כשהאמת מתגנבת מהפריפריה של התודעה אל מרכזה

 

דבר ידוע הוא, שאחת הטקטיקות של ראש הממשלה נתניהו להלך קסם על בני שיחו, היא לומר בטון שקט שהוא יודע דברים שאיש מלבדו אינו יודע ולא אמור לדעת. להבהיר כי אלו סודות השמורים לאישיות יוצאת דופן. דברים חשאיים עד כדי כך, שמתמצא בהם רק מי שנמצא שנים רבות בראש המערכת – ולא סתם בראש המערכת, אלא בתפקיד ראש ממשלה שהוא רמה בפני עצמה - "ליגה אחרת", כפי שהכריז על עצמו זה מכבר.

בעשותו כך, נתניהו נטע את הרושם כי בהיותו "ליגה אחרת", הדברים החשאיים שהוא יודע, אלו כשלעצמם מהווים יתרון מול כל אויב. הטקטיקה הזו הרשימה רבות לאורך השנים – החל במעריציו רפי השכל, מהסוג שמאכלס את אולפני ערוץ 14 משני צדדיו, ועד למנהיגים פוליטיים שונים, שבחרו לא לעשות עניין משלושה כתבי אישום ומהרס ממסדי ומדיני מתמשך. מעניין מה הם חושבים עכשיו, בשעות בהן הם לבד עם עצמם, בחושך. מפתה לחשוב כי חלקם עושים בדק בית. ייתכן שהם שואלים את עצמם כיצד סונוורו, ומה זה אומר עליהם, כמי שראו בנתניהו מנהיג בעל שיעור קומה? שהרי כושר השיפוט שלהם לקוי גם אם ראו בו מנהיג בעל אמות מידה סבירות. 

אם היה מולם מנהיג בעל אמות מידה סבירות, הוא היה מתמסר למטרות להן המידע הסודי נועד לשמש: שיקוף מציאות אובייקטיבית - תמונת מצב אותה ניתן להעריך בכלים מקצועיים, רציונליים, תבוניים, על מנת להוביל לקבלת החלטות שקולה ורצינית. אם נתניהו היה מכיר במטרות הללו, ובמקביל מתרברב ב'רכוש' החשאי המצוי בידיו, לא היה נגרם שום אסון. 

אלא שהמניעים האישיים של נתניהו, המואשם בפלילים, כלל לא מאפשרים לו לראות את המציאות בצורה אובייקטיבית. כפי הנראה, פה טמון שורש הבעיה - נתניהו ורעייתו אינם מוכנים לקבל מציאות שאינה נוחה להם, ולכן, החלטה שהייתה עשויה למנוע את אסון הנורא שפקד אותנו בשביעי באוקטובר, לא התקבלה.

המציאות הפוליטית העגומה, שהיא תולדה של הניסיון של נתניהו לחמוק מהגורל הצפוי לו במשפט הפלילי התלוי נגדו, מלמדת כי ההחלטה היחידה המתבקשת - למנוע סכנה ממשית לביטחונה של מדינת ישראל - כלל לא הייתה יכולה להתקבל. הפיטורים הזמניים של שר הביטחון יואב גלנט מהווים ראייה לכך. אלו אמנם בוטלו בשל לחץ ציבורי, אך הספיקו להיצרב בתודעתם של הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש השב"כ, וראש המוסד. היה ברור להם אז, כמו גם היום, כי במידה ולא ימעלו בתפקידם, סביר שלא יישארו בתפקידם.  

אין הכוונה לטעון שהנ"ל מעלו בתפקידם באופן אקטיבי ומודע, אבל טבעי להניח שכאשר חרב הפיטורים מרחפת סביב הצוואר, האמת המתגנבת מן הפריפריה של התודעה אל מרכזה, ממהרת לעשות את הדרך ההפוכה. 

אין ספק שהם כולם מתחרטים על התנהגותם הפחדנית. כולם - למעט נתניהו, שממשיך להרחיק עצמו מהאירוע. הם לכל הפחות לקחו אחריות. אמנם נטילת אחריות חסרת נימוק - הם, מן הסתם, לא יודו כי הסיבה שמילאו את פיהם מים הייתה הפחד לאבד את משרותיהם הבכירות, אבל הזמן שיחלוף לבטח יחשוף את האמת המצמררת. 

לראות את נתניהו הפחדן בורח מאחריות, זה בהחלט מחזה דוחה. הארטיסט מתנהג כאילו שהוא היה בגלות בסיביר בעשרים השנים האחרונות. איכשהו על הישראלים זה עובד, זה מצליח לו. הוא מכיר היטב את נפשותיהם, יודע היטב עד כמה בקלות הם מרדימים את מצפוניהם. הוא כאן בשביל להישאר, ואנחנו - אם יתמזל מזלנו, לא נחווה חורבן בזמן הקרוב. בכל יום שעובר, קל לנו יותר להסתגל למציאות הזו. 

חודש למלחמה

 

חודש למן פרוץ המלחמה. הירח סיים מהלכו, ונתניהו עדיין מבקש מאתנו להמתין עד שייווצרו התנאים המתאימים לדון באחריותו. עד שיבשילו פירות הניצחון המדומה. לתפיסתו הכמעט פילוסופית, מוטב מאוחר מדי מאשר עכשיו. לזכותו ייאמר, שהוא עובד שעות נוספות על מנת להקדים את המאוחר מדי. כמו באותו יום מכונן של מסיבת העיתונאים המשותפת עם גלנט וגנץ, שבו עבד עד אחרי אחת בלילה. בציוץ לילי מבעית בטוויטר, שעות לאחר שהרמטכ"ל נסך בחייליו את הביטחון ללכת אחריו באש ובמים, דאג נתניהו להזהיר את הציבור מפני אותו רמטכ"ל. הזהיר, ובכך גם עודד את החמאס וחיזבאללה. תפס שתי ציפורי נפש במכה.

במקום לומר לאזרחי ישראל – אנחנו, הקבינט, 'יחידת עילית' אחת – נתניהו הדגים את משמעות הצד השני של ה'אנחנו': אזרחי ישראל, אתם לא לבד. ראשי מערכת הביטחון שמנהלים עכשיו את המלחמה, הם גם לא מקצועיים וגם לא אמינים, אבל אני אתכם. המשימה שניצבת לפני ברורה. אנחנו נרסק את החמאס. ביחד ננצח.

על הציוץ הזה נתניהו התנצל התנצלות מעושה, וכעת, גורמים בסביבתו - אלו שזועקים שאין זה הזמן לחפש אשמים, לוחשים באוזניי התקשורת ש"הסרבנים אשמים". אז מה אם הם נלחמים עכשיו בעזה ומסכנים את חייהם. פעם בוגדים, תמיד בוגדים.   

דומה שהדבר היחיד שמשכנע בטיעון הצפוי הזה, הוא שרוחו של נתניהו לא נפלה. זה מסביר את הלך הרוח הכללי. את התחושה המעיקה הזו באוויר, של מציאות משונה שמתפשטת. מציאות שמאפשרת זלזול בחיי אדם ובכבודם. מציאות שבה החטופים, הנרצחים, ובני משפחותיהם, אינם שווים יריקה. האם, מבחינתו של נתניהו, זהו היחס הראוי למי שהעזו לסייע לכינונה של ממשלת בנט-לפיד? לא מן הנמנע שכן. הסב-טקסט ממש זועק לשמיים: כך ייעשה לבוגדים שסייעו להפלת ראש ממשלה מכהן.

פחות אדום

 

במוצאי השבת בה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, הייתי בפעילות מבצעית בדרום הר חברון, שם תפסה הפלוגה קו. אני זוכר את עצמי עומד שפוף על גג של בית במרכז העיר דאהרייה, כשלפתע עולים בקשר דיווחים על כך שרבין נרצח. הייתי בהלם. כולנו היינו בהלם. ותוך שאנחנו בהלם, הדהדו בקשר קרעי שידורים ממהדורות החדשות: הפזמון של "שיר לשלום" בגרסה החד-פעמית של כיכר מלכי ישראל. קולות הירי שנורה מאקדחו של יגאל עמיר. "מדינת ישראל מודיעה בתדהמה". המולת ההמון ברקע.

לאור החשש מהתפרעויות ספונטניות בגזרה, נקראנו לתגבר נוכחות בעיר היהודית השכנה קרית ארבע. בהגיענו לשם, לא האמנו למראה עינינו ולמשמע אזנינו. כלום לא הכין את הנפש לשמחת המקומיים באותם רגעים.

שמחה שהיא אקסטאזה - כמו נגלה אות משמיים, כמו נחווה שוב מעמד ההר. השמחה של אותם תושבים בקרית ארבע טלטלה את הווייתי. חייל בן 19, שפתאום מרגיש כמי שחי כל חייו בבועה. שגילה פתאום שהמציאות היא למעשה עולם לא מוכר.

זה לא נראה לי אפשרי שמישהו ישמח. המוכר בדוכן השווארמה במרכז העיר הציע לנו שווארמה וקולה בחינם, לרגל האירוע החגיגי והמשמח. "ותגידו לכל החבר'ה שלכם, שיבואו, כולם יקבלו בחינם, באהבה". אמרתי לאיש הדוחה שאף אחד מהפלוגה שלי לא יבוא לאכול אצלו באף יום. הוא הופתע. מביט בי כשואל "מה? איך זה שאתה לא שמח?".

גם עכשיו אני מתקשה להבין עוצמה כזו של שנאה וטירוף. שנאת האחר, מתוקף קיומו המאיים לכאורה - בין אם הוא ערבי ובין אם הוא שמאלני. פחד, טירוף ורוע. לא משנה הסדר.

הידיעה, ששניים מהמסיתים העיקריים לרצח רבין הם אלו שמנהלים כיום את המדינה, בוודאי שאינה מרגיעה. לא רק שראש הממשלה נתניהו והשר לביטחון פנים, איתמר בן גביר, מתעלמים מחוסר האונים של אזרחים שחוו לפני פחות מחודש את האסון הנורא מכל, הם אף מנצלים את המצב לטובתם. בעוד נתניהו קונה זמן יקר לריסוק סופי ומוחלט של הדמוקרטיה בישראל, בן גביר בונה את כוחו, מתחמש. בנוסף, אולי גם כדי להבטיח שאיש לא יעז להגיד בקול רם שהוא ניזון מגופותיהם של הנופלים, השושבין של רצח רבין ושל הטבח ביישובי העוטף מנסה להעביר בכנסת את הזכות החוקית לירות ולהרוג במתפרעים – ובמקביל, מחלק נשק בחופשיות יתרה. אין צורך בחושים נבואיים על מנת להבין את משמעות הדברים. נצטרך להתרגל לזה. הכל יהיה עכשיו קיצוני יותר. שהרי ביטול עילת הסבירות אינו בגדר מהלך משפטי-חוקתי – הוא מהווה תפיסת עולם, לפיה אין דבר שהוא בלתי סביר. למעט, אולי, חתימה על הסכם שלום.

הדמות הראשית בטרגדיה

 

בקומדיה, הדמות הראשית עושה את הדברים הנכונים, רק מהסיבות הלא נכונות.

בטרגדיה, הדמות הראשית עושה תמיד את הדברים הלא נכונים, ותמיד מהסיבות הלא נכונות.

בדרמה, ברגעי השיא, הדמות הראשית ניצבת בפני קונפליקט קיומי, והיא נאלצת לבחור בין צורך כוזב לבין צורך אותנטי.

בטרגדיה, הדמות הראשית אף פעם לא בקונפליקט.

ספייס אידיוטי

 

 

בקונטרול יושב הטרול

בקונטרול יושב הטרול

נהדק ת'חגורות ואז ניפול

 

בקונטרול יושב הטרול

קולו הבוטח – בריטון

הוא ינווט כמו שמצביעיו קיוו

 

מציאות צורחת לקונטרול:

אנחנו תחת אש!

והטרול עונה:

הנוף כל כך יפה.

מי הים תכולים, החורש, השדה

 

אל תדאגו, אני רואה הכל

בחושך ובאור

אני אתן פה צרור, אם משהו ישתבש

ואת הקסדה תצמידו טוב, כך שתגן

 

אפודים...יישלחו אליכם בהקדם

וגם מימיות

בקרוב גם תגלו,

שבמנות הקרב אין לוף.

 

אך שדה הקרב הוא מאזן אימה:

להינצל או להציל?

והטרול קורא ליפול ולהפיל.

תל אביב כדין שדרות ונחל עוז

 

ובקונטרול יושב הטרול

לבו חרד

חרד ליפול

והאויב מכה בכל.

האויב מכה בכל

ותודה לדייויד בואי על Space Oddity

הותר לפרסום: עדות נתניהו בוועדת הבדיקה של אחרי המלחמה

 

הותר לפרסום: מתוך עדות נתניהו בוועדת הבדיקה של מלחמת שמחת תורה. סליחה, מלחמת אחרי סוכות. סליחה, מלחמת לפני אחרי החגים. סליחה, מלחמת ההפקרה. סליחה, מלחמת ההתשה השנייה. בעצם לא, סליחה...מלחמת סוף הסבבים. לא. מלחמת סוף ה...מלחמת הסוף. סליחה

 

"לגבי החטופים. אמרנו להם: "הקייטנה נגמרה", והם לא חזרו".

 

"אומרים לי: 'הסרבנים נלחמים', 'השמאל נלחם'. אז אני אומר לכם: בוודאי. בוודאי שעכשיו הם נלחמים. הם נלחמים כדי לנקות את מצפונם – הם הראשונים שצריכים לבקש סליחה מכל עם ישראל"

 

"המלחמה רק הסתיימה - זה לא הזמן עכשיו לחפש אשמים. זה לא הזמן להאשים אחד את השני. אנחנו עם אחד. אחים אנחנו. אנחנו נעבור את זה - ביחד!"

 

"אהרון ברק, אהוד ברק, יצחק בריק. זה נראה לכם מקרי? דיי וונט טו ברייק אס". אבל אנחנו נעמוד מולם כחזית אחת!"

 

"לבי עם תושבי העוטף והצפון המפונים. אני מבין מה זה לאבד בית. ב-99 סילקו אותנו מהמעון הרשמי, נאלצנו לעבור לשרתון פלאזה"

"זה נראה לכם אמיתי שיאיר גולן, איש מרצ, ממובילי המחאה, מחלץ משדה הקטל הנורא במסיבה ברעים דווקא את בנו של עיתונאי "הארץ"? תגידו לי, אתם באמת מאמינים לזה?" 

"אם הייתה זו ממשלת בנט-לפיד, היינו רואים 50 אלף הרוגים. לא 400 חיילים ו-200 חטופים וכמה מאות תושבים".

"הסמול - הם שהביאו עליהם את אנשי החמאס, במסיבה המיותרת וחסרת האחריות הזו. מטרים ספורים מהגבול עם עזה, אלפי צעירים - כולכם בוודאי ראיתם את התמונות. כמו פיתיון בקצה החכה. באכזריות שאין כמותה, בלשון העם: 'אכלו סטלות', ורצו אל מותם. ואותי אתם מאשימים. אתם מדברים איתי על אחריות? ממני אתם מבקשים תשובות? אני יכול למנוע מסיבה חסרת אחריות של השמאל? אני יכול למנוע הפגנות בקפלן? אומרים "דיקטטורה". רבותיי, תגידו לי אתם - ככה נראית דיקטטורה? הרי - הרי אם הייתה פה דיקטטורה, האם הייתם יכולים להפגין כל מוצאי שבת נגדי וכנגד רעייתי? תגידו לי אתם - ככה נראית דיקטטורה? תראו לי דיקטטורה אחת! אחת! שיש בה אלפי משתתפים במסיבה של סרבני גיוס. מסיבה שבדיעבד ובחוסר הגינות משווע מכנים אותה כ"מסיבה למען השלום". ידידיי, אני רוצה לומר לכם. בערב זה. השמאל - השמאל לא רק ששכח מה זה להיות יהודים, הוא גם שכח מהי המשמעות האמיתית של נטילת אחריות. אחי ואחיותיי, אזרחי ישראל. עתיד מ-ז-ה-י-ר לפנינו. אנחנו עם הנצח. עם סגולה. ואנחנו נשתקם. ומהר, כפי שאויבנו לא חלמו. מהר מכפי שניתן לדמיין. אנחנו נעבור את זה ב-י-ח-ד! אני, וממשלת ישראל, בראשותי, תבטיח. שלעולם לא עוד! לבי עם משפחותיהם של החטופות והחטופים, הנעדרות והנעדרים. וכמובן - משפחותיהם של הנרצחים הרבים. והפצועים. יום הזיכרון העצוב ביותר בתולדות מדינת ישראל לפנינו, ואני מבטיח לכם. אזרחות ואזרחי ישראל היקרים. שבמוצאי יום הזיכרון, יום העצמאות הזה, הקרוב - יהיה יום, שלעולם לא יישכח. אנחנו נראה לעולם מה זו תקומה של עם! אני מבטיח לכם - עין אחת בעולם הנאור לא תיוותר יבשה! ובל נשכח, כפי שנאמר, ואני מצטט: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". ומדוע, אתם שואלים, זה יקרה? אני אענה. כי זה נורא פשוט. כי עם-ישראל-חי!"

הסיגר והשמפניה של שש אחרי המלחמה

 

כותרת עיתון הארץ מערב יום כיפור האחרון וטורי הדעה שנלוו לה, הדהדו ביתר שאת את הכתובת שהייתה על הקיר כבר זמן רב למדי: מחדל מלחמת יום הכיפורים הבא קרוב – והוא ממש רובץ על פתחנו.

כנראה שבלשכת ראש הממשלה נתניהו, כמו גם בלשכת ראש המוסד וראש השב"כ, לא קוראים "הארץ". חבל. כמי שהצליחו לפספס גם את מלחמת ששת הימים, גם את מלחמת יום הכיפורים, גם את האינתיפאדה הראשונה וגם את זו השניה, כדאי היה לשב"כ ולמוסד להשקיע את מאמציהם הכבירים במשאב זמין העומד לרשותם, זה שאינו דורש תקציבי עתק: מנוי לעיתון הארץ. עוד לא מאוחר, אגב. אם רוצים להתייעל ולחסוך, אפשר לעשות מנוי דיגיטלי ללא מוסף דה מארקר. או מנוי רק לסוף השבוע. עדיין, יש בכך כדי להרחיב את הפרספקטיבה – או להשלים את חלקי התמונה החסרה (במקרה הטוב).

אגב, עיתון הארץ הוא זה שחזה את רצח רבין, שבועיים לפני שהתרחש (מאמר של אריה כספי ז"ל). חבל שגם אז, בלשכת ראש המוסד ובלשכת ראש השב"כ לא מצאו זמן לקרוא. אולי היו עסוקים בשושו, בפסאדה.

לזכותם של ראשי צה"ל, השב"כ והמוסד בהווה, ייאמר שהם לקחו אחריות והודו בכך שהם זרקו זין ענק על תושבי עוטף עזה – או, כפי שהגדירה זאת היטב ובעדינות החטופה המשוחררת יוכבד ליפשיץ: "היינו השעיר לעזאזאל של השלטון. הפקירו אותנו". מה לגבי ראש הממשלה נתניהו? עדיין ממשיך לזרוק זין. שבועיים וחצי לאחר האסון הכבד, והוא? כנראה שהוא מחכה לסיגר ולשמפניה של שש אחרי המלחמה.

*

אחרי שבועיים וחצי בשבי החמאס, יוכבד ליפשיץ בת ה-85 משתחררת אל הריסות חייה והריסות ביתה - ללא בעלה שנותר ברצועת עזה, ומספרת לתקשורת את האמת: המחבלים התייחסו אליה יפה.

האם האמת חשובה? תלוי את מי שואלים. מבחינת העיתונאים, היחצנים, והפרשנים המזדעקים באולפנים, האמת הזו היא לא פחות מאשר "פיגוע הסברתי" - כאילו שמדובר במחדל המתקרב בגודלו לזה שהתחולל בבוקר שבת ה-7 באוקטובר.

איך הגענו למצב שבו אנשי תקשורת מנוסים מאבדים את היכולת לתת אמון בכוונותיה של אישה מבוגרת, חבולה נפשית ופיזית, שזה עתה שוחררה מהשבי - ואף על פי כן התעקשה לומר למצלמות בביטחון את מה שהיה בעיניה חשוב לומר?

אם כבר מדברים על פיגוע, נעשה פיגוע למושג 'אמת'.

יש אנשים, ואני מרשה לעצמי להאמין שליפשיץ נמנית עליהם, שה'אמת' היא ערך חשוב מבחינתם - שהרי מהי האמת אם לא אבן יסוד ביחסים שבין אדם לסביבתו? להבדיל, בשביל אנשים מסוגו של ראש הממשלה נתניהו, אמירת אמת נתפשת כחולשה. בחייהם של אנשים כמו נתניהו, את מקומה של האמת תופסים החשדנות, ההונאה, השוחד, הספין.

האם התרבות שנוצרה בצלמו של נתניהו, זו שעיצבה את הרוח הביביסטית (לרבות מיצג תפאורת הגדר בגבול עם עזה, אך עוד הרבה לפני), השתרשה עד כדי כך שהיא מעוורת גם עיתונאים ופרשנים מן השורה?

אהבת המלחמות והאבל

 

עוד לא סיימנו לבכות על הקורבנות, עוד לא הספקנו לחשב את מניין החמ"ן (חטופים מסוג נעדרים), וכבר עומדת באוויר שמחת הניצחון שטרם הושג (ושספק אם יושג). כאלה אנחנו – חוגגים ניצחונות עוד בטרם מוינו כל הגופות. כי עם הנצח לא מפחד, והוא גם לא שונא מלחמות. מאוד לא שונא. אפילו אוהב. ממש כפי שהוא אוהב להתאבל.

איך אפשר להסביר את הסתירה הסימטרית הזו? האם קיימת איזושהי תשתית תודעתית לאיזון החומר, על מנת לספק את הצורך הישראלי בשייכות? מן שיטת לוחמה אבולוציונית הפועלת על הלא-מודע הקולקטיבי? בהחלט שווה לבדוק. מה שבטוח - תעסוקה לחוקרים מתחומי הפסיכולוגיה לא תחסר אחרי המלחמה הזו.

מה העם בישראל פחות מחבב? את משפחות החטופים. אותם נודניקים שמפריעים עם הבקשות המעצבנות שלהם, כמו נשים שמפריעות באמצע המונדיאל, שרוצות תשומת לב דווקא באמצע משחק. לא מתאים!

לכן, כדי שלא יפריעו כבר על ההתחלה, אותן משפחות זוכות לאדישות ממסדית ואף ציבורית כבר מהיום הראשון. ככה זה אצלנו. היכן שיש שמחה, יש פחות סבלנות לכאב. כי מה לעשות, ניצחון זה לווינרים. בכי? בכי שייך למפסידים. ומה אנחנו, לוזרים? חבורה של כוסיות? אנחנו נחסל את החמאס. אפילו ביבי נתניהו אמר.

*

סיסמאות כמו "ביחד ננצח", נועדו לשמור על מורל גבוה בטווח הקצר. בשביל לשמור על מורל לטווח הארוך יש את הצנזורה הצבאית.

כי בואו, ברצינות, למה שננצח? הפסדנו בכל המלחמות בחמישים השנים האחרונות, והפסדנו גם הפעם, עוד לפני שפלשנו לעזה. כל כך הרבה הפסדנו בשבת של ה-7 באוקטובר, וכמובן מאז אותה שבת. אנחנו אנשים בוגרים, אנחנו צריכים לדעת להפסיד.

החטא הקדום הוא ששורש המילה ניצחון הוא נ.צ.ח, וכעת אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מהו ניצחון עבורנו. האם נקמה? הרתעה? האם תחושת ההישג המבצעי, היא זו שמבססת את מהות הניצחון, או שמא זו התחושה בדבר היכולת לשמור על אותו הישג לאורך זמן? האם אנחנו סוגדים לרעיון הניצחון בכל מחיר, אפילו במחיר אורח חיים החותר להפסד בטווח הרחוק?

המשמעות של "לנצח בכל מחיר" היא להדחיק רגשות אנושיים. זה אומר להתרכז אך ורק בהווה, ולהיות חסר חמלה כלפי דמם של החיילים ושל החטופים. תשאלו את הילדים שנחטפו לעזה, האם "ביחד ננצח". תשאלו - האם זה ריאלי "להשמיד את החמאס" ועל הדרך להשמיד גם אותם.

שהרי תכליתה של כל מלחמה היא שיפור עמדות ושיפור התחושה. בסוף, מלחמה מתחילה ונגמרת בסטוריטלינג. כל מלחמה. ואם נקלף עוד טיפה, נגלה שזהו סיפורו של האגו הגברי מתקופת התנ"ך ועד ימינו. סיפור לא משהו.

לא יהיה זה מרחיק לכת לומר שכל דבר המונע ישירות מהאגו, הוא מנוגד לחוקי הטבע. לכן כל מלחמה היא מלחמה קיומית, ולמרבה הצער כך יש לראות אותה. וכמו בכל מלחמה, את מחיר טיפשותם ואכזריותם של אלה המכורים לאלימות, משלמים, כרגיל, כל אותם חפים מפשע – בני אנוש ובעלי החיים יחדיו.

האם אנחנו כחברה מוכנים לשלם שוב ושוב את המחיר הכבד הזה? האם אנחנו באמת מבקשים לעצמנו את המלחמה כדרך חיים? האם המחשבה שהכיבוש הוא נצחי היא מחשבה הגיונית?

שבע רצון עם איילה חסון

 

אחרי המלחמה נחזיר את המעגל עם דן שילון – רק עם איילה חסון. נושיב את בנימין נתניהו לצד רחל עוגיות, שתביא כמובן עוגיות, ואת המתנחל שהתחזה לאב של ילד שנחטף לעזה נושיב ליד הלובסטר שהוטרד מינית ע"י יוסי שלי. נשמע שיר בביצוע עידן עמדי, שחזר, מלא בהשראה, משדה הקרב, ונקווה לימים טובים יותר. בעזרת השם

ככה מתנהג אדם רציני?

 

בביתי שבמרכז הארץ, החלונות מרושתים בסורגי ברזל. לי זה נראה טבעי, אבל ספק אם בראשו של מי מהתושבים בעוטף עזה, עברה המחשבה לקבע סורגים על החלונות. זה הרי נוגד את הקונספט - התרסה מפני הפחד, כמתבקש מאנשים אשר חיים למען מטרות נעלות.

דווקא אותם נתניהו הפך לברווזים במטווח, וכעת הוא מסרב לקחת אחריות על כך. מנער מעליו כל בדל של אשמה כשהוא נתלה בתירוץ לפיו הוא לא עודכן. כאילו מה, מה רוצים ממנו? מאיפה הוא אמור לנחש שתושבי עוטף עזה חיים מזה עשרות שנים בסכנה מתמדת?

גם בפן המדיני – אזרחי. איפה האחריות? איך ייתכן שבזמן מלחמה חברי הממשלה נוטשים את הציבור לגורלו? אין לזה תקדים, אבל כמו שזה נראה - הממשלה סיימה את תפקידה.

*הכתבים והפרשנים שמראיינים את שופריו של נתניהו צריכים לשאול שאלה אחת: "איך הוא מסביר את חוסר הרצינות הזה? האם ככה מתנהג אדם רציני?"

*שר האוצר בצלאל סמוטריץ' יכול לחסוך עוד כסף למגזרים שהוא מעוניין לממן, אם יקים כבר עכשיו גם את ועדת החקירה של המלחמה הבאה. שתיים במחיר של אחד. הרי המסקנות יהיו אותן המסקנות: השמאל אשם.

כל מחשבה היא פיסת חיים

 

בעקבות המצב, ובעקבות ניסיונות כאלה ואחרים להסביר לעצמי תחושות לא מוכרות - כמו שיתוק יצירתי, חשש מפני בריחת ההומור, צורך עז בהתבודדות, ודאגה מכך שהרע לא בהכרח מאחורינו, העליתי על הדף כמה מחשבות.

אני אומר לעצמי (בחיוך דק) ואני אומר גם לכן ולכם - אין לראות מחשבות אלו כעצות.

המטרה העיקרית היא לעודד, והלוואי שאצליח בכך אפילו באופן חלקי.

לפני שאפרוש את מחשבותיי האישיות, אני זורק שאלה לחלל האוויר: איך אנשים יצירתיים חווים את הקושי (אולי אף את חוסר היכולת) ליצור בימים כאלה? אשמח אם תספרו.

הדבר הראשון שאמרתי לעצמי הוא שההשתתפות בחיים לא נעצרת גם כשאנחנו משתבללים בתוך עצמנו. גם כשאנחנו חשים במן שיתוק מדומה.

נכפתה עלינו עצירה, והיא לא מוגבלת בזמן, אך זוהי לא עצירה שהיא מנוחה.

נרצה או לא נרצה, המציאות השתנתה, וכמוה גם ראיית המציאות. כך שהסתכלות מחודשת על החיים היא למעשה המשך התנועה.

כשאני אומר שראיית המציאות השתנתה, אני מתכוון גם לכך שהיא הפכה מוגבלת. הפרספקטיבה מוגבלת: אנחנו לא יודעים כמה זמן התקופה הזו עומדת להימשך. אנחנו לא יודעים מה יהיה בסופנו. כך שההשתנות הזו מאפשרת לנו לחשוב כמו מתוך ממד זמן אחר – מרוחק אך מקביל.

היא מאפשרת לנו לחשוב אחרת על המחשבות שלנו: למשל, על המחשבות שלנו לגבי עצמנו, ועל מה שעומד מאחורי אותן מחשבות. היא אף עשויה להביא לעיצוב מחודש של השקפת עולם אישית.

אני משתדל להרבות במחשבה, גם בימים קשים, גם נוכח סיפורי הזוועה והתופת.

אני מתאמץ לחייך ואז אומר לעצמי: כל מחשבה היא פיסת חיים.

ושכדאי להשקיע בה את הזמן, שתהיה מחשבה איכותית.

איך וויתרנו על חיי החטופים עוד לפני שנודע מספרם

 

עצוב לי מאוד שוויתרנו ככה על חיי החטופים, עוד אפילו לפני שנודע מספרם. מה יהיה עם המתמטיקה העלובה והאכזרית של ספירת הגולגלות? כל כך בקלות להגיד שמשאירים את הדיון עליהם לסוף המלחמה. כמו ספרים בעסקת קונסיגנציה. מה זה הנירמול הזה של הוויתור על החיים שלהם, איך זה עובר חלק? לבי עם משפחותיהם, שנאלצו לשמוע על כך בתקשורת.

אם הייתי רונן צור, יועץ התקשורת שמייצג אותם, הייתי פותח עכשיו בקמפיין ציבורי ענק לשחרורם המיידי של כל אסירי החמאס והג'יהאד בתמורה לשחרור מיידי של כל החטופים השבויים.

בהנחה שנשארו כ-48 שעות עד לפתיחת המערכה השנייה בטרגדיה (כניסה קרקעית למשולש ברמודה), הזמן תכף אוזל.

אני לא מקנא ברונן צור, הוא כנראה כבר הבין את גודל האסון, ואת תפקידו כקברן.

אני מבין שבאולפנים יושבים גנרלים וזכרי אלפא למיניהם, שמפמפמים סיסמאות של הרג, שרוצים להשטיח את עזה. הם חלק מהטרגדיה וצריך לעצור את המחשבות על נקמה. בואו נתחיל לדאוג לחיים ולא למוות. המוות לא יברח, את זה כולנו כבר יודעים. צריך לצעוק את זה - לא מוותרים על השבויים. לא נכנסים לעזה לפני שמחזירים את השבויים. אסור להשלים עם הוויתור עליהם, אסור לנו לקבל את השרירותיות של נירמול הוויתור. לא מפקירים אותם פעמיים!

בשבח הביקורת בזמן אמת

 

מכל הזוועות שאנחנו עדים להן בימים האחרונים, נדמה שהזוועה הגדולה ביותר מבחינתם של הסוגדים לראש הממשלה נתניהו, היא הביקורת הציבורית הנוקבת המופנית כלפיו.  

אין זה אומר, חלילה, שפשעי המלחמה המחרידים של החמאס, אשר גובים את חייהם של אלפי ישראלים, כאילו עוברים מעליהם. עם זאת, בטקסטים של רבים מהם ברשתות החברתיות, ניכר דפוס אחיד למדי: "זה לא הזמן לחפש אשמים", הם כותבים, כמו נצמדים לדף מסרים שכביכול הוצנח מלמעלה (מירושלים או מלונדון, אין זה משנה), שמטרתו לסנגר על מי שבאופן מובהק למדי, הוא כפי הנראה האחראי הישיר, הבלעדי, לכשל הביטחוני והמבצעי החמור בתולדות מדינת ישראל: ראש הממשלה הנאשם בפלילים, בנימין נתניהו.

באופן מפתיע, דווקא עבור דברי סנגוריה נמצא שפע של זמן, והזמן - ניחשתם היטב - הוא ממש עכשיו. מילא, אם היו אלה רק דברי סנגוריה מיתממים, ולא שימוש במציאות חיינו הכאובה על מנת לסתום פיות.

אם למשל תשאלו את אותם מסנגרים, מה דחוף להם כל כך לסתום פיות של אחרים דווקא עכשיו, סביר שלא תזכו לתשובה עניינית. לא כי הם לא רוצים לענות תשובה עניינית, אלא כי פשוט לא קיימת תשובה עניינית לשאלה הזו.

עם יד על הלב, אני לא מאמין שברגעים של כנות פנימית הם חושבים אחרת ממני, או מכל אדם אובייקטיבי אחר. אבל היות וגם בעתות מלחמה 'המטרה מקדשת את האמצעים', דומה כי הם שוב אינם ברשות עצמם. זו כמובן זכותם המלאה לוותר במודע על שיקול דעת עצמאי, אך הנה לכם פגם ברור בשיטה הדמוקרטית: זכות ההצבעה נשמרת גם עבור מי שוויתרו מרצון על בגרותם המנטאלית.

בדק הבית שלבטח יעשו אלה בעתיד הלא רחוק הוא חשוב ולכאורה בלתי נמנע, אך כעת יש לבקש מהם – כל אותם סוגדים, שחלקם מכונים "ביביסטים", הוא לעשות שינוי מחשבתי. שכן עכשיו זה בטח לא הזמן לאפשר להם לטייח, או להעמיד פנים. עכשיו זה הזמן לומר רק את האמת העובדתית, גם אם היא קשה. והיא קשה. והיא כואבת.

יתרה מכך, בתקופת הזמן הנוכחית, בה עובדות אובייקטיביות זוכות להוקעה, לבוז, לעיוות ולמחיקה ע"י גורמים אינטרסנטיים ותומכיהם, חלה עלינו החובה ההישרדותית והמוסרית לחתור לאמת ולהשמיע את דעתנו בקול רם וברור, או בכתב מודגש.

אותם פוליטיקאים שכבר הוכח בעבר מעל לכל ספק כי אין בהם את היושרה הבסיסית לקחת אחריות – מתנערים מאחריותם גם הפעם, וביתר שאת. אין שום סיבה לגונן עליהם. אין לכך שום הצדקה מוסרית.

ניסיתי לומר לכמה מחבריי מהימין, שאין מה ללמוד מחברי הממשלה הזו, ובטח שלא מראש הממשלה נתניהו, גם בהקשר הזה.

אמרתי: אל תקנאו בו, בנתניהו, ותזכרו: אתם לא הוא. יש לכם את החופש ואת הזכות להיות בעלי השליטה על האישיות שלכם. זוהי חובתכם - הן מתוך חובת הנאמנות לעצמכם, והן מתוך מחויבות כלפי הדורות הבאים.

תבטיחו לעצמכם שלא תקבלו יותר בהכנעה את הניסיון הציני לשלוט בתודעתכם.

אני רוצה להאמין שהצלחתי, ושזה עבד. ימים יגידו.

 

המובן מאליו שאיננו מובן

 

קצת אבסורד שהגענו למצב שבו צריך להסביר את חשיבותה של ביקורת, כפי שזה אבסורד להידרש להגן על הזכות הבסיסית של אדם להטיל ספק בעולמו (להבדיל, הזכות המופלאה להישלח למוות, זוכה, משום מה, לחסינות נצח), אבל אני אנסה בכל זאת, ובקצרה:

 

*כמי שזכה לעבוד כעיתונאי עוד בטרם החל המקצוע לדעוך, אני רואה ביכולת החשיבה הביקורתית שרכשתי כסוג של נכס. אני לגמרי מאמין שאם נאמץ כולנו את החשיבה הביקורתית כדרך חיים, חתירה לאמת תהפוך לערך חיובי עליון בזהות האישית של כל אחת ואחד מאתנו.

 

*לישראלים יש זיכרון קצר, וביקורת בזמן אמת תורמת למניעת שכחה.

 

*ביקורת בזמן אמת מסייעת למנוע זלזול בחיי אדם, ובאמת שזה המעט שאנחנו יכולים לעשות עבור אלפי ההרוגים, החטופים והפצועים. לדרוש את אי הפגיעה בכבודם.

 

*ביקורת בזמן אמת עשויה להפיח שאר רוח בימים קשים אלו. היא פוקחת את עינינו, מיישרת את גבנו, מחדדת את מודעותנו.

 

על חשיבה ביקורתית ומיניות

 משטרים אפילים מתנגדים לביקורת. שחס וחלילה האנשים הסבירים, הפשוטים, יצליחו להתמצא בחיים. שמא יעזו לחשוב באופן עצמאי, יפתחו אינטלקט. באופן שאיננו מפתיע, משטרים מהסוג הזה תופסים את החשיבה הביקורתית באותו אופן שבו הם תופסים מיניות – כחטא שיש לדכא.

נשמע מוכר? לא בכדי.

אישה נחשבת בחוגים אורתודוכסיים לאויב מסוכן גם משום כפל המשמעות של המילה: מושכת מינית - מושכת את הגבר החוצה מהקבוצה.

בכוחותיה "הפתייניים", האישה (או הילדה, מבחינתם אין בהכרח הבדל) מנטרלת את הגבר ממגנט השתקת האינטליגנציה, והלכה למעשה הופכת גם אותו לאיום.

מפרק בראשית ועד לכתיבת שורות אלה - ימי ראשית מלחמת אוקטובר השחור (זו לא מלחמת עזה לבדה, למרבה האימה), אנשים שאינם בורים, מהווים איום על צייתנותו של העדר. והעדר, כידוע, הוא בנק מובטח של קולות בקלפי, והוא שווה כסף. הרבה כסף. תשאלו את אריה דרעי – תלמיד ישיבה תפרן, שהפך בתוך שנים מעטות בכנסת, ובממשלה, לאחד מעשירי ארצנו. ואת כל מה שהוא יודע, הוא לימד את תלמידו המסור ביותר: אחד, בנימין נתניהו.

ממשלת חירום – כן. ממשלה להצלת נתניהו – לא.

ממשלת חירום צריכה לקום עם אנשים רציניים. לא עם שחקנים שעושים פוזה. לא עם כאלה שפרסונתם פרנסתם. לא עם בני גנץ, רמטכ"ל מנותק בדימוס, שכפוליטיקאי כבר הספיק להוליך שולל את מצביעיו בשביל ''לשמור על נתניהו מאוחדת'' (ביטוי שטבע בזמנו הנשיא בוז'י הרצוג, כבר אז בובה של נתניהו), וגם לא עם יאיר לפיד – האיש שמוטט את מחנה השמאל לטובת הרחבת מחנה השמאלץ, ומי שהגדיר את מלחמת לבנון השניה כ"אחת העוויתות האלה, שהחיים בישראל מזמנים לנו. הן מכאיבות והן מפחידות, אבל הן עוברות" (מתוך מאמר מביש במיוחד שפרסם ב-11 באוגוסט 2006, בידיעות אחרונות).

יש הרבה אנשים רציניים שאפשר וצריך לגייס בדחיפות. לא רק קציני צבא וותיקים, מנוסים, ואכפתיים. נחוצים לנו אנשי ניהול מעולים מתחומי הרווחה ורפואת הנפש.

ותקציבים, כידוע, לא חסרים. אבל חסרים לנו אנשי מקצוע, שיקימו אד-הוק משרדי ממשלה בנוהל חירום. למשל:

*המשרד לבריאות הנפש

*המשרד לתיאום בין אזרחים ומתנדבים לבין צה"ל

*המשרד לטיפול במשפחות חטופים ובמשפחות שכולות.

*המשרד לטיפול במגפת הבדידות

*המשרד למצבי חירום ולשיקום פיקוד העורף

*המשרד להבראת המורל והחזרת התקווה

 

את כל המשרדים הכוזבים, הפיקטיביים, שלהלן:

משרד ההסברה

משרד המודיעין

משרד המשילות

המשרד לשוויון חברתי

משרד העבודה

המשרד לעניינים אסטרטגיים

המשרד למעמד האישה

המשרד במשרד הביטחון

המשרד לביטחון לאומי

המשרד במשרד החינוך

המשרד להתיישבות ולמשימות הלאומיות

משרד ירושלים ומסורת ישראל

משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה

המשרד לשירותי דת

משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות

משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי

המשרד לקידום וחיזוק חברתי

המשרד לשיתוף פעולה אזורי -

יש לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה.

תפילה (שנדע איך לחיות)

 

 

שנבטח בעצמנו ובשיקול דעתנו

 

שנדע להבחין בין טוב לרע, ובין אמיתי לכוזב

 

שנחשוב על צרכיו של האחר ועל טובת הכלל -

מתוך אנושיות, ומעצם הבנת החיים

 

שנמצא משמעות עמוקה בחיינו

 

שנתיידד עם תחושת הבדידות

 

שנדע להבחין בין דת לבין אמונה,

בין חומר לרוח,

ושנזכה להבין כי אין חומר בלי רוח.

 

שנרגיש כאורחים בעולם הזה, כאורחיו של הטבע – ולא ככובשיו.

שנחיה מתוך מחויבות עמוקה לחיים

שניקח אחריות על חיינו

שנתבגר

 

שנדע איך לחיות

גבעתיים בלוז - ההמשך

 

"גבעתיים בלוז" היא חומוסיה שכונתית בגבעתיים, בה גיבורי הסדרה נפגשים בקביעות. המשותף להם, מלבד חיבה יתרה לחומוס, הוא השלב המפוכח הזה בחיים שבו הם נמצאים: קצת אחרי שהמציאות מתנגשת עם החלומות.

עופר אגמי, בחור רגיש ובעל קסם אישי רב, אך גם תחמן ואגואיסט, הוא הדומיננטי מביניהם. הוא בן 42 ועדיין רווק, ולא מכבר חזר לגור עם הוריו, ולא - הוא לא מרגיש רע עם זה. להפך: טוב לו, והוא לא מתכוון לעזוב בקרוב. אם כבר, הוא אומר, שהם יעזבו ("לא הגיע הזמן שתעברו לדיור מוגן? אתם כבר מבוגרים").

עופר עובד כמדריך במוזיאון להיסטוריה של גבעתיים, והוא יפוטר במהלך העונה הראשונה של הסדרה, לאחר שייתפס מוכר מוצגים למבקרים. בגדול, עופר לא מסוגל לקבל מרות ולא מוכן להשלים עם הנורמות החברתיות, אותן הוא מגדיר כ"אוסף של עקרונות מוסר פיקטיביים". למזלו, הוא תמיד מצליח לאסוף סביבו אנשים שילכו אחריו בעיניים עצומות. כשהוא מסתבך, לרוב הם יהיו אלו שישלמו את המחיר. ספוילר: העונה השנייה תעמוד בסימן התמודדותו של עופר לראשות עיריית גבעתיים (אך על כך בהמשך).

יעל שלו (תכף בת 33) היא שפית מחוננת, ודמותה מובילה את הסדרה. החלום שלה הוא לפתוח מסעדה איטלקית טבעונית יום אחד, ויום אחד זה באמת יקרה. עד אז, היא מנהלת ביד רמה את "גבעתיים בלוז". ככל שתתקדם העונה אנחנו נחווה את יעל יותר ויותר מחוץ למסגרת שעות העבודה, ובין היתר נבין מדוע היא נמשכת לגברים עלובים, או מבוגרים מדי, או מפוקפקים - כמו עופר למשל.

"יעלי, יפה שלי. אישה...אישה צריכה גבר שיטרוף אותה במיטה כשהיא בריאה, וינגב לה את התחת כשהיא חולה. ועופר, הוא לא..."

"סבתא, די, נו, עזבי אותי, באמת. היום זה לא עובד ככה"

"מה לא עובד?"

"זה לא קורה"

"אז תעשי שזה יקרה, יעלי, את צריכה להאמין. את צריכה להאמין בעצמך כדי שיהיה לך כוח להתאמץ ולא להתפשר"

"אני לא מתפשרת, אני..."

"בנאדם שלובש חולצה שכתוב עליה "אנוכיות היא נוחיות"

"טוב, זה באמת היה קצת..."

"ואת ממשיכה לצאת איתו, ועוד מצפה ממני לפגוש..."

"זה היה דווקא חמוד, שהוא אמר שהוא מבקש לראות את האישה שגידלה אותי"

"די! די! נו באמת! תפסיקי להעניש אותי עם הלוזרים האלה, שאת... די!"

"סבתא, אני לא אוהבת את המילה הזאת 'לוזרים'. 'לוזרים', 'ווינרים', זה לא מושגים שאני..."

"תראי את היהודים"

"מה?"

"האמונה של היהודים. אמונה פנימית. תלמדי קצת"

"סבתא.."

"איך זה שאלוהים הוא של העם היהודי, אם את כל הזהב והיהלומים הוא נתן לשחורים באפריקה?

"סבתא, אני זזה הביתה"

"אבל היהודים תמיד האמינו שאלוהים הוא שלהם. ותראי היום - איפה הם האפריקאים היום, ואיפה אנחנו!"

הרבה בזכות יעל, גבעתיים בלוז היא החומוסיה הכי טובה בגבעתיים, והמרוויח העיקרי מכך הוא הבעלים דויד בובאידה (לימים דיוויד בריגר), איש חיי לילה, אשר בגיל 55 עבר לחיות בניו-יורק ("אבל כבר לא דופק באף כמו פעם") והוא מנסה לשלוט על "גבעתיים בלוז" בשלט רחוק. הוא אמנם מורגש יותר מכפי שנחוץ, אבל הכל טוב - לקראת סוף העונה הראשונה הוא יפסיד את כל כספו בהימורים, ויפשוט רגל.

*לפוסט הקודם אודות גבעתיים בלוז: הקליקו כאן

מדינת ישראל - סיכום ביניים:

 

1 הכיבוש השחית

2 דת ומדינה = דרעי ונתניהו

3  אין חוקה - אין חוק

4 אנחנו מאמינים באבולוציה, אבל לא מבינים את המשמעות של קו-אבולוציה. זו אחת הסיבות לכך שאנחנו לא לומדים מטעויות, ולא יודעים לזהות תהליכים.

5 לא צריך דמיון מפותח בשביל להבין שאת בתי הכלא של השמאלנים ומתנגדי ההפיכה יקימו ארגוני הפשע. זה לא רק אבסורד ומשפיל - זה טראגי. אנחנו לא רוצים שזה יקרה. חייבים לחזק את שופטי בג"צ המאוימים והמוחלשים - זה עכשיו או לעולם לא!