ישראל 2026: מי שמתאבל על יקיריו הוא אויב

 

כשזיכרון הופך לאיום פוליטי, השלטון מפתח מנגנון הגנה.

ההבנה בלשכת נתניהו שיותר מדי ישראלים עדיין זוכרים וכואבים את הטבח, את ההפקרה ואת מחיר הדמים של ה-7 באוקטובר - היא כנראה זו שהולידה את הקמפיין הנוכחי: קמפיין הדה-הומניזציה של הנרצחים ובני משפחותיהם. כי כשאי אפשר למחוק את הזיכרון, הדרך היחידה להילחם בו היא לשחוק את הלגיטימציה של ההנצחה.

מכאן נולד שטף השנאה כלפי אזרחים שאיבדו את היקר להם מכל, שחוו את הנורא מכל, שעולם נחרב.

זה לא קורה במקרה, זו טקטיקה מחושבת: להפוך את אבל המשפחות לפוליטי, את הזעקה קורעת הלב שלהן לעלילת דם מרושעת נגד ראש הממשלה נתניהו, ואת היקירים שלהן שנרצחו – למכשול בדרך לבחירות.

כשערוץ התעמולה השלטוני משתלח בשורדי שבי החמאס ובמשפחות האבלות, כשקובעים שהם צריכים להתנצל בפני ראש הממשלה, וכשעושים הפנינג על האדמה הספוגה בכאב של אתר הנובה, המסר שמועבר הוא אחד: הזיכרון שלכם מפריע לנו, ולכן אנחנו ננטרל אותו.

כשמשטר משדר את המסר שמי שמתאבל על יקיריו הוא אויב, והזיכרון של הנרצחים הוא סכנה –  הוא מוכיח שאין לו יותר גבולות מוסריים. שהוא איבד צלם אנוש. כל מי שמשתף פעולה עם הקמפיין הדוחה הזה, הוא שותף מלא לפשע.

שיר למנהיג דגול

 

הלגיטימציה לשפוט מבלי לדעת

 

במאי הקולנוע הישראלי שמי זרחין כתב פעם ש"ספר יוצא לאור. סרט יוצא לחושך". בהקשר יציאתו של הסרט הדוקומנטרי "נז"א" ("נזק אגבי"), החושך הוא אחר - חושך שפורץ את גבולות אולם הקולנוע, ואת גבולות החוץ. זהו חושך אפל, חושך פנימי קולקטיבי.

הסערה שנוצרה סביב הסרט, עד כדי כך שפוליטיקאים דנו בשלילת אזרחותם של צמד הבמאים יובל אברהם ורחל שור, ותומכי ממשלה הגיעו לפתח בית משפחותיהם, מציגה תמונה מדאיגה.

אף שהסרט טרם הופץ, ומתי מעט צפו בו מתחילתו ועד סופו, ציבור רחב בישראל גיבש דעה נחרצת לגביו. על סמך הדעה שגיבש הציבור על סרט שבו לא צפה, הואשמו יוצרי הסרט בבגידה וביצירת עלילת דם.

ההיגיון הפשוט, הבריא, לפיו לא ניתן לקיים דיון ענייני בהקשר של סרט מבלי לצפות בו – אינו רלוונטי, מסתבר, בנקודת הזמן הזו של חיינו.

את מקומו של השכל הישר תפס דף המסרים השלטוני, שקבע שהצורך לראות את הסרט התבטל, ושמי שיוצר סרט שמבקר את הצבא בחו"ל בתקופה כזו מתויג אוטומטית כבוגד, כמי שמייצר עלילת דם. הסערה הציבורית המתמשכת מייצגת הטמעה של העיוות הזה. המציאות הרגשית החליפה את המציאות האובייקטיבית.

באווירה הזו שנוצרה, לשפוט סרט בלי לראות אותו הופך ללגיטימי כי השיפוט אינו על הטיעונים האמנותיים, אלא על עצם "חציית הקווים".

שר התרבות מיקי זוהר, שכהרגלו הזדרז לגבש דעה על סרט מבלי שצפה בו, איים בשלילת אזרחותם של הבמאים, ובכך העביר מסר ברור: אסור לעיתונאים לשרת את הציבור, אסור להם לחקור, מותר רק להדהד את הנרטיב של השלטון.

מי שחורג מכך ומנסה להציג מציאות מורכבת או כואבת, לא רק יוקע כמי שמחליש את המרקם השבטי - הוא עלול לאבד את האזרחות שלו. לא פלא שהזעם הסלים והפך לאלים – וכעת בני משפחותיהם של הבמאים מצויים תחת איום פיזי.

כשחברה מגיעה למצב שבו העובדות לא מעניינות, אלא רק התיאוריות, היא מוותרת על החשיבה הרציונלית, הבוגרת. המרחב הציבורי הופך לזירת קרב שבה השאלה היא לא מה נכון או לא נכון, אלא מי איתנו ומי נגדנו.

ברגע שחברה נותנת אישור מוסרי לומר "לא ראיתי ואני לא צריך לראות כדי לקבוע שזו בגידה", היא מכשירה את הקרקע לפשיזם.

 

*

משטרים פשיסטים מעולם לא חרטו על דגלם היצמדות לעובדות היבשות או חתירה אובייקטיבית לאמת. להפך: אלו השקיעו במיתוסים, ברגש קולקטיבי ובנאמנות שבטית מוחלטת.

מדינת ישראל עדיין לא שם, אך השנים האחרונות, בעיקר מאז ה-7 באוקטובר, הופכות את הדרך למחוז חפצה של הממשלה לקלה יותר.

השפה הרגשית שהנחיל נתניהו לחברה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים – שפת פילוג, שנאה ושיסוי, השתרשה ביתר שאת עם הקמתו של ערוץ התעמולה השלטוני – ערוץ 14. השימוש התדיר בכינויי גנאי, לעג, שקרים, החלוקה ל"טובים" ו"רעים", מבית מדרשו של בנימין נתניהו, הוטמעו היטב בערוץ.

אתם מכירים את זה: "אנחנו" (הציונים, הפטריוטים) מול "הם" (הבוגדים, הקפלניסטים) וה"למה רק להם מותר?" המפורסם. רמת שיח של גן ילדים.

המגישים המתלהמים והפרשנים האימפולסיביים באולפן מעודדים את הצופים להתנהג כמותם – לאמץ סגנון דומה, סגנון שמזכיר מריבות בחצר בית הספר.

כשזה פוגש חברה חבולה ומשוסעת, זה עובד. החרדה, העומס הרגשי, תחושת חוסר הוודאות המעיקה, מעוררות את מנגנון ההגנה שבו אדם חוזר לדפוסי התנהגות שאופייניים לשלבי התפתחות מוקדמים יותר (כמו גיל ההתבגרות או הילדות).

כך בדיוק נוצר דפוס שבו אנשים בוגרים מעבדים את העולם דרך מנגנונים ילדותיים.

ההתיילדות שאנחנו, כחברה, חווים, היא תוצר לוואי של תעמולה, ואפשר, בצדק גמור, להאשים בכך את ערוץ 14, שמאיץ ומנצל את הרגרסיה הנפשית-התנהגותית הזו באפקטיביות די מרשימה. אבל בסופו של דבר, הבחירה לאמץ דפוסים ילדותיים ולנטוש חשיבה בוגרת היא בראש ובראשונה שלנו, כיחידים וכציבור.

*

"חופש הביזוי" הוא שמו של שיר שפרסם המשורר נעם חורב, בתגובה לסרט הנ"ל. שיר שעושה רצח אופי לבמאים של סרט שהוא לא ראה. מי כמוהו לזהות סנטימנט אקטואלי ולמהר למקסם. אמנות מגויסת היא לא דבר חדש, אבל הסתה ואלימות מילולית במסווה של אמנות, ועוד כנגד חופש הביטוי של אמנים אחרים, היא הרבה יותר מהתייפייפות מלוקקת או חנפנות מסחרית – לא רק שהיא חותרת תחת המהות של יצירת אמנות, היא חותרת תחת הסדר החברתי הקיים.

השיר של חורב נשען על הצורך החברתי בשייכות ובפידבקים חברתיים, ועל הרטוריקה הביביסטית שמבחינה בין "אנחנו" (הפגועים, המוסריים) מול "הם" (הבמאים השמאלנים שמכרו אותנו בחו"ל). המבנה הזה פונה לילד או למתבגר שבנו: הוא חוסך מאיתנו את המאמץ המנטלי להסתכל על המציאות כפי שהיא.

אמנות טובה משמשת כלי לחקירת האמת הפנימית והחיצונית באמצעות שאלות קשות. פשיזם תרבותי עושה בדיוק את ההפך: הוא לוקח את הסיפור ומגייס אותו לטובת עיוות האמת, או הדחקת האמת. אם חושבים על זה, חורב ונתניהו נוקטים באותה טקטיקה, ואולי מכאן הפופולריות של שניהם. שכן, הרבה יותר קל להניע וללכד קבוצה שפועלת מתוך מנגנונים רגשיים מוקדמים, מאשר להשפיע על ציבור שחושב בצורה ביקורתית, מורכבת ובוגרת.

אם יידרש לכך, חורב יוכל לומר להגנתו שנפשו הרגישה לא יכלה לאמת הלכאורית, ושכמו רבים מהישראלים, גם הוא הושפע מהתפישה החדשה, לפיה אפשר לשפוט סרט גם בלי לצפות בו. כי בסוף, בתוך עמו הוא חי, וגם הוא, כמו רבים אחרים שעלו בהם דחפים פרימיטיביים של פחד ותוקפנות, חיפש אחר דמות אב סמכותית ומגוננת – כזו שלא ידעה, שלא העירו אותה לפני 6:29, שלא משכו בדש מעילה.

מעבר לסף התודעה

 

אנחנו מדהימים בלהדחיק. כי באמת, איך חברה שעברה את ה-7 באוקטובר מסוגלת להמשיך הלאה כמעט כרגיל? אני סבור שהתשובה טמונה במה שמתרחש מעבר לסף התודעה. שכדי לשרוד את היומיום, הציבור הישראלי מפעיל מנגנון הדחקה יוצא דופן. אנחנו צורכים זבל טלוויזיוני, הולכים למסעדות, קונים מוצרים שלא צריך, ומאלחשים את עצמנו ש"יהיה בסדר" - אולי כי המשמעות האמיתית של מה שקרה (והמשמעות הנגזרת והמובלעת: האחריות של ההנהגה לאסון הבא) היא כואבת מדי. מאיימת מדי. לכן אנחנו דוחקים אותה אל מתחת לרדאר של החשיבה המודעת.

במילים אחרות: אנחנו מצמצמים את המודעות שלנו מתוך בחירה אקטיבית. חותרים ל'לא מודע קולקטיבי' ומתאדשים למציאות. ההדחקה הזו היא עיוורון עצמי מדבק, והיא מסוכנת - כיוון שזו לא אדישות ניטרלית. זו הסכמה שבשתיקה להפקרות הבאה.

מודעות, משמעה ערות מחשבתית ונפשית. אדם בעל מודעות הוא אדם חושב. הוא ער לעובדה שהרגשות שלו הם חלק חיוני מיכולת החשיבה שלו. הוא לא מתעלם מהרגשות השליליים שלו ולא מערפל את המחשבה שלו בניסיון להימלט מכאב. הוא מחפש את האמת. הוא ער לפעולות שלו, למניעים שלהן ולהשלכות שלהן.

לפני הבחירות, חובה עלינו להתעורר מהאילחוש התודעתי הזה, ולראות את המציאות בעיניים פקוחות.

זהירות מזחיחות

 

*כרגע נתניהו מוביל בענק: רק שתי מפלגות ("הדמוקרטים", "ישראל ביתנו") הצהירו שלא יישבו איתו בממשלה.

*מיתוס הגושים התרסק: אין "גוש איזנקוט מול גוש נתניהו". יש רק שתי מפלגות שלא יישבו עם נתניהו, ויש את שאר המפלגות, שהשאירו לנתניהו דלת פתוחה.

*האדישות היא הפקרה: אזרחים שלא מתכוונים להצביע, ומעדיפים להישאר בבית ביום הבחירות, או לבלות בקניון, או בים, מפקירים את החוב המוסרי שלנו לאלפי ההרוגים והנרצחים בטבח ה-7 באוקטובר.

*אחריות ישירה: אזרחים שמתכוונים להצביע לחברי הממשלה הנוכחית, כנראה לא שבעו מה-7 באוקטובר. הם למעשה מזמינים את טבח ה-7 באוקטובר הבא.

*השורה התחתונה: פחות מחודשיים לבחירות, ועושה רושם שהחברה הישראלית מוכנה לשלם את מחיר מותם של החיילים והאזרחים גם בשנים הבאות.

הרלטיביביזם המוסרי – קווים לדמותה של דת הביביזם

 

"אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד" (יהודה עמיחי)

נהוג לחשוב שתופעת ה"ביביזם" היא כת, או לחילופין – דת. יש שיאמרו שאם מנתחים את ה"ביביזם" בכלים סוציולוגיים ולא פוליטיים, ייתכן ויתברר שלא מדובר בדת קלאסית (במובן התיאולוגי), אלא בדפוס מודרני בעל מאפיינים מעולם הכתות ומעולם הדתות. בכפפות ניתוח של מתבונן משתאה מן הצד - אשר ער לפולחן האישיות של אדם שמידת הפופולריות שלו משתווה למידת חוסר היושרה שלו, אני נוטה להאמין שה"ביביזם" היא דת אזרחית, בעיקר בהסתכלות המעניינת על דפוסים של הקרבה אישית ושל ביטול עצמי: הנכונות של תומכי נתניהו, ה"ביביסטים", לגונן עליו, גם כשזה נוגד את האינטרסים האישיים שלהם (כלכליים, חברתיים), ואת המוניטין שלהם בעיני עצמם – או בעיני הסביבה. הדבר דומה למסירות דתית, ולא בכדי.

מבחינה רעיונית, דומה שהדת הביביסטית מושתתת על פילוסופיית הרלטיביזם המוסרי (ונשענת גם על אגנוסטיציזם אפיסטמולוגי, המניח כי הנפש האנושית היא חסרת אונים, ולכן אין ביכולתה להבין את המציאות האובייקטיבית). על פי התפישה הזו, ערכים הנם מוסכמות ותו לא, המוסר הוא לא יותר מאשר ביטוי רגשי, ומוסכמות מוסריות הן חסרות כל תוקף רציונלי. כך שאין טוב ואין רע, אין שקר ואין אמת, אין אחראי ואין אשם - הכל בעיניי המתבונן. כך, לצורך העניין, מה שבעבר היה נחשב לפשע אכזרי (כמו למשל פעולות הטרור היהודי בגדה), יכול להתפרש כיום כביטוי חיובי ("משילות").  או, מה שהיה טבח אכזרי של חמאס ב-7 באוקטובר, נורמל ל"טעות טכנית" (צחי הנגבי), ל"תקופה של נס" ולברכה המלבבת "קודם כל חג שמח" (אורית סטרוק).

אין זו יד המקרה. עם השנים פילוסופיה זו התפתחה לכדי אמנות שליטה בהמונים, וחייבים לתת את הקרדיט לנתניהו, על הפיכת הרלטיביזם המוסרי לרלטיביביזם מוסרי. הפרקטיקה: שימוש בכלים פסיכולוגיים כדי לייצר נאמנות ברזל בעידן של חוסר יציבות. האמצעים: תעמולה, סימון שעיר לעזאזל, שלהוב (עידוד לאלימות ולשנאה), עיצוב זהות ותחושת שייכות.

אחד הריטואלים האופייניים: אולפני הטלוויזיה המשמשים כבמות הטפה, הרשתות החברתיות כחללי תפילה דיגיטליים, וההתקפות על "הכופרים" (אנשי מערכת המשפט, התקשורת או האופוזיציה) כאקט של טיהור דתי.

**המדריך לרלטיביביסט המתחיל**

*עמעמת השחיתות ועידון הסרחים: הקטנת ממדי השחיתות והשוואתם לחולשת האדם הפשוט (שהרי מי לא שילם אי פעם לאינסטלטור ב"שחור"?), ומעבר מאמות מידה שיפוטיות, ממלכתיות, לאמות מידה פשוטות: "באגס באני", "חמגשית", "גלידת פיסטוק".

*סינדרום ארגז החול (בלעז: "ווטאבאוטיזם"). "אבל הם התחילו", "אבל למה רק להם מותר?", "אה, כן? מה עם..."

*השתקת האינטליגנציה, ערפול עצמי, הזדהות עם מנהיג בעל רמה מוסרית ירודה.

*האדרת דמותו של המנהיג. למשל: דמותו של נתניהו, הנתפסת כמי שאין לה תחליף ("ליגה אחרת"), וכל ביקורת עליו נתפסת כבגידה בערכי המחנה או המדינה.

*פורקן אגרסיות וטיפוח בורות מרצון, בכיינות מקצועית והתקרבנות ("אכלו לי, שתו לי").

*אימוץ נורמות כוזבות – ה"ביביזם" כמרחב חשיבה. החל בחיזוק "עצמי אידאלי" כוזב, שבו אנשים מוצאים "עצמי אידיאלי" קולקטיבי, וכלה בהשתחררות מפחד והפחתת חרדה- דרך אימוץ דרכו של המנהיג החזק, החסידים מרגישים בטוחים בעצמם, ומחלישים את החרדה הבסיסית שלהם מול עולם משתנה ורווי איומים.

 

אנלוגי - כן, כן

 

כמעט כל דבר בחיינו הקצרים הוא דיגיטלי. תעודות זהות ודרכונים ביומטריים, ארנקים אלקטרוניים, תשלומים מאובטחים באתרי הממשלה. מה לא דיגיטלי? הצבעות בבחירות. בשביל זה חייבים פתקים, ומעטפות, קלפיות מקרטון, וספירות ידניות -  תחילה לקראת חצות בכל קלפי, ואחר כך הפתקים מועברים בארגזים ממקום למקום, להיספר שוב בהיכלי ענק, על ידי מאות רבות של אנשים - הכל ידני, כמובן, הכל לוקח שעות ארוכות.

כאילו עדיין לא המציאו את טלפון החוגה ואת הפקסימיליה, את מכשיר הרדיו ואת המיקרוגל של שבת. רטרו.

לפעמים מתברר שהיו ששמו שני פתקים במעטפה, וצריך לבדוק שוב, ובזמן הזה עוד קלפיות נשלחות לאולמות ענק, ומתברר לפעמים שכמה מתים התעוררו לתחייה לכבוד יום הבוחר, או שביישובים מסוימים קרה נס וכל היישוב הצביע פה אחד – כולל אלו שכבר לא גרים בארץ (אבל לראייה - עדיין פטריוטים).

אז למה דווקא בבחירות אנחנו – ה"סטרט-אפ ניישן" – לא דיגיטליים?

אפשר להעלות על הדעת לפחות שלוש סיבות עיקריות:

האחת – הגנה על זכויות המיעוט של הנפטרים. מעבר להצבעה דיגיטלית ישלול מהם את זכות הבחירה, ויקטע מסורת ארוכת שנים של התעוררות לחיים לכבוד יום הבוחר.

סיבה שנייה, העניין הבעייתי הזה של טביעת אצבע. מה רוצים, שפעילי מפלגות (ליכוד, אבל לא רק) יאספו אצבעות משומרות בחומץ? אתם יודעים באיזו לוגיסטיקה מדובר?

סיבה שלישית: האופוזיציה. אפשר לשאול את נציגי האופוזיציה, למה לדעתם זה לא אפשרי, העניין הדיגיטלי. שהרי אם זה היה אפשרי, הם לבטח היו קופצים על ההזדמנות.