הפסיכולוגיה של הדמויות - סדנת יולי 2023

 

אני לא פסיכולוג וגם לא מטפל, אבל מאז ומתמיד הייתי הפסיכולוג של הדמויות שלי. גם מתוך סקרנות, ובעיקר מתוך הצורך להכיר אותן לעומק ולהבין אותן יותר טוב, על מנת לכתוב כהלכה את סיפוריהן. בכובעי כפסיכולוג שלהן, חיפשתי דרכים מגוונות שיאפשרו לי לסייע להן לנווט את הרגשות שלהן, לתקף אותם בעבורן, ובמקרים מסוימים - מורכבים במיוחד, גם כדי לחוש כלפיהן חמלה.

לעתים התערבתי יותר מדי - בעיקר בעניינים הקשורים בקבלת החלטות (ולעתים נכשלתי בניסיון שלא להיות שיפוטי כלפיהן), אך מרבית הזמן הן היו הפוסקות האחרונות לגבי עצמן. כך או כך, כשכתיבת הסיפור החלה, היו הדמויות לישויות עצמאיות, בעלות אישיות מעוצבת. ככה זה - לאחר שאישיותן של הדמויות עוצבה וכתיבת הסיפור החלה, אין שום אפשרות לשנות את אישיויותיהן, וזאת משום שלא קיימת אפשרות לקחת מאף אדם את האישיות שלו. אני יכול רק לייעץ, או לנסות לשפר, או לשכנע - ולפסיכולוג של דמויות יש את הפריבילגיה להיכנס לראש של כל דמות, ובכך להצליח בניסיון לשכנע. 

עם זאת, אין זה עניין של מה בכך, משום שברבים מהמקרים טובת הדמות אינה לנגד עיני הכותבים אותה - למרות שאנחנו נוטים לחשוב שהיא כן. נדרשת מידה גבוהה של מודעות מצד הכותב/ת לנטייה האנושית המתמדת להרס עצמי, ועובדה מצערת היא שלא רבים הם האנשים אשר ערים לנטייה זו (עם יד על הלב, כמה מאתנו מצליחים לזנוח הרגלים רעים, כאלה אשר מונעים מאתנו לשפר באופן מהותי את איכות חיינו? כמה מאתנו מונעים מתוך הימנעות וכמה פועלים מתוך צורך פנימי אותנטי?)

השאיפה הכי גדולה שלי, שנחשבת בעיניי להישג מקצועי הנשגב ביותר, היא להיכנס לראש של דמות ולהציל אותה מעצמה. לגרום לה לבחור בחיים. שאיפה הזו מומשה לא מכבר, וקרוב לוודאי שמתוך כך 'נולדה' סדנה זו.

קהל היעד הטבעי של הסדנה הוא סופרים, מחזאים ותסריטאים, אך התקווה שלי היא שגם מטפלות ומטפלים וגם שוחרי כתיבה יוכלו להיעזר בגישה זו, שהיא פשוטה להבנה, אך כאמור - מאתגרת ליישום.

אנשים שמאמינים שהכל שייך להם, לעולם לא יחושו שייכים

 

לפני פחות מעשור השתחררתי משירות מילואים מלא ביחידה קרבית. 

היות וברמת העיקרון, עד לפני כשלושה חודשים עוד הייתי נכון להתנדב ולסייע בעת הצורך, אני מרשה לעצמי לכתוב בלשון הווה, וברבים, וחרף הידיעה שהכתוב הנו בחזקת מכתב חסר מען.

היום הוא יום הזיכרון והמילים נכתבות בעצב, אך עם שביב של תקווה: אני רוצה להאמין שהפה המלוכלך של חברי הממשלה לא יצליח לזהם את קדושת היום.

                                                                   *

עד לפני שקמה הממשלה הנוכחית, זו החותרת למלחמת אחים ולדם ברחובות, שרר בינינו לבין הפוליטיקאים החרדים והפוליטיקאים מהימין שנסחטו על-ידם, מעין סטטוס-קוו שבעל-פה: אנחנו נסכן את חיינו כדי שאתם לא תצטרכו לסכן את חייכם ואת חיי ילדיכם, ואתם לא תזלזלו בנו על הנכונות שלנו להקריב את חיינו גם בשבילכם.

זכותכם לחשוב שאנחנו פראיירים שמובילים את עצמם כצאן לטבח, או טיפשים - כאלו שלא מעריכים את החיים שלהם (שהרי בעיניכם רק אנשים מטומטמים מוכנים למות בשביל אידיאלים). 

אבל לקרוא לנו בוגדים, אנרכיסטים, סרבנים – לנו, שבמשך שנים מסכנים את חיינו, שאיבדנו חברים לנשק, שלמשך כל ימי חיינו ניאלץ להתמודד עם הפרעות חרדה, עם פוסט טראומה, ועם שורה ארוכה של פגיעות בגוף ובנפש?

אנחנו, שחלקנו הלא מבוטל מפחד ללכת לישון כל לילה, או נאלץ ללכת לישון בציפייה כפויה למראות אימה - אנחנו בוגדים?

הרי רובכם לא היה מוכן בשום פנים ואופן, וכנראה תמורת שום הון שבעולם, לעבור מה שמוכנים לעבור אלה שאותם אתם מכנים "אנרכיסטים".

אבל מילא אנחנו. כשאתם אומרים את זה, המשפחות השכולות מבינות מיד: את מה שאתם חושבים עלינו, אתם חושבים על הילדים שלהן שמתו. משום שאם ההקרבה שלנו היא חסרת ערך בעיניכם, זה אומר שגם ההקרבה שהקריבו הילדים שלהן הינה חסרת ערך בעיניכם.

איך אתם מעזים לכפות את הנוכחות שלכם על המשפחות הללו ביום המקודש הזה ולהכאיב להם? 

*

(בתמונה: אני, במילואים, פעם)

לפעמים צריך לדעת לפרגן. אז תודה ביבי, באמת תודה

 

ממשלת נתניהו ושלושת כתבי האישום, המורכבת מאנשים לא נורמטיביים, בלשון המעטה, ממהרת מאוד לסיים את החקיקה הבזויה הזו, עוד לפני יום העצמאות - כי נתניהו מודע לדיסוננס הצפוי: לאירוניה, שלבטח תדקור בלבבות של כולנו. 

כך שאם לא נוסיף להגן על עצמנו במלחמה הארורה הזו שהממשלה הכריזה כנגדנו, יום העצמאות הקרוב יהיה עצוב יותר מיום הזיכרון. 

*

היום, ה-20 במרץ, הוא יום האושר הבינלאומי, ואזרחי המדינה שקועים או שוקעים בדיכאון. כולנו רואים איך אותם אנשים לא נורמטיביים גוזלים מאתנו את החופש, את המשאבים הרוחניים והציבוריים שלנו – ועוד קוראים לנו אנרכיסטים. מה לעזאזל ? 

*

הרבה פעמים ברגעים קשים, אני מנסה לחפש את החיובי. לפעמים זה מצליח. נראה לי שעכשיו זה מצליח: נפקחו לנו העיניים. פקיחה מאוחרת, אמנם, אבל לא מאוחרת מדי. 

אז תודה, ביבי. לפעמים צריך גם לדעת לפרגן ולהגיד תודה. באמת תודה. 

קיבלנו וואחד שיעור בהונאה פוליטית. 

בתוך זמן קצר יחסית, למדנו (סופסוף) לזהות תהליכים היסטוריים - אולי לא מספיק זמן מראש, אבל מספיק זמן כדי להבין באיזו מהירות הם מתרחשים. 

ותודה, ביבי, על ההכרה בנחיצותה המיידית של חוקה. תודה גם על ההכרה בכך שכציבור שהוא חילוני ברובו, נמנענו כל השנים מלהתייחס ברצינות לסחיטה החרדית.

תראה מה עשית: בפלגנותך - איחדת, בהורסך - שיקמת. 

עוררת את המחנה הליברלי: עברנו מתבוסתנות לתקומה אידיאולוגית.

אז גם על זה תודה.

*

היום הוא גם יום השוויון. שוויון מסוג אחר, אבל שוויון זה שוויון - או שמאמינים בו, או שלא. הגיע הזמן, ביבי, שגם אתה תאמין

זוהי מכת מוות לחברה הישראלית

 

ב-25 בינואר, שזה מחר, יתקיים ב"צוותא" כנס החירום נגד סגירת תאגיד השידור הציבורי. יש משהו סמלי בתאריך שנבחר: ב-25 לינואר 1949, לפני 74 שנה בדיוק, התקיימו הבחירות הראשונות לכנסת.

אמנם נגיע בהמונינו בניסיון למנוע את סגירת התאגיד ולעצור את גניבת התקציב (באמצעות חוק חותמות הגומי, הידוע כ"חוק ההסדרים"), אך גם כדי להעביר את המסר הברור שאין לנו כל כוונה לוותר על אופיין הדמוקרטי של הבחירות הבאות.

ההפיכה המשטרית, אותה מוביל אדם העוסק עיסוק מתמיד בריסוק האופי המוסרי של החברה, יצאה לדרך, והיא מרחק פסע מלהפוך לעובדה מוגמרת. ההפיכה הזו, אם תצא לפועל כמתוכנן, היא מכת מוות לחברה הישראלית.

תפקידה של המערכת המשפטית בישראל הוא בין השאר להבטיח פשרה אפשרית בין תשוקת השררה (ותאוות הבצע הבלתי נשלטת) של ראשי הממשל, לבין צרכיהם הבסיסיים של כלל האזרחים. הפשרה הזו מופרת כעת ביד אלימה וגסה.  

תפקידנו כאזרחים שגדלו על ערכים דמוקרטיים הוא להמשיך את מה שהחלו בו הדורות הקודמים. אנחנו כאן בזכותם, בזכות כוח ההישרדות שלהם, בזכות האידיאולוגיה, שהיא כידוע כוח מאחד.

הפחד הגדול של ראשי ההפיכה הוא פחד מפני תקומה אידאולוגית. הגיע זמן תקומה!

כתבות שלי שאהבתי במיוחד

 

למקרה שילדיי העתידיים ישאלו אותי איזה מהכתבות שלי אהבתי במיוחד, או למקרה שהזיכרון שלי יתפוגג. מה שיבוא קודם.

 

חברים להשכיר

אין לכם חברים? מה הבעיה, תקנו. עסק חדש מספק לכם ליום כלולותיכם חברים אלמונים שמפזרים אנרגיות טובות, נושאים אתכם על כתפיים ועושים שמח ברחבת הריקודים. ומה קורה אם שואלים אותם לאיזה צד הם שייכים? גם לזה פתרונים

לכתבה המלאה: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000379343

 

סדנאות היזע

הח"מ התחזה למשתתף מן המניין ב"פורום של לנדמרק", הלהיט התורן והלא זול בתחום סדנאות השיפור העצמי. מול אנשים שטוענים שהסדנה שינתה את חייהם, הוא מביא את סיפורם של לקוחות שהפכו מיסיונרים של השיטה, שתפקידם להביא עוד ועוד לקוחות. ד"ר דוד גרין, פסיכולוג קליני ומומחה לכתות: "הקבוצות האלה הן כתות שבהן האדם עובד עם טכניקות מאוד חזקות של שטיפת מוח. לרוב הקבוצות, ובהן לנדמרק, יש גוון דתי או פסאודו דתי". תגובת הפורום: "זה שטויות. אנחנו לא כת"

לכתבה המלאה: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=761257

 

רפואה משלימה

האם יש טעם לפגם בכך שחברת תרופות מממנת כנס שבו דנים בעתיד החולים ובדרכי הטיפול בהם, כאשר מוצריה הם אלו שמקבלים את המלצות הרופאים בכנס? מסתבר שיש מי שחושבים שגם אין בעיה עם העובדה שהמלצות הכנס נכתבו עוד בטרם החל.

לכתבה המלאה: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=819254

 

יצחק שמיר

הפרק הראשון מתרחש בשנות השבעים. עמיר ושמיר, צמד קיבוצים היושבים באצבע הגליל זה לצד זה, מתחרים על הפרס הגדול: היכן יוקם מפעל טפנוקים לחיתולים חד פעמיים. קיבוץ עמיר מנצח, בקיבוץ שמיר מקללים, מאשימים בפרוטקציה, ותקועים עם מפעל האופטיקה הכושל, שלא ברור למה הוא טוב בכלל. הפרק האחרון התרחש השנה. מפעל טפנוקים קורס וחובותיו העצומים - 270 מיליון שקל - נחשפים. קיבוץ עמיר, בן ה-65, בהקפאת הליכים, ובמאי תתקיים אסיפת הפירוק שלא צופנת טובות. לעומת זאת, האנדרדוג, קיבוץ שמיר, עם 300 החברים, יוצא השנה עם לא פחות משלוש הנפקות: שמיר אופטיקה, ספאנטק ושלא"ג, שביחד הכניסו השנה 600 מיליון שקל ונשאו רווחים של 80 מיליון שקל. חגית ורד, קיבוץ עמיר: "יש חוסר ודאות גדול"

לכתבה המלאה: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=791409

 

כלבי השמירה של אולמרט

אמנון דנקנר, נחום ברנע, יאיר לפיד, בן כספית, שמעון שיפר, ועד לאחרונה גם דן מרגלית, כותבים לטובת ראש הממשלה המושחת, תוך כדי סיכון יוקרה אישית שנצברה בעמל. ניסיתי לברר איתם למה הם עושים את זה

לכתבה המלאה: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000263325

 

צייד הצללים

כשניצולי שואה קשישים מתקשים להשיג כסף לאוכל ולתרופות, ד"ר אפרים זורוף, מנכ"ל מרכז ויזנטל בישראל וצייד נאצים, ממשיך לחשוב שהמשימה הבוערת היא לכידתם של פושעי מלחמה נאצים בני 95, חיים או לא, בסיוע כספי תרומות. זורוף: "השאלה הזאת יוצאת לי מהאף כבר. אני כל הזמן מקבל את השאלה הזאת. הייתי מצפה שישראלי לא ישאל את השאלה הזו"

לכתבה: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000333423

 

מענק שחרור (נכתב ביחד עם איתי רום)

קציני צבא פורשים הפכו למצרך מבוקש בתעשייה הביטחונית. כל עוד הם מכירים את התקציב הצה"לי, ויש להם קשרים, אף אחד לא יטריד את עצמו בכישורים שלהם. הלהיטות כל-כך גדולה עד שלפעמים הפניות נעשות כשהקצינים עוד במדים ועוסקים בפרויקט של החברה עצמה. קחו למשל את פרויקט צי"ד: הסנדק הראשי, האלוף במיל' יפתח רון-טל, מייעץ לאלביט החברה המבצעת, ולפחות עשרה קצינים אחרים שטיפלו בפרויקט חצו את הקווים. צינון? לא כשיש כסף 

לכתבה: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000233198

 

מדעי הנבואה

אף שהוכח זה מכבר שגרפולוגיה אינה שיטה מדעית, השימוש בה הפך לסטנדרט לקבלה לעבודה בחברות רבות במשק, בכללן בנקים ומשרדי פרסום, ואף בשב"כ ובמוסד.

לכתבה: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000164523

 

חיל הנדסת התודעה

מה הייתה מידת השפעתם של יחצנים ויועצי תקשורת על קבלת ההחלטות המבצעיות במלחמת לבנון השנייה?

לכתבה: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000142779

 

כשהצימר של השכן ירוק יותר (נכתב ביחד עם איתי רום)

תושבי אמירים, ממלכת הצימרים הישראלית, ישבו על הר קרוב לאלוהים, גלגלו מיליונים והקשיבו לשקט הגלילי - עד שהוא התחיל לשעמם אותם. עכשיו הם מנהלים מערכה יצרית של השמצות הדדיות, שמעורב בה הרבה כסף. ככה זה כשהצימר של השכן ירוק יותר

לכתבה: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=840574

 

 

 

ואם כבר כתבות מפעם, אז גם תמונה מפעם. בכל זאת, אותנטיות :)

 

הפרדוקס של הכתיבה הדרמטית

 

בקרב תסריטאים רבים ניכרת נטייה לחיפוש מתמיד אחר נוסחה, או מתכון מוכר, או אחר איזשהו פתרון קסם שיוביל להצלחה בטוחה – כמו אין די בפיתוח מעמיק של דמויות ובמבנה הקלאסי של התסריט על-מנת לעצב עלילה מקורית.

ניתן לייחס נטייה זו לתקופה התחרותית בה אנו חיים, המתקפת ואף מטפחת, ביתר שאת, גישות כגון זו. הסברה שלי היא, שישנה סיבה משמעותית יותר לכך שתסריטאים נוהים אחר שבלונות אשר בינן לבין אמת אמנותית אין ולו חצי דבר.

חלק מאותם תסריטאים וודאי שלא עושה זאת במודע, ובהחלט ייתכן כי עובדה זו לכשעצמה מהווה מכשול אמנותי מהותי.

*

כותבים מנוסים וודאי יסכימו עם הקביעה לפיה עלילת הסיפור לעולם נגזרת מהקונפליקט הקיומי (נפשי-מוסרי) של הדמות הראשית. שהרי מהו סיפור דרמטי, אם לא תיאור התמודדות של דמות עם קונפליקט קיומי?

הקונפליקט הקיומי הוא לעולם מעמד של הכרעה מוסרית בסיטואציה הקיצונית ביותר עבור הדמות– הכרעה בין הרצון להימנע מלהתמודד עם הפחד העמוק ביותר, לבין סיפוק הצורך הרגשי האותנטי. מעמד ההכרעה הוא רגע השיא של כל סרט או כל סדרה, היות שזהו רגע מכריע שאין ממנו חזרה. נוסף על כך, מעמד הקונפליקט הקיומי בעלילה הוא שלב של התגלות. כל מה שהיה חבוי בתת ההכרה של הדמות צף על פני השטח בנקודת הקיצון הזו. האמת מתגלה. כך שעבור הדמות הנדרשת לקבל החלטה, זהו שלב של פעולה מתוך מודעות: הבחירה תחשוף בפניה איזה מן אדם היא, ובהכרח תשפיע על התפישה העצמית שלה.

הגילוי העצמי שחווה הדמות עם פתרון הקונפליקט, הוא התמה של הסרט - הרעיון המרכזי שהתסריטאית או התסריטאי מבקשים להביע, המבטא את תפישת עולמם.

אם הדמות עושה את הבחירה הכי נכונה עבורה, בעוד שהתסריטאי, לו היה בנעליה, היה בוחר אחרת ממנה, זוהי סתירה שמעידה (לכל הפחות) על חוסר אותנטיות.

אין מנוס מזה: הקונפליקט הקיומי של הדמות הבדיונית מעמת את התסריטאים, הלכה למעשה, עם הקונפליקט הקיומי האישי שלהם – אם באופן ישיר, מודע, ואם בהעברה לא מודעת מתת ההכרה (מהלא מודע למודע), ולכן הניסיון להימנע מעיסוק בקונפליקט הקיומי של הדמות הראשית, עשוי להעיד על קשיים בהתמודדות עם הקונפליקט הקיומי האישי.

אלא שהימנעות מהקונפליקט הקיומי של הדמות חוטאת למהות הכתיבה הדרמטית, ומכאן הפרדוקס - שהרי להיות כנים כלפי היצירה וכלפי עצמנו זה בדיוק אותו הדבר.

במפגש של אדם מול עצמו אין כל אפשרות לזייף, ולא לכולנו יש בכל זמן נתון את המוכנות הנפשית להתמודד עם מפגש שכזה. מכאן שהימנעות מהקונפליקט הקיומי - שהוא, כזכור, מרכיב הערך המרכזי, לב לבו של הסיפור הדרמטי - מהווה בריחה מהעצמי האמיתי שלנו.

כתוצאה מכך, במקום לספר את הסיפור שמלכתחילה הוביל את התסריטאי או את התסריטאית למלאכת הכתיבה, אלה עשויים להעדיף לכתוב סיפור אחר, כזה שלא מהווה איום. סיפור כיסוי כלשהו, או במילים אחרות: סיפור סוג ב', שאמינותו מוטלת בספק.

ישנם תסריטאים שמתקשים להתמודד עם הקונפליקט הקיומי גם לאחר שהם מנתחים אותו. לא פעם ולא פעמיים נחשפתי לסיפורים מעולים שהוחרבו בידי התסריטאים שכתבו אותם. ההימנעות מהקונפליקט הקצינה עד כדי מחיקה שלו.  

*

כתיבת תסריט דרמטי היא תהליך של התבוננות פנימית אקטיבית, ועל כן היא מצריכה פניות רגשית. דמיינו רקדן שרגליו קשורות, או צייר שידיו אזוקות, וחשבו על תסריטאי שרגשותיו מודחקים. רצוי לזכור שהרגשות שלנו הם כלי העבודה שלנו, וכי צמצום ההתבוננות הפנימית תכשיל בהכרח גם את המוכשרים שבתסריטאים.

ניסוח הקונפליקט הקיומי של הדמות הבדיונית מהווה, הלכה למעשה, פרשנות עקיפה לקונפליקט הקיומי של הכותב. על כן, מעמד התיאור העלילתי של פתרון הקונפליקט הקיומי של הדמות, הנו מעמד של התבוננות פנימית אקטיבית. על מנת לפשט את התהוותה של התבוננות פנימית אקטיבית (לכל הפחות בהקשר זה), טבעתי את המונח אקונפליקט (Econflict) - הדהוד הקונפליקט הקיומי של הדמות הבדיונית בתודעתו של הכותב, באופן אשר מציף את הקונפליקט הקיומי שלו.

בשלב ההצפה נוצרת השקה בין הקולנפליקטים – בין זה הבדיוני, של הדמות, לבין זה של הכותב/ת. הצפה זו היא שהופכת צורך לא מודע לצורך מודע, הן עבור הדמות והן עבור הכותב אותה. ה-אקונפליקט מוביל את הכותב/ת להכרה בהכרח ההכרעה המוסרית עבור הדמות: מימוש צורך אותנטי אשר מולו ניצב צורך כוזב (שמקורו ברצון הלא מודע – הרצון להימנע מכאב נפשי).

עבור הכותב/ת זוהי שעת מבחן – האמת גלויה בפני הנפש, ואין באפשרותה לחמוק. שעת מבחן זו מאפשרת לכותב/ת, במקרה הצורך, הזדמנות לגיבוש תפיסת עולמם, כמו גם עיצוב מחודש של זהותם. שכן, בשלב זה, הגילוי העצמי של הדמות - בעקבות פתרון הקונפליקט - חופף לגילוי העצמי של הכותב. חפיפה זו מזקקת את האמירה של היצירה – התמה שלה. 

החוק אשם

 

הלוגיקה של אי הלוגיקה: איך להוציא את החוק אל מחוץ לחוק? לבצלאל סמוטריץ׳ פתרונים: לדידו, החוק לא מנוסח באופן שמאפשר לקבוע שמרמה היא מעשה רמאות. או שמרמה היא עבירה כלשהי. או שהיא מעשה אקטיבי כלשהו. בקיצור: החוק אשם.

טבעי לצפות משופטים בדימוס וממשפטנים בכירים שיקימו קול צעקה או מחאה על העיוות המסוכן הזה שעל פתחנו, שעל פי הסקרים 14% מהציבור בעדו (כלומר, בעד המנוול שניסח אותו). אבל כלום. שקט. איך אפשר יהיה להשלים עם מצב שבו מרמה והפרת אמונים הם מעשים חוקיים? לגיטימיים?

אולי לא חיפשתי מספיק טוב, אבל לא נתקלתי אפילו בטענה משפטית אחת שסותרת לא רק את ההצעה המעוותת של סמוטריץ, אלא את עצם ההיתכנות של שינוי החוק, ועוד בעיתוי המביש הזה. חייב להימצא משהו, כלשהו, שיעזור לבג"צ לא להתקפל שוב בפחדנות.

אחרת - למה בכלל לעצור כאן? את ההצעה התקדימית של סמוטריץ' ניתן להשית כמעט על כל עבירה - ולבטלה. קשירת קשר לביצוע רצח, למשל. שהרי 'הרג' זה מופשט, רצח לא. אז נשאיר את הרצח בגבולות החוק, אבל נבטל את "הסל הפלואידי" (לשון סמוטריץ') של ההרג. קשירת קשר לביצוע רצח – זה עדיין לא רצח. הרג בנסיבות מחמירות – לא רצח. הריגה ברשלנות –הכי לא רצח.

על פי המציאות בשטח, לא יהיה זה מרחיק לכת לנבא כי בבוא העת, גם רצח ניתן יהיה לפלח ולסווג, כאשר זהות הקורבן היא שתכריע את לשון המאזניים: מה לרצח ומה להרג.

*

בחירות בנוסח דמוקרטי, או מראית עין של שקיפות, אינן מגדירות דמוקרטיה. דמוקרטיה מתאפשרת רק כששני הצדדים – הציבור, ונבחרי הציבור – דוגלים בה. כיום נדמה כי המצב הוא הפוך. ההתחזקות של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' בסקרים היא הרבה יותר מאשר מדאיגה. היא מספרת את הסוף הצפוי לנו, במידה ולא נתעשת (חלקנו, לפחות). "בסוף מתרגלים להכל", שר דודו טסה בהקשר אחר, והסוף עלול להגיע מוקדם מן הצפוי - שכן סתגלנות לזוהמה מוסרית מבטיחה קמילה באדישות. זו עלולה להיות תמצית הטרגדיה.

"הצדק עניין מדיני הוא - כי היושר, שהוא קביעת הצודק, הריהו סדורה של השותפות המדינית", כתב אריסטו ב"פוליטיקה", אי שם בשנת 335 לפני הספירה. לפעמים נדמה כי לא עבר מאז ולו יום.