הבחירות היום הן לא ימין או שמאל – אלא בין פנטזיה משיחית לבין מציאות

 

מנהיגי הימין הקיצוני משלים את הציבור כשהם אומרים שלא תקום מדינה פלשתינית – בעוד שבפועל ישות כזו כבר קיימת.

אבל גם מנהיגי שאר המפלגות לא אומרים את מה שהוא ברור כשמש – בכלל, בשיח הישראלי נוהגים לדבר על הקמת מדינה פלסטינית כאילו מדובר באירוע עתידי שייתכן שיתרחש וייתכן שלא, בעוד שבפועל הישות הזו כבר קיימת בחלקה הגדול.

זה שיח שנצטרך לנהל גם אחרי הבחירות, כי רוב הציבור מצוי בעיוורון מול המציאות. גם אחרי הבחירות נשמע ממנהיגי הימין הקיצוני אמירות כמו "לא תקום מדינה פלסטינית", שמשמשת כבר שנים כסיסמה פוליטית שנועדה למכור אשליה נוחה. כאילו שאפשר להעלים 5 מיליון פלסטינים. כאילו שאפשר לבטל את הזיקה הלאומית, הזהות, המוסדות, המנגנונים וההכרה הבינלאומית העמוקה שכבר קיימים בשטח.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מדינה פלסטינית?

נכון שהישות הפלסטינית מנותקת מהמאפיין המרכזי של מדינה מודרנית, שהוא עצמאות וריבונות מלאה. אבל הישות הזו קיימת בשטח, כי יש לה את כל המנגנונים הפוליטיים, הדיפלומטיים והחברתיים.

מנהיגי הימין הקיצוני (בן גביר, סמוטריץ') וכמובן נתניהו, מוכרים לציבור תפיסה שלפיה אפשר להמשיך לנהל את המצב לנצח - ללא מחיר וללא תוצאות.

הם מתעלמים מכך שרוב מדינות העולם לא יאפשרו זאת. ושכל ניסיון לממש אשליות כאלו יוביל למצור בינלאומי, סנקציות משתקות, ניתוק הברית האסטרטגית והחימוש מארה"ב, ואפילו ביטול הסכמי שלום קיימים (כמו עם מצרים וירדן).

האמונה בטרנספר או בהגירה מרצון של מיליוני בני אדם היא פנטזיה משיחית. זו לא אסטרטגיה ביטחונית או מדינית - זו התחמקות מוחלטת מהמציאות.

השורה התחתונה בקלפי

לפני ששמים את הפתק בקלפי, כדאי שנשאל את עצמנו: האם אנחנו בוחרים בהנהגה שרואה את המציאות ושומרת על הקיום השברירי שלנו -  או בהנהגה שלוקחת אותנו להימור משיחי מסוכן?

הצביעו ליכוד, למען עתיד ילדינו

 

ישראל 2026: מי שמתאבל על יקיריו הוא אויב

 

כשזיכרון הופך לאיום פוליטי, השלטון מפתח מנגנון הגנה.

ההבנה בלשכת נתניהו שיותר מדי ישראלים עדיין זוכרים וכואבים את הטבח, את ההפקרה ואת מחיר הדמים של ה-7 באוקטובר - היא כנראה זו שהולידה את הקמפיין הנוכחי: קמפיין הדה-הומניזציה של הנרצחים ובני משפחותיהם. כי כשאי אפשר למחוק את הזיכרון, הדרך היחידה להילחם בו היא לשחוק את הלגיטימציה של ההנצחה.

מכאן נולד שטף השנאה כלפי אזרחים שאיבדו את היקר להם מכל, שחוו את הנורא מכל, שעולמם נחרב.

זה לא קורה במקרה, זו טקטיקה מחושבת: להפוך את אבל המשפחות לפוליטי, את הזעקה קורעת הלב שלהן לעלילת דם מרושעת נגד ראש הממשלה נתניהו, ואת היקירים שלהן שנרצחו – למכשול בדרך לבחירות.

כשערוץ התעמולה השלטוני משתלח בשורדי שבי החמאס ובמשפחות האבלות, כשקובעים שהם צריכים להתנצל בפני ראש הממשלה, וכשעושים הפנינג על האדמה הספוגה בכאב של אתר הנובה, המסר שמועבר הוא אחד: הזיכרון שלכם מפריע לנו, ולכן אנחנו ננטרל אותו.

כשמשטר משדר את המסר שמי שמתאבל על יקיריו הוא אויב, והזיכרון של הנרצחים הוא סכנה –  הוא מוכיח שאין לו יותר גבולות מוסריים. שהוא איבד צלם אנוש. כל מי שמשתף פעולה עם הקמפיין הדוחה הזה, הוא שותף מלא לפשע.

שיר למנהיג דגול

 

הלגיטימציה לשפוט מבלי לדעת

 

במאי הקולנוע הישראלי שמי זרחין כתב פעם ש"ספר יוצא לאור. סרט יוצא לחושך". בהקשר יציאתו של הסרט הדוקומנטרי "נז"א" ("נזק אגבי"), החושך הוא אחר - חושך שפורץ את גבולות אולם הקולנוע, ואת גבולות החוץ. זהו חושך אפל, חושך פנימי קולקטיבי.

הסערה שנוצרה סביב הסרט, עד כדי כך שפוליטיקאים דנו בשלילת אזרחותם של צמד הבמאים יובל אברהם ורחל שור, ותומכי ממשלה הגיעו לפתח בית משפחותיהם, מציגה תמונה מדאיגה.

אף שהסרט טרם הופץ, ומתי מעט צפו בו מתחילתו ועד סופו, ציבור רחב בישראל גיבש דעה נחרצת לגביו. על סמך הדעה שגיבש הציבור על סרט שבו לא צפה, הואשמו יוצרי הסרט בבגידה וביצירת עלילת דם.

ההיגיון הפשוט, הבריא, לפיו לא ניתן לקיים דיון ענייני בהקשר של סרט מבלי לצפות בו – אינו רלוונטי, מסתבר, בנקודת הזמן הזו של חיינו.

את מקומו של השכל הישר תפס דף המסרים השלטוני, שקבע שהצורך לראות את הסרט התבטל, ושמי שיוצר סרט שמבקר את הצבא בחו"ל בתקופה כזו מתויג אוטומטית כבוגד, כמי שמייצר עלילת דם. הסערה הציבורית המתמשכת מייצגת הטמעה של העיוות הזה. המציאות הרגשית החליפה את המציאות האובייקטיבית.

באווירה הזו שנוצרה, לשפוט סרט בלי לראות אותו הופך ללגיטימי כי השיפוט אינו על הטיעונים האמנותיים, אלא על עצם "חציית הקווים".

שר התרבות מיקי זוהר, שכהרגלו הזדרז לגבש דעה על סרט מבלי שצפה בו, איים בשלילת אזרחותם של הבמאים, ובכך העביר מסר ברור: אסור לעיתונאים לשרת את הציבור, אסור להם לחקור, מותר רק להדהד את הנרטיב של השלטון.

מי שחורג מכך ומנסה להציג מציאות מורכבת או כואבת, לא רק יוקע כמי שמחליש את המרקם השבטי - הוא עלול לאבד את האזרחות שלו. לא פלא שהזעם הסלים והפך לאלים – וכעת בני משפחותיהם של הבמאים מצויים תחת איום פיזי.

כשחברה מגיעה למצב שבו העובדות לא מעניינות, אלא רק התיאוריות, היא מוותרת על החשיבה הרציונלית, הבוגרת. המרחב הציבורי הופך לזירת קרב שבה השאלה היא לא מה נכון או לא נכון, אלא מי איתנו ומי נגדנו.

ברגע שחברה נותנת אישור מוסרי לומר "לא ראיתי ואני לא צריך לראות כדי לקבוע שזו בגידה", היא מכשירה את הקרקע לפשיזם.

 

*

משטרים פשיסטים מעולם לא חרטו על דגלם היצמדות לעובדות היבשות או חתירה אובייקטיבית לאמת. להפך: אלו השקיעו במיתוסים, ברגש קולקטיבי ובנאמנות שבטית מוחלטת.

מדינת ישראל עדיין לא שם, אך השנים האחרונות, בעיקר מאז ה-7 באוקטובר, הופכות את הדרך למחוז חפצה של הממשלה לקלה יותר.

השפה הרגשית שהנחיל נתניהו לחברה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים – שפת פילוג, שנאה ושיסוי, השתרשה ביתר שאת עם הקמתו של ערוץ התעמולה השלטוני – ערוץ 14. השימוש התדיר בכינויי גנאי, לעג, שקרים, החלוקה ל"טובים" ו"רעים", מבית מדרשו של בנימין נתניהו, הוטמעו היטב בערוץ.

אתם מכירים את זה: "אנחנו" (הציונים, הפטריוטים) מול "הם" (הבוגדים, הקפלניסטים) וה"למה רק להם מותר?" המפורסם. רמת שיח של גן ילדים.

המגישים המתלהמים והפרשנים האימפולסיביים באולפן מעודדים את הצופים להתנהג כמותם – לאמץ סגנון דומה, סגנון שמזכיר מריבות בחצר בית הספר.

כשזה פוגש חברה חבולה ומשוסעת, זה עובד. החרדה, העומס הרגשי, תחושת חוסר הוודאות המעיקה, מעוררות את מנגנון ההגנה שבו אדם חוזר לדפוסי התנהגות שאופייניים לשלבי התפתחות מוקדמים יותר (כמו גיל ההתבגרות או הילדות).

כך בדיוק נוצר דפוס שבו אנשים בוגרים מעבדים את העולם דרך מנגנונים ילדותיים.

ההתיילדות שאנחנו, כחברה, חווים, היא תוצר לוואי של תעמולה, ואפשר, בצדק גמור, להאשים בכך את ערוץ 14, שמאיץ ומנצל את הרגרסיה הנפשית-התנהגותית הזו באפקטיביות די מרשימה. אבל בסופו של דבר, הבחירה לאמץ דפוסים ילדותיים ולנטוש חשיבה בוגרת היא בראש ובראשונה שלנו, כיחידים וכציבור.

*

"חופש הביזוי" הוא שמו של שיר שפרסם המשורר נעם חורב, בתגובה לסרט הנ"ל. שיר שעושה רצח אופי לבמאים של סרט שהוא לא ראה. מי כמוהו לזהות סנטימנט אקטואלי ולמהר למקסם. אמנות מגויסת היא לא דבר חדש, אבל הסתה ואלימות מילולית במסווה של אמנות, ועוד כנגד חופש הביטוי של אמנים אחרים, היא הרבה יותר מהתייפייפות מלוקקת או חנפנות מסחרית – לא רק שהיא חותרת תחת המהות של יצירת אמנות, היא חותרת תחת הסדר החברתי הקיים.

השיר של חורב נשען על הצורך החברתי בשייכות ובפידבקים חברתיים, ועל הרטוריקה הביביסטית שמבחינה בין "אנחנו" (הפגועים, המוסריים) מול "הם" (הבמאים השמאלנים שמכרו אותנו בחו"ל). המבנה הזה פונה לילד או למתבגר שבנו: הוא חוסך מאיתנו את המאמץ המנטלי להסתכל על המציאות כפי שהיא.

אמנות טובה משמשת כלי לחקירת האמת הפנימית והחיצונית באמצעות שאלות קשות. פשיזם תרבותי עושה בדיוק את ההפך: הוא לוקח את הסיפור ומגייס אותו לטובת עיוות האמת, או הדחקת האמת. אם חושבים על זה, חורב ונתניהו נוקטים באותה טקטיקה, ואולי מכאן הפופולריות של שניהם. שכן, הרבה יותר קל להניע וללכד קבוצה שפועלת מתוך מנגנונים רגשיים מוקדמים, מאשר להשפיע על ציבור שחושב בצורה ביקורתית, מורכבת ובוגרת.

אם יידרש לכך, חורב יוכל לומר להגנתו שנפשו הרגישה לא יכלה לאמת הלכאורית, ושכמו רבים מהישראלים, גם הוא הושפע מהתפישה החדשה, לפיה אפשר לשפוט סרט גם בלי לצפות בו. כי בסוף, בתוך עמו הוא חי, וגם הוא, כמו רבים אחרים שעלו בהם דחפים פרימיטיביים של פחד ותוקפנות, חיפש אחר דמות אב סמכותית ומגוננת – כזו שלא ידעה, שלא העירו אותה לפני 6:29, שלא משכו בדש מעילה.

מעבר לסף התודעה

 

אנחנו מדהימים בלהדחיק. כי באמת, איך חברה שעברה את ה-7 באוקטובר מסוגלת להמשיך הלאה כמעט כרגיל? אני סבור שהתשובה טמונה במה שמתרחש מעבר לסף התודעה. שכדי לשרוד את היומיום, הציבור הישראלי מפעיל מנגנון הדחקה יוצא דופן. אנחנו צורכים זבל טלוויזיוני, הולכים למסעדות, קונים מוצרים שלא צריך, ומאלחשים את עצמנו ש"יהיה בסדר" - אולי כי המשמעות האמיתית של מה שקרה (והמשמעות הנגזרת והמובלעת: האחריות של ההנהגה לאסון הבא) היא כואבת מדי. מאיימת מדי. לכן אנחנו דוחקים אותה אל מתחת לרדאר של החשיבה המודעת.

במילים אחרות: אנחנו מצמצמים את המודעות שלנו מתוך בחירה אקטיבית. חותרים ל'לא מודע קולקטיבי' ומתאדשים למציאות. ההדחקה הזו היא עיוורון עצמי מדבק, והיא מסוכנת - כיוון שזו לא אדישות ניטרלית. זו הסכמה שבשתיקה להפקרות הבאה.

מודעות, משמעה ערות מחשבתית ונפשית. אדם בעל מודעות הוא אדם חושב. הוא ער לעובדה שהרגשות שלו הם חלק חיוני מיכולת החשיבה שלו. הוא לא מתעלם מהרגשות השליליים שלו ולא מערפל את המחשבה שלו בניסיון להימלט מכאב. הוא מחפש את האמת. הוא ער לפעולות שלו, למניעים שלהן ולהשלכות שלהן.

לפני הבחירות, חובה עלינו להתעורר מהאילחוש התודעתי הזה, ולראות את המציאות בעיניים פקוחות.

זהירות מזחיחות

 

*כרגע נתניהו מוביל בענק: רק שתי מפלגות ("הדמוקרטים", "ישראל ביתנו") הצהירו שלא יישבו איתו בממשלה.

*מיתוס הגושים התרסק: אין "גוש איזנקוט מול גוש נתניהו". יש רק שתי מפלגות שלא יישבו עם נתניהו, ויש את שאר המפלגות, שהשאירו לנתניהו דלת פתוחה.

*האדישות היא הפקרה: אזרחים שלא מתכוונים להצביע, ומעדיפים להישאר בבית ביום הבחירות, או לבלות בקניון, או בים, מפקירים את החוב המוסרי שלנו לאלפי ההרוגים והנרצחים בטבח ה-7 באוקטובר.

*אחריות ישירה: אזרחים שמתכוונים להצביע לחברי הממשלה הנוכחית, כנראה לא שבעו מה-7 באוקטובר. הם למעשה מזמינים את טבח ה-7 באוקטובר הבא.

*השורה התחתונה: פחות מחודשיים לבחירות, ועושה רושם שהחברה הישראלית מוכנה לשלם את מחיר מותם של החיילים והאזרחים גם בשנים הבאות.