יום שבת, 17 באוקטובר 2020

הפחדים העמוקים של הדמויות

 


הדבר הראשון שאני עושה כשאני ניגש לבנות דמות, זה לנסות להבין מהו הפחד העמוק ביותר שלה. זה לא עניין של מה בכך, משום שכדי להגיע לשורשי הפחד, נדרש ממני להקשיב לקול הפנימי של הדמות, שבשלב זה הוא איננו קיים.

גם הסיפור איננו קיים – ישנם רק קווים כלליים של רעיון, מסגרת של סיפור, קונפליקט לא פתור. לפעמים אני כבר יודע את הסוף, ואז יותר קל, כי התמה חבויה בו - שזה אומר שהקונפליקט המרכזי כבר פתור. במקרה כזה, אני יודע פחות או יותר מאיזה חומר קורצה הדמות – אם היא טיפוס מרצה, או כוחני, או אידיאליסט.

כך או כך, עלי להכיר את הדמות טוב יותר. זה אומר שעלי לברוא את עולמה ו'לבלות' איתה תקופה - להתבונן בה ובסביבתה הקרובה, לחקור ולנתח את ההתנהגות שלה, ובין היתר גם ללקט רמזים מתוך טקסטים שהיא כתבה.

נקודת המוצא שלי היא שבסיס ההתנהגות של כל אדם מושפע מביטחונו העצמי, ועל כן, לאחר שמצאתי מהו הפחד העמוק של הדמות, אני עוסק בלברר כיצד אותו פחד משפיע הן על הביטחון העצמי של הדמות, והן על הרצון (הלא מודע) שלה להימנע מהתמודדות עם אותו פחד.

קיומו של הרצון הלא מודע אינו סותר הימנעויות שהנן במודע – בין אם בהכחשה או בהדחקה של עובדות אודותינו, ובין אם בהימנעות מפעולה בשל פחדים שאנו מודעים להם - כמו פחד מפני פיטורים, פחד מפני סירוב רומנטי, פחד להתגרש, או פחד להביע דעה מקורית (מבטא פחד מדחייה חברתית).

פחד לעולם נוכח – כולנו נשאי פחדים, אך אין זה בהכרח אומר שהפחד מנהל אותנו בכל פעולה. השפעתו עלינו נבחנת בעוצמות שונות, והיא משתנה מאדם לאדם, אבל הוא תמיד שם, הפחד, אורב למחשבות. לעתים הוא הופך את התודעה שלנו למחסן של אמונות פנימיות שגויות.

כשהפחד שולט בנו, הוא משפיע עמוקות על מידת הביטחון העצמי שלנו, וכתוצאה מכך הוא משפיע על הבחירות שלנו: הרצון להימנע מכתיב את ההתנהגות שלנו ואת ההרגלים שלנו, על מנת לאפשר לעצמנו חיים שתכליתם הימנעות מכאב.

*

לתחושתי, אנחנו לא מעריכים מספיק את התת מודע שלנו. אנחנו מתייחסים אל מה שעל פני השטח כאל מצב טבעי. כאילו שהחיים אינם אוסף של מניעים נסתרים, חרדות ופחדים. ככותבים אנחנו צריכים להעמיק את ההתבוננות, לאתגר את הפרספקטיבה. השאלה החשובה ביותר שעלינו לשאול בכל זמן נתון היא השאלה הפילוסופית האלמנטרית ביותר: למה דברים נראים כמו שהם? או: למה זה ככה? במילים אחרות: מדוע אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים? שאלה זו מובילה באופן טבעי לשאלה: מדוע אנחנו מתנהגים כפי שאנו מתנהגים? מדוע אני מתנהג כפי שאני מתנהג? בין אם אנחנו סופרות או סופרים ובין אם אנחנו תסריטאיות או תסריטאים, אין דרך להימנע מלשאול את השאלה הזו ולעשות ככל שביכולתנו על מנת לענות עליה במלוא הכנות. על אף שההתמודדות עם העיסוק בהכרה פנימית היא סובייקטיבית, היכולת שלנו להכיר את עצמנו משמשת ככלי מקצועי בבואנו לברוא את הדמויות שלנו.

לא מזמן נחשפתי לדיון באחת הקבוצות בפייסבוק שעסק בשאלה "איך כותבים דמות שתגרום לקהל להתאהב בה?". אף שלעולם לא ניתן לזכות באהבה של כולם, אני חושב שזו שאלה נהדרת, והיא הניבה דיון מעניין, אם כי לא ממצה.

תהיתי מדוע מעולם לא חשבתי על השאלה הזו בהקשר של הדמויות שאני כותב. לאחר מכן ניסיתי לבחון האם קיים מכנה המשותף לכל הדמויות הראשיות בסיפורים ובתסריטים שלי, וגיליתי דבר מעניין: מעבר לעובדה שלא קל להתאהב בהן, ושהן רחוקות מלהיות מושלמות (חלקן ממש מעצבנות), הן כולן אידאליסטיות בטבען – גם אם יש להן דרכים מוזרות לבטא או להביע זאת, גם אם הן מתות בסוף, וגם אם הן מגשימות באופן חלקי את הכמיהה לאידאליזם. כולן, אגב, התגברו על הפחד העמוק ביותר שלהן. בהקשר לאותו דיון, אני חושב ששאלת ההמשך הייתה צריכה להיות: "האם אנחנו מבקשים עתיד טוב לדמויות שלנו?". אם התשובה חיובית, יש סיכוי טוב שגם הצופים יבקשו זאת עבורן.


יום ראשון, 27 בספטמבר 2020

סיפור יפה על פרידה


 

"חשוב להיפרד", היא אמרה ונשמה עמוקות, ואז הוסיפה "כמו שצריך".

"בשביל זה צריך להיפגש?", שאל לאחר התמהמהות של כמה רגעים, "לעשות את זה עוד יותר כואב? ועוד לנסוע בשביל זה עד לחיפה? למה?"

שרון לקחה עוד נשימה ועוד כמה רגעים של מחשבה. "יש אנשים שלא יודעים להיפרד. ובסוף זה מה שהורג אותם".

"חח...אני לא מכיר אנשים שמתו בגלל איך שהם נפרדו"

"אתה לא מכיר מספיק אנשים"

"לא יודע...אנ'לא חושב שזה הכרחי"

"יש לי סיפור יפה על פרידה", לחשה. "תבוא".

צפריר הניח את הטלפון הנייד והוציא מהמקפיא מארז ארטיקים, כדי לא להירדם עוד פעם בכביש החוף. זה קרה לו כמה פעמים במרוצת השנה החולפת – "השנה שלי עם שרון", כפי שהיה נוהג לומר לעצמו, במן התרפקות שהגשימה את עצמה.

השנה שלו עם שרון, אף שתוקפה פג אמש, הייתה בעיניו השנה הטובה בחייו. טובה וסוערת, ושמחה לפחות כמו קרנבל פירות הדבש ששרון והוא השתתפו בו במסגרת חופשה חצי ספונטנית (כי הוא שכח) ב-צ'אנג מיי. שנה של התמכרות לניחוח גוף, ללחישות, למגע שיער, למגע החיבור, למקלחת משותפת, לטיולים אינסופיים בוואדי ניסנאס, לשיחות אל תוך הלילה, לשיחות עד אור הבוקר, להירדמות תחתיה כשהוא בפנים, לקולה המרגיע לאחר התעוררות מבוהלת ("חלמתי שלא שמתי שעון". "ופיטרו אותך שוב?". "לא". "יופי, זה הכי חשוב"), לבהייה בפניה היפות כשהן מיטלטלות מצד לצד כשהיא חולמת, לאכילה יחד מאותה צלוחית גרנולה. שרון – היא יכולה הייתה להיות בעת ובעונה אחת ילדה חולמנית, אינדיאנית זקנה עם חוכמת חיים של שבט שלם, מדענית חמורת סבר עם משובת נעורים, נערה שמחה ופראית שמגלה את העולם, והעולם – כמו מיליון שנה הוא חיכה לה.  

"איך אתה יודע? שאלת אותו?", עקצה את צפריר ברגע של רגשנות יתר מצדו.

"אני לא צריך לשאול אותו. אני מרגיש אותו. הוא כמוני - היה כבוי עד שבאת"

"העולם לא צריך אותי. מספיק לי שאתה, ואבא שלי, אולי גם חזי..."

"את נותנת יותר מדי קרדיט לחתול המעצבן הזה שלך. אמרתי לך, הוא רואה אותך בתור סובייקט, חזי הזה"

"קנאי אחד"

*

היא בת שלושים ואחת. מגיל שלוש היא זוכרת את כל החלומות אותם חלמה. לפעמים היא רושמת אותם על דף. גם כי היא מפחדת לשכוח, ובעיקר כי היא אוהבת להקריא.

"אני רוצה לחזור לחלום שחלמתי בשבוע שעבר. הוא נפסק באמצע, לצערי. אני רוצה לגלות אם השוטר עלה על נסיבות מותו של החייזר. אני סקרנית לדעת אם הזוג הצעיר, שהתנשק במעלית של הבניין שהפך לחללית, עדיין שם.

אני מניחה שכן, כי החייזר נרצח, מסתבר, בעת שהלך לקנות דלק בתחנה שמוכרת דלק חלליות ללא גלוטן. החייזר קנה כמות יפה של דלק, כזו שמספיקה לכמה הקפות סביב נפטון, אבל לא היה לו איך לשלם, כי מהמקום שממנו הוא בא יש רק עסקאות בארטר, ורק במקרים חריגים יש תלושי קניה בכתב לא מוכר. אז... המתדלק התעצבן ושלף אקדח – ואז התעוררתי".

צפריר עטה פרצוף מבולבל. "אז איך את יודעת שהחייזר מת? אולי המתדלק לא ירה בו בסוף?"

"יש המשך לא ויזואלי בכמה שניות האלה, שבין היקיצה מהחלום לבין נקודת הערות. בגלל זה אני גם יודעת שהיה שם שוטר"

"והזוג הזה בחלום, זה אני ואת?"

"אני לא בטוחה. בגלל זה אני רוצה להיכנס שוב לחלום הזה"

מרכז הכרמל, חיפה

"פה. במקום הזה", הצביעה שרון על תחנת אוטובוס שוממה ושטופת מי גשמים. כמו כל תחנת אוטובוס במדינה, גם התחנה הזו תוכננה בידי אנשי מקצוע שלא ישבו מימיהם בתחנת אוטובוס – לפחות לא בימי שרב או בימים גשומים.

"מה במקום הזה?" שאל צפריר ביובש.

"פה, במקום הזה, טלי ועידו נפגשו"

"בתוך התחנה?"

"לא. הייתה פה פעם מסעדה, אבל רגע, תן לי לספר.

"טלי ועדי הכירו כששניהם כבר היו נשואים. המפגש הראשון ביניהם היה כמו מכת ברק  - בעוצמת שיא מטלטלת, לא משהו שהכירו קודם. לא משהו שניתן להתנגד לו. אבל גם לא משהו שאתה מפרק משפחות בגללו. לא בתקופה ההיא, לפחות".

"מתי זה היה?"

"מזמן, כשהייתי קטנה"

צפריר גרף בידו את השלולית שעל ספסל התחנה, והתיישב. שרון התיישבה לידו.

"הם נדרו נדר להיפגש במסעדה שהייתה פה, אחת לשנה, לערב אחד, עד סוף ימי חייהם. זה מה שהחזיק אותם בחיים. כל השנה הם חיכו ליום האחד הזה. ואז שנה אחת המסעדה נהרסה, פתחו במקומה חנות בגדים ומשרד. שנתיים אחר כך הרסו את המבנה והרחיבו את הכביש, אז טלי ועידו נפגשו בשוליים של הכביש. היו ערב שלם בתוך האוטו".

"למה הם לא פשוט עברו מקום. חסרות מסעדות פה בחיפה?"

"אני לא יודעת לענות על זה. אני מתארת לעצמי שהייתה איזושהי חשיבות מיוחדת למקום. בכל אופן, שנה לאחר מכן פרצה מלחמה. הבעל של טלי אמר לה שזה מסוכן לנסוע לשם. שיורים לשם עשרות טילים ביום. אבל טלי לא הייתה מוכנה לשמוע, היא לא הייתה מוכנה להפר את הנדר. וגם עדי לא. והם נפגשו שוב, בשוליים של האוטוסטרדה העלובה הזאת, שהייתה נטושה למדי".

שרון רצתה לומר שלכמה רגעים עלה בידיהם להתנתק משגרת המלחמה, אלא שגרונה נחנק והיא נשכה את שפתיה חזק, ואז "נחתו כמה טילים, ואחר כך עוד טילים, והמכונית של עדי חטפה רקטה לתוך החלון הקדמי. טלי ועדי נהרגו במקום". 

"וזה היה פה"

"פה-פה. ממש פה"    

צפריר הביט בקרקע, כשבראשו דמיון הדף פיצוץ מהדהד. ההדף התפזר אל תוך שקט שנוצר. שרון התבוננה בו, והוא הישיר אליה מבט.

"סיפור ממש ממש עצוב"

"כן"

"אז מה המסר של הסיפור הזה?"

"זה לא ברור?"

"לא"

"המסר הוא שכשנפרדים אז נפרדים".

"סוף סגור"

"בדיוק. סוף סגור"

"ובשביל זה היית צריכה לשדל אותי לבוא לפה" 

"זה היה הכרחי"

"אה, כן? למה זה היה הכרחי?"

"כי לשמור על הפרידה זה לפעמים יותר קשה מאשר להיפרד".

"כמו דיאטה"

"לא, לא, אל...אתה לא חייב להוזיל את זה"              

"אז אה...איך שומרים בעצם...שלא..."

"חושבים על טלי ועדי, וככה גם מכבדים את זכרם"

"את הכרת אותם?"

"מה זה משנה?"

שרון הוציאה מהתיק נר נשמה וקופסת גפרורים והדליקה את הנר, והניחה במרכז המדרכה.

"לטלי ועדי"

צפריר חזר אחריה, והוסיף "אמן"

"אמן? מה הקשר?"

"מה זאת אומרת מה הקשר?

"ה-'אמן'. מה זה קשור?"

"אמן. זה מה שאומרים"

שרון הנידה מבטה מצד לצד, כמשתוממת.

"אתה לא הבנת כלום"

"מה?"

"לא משנה, אתה אידיוט. עזוב, נו. בי"

"רגע, חיבוק"

"לא צריך, בי".

שרון הסתובבה והתרחקה בצעדים מהירים. נר הנשמה כבה ברוח, וצפריר שלף מצית והדליק אותו שוב, ואחרי כמה רגעים לחש: "לטלי ועדי".

 

יום חמישי, 24 בספטמבר 2020

תפישות שגויות בקרב תסריטאים

 


התקופה הקרובה תספק לנו זמן נרחב למחשבה, על כן מצאתי לנכון לעמוד על חמש תפישות שגויות נפוצות בקרב תסריטאים (ייתכן ובהמשך אוסיף עוד). 

1. לגיבור יש רצון שמוביל אותו

הרצון של הגיבור לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא הצורך שלו. המסע הרגשי של הגיבור הוא מסע הישרדותי. גם אם לא מיד מבחינים בכך, ככה (לכל הפחות) ראוי להתייחס אליו. צריך לזכור: אנחנו לא רק רוצים לשתות מים. אנחנו צריכים לשתות מים, אחרת לא נשרוד.

רצון לא מודע, להבדיל, הוא רצון להימנע. הוא קיים בדמות והוא מלווה אותה מתחילת התסריט ועד לרגע השיא. הרצון הלא מודע הוא הפחד העמוק ביותר שלנו, שמקורו בביטחון עצמי נמוך. שני הפחדים העמוקים ביותר הם פחד מנטישה ופחד מאינטימיות, ואקדיש לכך בקרוב פוסט נפרד.

2. הדמות תתפתח יחד עם העלילה (או, אם לצטט את בלייק סניידר ז"ל, מחבר "להציל את החתול": "הדמויות צריכות להתפתח דרך המכות שהן חוטפות")

ממש לא. אנחנו לא יכולים לכתוב על דמות שאנחנו לא מכירים – מאותה סיבה שאנחנו לא יכולים לקלוע למטרה שאנחנו לא רואים. הדמות היא אדם עם אישיות מורכבת, שמנסה כל חייה להבין את עצמה ואת ההתנהגות שלה (הכרה עצמית), ולכן אנחנו חייבים להכיר את הדמות קודם על מנת לבנות אותה בצורה אמינה. 

אגב, מחסום כתיבה נובע ברוב המקרים מחוסר היכרות מספקת עם הדמות הראשית. אנחנו מגלים שלדמות אין תודעה, ובאופן טבעי מפקפקים בעצמנו וחווים תסכול מכך שהתנהגותה של הדמות עמומה או חסרת פשר ופעולותיה נדמות שרירותיות.

3. המטרה של הגיבור: להשיג.

לא. המטרה של הדמות היא לא להשיג משהו. לא את הבחור או את הבחורה, לא 'לנצח את הרעים', לא להוכיח משהו למישהו, לא להימנע מסבל, וגם לא 'לחזור הביתה בשלום'. ממש לא. מה שמניע את הדמות, במודע או בתת מודע, הוא לחוות אושר. כשהדמות תגיע לשלב הקונפליקט המרכזי, היא תפעל על פי מה שעשוי להקנות לה אושר, ולכן היא תבחר במה שהיא באמת צריכה. זה לא בהכרח יהיה האביר על הסוס הלבן.

יוצאים מן הכלל: מצבים בהם האושר נדמה כבלתי אפשרי (דמויות בעלות נטיות אובדניות), סרטי אקשן בהם הדמות במנוסה מתמדת בשל סכנת חיים, ודמויות אשר שבויות בלולאת צרכים בלתי מסופקים.

4. חובה ליצור הזדהות עם דמויות

לא. הצופים לא חייבים להזדהות עם הדמויות, מספיק שהן יעוררו בהם עניין. עדיף, כמובן, שהן יעוררו גם הזדהות וגם עניין, אבל הזדהות לבדה לא מספיקה. אגב, ליהוק נכון עשוי לפתור את סוגיית ההזדהות, באותה מידה שליהוק לא נכון עשוי לחבל בה - אם השחקן או השחקנית מעוררים אנטגוניזם, אף שורה בתסריט לא תעזור. זה עובד, כאמור, גם בכיוון ההפוך – שחקנים אהובים, או יפים מאוד, או בעלי קסם מיוחד, יכבשו את הקהל בקסמיהם בכל מקרה.

5. העבר הוא שקובע את ההווה – או במילים אחרות: "המיתוס של הסוד הגדול". 

המוטו של הפסיכואנליזה, ש'כשהדמות תגלה את טראומת הילדות המודחקת שלה, או אז היא תוכל לעבור שינוי', אינו מספק מבחינה קולנועית (או ספרותית). שינוי נוצר על ידי פעולה אקטיבית מתמשכת, ששיאה בהכרעה מוסרית גורלית (ע"ע קונפליקט מרכזי).


יום רביעי, 26 באוגוסט 2020

הדמות כמכשול: המכשולים הפנימיים שחוסמים את הדמות

 


כשמדובר בדרמה או בקומדיה איכותית, המכשולים שחוסמים את הדמות הראשית הם מכשולים פנימיים. קיימים שניים משמעותיים כאלה בכל סרט: המכשול הראשון הוא הרצון הלא מודע, והמכשול השני הוא הצורך הלא מודע. הרצון הלא מודע הוא רצון להימנע – רצון שבא לידי ביטוי בפעולות שעושה הדמות שמטרתן לצמצמם נזקים רגשיים לטווח הקרוב. לרוב, כוח חיצוני (אירוע מחולל) יביא את הדמות להכרה ברצון הלא מודע, ובכך יצומצם הפער בין הלא מודע למודע. שלב זה בסרט מהווה נקודת מפנה (פנימי, כאמור) חשובה. המודעות של הדמות למכשול מובילה להתמודדות עם מקור אותו מכשול, אך היא אינה מנטרלת אותו. המודעות מעוררת מניע פנימי שהולך ומתחזק, כשבמקביל מתעצם המאבק הפנימי.

הצורך הלא מודע, שהוא המכשול המשמעותי השני, מתגלה במעמד הקונפליקט המרכזי (הקיומי). הקונפליקט הוא למעשה מבחן האמת: כשהצורך הלא מודע - מה שהדמות באמת צריכה - הופך למודע (גילוי עצמי), מוכרע הקונפליקט. אף שמקור המכשול השני זהה למקור המכשול הראשון (הפחד העמוק ביותר, האחראי ל"עיוורון" של הדמות מפני האמת), הצורך הלא מודע לעולם סותר את הרצון הלא מודע. אפשר לומר זאת גם כך: פתרון הקונפליקט הוא ניצחון הצורך הלא מודע את הרצון הלא מודע. 

חשוב לומר: עלילת הסיפור לעולם נגזרת מהקונפליקט המרכזי. בסדרות טלוויזיה, הקונפליקט נפתר לרוב בתחילת הסיפור. בסרט קולנוע, הקונפליקט נפתר בשיאו. 


*התמונה מתוך הסרט האהוב "בלו ולנטיין"



יום שלישי, 18 באוגוסט 2020

אדם וחווה (שיחה עם טליה פינקל, במאית הסדרה "חוות החופש")

 


מדי פעם אני נזכר כמה כיף זה לפעמים לכתוב על יצירות של אחרים. טליה פינקל, במאית ומפיקה דוקומנטרית, שהיא גם חברה טובה וגם שותפה ליצירה (בימים אלה אנחנו עובדים יחד על סרט עלילתי באורך מלא), הפיקה וביימה עבור מחלקת הדיגיטל של תאגיד השידור הציבורי את "חוות החופש" – סדרת רשת תיעודית רגישה ומרתקת, שזוכה בימים אלה לנתוני צפייה מרשימים.

חוות החופש היא חווה טיפולית עבור בעלי החיים שניצלו מתעשיית המזון - לרוב בשל פגם פיזי שפלט אותם, למזלם, מפס הייצור. בה בעת, החווה משמשת כגן חיות חינוכי עבור ציבור המבקרים בה. כזה שבו בעלי החיים מסתובבים בחופשיות לצד המבקרים, ללא גדר החוצצת ביניהם.

הסדרה, בת ששת הפרקים, מעניקה הצצה אל מאחורי הקלעים של החווה – הצצה לנפשם של המטפלים ואל מערכות היחסים (ההדדיות במידה רבה), שנרקמו בינם לבין בעלי החיים, וזהו  בעיקר סוד קסמה.

טליה פינקל: "כמעט כל בעלי החיים הדיירים של החווה הם בעלי צרכים מיוחדים בשל  נכות או פגם, לכן הם לא היו רווחיים לתעשייה המנצלת. חיפשתי בכל פרק לחבר בין אדם שמתמודד עם אתגר מסוים - פיזי או נפשי, לבין בעל חיים. דרך סיפוריהם של בני האדם קל יותר לראות ולהסיק לגבי הסבל של אלו שאינם יכולים לדבר- בעלי החיים".

המטפלים בחווה חווים תקשורת נעימה, הדדית, בוטחת, עם בעלי החיים, כשלפתע מתפרצת לשגרה האידילית הזו במאית דוקומנטרית חמושה במצלמה, כשהיא חותרת להוציא מהם וידויים אישיים, חושפניים אפילו. איך ניגשת לנושא? איך בכלל בונים את יחסי האמון בין המתעד למתועד בסיטואציה כזו?

"שאלה טובה. אני מכירה את החווה עוד בטרם הוקמה ואני מרגישה בעצמי כחלק מהחווה. לפני שש שנים הכרתי את עדית רומנו ומיטל בן ארי, המייסדות של חוות החופש. התחברתי מעומק הלב למיזם. ליוויתי אותן עם מצלמה בחיפוש שטחים ובפגישות עד להקמת חוות החופש ב2016. מאז אני מתעדת את החווה מפעם לפעם, ומאוד נהנית לבקר בה. היא גן עדן עלי אדמות ויש בה אנרגייה טובה ומיוחדת.

כלומר, בזכות ההיכרות המוקדמת איתך, אנשי הצוות, ובכללם המטפלים, לא חשו מאוימים?

"החווה מאחדת הרבה אנשים שיש להם מטרה משותפת- להפוך את העולם למקום טוב יותר שחי בהרמוניה ובכבוד עם בעלי חיים. לכן כשבאה מישהי כמוני, שהיא לא מבחוץ, קל יותר לבטוח בה.

"בנוסף, אני אוהבת ממש כל אחד ואחת משש הדמויות שבסדרה ומחוברת אליהן רגשית, כמעט בכל אחד מהם יש אלמנט או אלמטים שמשותפים איתי והסיפור שלהם הוא גם קצת הסיפור שלי... אני חושבת שאפשר להרגיש את האהבה הזו מבעד למסך"

היו למשתתפים תנאים מוקדמים? היה להם וטו על התוצר הסופי?

"לא היו תנאים מוקדמים ולא היה וטו. אבל מיוזמתי הראיתי לרוב המשתתפים גרסה כמעט גמורה של ראף- קאט. הרגשתי שאני רוצה לחלוק איתם את התוצאה, ולאף אחד לא היו הערות או בקשות שמשהו יירד. מה שמפתיע אולי זה שבפרק של אורלי ורוני- זבח פסח, רפאל מוריס פעיל בית המקדש שעוסק בהקרבת קרבנות, גם הוא סמך עליי (למרות שאני באה מאג'נדה מנוגדת לשלו) שאראה את הצדדים באור הוגן ושאני לא אוציא אותו "מפלצת". כנראה שגם בזה די הצלחתי כי משפחת מוריס גם שיתפה את הפרק בגאווה ברשתות החברתיות שלהם".

הפתיחות של חלק מהמשתתפים הפתיעה אותך?

"הפתיחות לא הפתיעה אותי, אבל סיפורי החיים שהקשבתי להם, והקשיים שאנשים התמודדו איתם - הדרך שבה הם התמודדו עם הקשיים הללו השפיעה על מי שהם היום. אני חושבת שצריך כוח אדיר ואומץ כדי לצלול לעבר, לנקודות כואבות של התמודדויות קשות מהעבר, וזה בסיטואציה לא לגמרי אינטימית כי חוץ ממני נוכחים גם צלם ומקליט. יאמר לזכות הצלם יורם מילוא והמקליט אמיר בוברמן שהם היו מאוד רגישים לכל הסיטואציות והייתה חוויה מאוד טובה ומכילה עבור כולם". 

היו סיפורים שלא נכנסו בסוף לסדרה? כאלו שהנושא שלהם היה רגיש מדי בשביל שידור בערוץ ציבורי?

"אני לא חושבת שיש דבר כזה "נושא רגיש מידי". יש לא להתייחס לנושא ברגישות. היו עוד שני סיפורים שצולמו חלקית, אחד מהם הוא על גנן שמתנדב בחווה ועל אחד החמורים. הסיפור נפל בגלל שרציתי להביא לחווה את אימא שלו לצילומים, וזה לא התאפשר בגלל הקורונה. אם תהיה עונה נוספת אז זה כמובן פרק שיכנס. אגב, חמורים הם חיית משק - הם לא מתעשיית המזון, אבל אני לא ידעתי עד כמה הם מנוצלים לפני שהכרתי את החווה". 

האם באמת צפוי המשך לסדרה? יש חומרים לעוד עונה?

"יש בחווה 250 בעלי חיים, וגם כ-1,200 מתנדבים בשנה שמגיעים לנקות ולטפל בבעלי החיים, ועוד כאלפיים שמתנדבים בעבודות לא פיזיות. כך שבלי לחשוב יותר מידי אני יכולה כבר לתכנן ארבעה פרקים חדשים ועם חיפוש ותחקיר נוסף אני בטוחה שיהיה תמהיל נהדר ומגוון לעונה נוספת ואפילו שתיים. אז חומרים יש בשפע. מקווה שיהיה לזה גם תקציב, ושזה יבוא לידי ביטוי במיליוני צפיות". 

 


                                                אדם וחווה

 

נכון לכתיבת שורות אלו, הסדרה עברה את ה-1.3 מיליון צפיות. נתון מפתיע, בהתחשב בכך שהסדרה עוסקת בנושא שבמושגים טלוויזיוניים לא נחשב 'סקסי'. איך את מסבירה את ההצלחה הזו? לחילופין, האם ציפית לכמות כזו של צופים?

בהיותי טיפוס אופטימי (ויש שיאמרו מידי), בסינרגיה עם האמונה שלי בסדרה ובחשיבותה, ובהתחשב במדיום הדיגיטלי שמאפשר שיתוף בלחיצת כפתור וצפייה מכל מכשיר... אני חשבתי שיהיו הרבה יותר. ברמה של מיליונים.

האם לדעתך צפייה בסדרה עשויה לעורר בקרב אותם צופים שאינם צמחונים או טבעונים מהפך תודעתי שיוביל אותם לשינוי משמעותי בהרגלי החיים?

 "כמות התגובות הנרגשות והאהבה שהסדרה קיבלה ברשת בהחלט הזינו ומזינות את תחושת האופטימיות שלי לגבי היחס של הקהל הרחב לבעלי חיים. אני מאמינה שברוב בני האדם יש חמלה בילט-אין, ושרוב בני האדם רואים את עצמם כטובים וכמוסריים.

"אכילת בעלי חיים והפקת "מוצרי מזון" נלווים (מוצרי חלב/ביצים)  כתוצאה מניצול בעלי חיים, לצערי זו נורמה תרבותית חברתית רחבה. בחברות שונות בעולם הנורמות הן שונות: בסין, למשל, אוכלים בין היתר כלבים וקופים - דבר שלא יתקבל על הדעת אצלנו, ובהודו פרות הן חיות מחמד ונחשבות לקדושות, לעומת ישראל שכולאים אותן ברפתות מלוכלכות, משנעים אותן עם שוקרים חשמליים ובסוף אוכלים אותן. 

אני מקווה שהפוקוס של הסדרה על האישיויות הייחודיות והסיפורים האישיים של חיות המשק, ידגדג את שריר החמלה אצל כל אחד מהצופים. שזה לכל הפחות יגרום לצופה לחשוב על אורנה תרנגולת ההודו לפני שיקנה פסטרמה בסופר,  ועל יוסי ועמרי החזירים החמודים, בכל ארוחת בוקר עם בייקון. 

לאחר כחמישה סרטים תיעודיים החלטת ליצור סדרת רשת - האם יש הבדל בין העשייה התיעודית שאת רגילה אליה לבין פורמט של סדרה?

"בהחלט, יש הבדל משמעותי בהתכווננות לגבי איך לספר סיפור. בסדרת רשת, אנחנו מדברים על יצירה שהיא באורך של כתבה. אני לעולם ארצה לעשות סרט ולא כתבה, כי סרט הוא סיפור שבו הדמות עוברת משהו. כך שמשך הזמן הקצוב בהחלט היווה מכשלה מהבחינה הזו.

"בנוסף, הדיגיטל הוא ז'אנר בעל תודעת רייטינג מפותחת, כך שהנתון הזה, נוסף על משך הפורמט, כאילו דוחפים את היוצר למקום של פאנצ'ים ושל דברים מאוד ברורים ויחסית שטחיים. הרבה פעמים, תוך כדי העריכה והגרסאות השונות, העורך ואני הרגשנו שקשה לנו לקצר, כי אנחנו רוצים סיפור עם יותר עומק. למשל, בפרק על אורנה, שומרת הלילה – היא סיפרה שבצעירותה חלמה להיות נהגת אוטובוס, אבל אימא שלה התנגדה, תוך שהיא אומרת לה "את תהיי מורה בישראל". אורנה הוציאה רישיון על אטובוס ללא ידיעת ההורים, ואז עבדה כמה שנים כנהגת אוטובוס של "דן", שם פגשה את אהבת חייה - נהג אוטובוס אחר. אלא שבחברת האוטובוסים אסור היה שזוג יועסק יחד, ואורנה נאלצה לפרוש. היא ישבה בבית קצת מבואסת ובעלה קנה לה מחשב, בסופו של דבר היא הפכה למורה למחשבים. בעצם, היא הגשימה את השאיפה המוקדמת של אמא שלה כלפיה. עכשיו, בסרט של שמונה דקות אי אפשר לספר את כל הסיפור הזה, כך שמטבע הדברים נשארים רק ה'היי-לייטס'. בסרט תיעודי או פרק של חצי שעה בסדרה תיעודית סטנדרטית, הסיפור הזה כן היה נכנס".

יצאת מההפקה בתחושה אמביוולנטית?

"לא. אני מאוד שמחה שכאן דיגיטל בחרו לתמוך בסדרה הזו, למדתי מלא מהילה גברון ומדנה פרנק, שתיהן נושמות דיגיטל ובעלות הבנה מעמיקה במדיום.  אני חושבת שהצלחתי להעביר את המורכבות של הדמויות ואת הרוח של החווה גם בפרקים קצרים, ואני סומכת על קהל הצופים האיכותי והאינטליגנטי של התאגיד, שיידע ליהנות מהיצירה הזו וגם להעריך את העשייה שלה".


מי אני?

טליה פינקל, יוצרת רב תחומית ובמאית סרטים משנת 2000. יצרתי כמה סרטים תיעודיים לטלוויזיה שזכו להצלחה גדולה ולמספר פרסים, ביניהם: "התיקון" על הרבנית קוק (גדולת המחזירות בתשובה מטבריה), כוסות רוח לאבא- סרט מתח תיעודי, "טליה.דייט.קום" - סרט תיעודי קומי על דייטים באינטרנט, "מוחמד ואנה- האומץ להציל" - על רופא מוסלמי שהפך לחסיד אומות עולם בשואה. בנוסף לאלו כתבתי ספר שירה, ואני גם מאיירת ומצלמת סטילס ווידאו.

מבחינתי קולנוע הוא אומנות שמשלבת את כל האומניות, קולנוע מאתגר יותר, קשה יותר ולכן אני אוהבת אותו יותר.

בעבודה על חוות החופש זכיתי לעבוד עם קבוצת יוצרים נהדרת שנתנה את הנשמה: יורם מילוא, שהוא צלם בחסד, מוזיקה- רפי תורן, עריכה- עומר שדר, וגם אמיר בוברמן, המקליט. לכל אחד מהם  הייתה השפעה על הדינימקה בצילומים ועל התוצאה הסופית, ואני מודה להם על תרומתם היצירתית ועל האהבה.  

קרדיט צילום סטילס: יורם מילוא

לפרקים המלאים: הנה 

https://www.facebook.com/watch/kanipbc/2350299941939403/?sfnsn=mo&extid=66kGbdyFBXbYISc5

יום שבת, 25 ביולי 2020

הסרט שלי הופך למציאות, לצערי




לפני ארבע שנים יצרתי את הסרט הראשון שלי, סרט עלילתי קצר על אנשים שמחפשים קרבה בעולם שעבר אפוקליפסה תרבותית (בעיקר מוזיקלית). עולם שדומה שאבד בו הרגש. לא, לא דמיינתי מגפה, אבל ראיתי שחורות.
הרעיון הדיסטופי הזה, של עולם תרבות שנחרב על-ידי בני האדם, העסיק אותי תקופה ארוכה, ובשלב מסוים הוא בער בי מאוד. ראיתי לנגד עיניי חיים בצל החסך במוזיקה, בקולנוע, בתיאטרון, במחול, ולא כתרחיש של העתיד הרחוק. בהצהרת הכוונות של הסרט, כתבתי שבעיניי מוזיקה היא יותר מאשר מצרך תרבותי מתכלה- היא שוות ערך לרגש, כזה אשר עלול להפוך, ביום מן הימים, לבלתי מושג.  

עלילת הסרט מתרחשת בעתיד הלא רחוק, שבו שחקנים ומוזיקאים הפכו חסרי כל. בעוד שברי המזל שביניהם מופיעים במחזות זמר ממוסחרים בתאטרון "הבימה", רוב המוזיקאים חיים בדוחק. חלק מהם מתפרנס משירה ונגינה עבור לקוחות מזדמנים, חלקם קבועים, ברחובות בשולי העיר או בדירות מתפוררות. מבצעים שירים על-פי בקשה, תמורת כסף. כן, קצת כמו זנות.
שם הסרט הוא "ליל ירח בהיר" – כשם הלילה שבו עובר הגיבור מסע, שבסופו הוא מגלה שכבר מזמן איבד את היכולת להרגיש; הוא מנסה להבין מה הוביל למותה הטראגי של בת הזוג שלו, והוא עומד לגלות שהוא בכלל לא הכיר אותה.


יצירת אמנות היא יצירה שפועלת על הרגש של הקהל. אם בשירים אין רגש, האוזן מסתגלת לריקות. אם בסרט קולנוע אין ניסיון לגעת, הקהל יתנחם בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה. אם אין מופעים והופעות, בטווח הרחוק הוא יסתדר בלי תרבות.
אפשר לחיות בלי תרבות, כפי שאפשר לחיות ללא רומנטיקה, ללא עיסוק בפצעי הנפש, ללא כמיהה ליופי אמנותי. אפשר להעביר חיים שלמים בתחליפים. אבל המחיר הוא קהות רגשית, תחושת זרות, אבדן זהות. המחיר הזה הוא גם הבסיס להתפוררות חברתית, שהרי תרבות היא תלכיד חברתי ראשון במעלה. מעבר לעושר רוחני ואמנותי, תרבות יוצרת שייכות. חיבור. היא מתעדת קווי מתאר של מקום וזמן, והתרחשות, ויוצקת אופי. בראשית שנותיה של המדינה ולמשך עשרות שנים אחר כך, היה רצון ליצור תרבות ישראלית. בבסיס היצירה, מעבר לרגש מובע, עמדה אידאולוגיה תרבותית-חברתית. לתרבות הזו היה כוח תודעתי, הייתה לה השפעה על היחיד ועל הסביבה, ועד שלב מסוים גם הייתה לכך התמשכות. זה לא היה כזה מזמן. אני זוכר מה עיצב את הזהות שלי ושל רבים מחבריי, ואני מודע לכך שחלק נכבד מהבחירות שלי כיום מקורן ברגש נוסטלגי.

אנחנו חייבים תרבות. כלכלת הרוח ניצבת אחרונה בשרשרת המזון של הממשלה, ולא מהיום. גם לא מפברואר האחרון. אם לא ניצור תרבות, לא תהיה תרבות, ואנחנו נאבד את הרגש אחד כלפי השני וכלפי המקום. כי מדינה ללא תרבות היא בסך הכל מתקן. כאמנים, אנחנו מחויבים לתרבות. עדיף שלא נחכה לכסף, לתקציבים, למקדמות, לפתיחת אולמות, להגשות, לשגרה שהיא נחלת העבר - זוהי ציפייה מוטעית ואנחנו נהיה אומללים.
אנחנו צריכים לחשוב לטווח הארוך - להכין תוכנית חומש לתרבות, ליזום ולקיים צוותי חשיבה, סיעורי מוחות על איך לברוא 'יש מאין', וגם על מאבקים ועמידה על עקרונות. אבל כרגע אנחנו בעיקר מוכרחים ליצור.

יום שלישי, 12 במאי 2020

להפיח חיים בדמות (20 שאלות שיסייעו לכם להכיר טוב יותר את הדמויות שלכם)



בעיניי זהו אחד השלבים הכי מהנים בתהליך הכתיבה - השלב שבו הדמות הופכת מבבואה בעלת שם וגיל לבת אנוש אמינה, מוחשית, אמיתית, ולא פחות מכך – לאישיות מורכבת.
לפני שנתחיל, שלוש הערות:
א. אמרתי מהנה, אבל לא אמרתי קל. מילוי התשובות דורש הרבה כנות וגם השקעה יפה של זמן.
ב. אל תמהרו להגיד "אבל אני מכיר/ה את הדמויות, מכיר את האופי שלהן, למה צריך לבזבז זמן ולהתעכב על זה עכשיו", כי כשתעברו על השאלות אחת-אחת, תבינו בעצמכם שאמירה זו היא נחפזת.
ג. מילוי השאלות אינו אומר שסיימתם לפתח את הדמות. זהו למעשה הבסיס, שמפיח בדמות חיים. על מנת להמשיך לפתח ולהכיר את הדמות באמת, צריך לבחון אותה בין היתר בשדות הסביבתיים, החברתיים, והמשפחתיים.

1. רקע ביוגרפי של הדמות
פרטים טכניים בעיקר, אבל לא רק. כדאי לשבץ חוויות משמעותיות שהדמות עברה במהלך החיים

2. פגם אישיותי בולט של הדמות
ובנוסף, גם פגם אותו הדמות מזהה. חישבו איזו תכונת אופי שלה היא הייתה רוצה לשנות?

3. מהו המניע הפנימי של הדמות?
מה המוטיבציה שלה. אפילו: איזו סיבה יש לה לקום בבוקר? מה גורם לה לסיפוק הרב ביותר?

4. מהו הפחד הכי גדול שלה?
ואיך היא מתמודדת איתו? אפשר ורצוי לרשום עוד פחדים. תמיד יש יותר מפחד אחד.

5. איזה סוג הומור יש לה?
במידה ויש לה. ואם אין, איך אפשר להסביר את זה? ומה מצחיק אותה?
אני בדעה שדמות בעלת חוש הומור היא דמות מעניינת יותר מדמות שהיא חסרת חוש הומור.

6. מה מוזר בהתנהגות שלה?
אם אין, זה גם בסדר. אבל לא סביר שאין.

7. איזו סיבה גורמת לדמות להיות גאה בעצמה?
אפשר כמובן יותר מסיבה אחת

8. מהי התשוקה הגדולה ביותר של הדמות?

9. מה עלול לגרום לה להרגיש שהיא כישלון?
ואיך היא מול עצמה באופן כללי? התחושה שהיא כישלון היא תחושה רווחת בקרב הדמות?

10. איך הדמות מגדירה את הזהות שלה?
הזהות לא חייבת להיות מעוצבת בהכרח, אבל הגדרות - לכל אחד יש הגדרות על עצמו.

11. איזה ביטוי מילולי ולא מילולי מייחד אותה, ובאיזה סלנג היא משתמשת?
אחד האפיונים החשובים של דמות הוא טון הדיבור וסגנון הדיבור, ושפת הגוף. שימוש בסלנג עוזר לבדל דמות אחת מאחרת, והוא מקל על כתיבת הדיאלוגים

12. באיזו גישה היא נוקטת על מנת לפתור בעיות?

13. מה לדעת הדמות הוא הפספוס הכי גדול שלה?

14. מיהו, לדעתה של הדמות, הבנאדם שהכי אוהב אותה?

15. מיהו, לדעתה של הדמות, הבנאדם שהכי צריך אותה?

16. עם איזה אנשים קל לדמות ליצור כימיה?
עם איזה סוג של אנשים היא לא תצליח ליצור כימיה?

17. מהי תפיסת העולם שלה?
מבחינה חברתית, פוליטית, מוסרית, קיומית.

18. באילו סיטואציות חברתיות הדמות מוצאת את עצמה לא נאמנה לעצמה?
איפה ומתי היא מזייפת? באיזה אופן היא מרצה אחרים? את מי היא מנסה לחקות?

19. איך היא מתמודדת עם ביקורת?

20. מה מהווה נחמה עבורה?
לא, אל תכתבו רק "אוכל". תתאמצו קצת יותר

בהצלחה!


תמונה: מתוך הסרט הקצר "ליל ירח בהיר" (2016). צילם: מאור קורן