דבר ידוע הוא שאחת הטקטיקות של ראש הממשלה נתניהו
להלך קסם על בני שיחו, היא לומר בטון שקט שהוא יודע דברים שאיש מלבדו אינו יודע
ולא אמור לדעת. להבהיר כי אלו סודות ששמורים לאישיות יוצאת דופן. דברים חשאיים עד
כדי כך, שמתמצא בהם רק מי שנמצא שנים רבות בראש המערכת – ולא סתם בראש המערכת, אלא
בתפקיד ראש ממשלה שהכריז על עצמו זה מכבר כ"ליגה אחרת".
על ידי כך, האחרון נוטע את הרושם כי הדברים החשאיים
שהוא יודע ואחרים לא, אלו כשלעצמם מהווים יתרון מול כל אויב. הטקטיקה הזו הרשימה
רבות לאורך השנים –ממעריציו רפי השכל, מהסוג שמאכלס את אולפני ערוץ 14 משני צדדיו,
ועד למנהיגים פוליטיים שונים, שלא מתרגשים משלושה כתבי אישום ומהרס ממסדי ומדיני מתמשך.
אלא שמידע סודי אמור לשמש מטרות מסוג אחר: שיקוף
מציאות אובייקטיבית - תמונת מצב אותה ניתן להעריך בכלים מקצועיים, רציונליים, תבוניים,
על מנת להוביל לקבלת החלטות שקולה ורצינית.
אלא שנתניהו ורעייתו אינם מוכנים לקבל מציאות שאינה
נוחה להם, ולכן, החלטה שהייתה עשויה למנוע את אסון הנורא שפקד אותנו בשביעי
באוקטובר, לא התקבלה.
היא לא הייתה יכולה להתקבל, והפיטורים הזמניים של
שר הביטחון גלנט מהווים ראייה לכך. הפיטורים בוטלו בשל לחץ ציבורי, אך הספיקו להיצרב
בתודעתם של הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש השב"כ, וראש המוסד – היה ברור
להם אז, כמו גם היום, שאם לא ימעלו בתפקידם, סביר שלא יישארו בתפקידם.
אין הכוונה לטעון שהנ"ל מעלו בתפקידם באופן
אקטיבי ומודע, אבל טבעי להניח שכאשר חרב הפיטורים מרחפת סביב הצוואר, האמת המתגנבת
מהפריפריה של התודעה ואל מרכזה, ממהרת לעשות את הדרך ההפוכה.