הזמנה להתבוננות

 

לפני בדיוק חמישים שנה, פרסם הפסיכולוג אריך פרום (בספרו "בעלנות או מימוש עצמי") נבואה שקשה להתעלם ממנה בימים אלו: פרום חזה שתאוות בצע לא מרוסנת עשויה להוביל אותנו בעוד כחמישים שנה לנקודת אל-חזור, ממש כמו שנדמה שקורה עכשיו, אצלנו, במזרח התיכון: ההתלקחות מול איראן עלולה להתפשט ולהוביל למלחמת עולם שתשמיד את החיים על פני כדור הארץ.

פרום תיאר אז כיצד החברה האנושית הולכת ומתנקה מאידיאולוגיות, מתנתקת מערכים, ומשתעבדת לצריכת יתר ולרכושנות. בזמן פרסום הספר, אי שם בשנות ה-70, עוד היה אפשר לבקר את פרום על כך שהוא חוזה שחורות. אך במבט עכשווי, אנחנו לא צריכים להיות בעלי דמיון מפותח בשביל להכיר בכך שפרום צדק במאה אחוז. אנחנו רואים את המרדף אחרי ה"עוד", את השחיקה של המשאבים ואת הרעש הבלתי פוסק של הצריכה. אנחנו חשים על בשרנו את ההתבהמות החברתית, את השחיתות השלטונית, את הבוז לחוק, את הזילות בערך חיי אדם. מספיק להסתכל על המנהיגים שלנו בשביל להאמין שתאוות הבצע היא חזות הכל.

אבל פרום גם האמין ביכולת של האדם להשתנות. הוא האמין שהאדם אינו רק תוצר של נסיבות, אלא בעל יכולת להשתנות ולהכריע בין חיים ומוות. וכשמסתכלים על הטבע האנושי בכללותו, מעודד לראות שלא רק תאוות בצע וטמטום מניעים את העולם.

בכל זאת, קו-אבולוציה היא כוח של הטבע. לא רק בבחינת האבולוציה של מאזן הכוחות. היכולת של מינים שונים לצמוח יחד, להסתגל ולייצר מערכות יחסים שמזינות זו את זו, היא אולי התשובה שלנו לתאוות בצע. אנחנו עוד יכולים לבחור לצמוח יחד, ולא אחד על חשבון השני.

שנה חדשה, סכנה חדשה

 

הבידוד של ישראל יאותת לעולם הערבי שיש מומנטום למלחמה כוללת. נתניהו מעדיף את זה על פני הליכה לכלא, אבל גם להירקב בבונקר של ה"חבר" המיליארדר הפראייר זה לא כיף גדול, והוא לבטח יודע את זה, כך שכדאי לקחת בחשבון שנתניהו יבקש לחבור לנפתלי בנט לקראת הבחירות הקרובות. בחישוב הלא מופרך שניתן יהיה למסמס את המשפט הפלילי בתוך שנתיים – ועל הדרך למרוח את קטאר גייט ואת פרשת הצוללות, נתניהו יוכל להנדס הסכם רוטציה: שנתיים ראשונות הוא יעמוד בראשות הממשלה, ולאחר מכן בנט ייקח את המושכות.

זה תרחיש גרוע, אבל לא גרוע כמו סכנת דחיית הבחירות לכנסת. החשש הוא שנתניהו ינצל את חולשת הדעת של הציבור בישראל, ויחוקק את הוראת השעה לפיה יש לדחות את הבחירות עד להשגת "הניצחון המוחלט". "עד החמאסניק האחרון", תבטיח חבורת האפסים שהורסת את המדינה.

אמנם יהיו מי שיראו בכך זלזול באינטליגנציה, אך רבים יראו בכך דברי אלוהים חיים. האחרונים הם הראשונים להידפק מהמיתון האכזרי שבפתח, אבל כל עוד משטחים את עזה על ילדיה, נשיה וזקניה, מבחינתם הכל טוב. במקרה הכי גרוע, יאשימו את השמאלנים לדורותיהם. זה עובד עכשיו, זה ימשיך לעבוד. בכל זאת, תקופה של נס.

חובבי הז'אנר המשיחי, אלו שרואים ב-7 באוקטובר 'אות משמיים', ייווכחו לדעת שחמאס הוא עובדה קיימת, בדיוק כפי שמדינה פלסטינית היא עובדה קיימת. אפשר אמנם לשווק להמון הנבער היסטוריה חלופית, אך העתיד לא תלוי בספרי אזרחות מפוברקים וגם לא בתכנים המגוחכים של ערוץ התעמולה 14. צריך להכיר במציאות, קשה ככל שתהיה, ולפעול בתבונה. בראש ובראשונה, יש להעיר את האופוזיציה הרדומה והמשותקת, לאחד כוחות, ולהבטיח שהבחירות לא יידחו, ולו ביום אחד.

מגבורה לקבורה

 

הנרטיב המרכזי של זכות הקיום הישראלית, שהיה מבוסס על הצורך במקלט בטוח לעם היהודי לאחר השואה, עומד כעת למבחן.
ממשלת ישראל חותרת תחת זכות קיומנו, ואנחנו? רואים מה שנוח לנו לראות. נאחזים באמונה המעוותת שהדברים, כמו תמיד, יסתדרו. שכל החטופים יחזרו. שהפצועים בגוף ובנפש ישתקמו. שהמשק יחזור לשגשג. שאין חפים מפשע בעזה. שאנחנו "עם של אריות" וש"יחד ננצח". איך זה מסתדר עם השחיקה באתגרי החיים ועם העצב והכאב שרבים מאיתנו חשים? נכון לעכשיו זה מסתדר, אבל כנראה שלא לאורך זמן.

הראשונים שצפויים להתפכח הם חיילי המילואים. הם כבר מריחים את המוות המיותר, הם מריחים את הציניות. הם מבינים שאם זה נראה, נשמע, ומרגיש כמו ברווז במטווח, זה ברווז במטווח. הם מבינים שמכרו אותם. הם מבינים שאין גבורה בקבורה. אבל הם עדיין שם. ככה חינכו אותם (ככה חינכו גם אותי). בקרוב הם יגלו שפראיירים כן מתים, ושהם לא בהכרח מתחלפים (בטח לא בחיילים חרדים). או אז, הם ישימו לעצמם גבול. כן, סביר להניח שיקראו להם "בוגדים", "שמאלנים", "סרבנים". אבל הם יעדיפו לחיות.

האחרונים להתפכח הם כל אלה שלא מאמינים שממשלת ישראל אחראית להרעבת והמתת תושבי רצועת עזה. אלה גם לא מאמינים שהחופש האישי שלהם ייפגע, שהמצב הכלכלי שלהם יורע, ושהילדים שלהם ניזוקו נפשית. הם משלים את עצמם שלהם זה לא יקרה. הם מאמינים שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, ושהוא יביס את החמאס. הם מאמינים ש-75% מהמנהרות בעזה הושמדו, שאיראן לא תתקוף שוב, ושהאנטישמיות שזוקפת גבה לא קשורה לזוועות שמתרחשות לא הרחק מכאן.
יכול להיות שהם גם מאמינים שההחלטה על כיבוש עזה היא כורח המציאות, שהיא מלחמת הישרדות. אבל גם הם יבינו שההחלטה הבזויה של כיבוש עזה עלולה להתברר כארון הקבורה של מדינת ישראל. צריך לקוות שכשהם יבינו זאת, לא יהיה זה מאוחר מדי.

עידן הברבריות

*כל עוד המלחמה נמשכת, נמשך עידן הברבריות. נכון, חמאס אשם, אבל הוא לא הפך אותנו לברברים. אנחנו בחרנו להפוך לברברים. הפסדנו.

*הברברים ביותר הם שוחרי הנקמה - אלו הניזונים מגופות תושבי עזה ומגופות החיילים

*מי שמאמין בקדושת החיים, לא יכול להיות אדיש לפשעים שנעשים בעזה. מי שמאמין בקדושת החיים, מצופה שתהיה לו חמלה גם כלפי החיילים המסכנים שנשלחים אל מותם.

*כל עוד המלחמה נמשכת, אנחנו מתקשים לדמיין את העתיד העכור שמחכה לנו. איך זה ייראה? חברה ענייה, מזוהמת בשנאה עצמית, מתבוססת באשמה, ובעיקר לא מתפקדת. זו לא נבואה שמצריכה דמיון מפותח. זו הקצנה של המצב כפי שהוא כיום.

*צריך לעצור את המלחמה עכשיו, גם כדי שבעתיד יהיה אפשר לנסות לשקם את האופי המוסרי של החברה הישראלית.

לא הגיוני שאתם בעד מלחמה

 

מפעם לפעם כדאי להזכיר לתומכי נתניהו, אלה שכל-כך מתנגדים להסכם מדיני, שעד לא מזמן היה הסכם מדיני. רק שזה היה הסכם גרוע, שנבע ממניעים מושחתים, שתנאיו הוכתבו על ידי ראש ממשלה אידיוט וחסר אחריות. ההסכם הזה, של מיליוני דולרים במזומן תמורת שקט מדומיין, הפך את חמאס לארגון טרור קטלני, כפי שהוכח ב-7 באוקטובר. אז אתם, תומכי נתניהו, לא באמת נגד הסכמים מדיניים. אתם אולי לא יודעים להבחין בין הסכם טוב לבין הסכם רע, אבל אתם בהחלט בעד הסכם. ואם תמכתם בהסכם מדיני גרוע שהוליד את טבח 7 באוקטובר והעמיד את מדינת ישראל בסכנה קיומית, איזו סיבה יש לכם שלא לתמוך בהסכם ענייני שיבטיח ביטחון (או לכל הפחות לא יממן בניית מנהרות בעזה וחיזוק ארגוני טרור)?

יש רק סיבה אחת שאפשר לחשוב עליה, אבל בעצם...לא הגיוני שאתם בעד מלחמה בעזה שכל מטרתה למנוע את פירוק הממשלה והליכה לבחירות.

הזמן אוזל, וצריך לבחור צד: דמוקרטיה או דיקטטורה

 

ההתעלמות של ראשי מפלגות המרכז מהלינץ' שביצעו פעילי ימין במשתתפי טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני שלשום ברעננה, לא אמורה להפתיע את מי שחוו את מציאות החיים בישראל מאז מלחמת ה-7 באוקטובר.

בשנה וחצי האחרונות, שבהן הדמוקרטיה כמו מפרפרת את פרפוריה האחרונים, הפעילות הפוליטית של מפלגות המרכז מתאפיינת בעיקר באדישות, פאסיביות, נרפות ועצלנות. מבחינת נתניהו, מפלגות המרכז הם המתנה הטובה ביותר שהוא, כראש ממשלה הנאשם בפלילים, יכול היה לחלום עליה.  

אם שמים לרגע בצד את הרמה המוסרית הירודה, זו שמאפשרת שיתוף פעולה באמצעות שתיקה, ניתן לראות שההתעלמות של ראשי מפלגות המרכז מהלינץ' - כמו גם מדברי ההסתה האלימים של יו"ר סניף הליכוד ברעננה שליוו אותו - היא בבחינת עבודת הסברה יעילה: היא מלמדת היטב על הישות החלולה הנקראת "מפלגת מרכז".

פתאום אנחנו מבינים שאין באמת חיה כזאת. ש"מפלגת מרכז" זה שקר שיווקי, שבא למכור לכמה שיותר אנשים שחרור מנקיטת עמדה משמעותית. מן טכניקה שבאמצעותה ניתן לאגד בעלי דעות שאינן מגובשות דיין, במן מכנה מלאכותי משותף. ליצור רושם כאילו קיים מכנה משותף בין רגש כבוד לחיי אדם לבין דיכוי. בין הומאניות לבין אכזריות. בין הגינות לבין תאוות בצע. בין דמוקרטיה לבין דיקטטורה.

ההתעלמות של מפלגות המרכז מאירוע תקיפה המוני שחתומה עליו הממשלה, אירוע שמהווה סכנה לחברה, מבהירה שהזמן אוזל, וצריך לבחור צד: דמוקרטיה או דיקטטורה.

זו לא הייתה קונספציה

 

אדוני ראש הממשלה, האם ישנה ראיה אחת המעידה על כך שהחמאס היה מורתע? אם כן, מהי?

אם אין ראיה כזו, מהו הבסיס לאמירה שחמאס מורתע?

האם האמירה שחמאס מורתע היא אמירה שקרית? אם לא, מדוע לא? אם האמירה איננה שקרית, על איזו ראיה עובדתית היא מתבססת?

האם ייתכן והקונספציה לפיה החמאס מורתע, היא למעשה אחיזת עיניים המבוססת על אמירה שקרית?

אדוני ראש הממשלה, איזה אינטרס יש לך לשקר?