. "הכי חשוב זה שתיהנה ממי שאתה. אל תילחם עם מי שאתה, אל תסתתר מפני עצמך. אבל גם אל תסתתר מפני קונפליקטים. אחרת הם רק יתרבו".  
"דבר שני - גם מאוד חשוב, וסליחה עם אני נשמע לעצמך קצת ניו אייג' - תזכור שמידת ההערכה העצמית שלך משפיעה על הבחירות שלך, ושהבחירות שלך משפיעות על מידת ההערכה העצמית שלך. תבחר נכון, תרגיש שאתה מוציא מעצמך את הטוב".

טוב, מספיק. זה מספיק. לאט-לאט. אי אפשר להפיל ככה על בנאדם כל כך הרבה.

"שלוש. תזכור מה הכי חשוב לשאול כל בוקר: מה אני רוצה? מה אני צריך? האם מה שאני רוצה הוא מה שאני צריך? האם מה שאני רוצה הוא מכשול? ותזכור שמה שאתה באמת צריך הוא אף פעם לא המכשול (צורך הוא לעולם אותנטי ועמוק יותר מהרצון. תזכור גם את זה)".
האמת היא שבדרך כלל יש פער מאוד גדול בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שאנחנו צריכים. למעשה, ברוב המקרים אלו שני דברים שונים לחלוטין. ליתר דיוק, ארבעה: רצון מודע, רצון לא מודע, צורך לא מודע, צורך מודע. ככה בונים דמות ספרותית או קולנועית, אבל הבטחתי לעצמי שלא אשווק בפוסט הזה את הסדנא שלי לפיתוח דמויות שמתחילה בחודש הבא.

"ארבע. שזה כמו שלוש, רק יותר בפאסון: בשביל לצמצם את הפער בין הלא מודע למודע צריך ללמוד מתי להתרחק מהלא מודע. ולא, זו לא סתירה, כבר חפרנו על זה מספיק ב-2019".

"חמש: אל תחכה עד שתקרא את המכתב הזה. תתחיל עכשיו, בדיוק לפני שנתיים".
אז אני מתחיל. כלומר מתחיל להמשיך. להמשיך לנסות לפתח את המודעות שלי, ללכת עד הסוף עם רעיונות ומחשבות שאני מאמין בהם, להיזהר שלא לשקוע במדמנת התודעה, להמשיך לצלול עוד ועוד פנימה. לקוות לטוב.

ועכשיו תסלחו לי, יש לי עוגת יומולדת שצריך לטפל בה.

יום ראשון, 15 בדצמבר 2019

מה עושים אחרי ההגשה לקרן הקולנוע?




האדרנלין מסחרר את הגוף, יש חוסר שקט פנימי, יש התלהבות. יש אלטר אגו שצריך להדוף אותו בנוקשות - כל פעם שהוא אומר "יצא תסריט בן זונה", והוא אומר את זה מלא, אני נוזף בו ומציין את הסטטיסטיקה האכזרית של העוברים לשלב השני (של הפרזנטציות). 
אז מה עושים אחרי ההגשה? ללכת לים אי אפשר, כי חורף והמים קפואים רצח ובחוץ קור פלצות. לכתוב אי אפשר כי האצבעות נפוחות מכמה שבועות של שכתובים בלתי פוסקים. וללכת לשתות בירה גם אי אפשר, כי לשתות בירה זה כמו לשתות פיתה, ופיתה, כידוע, זה משמין.
אז החלטתי להעלות על הכתב קצת תחושות ומחשבות של אחרי ההגשה, שבאה אחרי שלוש שנים של עבודה (לא רציפה אמנם, אבל הדמויות חיו בראשי כל העת הזו), במהלכן היו כמה הגשות שלא נשאו פרי, אבל הערות שקיבלתי מהלקטורים סייעו לי לשפר את הסיפור. בכלל, הערות זה טוב. אני יודע שעבור רבים קבלת ביקורת היא לא עניין פשוט, אבל אין ברירה, באמת שאין. בסופו של דבר, ביקורת תגיע מהרגולציה האמנותית (היועצים האמנותיים של קרנות הקולנוע). אבל גם אם התסריט יצלח את הרגולציה למרות שהוא לא טוב מספיק, והוא יצולם ויעלה על המסך, גזר הדין עלול להיות קולקטיבי. וזה הכי כואב.
לכן (וגם כי אני קצת חזיר פידבקים), אני אוהב להיעזר באחרים. בחברים, שחלקם מהתעשייה וחלקם פשוט בעלי יכולת ניתוח מופלאה. לשמחתי ולמזלי, הביקורות שלהם לעולם לא באות לנשוא חן. הן תמיד כנות, תמיד בונות, וגם כשהן כואבות הן מסייעות לי להשתפר. כל ביקורת כזו היא מתנה, וממתנות אסור לפחד.

מתי יודעים אם זה טוב? התשובה: בסוף. ידיעה בלתי מעורערת. יחד עם זאת, השאלה שאני שואל את עצמי תמיד היא באיזו מידה התת מודע של הקורא או הצופה משפיע על היכולת להזדהות עם הדמויות שעל הנייר או על המסך. כי אם נרצה או לא נרצה, נוצרת השתקפות של החיים האישיים שלנו במהלך חוויית הצפייה (או הקריאה). האופן שבו אנחנו מעבדים את הסיפור ברובד הרגשי, הוא לעולם שיפוטי. גם כלפי עצמנו.

אני מרגיש שהרצון שלי לגונן על הדמויות מפני השיפוטיות של הקהל העתידי, דחף אותי לוודא שהדמויות יסבירו את עצמן טוב יותר, גם עבור עצמן. הכי קשה היה עם הדמויות הנשיות, כי החברה שלנו לא סלחנית כלפי נשים שחורגות מהתכתיב. הרבה פעמים הייצוגיות המעושה, הסירוס העצמי כלפי חוץ, מקורו בדרישה חברתית לא כתובה לפעול על פי נורמה שהיא כוזבת. אנחנו הרבה פעמים פועלים על פי הנורמה הכוזבת, כי אנחנו עבדים של ציפיות חברתיות. כאילו שלמישהו באמת אכפת מאתנו. זה בכלל לא משנה אם אלו לא ציפיות אמיתיות. זה הפחד מפני בוז. ומפני ההוקעה החברתית והחדירה לפרטיות.
אני חושב שיותר משיש בי את הרצון לגונן על הדמויות, הייתי רוצה שיתאהבו בהן. לא מספיק לי שהקהל יזדהה איתן. בפנטזיה, הייתי רוצה לפתוח את הסרט עם כתובית נגטיב ששואלת את הצופות והצופים שתי שאלות: מה אתם מרגישים כשאתם מתאהבים? ומה אתם מרגישים כשאתם לא מצליחים להגיע ללב של מישהו או של מישהי? הנה דוגמה למישהי שעשתה את זה מושלם ולמרות זאת לא הצליח לה:


התמונה מתוך הסרט התיעודי "אל תיגע בי". איך זה קשור לפוסט? לא קשור, אבל משהו בתמונה נראה לי מתאים