יום רביעי, 26 באוגוסט 2020

הדמות כמכשול: המכשולים הפנימיים שחוסמים את הדמות

 


כשמדובר בדרמה או בקומדיה איכותית, המכשולים שחוסמים את הדמות הראשית הם מכשולים פנימיים. קיימים שניים משמעותיים כאלה בכל סרט: המכשול הראשון הוא הרצון הלא מודע, והמכשול השני הוא הצורך הלא מודע. הרצון הלא מודע הוא רצון להימנע – רצון שבא לידי ביטוי בפעולות שעושה הדמות שמטרתן לצמצמם נזקים רגשיים לטווח הקרוב. לרוב, כוח חיצוני (אירוע מחולל) יביא את הדמות להכרה ברצון הלא מודע, ובכך יצומצם הפער בין הלא מודע למודע. שלב זה בסרט מהווה נקודת מפנה (פנימי, כאמור) חשובה. המודעות של הדמות למכשול מובילה להתמודדות עם מקור אותו מכשול, אך היא אינה מנטרלת אותו. המודעות מעוררת מניע פנימי שהולך ומתחזק, כשבמקביל מתעצם המאבק הפנימי.

הצורך הלא מודע, שהוא המכשול המשמעותי השני, מתגלה במעמד הקונפליקט המרכזי (הקיומי). הקונפליקט הוא למעשה מבחן האמת: כשהצורך הלא מודע - מה שהדמות באמת צריכה - הופך למודע (גילוי עצמי), מוכרע הקונפליקט. אף שמקור המכשול השני זהה למקור המכשול הראשון (הפחד העמוק ביותר, האחראי ל"עיוורון" של הדמות מפני האמת), הצורך הלא מודע לעולם סותר את הרצון הלא מודע. אפשר לומר זאת גם כך: פתרון הקונפליקט הוא ניצחון הצורך הלא מודע את הרצון הלא מודע. 

חשוב לומר: עלילת הסיפור לעולם נגזרת מהקונפליקט המרכזי. בסדרות טלוויזיה, הקונפליקט נפתר לרוב בתחילת הסיפור. בסרט קולנוע, הקונפליקט נפתר בשיאו. 


*התמונה מתוך הסרט האהוב "בלו ולנטיין"



יום שלישי, 18 באוגוסט 2020

אדם וחווה (שיחה עם טליה פינקל, במאית הסדרה "חוות החופש")

 


מדי פעם אני נזכר כמה כיף זה לפעמים לכתוב על יצירות של אחרים. טליה פינקל, במאית ומפיקה דוקומנטרית, שהיא גם חברה טובה וגם שותפה ליצירה (בימים אלה אנחנו עובדים יחד על סרט עלילתי באורך מלא), הפיקה וביימה עבור מחלקת הדיגיטל של תאגיד השידור הציבורי את "חוות החופש" – סדרת רשת תיעודית רגישה ומרתקת, שזוכה בימים אלה לנתוני צפייה מרשימים.

חוות החופש היא חווה טיפולית עבור בעלי החיים שניצלו מתעשיית המזון - לרוב בשל פגם פיזי שפלט אותם, למזלם, מפס הייצור. בה בעת, החווה משמשת כגן חיות חינוכי עבור ציבור המבקרים בה. כזה שבו בעלי החיים מסתובבים בחופשיות לצד המבקרים, ללא גדר החוצצת ביניהם.

הסדרה, בת ששת הפרקים, מעניקה הצצה אל מאחורי הקלעים של החווה – הצצה לנפשם של המטפלים ואל מערכות היחסים (ההדדיות במידה רבה), שנרקמו בינם לבין בעלי החיים, וזהו  בעיקר סוד קסמה.

טליה פינקל: "כמעט כל בעלי החיים הדיירים של החווה הם בעלי צרכים מיוחדים בשל  נכות או פגם, לכן הם לא היו רווחיים לתעשייה המנצלת. חיפשתי בכל פרק לחבר בין אדם שמתמודד עם אתגר מסוים - פיזי או נפשי, לבין בעל חיים. דרך סיפוריהם של בני האדם קל יותר לראות ולהסיק לגבי הסבל של אלו שאינם יכולים לדבר- בעלי החיים".

המטפלים בחווה חווים תקשורת נעימה, הדדית, בוטחת, עם בעלי החיים, כשלפתע מתפרצת לשגרה האידילית הזו במאית דוקומנטרית חמושה במצלמה, כשהיא חותרת להוציא מהם וידויים אישיים, חושפניים אפילו. איך ניגשת לנושא? איך בכלל בונים את יחסי האמון בין המתעד למתועד בסיטואציה כזו?

"שאלה טובה. אני מכירה את החווה עוד בטרם הוקמה ואני מרגישה בעצמי כחלק מהחווה. לפני שש שנים הכרתי את עדית רומנו ומיטל בן ארי, המייסדות של חוות החופש. התחברתי מעומק הלב למיזם. ליוויתי אותן עם מצלמה בחיפוש שטחים ובפגישות עד להקמת חוות החופש ב2016. מאז אני מתעדת את החווה מפעם לפעם, ומאוד נהנית לבקר בה. היא גן עדן עלי אדמות ויש בה אנרגייה טובה ומיוחדת.

כלומר, בזכות ההיכרות המוקדמת איתך, אנשי הצוות, ובכללם המטפלים, לא חשו מאוימים?

"החווה מאחדת הרבה אנשים שיש להם מטרה משותפת- להפוך את העולם למקום טוב יותר שחי בהרמוניה ובכבוד עם בעלי חיים. לכן כשבאה מישהי כמוני, שהיא לא מבחוץ, קל יותר לבטוח בה.

"בנוסף, אני אוהבת ממש כל אחד ואחת משש הדמויות שבסדרה ומחוברת אליהן רגשית, כמעט בכל אחד מהם יש אלמנט או אלמטים שמשותפים איתי והסיפור שלהם הוא גם קצת הסיפור שלי... אני חושבת שאפשר להרגיש את האהבה הזו מבעד למסך"

היו למשתתפים תנאים מוקדמים? היה להם וטו על התוצר הסופי?

"לא היו תנאים מוקדמים ולא היה וטו. אבל מיוזמתי הראיתי לרוב המשתתפים גרסה כמעט גמורה של ראף- קאט. הרגשתי שאני רוצה לחלוק איתם את התוצאה, ולאף אחד לא היו הערות או בקשות שמשהו יירד. מה שמפתיע אולי זה שבפרק של אורלי ורוני- זבח פסח, רפאל מוריס פעיל בית המקדש שעוסק בהקרבת קרבנות, גם הוא סמך עליי (למרות שאני באה מאג'נדה מנוגדת לשלו) שאראה את הצדדים באור הוגן ושאני לא אוציא אותו "מפלצת". כנראה שגם בזה די הצלחתי כי משפחת מוריס גם שיתפה את הפרק בגאווה ברשתות החברתיות שלהם".

הפתיחות של חלק מהמשתתפים הפתיעה אותך?

"הפתיחות לא הפתיעה אותי, אבל סיפורי החיים שהקשבתי להם, והקשיים שאנשים התמודדו איתם - הדרך שבה הם התמודדו עם הקשיים הללו השפיעה על מי שהם היום. אני חושבת שצריך כוח אדיר ואומץ כדי לצלול לעבר, לנקודות כואבות של התמודדויות קשות מהעבר, וזה בסיטואציה לא לגמרי אינטימית כי חוץ ממני נוכחים גם צלם ומקליט. יאמר לזכות הצלם יורם מילוא והמקליט אמיר בוברמן שהם היו מאוד רגישים לכל הסיטואציות והייתה חוויה מאוד טובה ומכילה עבור כולם". 

היו סיפורים שלא נכנסו בסוף לסדרה? כאלו שהנושא שלהם היה רגיש מדי בשביל שידור בערוץ ציבורי?

"אני לא חושבת שיש דבר כזה "נושא רגיש מידי". יש לא להתייחס לנושא ברגישות. היו עוד שני סיפורים שצולמו חלקית, אחד מהם הוא על גנן שמתנדב בחווה ועל אחד החמורים. הסיפור נפל בגלל שרציתי להביא לחווה את אימא שלו לצילומים, וזה לא התאפשר בגלל הקורונה. אם תהיה עונה נוספת אז זה כמובן פרק שיכנס. אגב, חמורים הם חיית משק - הם לא מתעשיית המזון, אבל אני לא ידעתי עד כמה הם מנוצלים לפני שהכרתי את החווה". 

האם באמת צפוי המשך לסדרה? יש חומרים לעוד עונה?

"יש בחווה 250 בעלי חיים, וגם כ-1,200 מתנדבים בשנה שמגיעים לנקות ולטפל בבעלי החיים, ועוד כאלפיים שמתנדבים בעבודות לא פיזיות. כך שבלי לחשוב יותר מידי אני יכולה כבר לתכנן ארבעה פרקים חדשים ועם חיפוש ותחקיר נוסף אני בטוחה שיהיה תמהיל נהדר ומגוון לעונה נוספת ואפילו שתיים. אז חומרים יש בשפע. מקווה שיהיה לזה גם תקציב, ושזה יבוא לידי ביטוי במיליוני צפיות". 

 


                                                אדם וחווה

 

נכון לכתיבת שורות אלו, הסדרה עברה את ה-1.3 מיליון צפיות. נתון מפתיע, בהתחשב בכך שהסדרה עוסקת בנושא שבמושגים טלוויזיוניים לא נחשב 'סקסי'. איך את מסבירה את ההצלחה הזו? לחילופין, האם ציפית לכמות כזו של צופים?

בהיותי טיפוס אופטימי (ויש שיאמרו מידי), בסינרגיה עם האמונה שלי בסדרה ובחשיבותה, ובהתחשב במדיום הדיגיטלי שמאפשר שיתוף בלחיצת כפתור וצפייה מכל מכשיר... אני חשבתי שיהיו הרבה יותר. ברמה של מיליונים.

האם לדעתך צפייה בסדרה עשויה לעורר בקרב אותם צופים שאינם צמחונים או טבעונים מהפך תודעתי שיוביל אותם לשינוי משמעותי בהרגלי החיים?

 "כמות התגובות הנרגשות והאהבה שהסדרה קיבלה ברשת בהחלט הזינו ומזינות את תחושת האופטימיות שלי לגבי היחס של הקהל הרחב לבעלי חיים. אני מאמינה שברוב בני האדם יש חמלה בילט-אין, ושרוב בני האדם רואים את עצמם כטובים וכמוסריים.

"אכילת בעלי חיים והפקת "מוצרי מזון" נלווים (מוצרי חלב/ביצים)  כתוצאה מניצול בעלי חיים, לצערי זו נורמה תרבותית חברתית רחבה. בחברות שונות בעולם הנורמות הן שונות: בסין, למשל, אוכלים בין היתר כלבים וקופים - דבר שלא יתקבל על הדעת אצלנו, ובהודו פרות הן חיות מחמד ונחשבות לקדושות, לעומת ישראל שכולאים אותן ברפתות מלוכלכות, משנעים אותן עם שוקרים חשמליים ובסוף אוכלים אותן. 

אני מקווה שהפוקוס של הסדרה על האישיויות הייחודיות והסיפורים האישיים של חיות המשק, ידגדג את שריר החמלה אצל כל אחד מהצופים. שזה לכל הפחות יגרום לצופה לחשוב על אורנה תרנגולת ההודו לפני שיקנה פסטרמה בסופר,  ועל יוסי ועמרי החזירים החמודים, בכל ארוחת בוקר עם בייקון. 

לאחר כחמישה סרטים תיעודיים החלטת ליצור סדרת רשת - האם יש הבדל בין העשייה התיעודית שאת רגילה אליה לבין פורמט של סדרה?

"בהחלט, יש הבדל משמעותי בהתכווננות לגבי איך לספר סיפור. בסדרת רשת, אנחנו מדברים על יצירה שהיא באורך של כתבה. אני לעולם ארצה לעשות סרט ולא כתבה, כי סרט הוא סיפור שבו הדמות עוברת משהו. כך שמשך הזמן הקצוב בהחלט היווה מכשלה מהבחינה הזו.

"בנוסף, הדיגיטל הוא ז'אנר בעל תודעת רייטינג מפותחת, כך שהנתון הזה, נוסף על משך הפורמט, כאילו דוחפים את היוצר למקום של פאנצ'ים ושל דברים מאוד ברורים ויחסית שטחיים. הרבה פעמים, תוך כדי העריכה והגרסאות השונות, העורך ואני הרגשנו שקשה לנו לקצר, כי אנחנו רוצים סיפור עם יותר עומק. למשל, בפרק על אורנה, שומרת הלילה – היא סיפרה שבצעירותה חלמה להיות נהגת אוטובוס, אבל אימא שלה התנגדה, תוך שהיא אומרת לה "את תהיי מורה בישראל". אורנה הוציאה רישיון על אטובוס ללא ידיעת ההורים, ואז עבדה כמה שנים כנהגת אוטובוס של "דן", שם פגשה את אהבת חייה - נהג אוטובוס אחר. אלא שבחברת האוטובוסים אסור היה שזוג יועסק יחד, ואורנה נאלצה לפרוש. היא ישבה בבית קצת מבואסת ובעלה קנה לה מחשב, בסופו של דבר היא הפכה למורה למחשבים. בעצם, היא הגשימה את השאיפה המוקדמת של אמא שלה כלפיה. עכשיו, בסרט של שמונה דקות אי אפשר לספר את כל הסיפור הזה, כך שמטבע הדברים נשארים רק ה'היי-לייטס'. בסרט תיעודי או פרק של חצי שעה בסדרה תיעודית סטנדרטית, הסיפור הזה כן היה נכנס".

יצאת מההפקה בתחושה אמביוולנטית?

"לא. אני מאוד שמחה שכאן דיגיטל בחרו לתמוך בסדרה הזו, למדתי מלא מהילה גברון ומדנה פרנק, שתיהן נושמות דיגיטל ובעלות הבנה מעמיקה במדיום.  אני חושבת שהצלחתי להעביר את המורכבות של הדמויות ואת הרוח של החווה גם בפרקים קצרים, ואני סומכת על קהל הצופים האיכותי והאינטליגנטי של התאגיד, שיידע ליהנות מהיצירה הזו וגם להעריך את העשייה שלה".


מי אני?

טליה פינקל, יוצרת רב תחומית ובמאית סרטים משנת 2000. יצרתי כמה סרטים תיעודיים לטלוויזיה שזכו להצלחה גדולה ולמספר פרסים, ביניהם: "התיקון" על הרבנית קוק (גדולת המחזירות בתשובה מטבריה), כוסות רוח לאבא- סרט מתח תיעודי, "טליה.דייט.קום" - סרט תיעודי קומי על דייטים באינטרנט, "מוחמד ואנה- האומץ להציל" - על רופא מוסלמי שהפך לחסיד אומות עולם בשואה. בנוסף לאלו כתבתי ספר שירה, ואני גם מאיירת ומצלמת סטילס ווידאו.

מבחינתי קולנוע הוא אומנות שמשלבת את כל האומניות, קולנוע מאתגר יותר, קשה יותר ולכן אני אוהבת אותו יותר.

בעבודה על חוות החופש זכיתי לעבוד עם קבוצת יוצרים נהדרת שנתנה את הנשמה: יורם מילוא, שהוא צלם בחסד, מוזיקה- רפי תורן, עריכה- עומר שדר, וגם אמיר בוברמן, המקליט. לכל אחד מהם  הייתה השפעה על הדינימקה בצילומים ועל התוצאה הסופית, ואני מודה להם על תרומתם היצירתית ועל האהבה.  

קרדיט צילום סטילס: יורם מילוא

לפרקים המלאים: הנה 

https://www.facebook.com/watch/kanipbc/2350299941939403/?sfnsn=mo&extid=66kGbdyFBXbYISc5

יום שבת, 25 ביולי 2020

הסרט שלי הופך למציאות, לצערי




לפני ארבע שנים יצרתי את הסרט הראשון שלי, סרט עלילתי קצר על אנשים שמחפשים קרבה בעולם שעבר אפוקליפסה תרבותית (בעיקר מוזיקלית). עולם שדומה שאבד בו הרגש. לא, לא דמיינתי מגפה, אבל ראיתי שחורות.
הרעיון הדיסטופי הזה, של עולם תרבות שנחרב על-ידי בני האדם, העסיק אותי תקופה ארוכה, ובשלב מסוים הוא בער בי מאוד. ראיתי לנגד עיניי חיים בצל החסך במוזיקה, בקולנוע, בתיאטרון, במחול, ולא כתרחיש של העתיד הרחוק. בהצהרת הכוונות של הסרט, כתבתי שבעיניי מוזיקה היא יותר מאשר מצרך תרבותי מתכלה- היא שוות ערך לרגש, כזה אשר עלול להפוך, ביום מן הימים, לבלתי מושג.  

עלילת הסרט מתרחשת בעתיד הלא רחוק, שבו שחקנים ומוזיקאים הפכו חסרי כל. בעוד שברי המזל שביניהם מופיעים במחזות זמר ממוסחרים בתאטרון "הבימה", רוב המוזיקאים חיים בדוחק. חלק מהם מתפרנס משירה ונגינה עבור לקוחות מזדמנים, חלקם קבועים, ברחובות בשולי העיר או בדירות מתפוררות. מבצעים שירים על-פי בקשה, תמורת כסף. כן, קצת כמו זנות.
שם הסרט הוא "ליל ירח בהיר" – כשם הלילה שבו עובר הגיבור מסע, שבסופו הוא מגלה שכבר מזמן איבד את היכולת להרגיש; הוא מנסה להבין מה הוביל למותה הטראגי של בת הזוג שלו, והוא עומד לגלות שהוא בכלל לא הכיר אותה.


יצירת אמנות היא יצירה שפועלת על הרגש של הקהל. אם בשירים אין רגש, האוזן מסתגלת לריקות. אם בסרט קולנוע אין ניסיון לגעת, הקהל יתנחם בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה. אם אין מופעים והופעות, בטווח הרחוק הוא יסתדר בלי תרבות.
אפשר לחיות בלי תרבות, כפי שאפשר לחיות ללא רומנטיקה, ללא עיסוק בפצעי הנפש, ללא כמיהה ליופי אמנותי. אפשר להעביר חיים שלמים בתחליפים. אבל המחיר הוא קהות רגשית, תחושת זרות, אבדן זהות. המחיר הזה הוא גם הבסיס להתפוררות חברתית, שהרי תרבות היא תלכיד חברתי ראשון במעלה. מעבר לעושר רוחני ואמנותי, תרבות יוצרת שייכות. חיבור. היא מתעדת קווי מתאר של מקום וזמן, והתרחשות, ויוצקת אופי. בראשית שנותיה של המדינה ולמשך עשרות שנים אחר כך, היה רצון ליצור תרבות ישראלית. בבסיס היצירה, מעבר לרגש מובע, עמדה אידאולוגיה תרבותית-חברתית. לתרבות הזו היה כוח תודעתי, הייתה לה השפעה על היחיד ועל הסביבה, ועד שלב מסוים גם הייתה לכך התמשכות. זה לא היה כזה מזמן. אני זוכר מה עיצב את הזהות שלי ושל רבים מחבריי, ואני מודע לכך שחלק נכבד מהבחירות שלי כיום מקורן ברגש נוסטלגי.

אנחנו חייבים תרבות. כלכלת הרוח ניצבת אחרונה בשרשרת המזון של הממשלה, ולא מהיום. גם לא מפברואר האחרון. אם לא ניצור תרבות, לא תהיה תרבות, ואנחנו נאבד את הרגש אחד כלפי השני וכלפי המקום. כי מדינה ללא תרבות היא בסך הכל מתקן. כאמנים, אנחנו מחויבים לתרבות. עדיף שלא נחכה לכסף, לתקציבים, למקדמות, לפתיחת אולמות, להגשות, לשגרה שהיא נחלת העבר - זוהי ציפייה מוטעית ואנחנו נהיה אומללים.
אנחנו צריכים לחשוב לטווח הארוך - להכין תוכנית חומש לתרבות, ליזום ולקיים צוותי חשיבה, סיעורי מוחות על איך לברוא 'יש מאין', וגם על מאבקים ועמידה על עקרונות. אבל כרגע אנחנו בעיקר מוכרחים ליצור.

יום שלישי, 12 במאי 2020

להפיח חיים בדמות (20 שאלות שיסייעו לכם להכיר טוב יותר את הדמויות שלכם)



בעיניי זהו אחד השלבים הכי מהנים בתהליך הכתיבה - השלב שבו הדמות הופכת מבבואה בעלת שם וגיל לבת אנוש אמינה, מוחשית, אמיתית, ולא פחות מכך – לאישיות מורכבת.
לפני שנתחיל, שלוש הערות:
א. אמרתי מהנה, אבל לא אמרתי קל. מילוי התשובות דורש הרבה כנות וגם השקעה יפה של זמן.
ב. אל תמהרו להגיד "אבל אני מכיר/ה את הדמויות, מכיר את האופי שלהן, למה צריך לבזבז זמן ולהתעכב על זה עכשיו", כי כשתעברו על השאלות אחת-אחת, תבינו בעצמכם שאמירה זו היא נחפזת.
ג. מילוי השאלות אינו אומר שסיימתם לפתח את הדמות. זהו למעשה הבסיס, שמפיח בדמות חיים. על מנת להמשיך לפתח ולהכיר את הדמות באמת, צריך לבחון אותה בין היתר בשדות הסביבתיים, החברתיים, והמשפחתיים.

1. רקע ביוגרפי של הדמות
פרטים טכניים בעיקר, אבל לא רק. כדאי לשבץ חוויות משמעותיות שהדמות עברה במהלך החיים

2. פגם אישיותי בולט של הדמות
ובנוסף, גם פגם אותו הדמות מזהה. חישבו איזו תכונת אופי שלה היא הייתה רוצה לשנות?

3. מהו המניע הפנימי של הדמות?
מה המוטיבציה שלה. אפילו: איזו סיבה יש לה לקום בבוקר? מה גורם לה לסיפוק הרב ביותר?

4. מהו הפחד הכי גדול שלה?
ואיך היא מתמודדת איתו? אפשר ורצוי לרשום עוד פחדים. תמיד יש יותר מפחד אחד.

5. איזה סוג הומור יש לה?
במידה ויש לה. ואם אין, איך אפשר להסביר את זה? ומה מצחיק אותה?
אני בדעה שדמות בעלת חוש הומור היא דמות מעניינת יותר מדמות שהיא חסרת חוש הומור.

6. מה מוזר בהתנהגות שלה?
אם אין, זה גם בסדר. אבל לא סביר שאין.

7. איזו סיבה גורמת לדמות להיות גאה בעצמה?
אפשר כמובן יותר מסיבה אחת

8. מהי התשוקה הגדולה ביותר של הדמות?

9. מה עלול לגרום לה להרגיש שהיא כישלון?
ואיך היא מול עצמה באופן כללי? התחושה שהיא כישלון היא תחושה רווחת בקרב הדמות?

10. איך הדמות מגדירה את הזהות שלה?
הזהות לא חייבת להיות מעוצבת בהכרח, אבל הגדרות - לכל אחד יש הגדרות על עצמו.

11. איזה ביטוי מילולי ולא מילולי מייחד אותה, ובאיזה סלנג היא משתמשת?
אחד האפיונים החשובים של דמות הוא טון הדיבור וסגנון הדיבור, ושפת הגוף. שימוש בסלנג עוזר לבדל דמות אחת מאחרת, והוא מקל על כתיבת הדיאלוגים

12. באיזו גישה היא נוקטת על מנת לפתור בעיות?

13. מה לדעת הדמות הוא הפספוס הכי גדול שלה?

14. מיהו, לדעתה של הדמות, הבנאדם שהכי אוהב אותה?

15. מיהו, לדעתה של הדמות, הבנאדם שהכי צריך אותה?

16. עם איזה אנשים קל לדמות ליצור כימיה?
עם איזה סוג של אנשים היא לא תצליח ליצור כימיה?

17. מהי תפיסת העולם שלה?
מבחינה חברתית, פוליטית, מוסרית, קיומית.

18. באילו סיטואציות חברתיות הדמות מוצאת את עצמה לא נאמנה לעצמה?
איפה ומתי היא מזייפת? באיזה אופן היא מרצה אחרים? את מי היא מנסה לחקות?

19. איך היא מתמודדת עם ביקורת?

20. מה מהווה נחמה עבורה?
לא, אל תכתבו רק "אוכל". תתאמצו קצת יותר

בהצלחה!


תמונה: מתוך הסרט הקצר "ליל ירח בהיר" (2016). צילם: מאור קורן

יום שלישי, 5 במאי 2020

שאלת תמה




אז מה התמה של הסרט שלך?

שאלה זו, שתסריטאיות ותסריטאים נשאלים מפעם לפעם (בדרך כלל לאחר שהם חושפים תסריט חדש), היא מן המוצדקות שבשאלות אודות התסריט: מהו אותו רעיון מרכזי שהתסריטאית או התסריטאי מבקשים להביע בסרט. איזו תובנה הם מבקשים מהצופה לחלץ.
אין סיבה לחכות לשאלה שתגיע - את התמה כדאי לנסח עוד בשלב המקדים לכתיבת התסריט. אבל אם תופסים אתכם כשאתם עדיין לא מוכנים, תרגישו בנוח שלא לענות – לא תמיד יש תשובה 'בשלוף', ועדיף שלא לענות מאשר להציג תמה שגויה. מה שבטוח: כששואלים אתכם מה התמה, לעולם אל תשיבו "גנדי".

לא תמיד קל לנסח את התמה, הן משום שלפעמים יש יותר מאשר תמה אחת, והן משום שלפעמים ישנן כמה דמויות ראשיות, ועד שלא יודעים או מחליטים מי הגיבור או גיבורת הסרט, קשה לדעת איך לסיים את הסיפור באופן שישרת את התמה. ישנם מקרים בהם תהליך החיפוש של התמה מתמשך ומסתבך, היות שהוא מתנגש עם האופן שבו פועלת הדמות הראשית – בניגוד לצרכים הרגשיים האותנטיים שלה.
כך או כך, אפשר לצמצם משמעותית את משך החיפוש והניסוח באמצעות ניתוח הקונפליקט המרכזי של הדמות הראשית. ניתוח איכותי יוביל בהכרח לפתרון הקונפליקט; הגילוי העצמי שחווה הדמות הראשית עם פתרון הקונפליקט, הוא התמה של הסרט.

סוגיה: תסריט נכתב לאורך זמן, ולעתים חולפות שנים בין גרסה לגרסה. התסריטאי נמצא כבר בשלב אחר בחיים. ייתכן שהזמן שחלף שינה את ההסתכלות שלו על המציאות, אולי אף לגבי עצמו. ייתכן גם שתפיסת העולם שלו התעצבה מאז, ואף לא מן הנמנע שמצא משמעות קיומית הסותרת את התמה המקורית. האם עליו להתמסר לשכתוב מחדש של הסיפור, 
או להתרחק מהתסריט ואף לשקול לגנוז אותו? 
התרחקות זו איננה מצב היפותטי. לעתים אנחנו מתרחקים מהדמויות ומהתסריטים רק כי הלך הרוח שלנו השתנה - אז על אחת כמה וכמה כשאנחנו מרגישים שהתסריט אינו משקף עוד את תפישת העולם שלנו, או משום שמצבנו הנפשי הוא שונה. האמנם אפשר אחרת? 
האם תסריטאי אמור לסיים את התסריט בהתאם להסתכלות שהוא כבר לא מאמין בה יותר?

נניח שהגיבור בתסריט הוא מאמן כדורסל מבטיח, שמבין שמה שהוא צריך לעשות זה להשיב בחיוב על ההצעה שקיבל מקבוצת כדורסל מובילה בדרום אפריקה ולממש את עצמו, למרות הלחץ הכבד המופעל עליו מצד משפחתו שיישאר בארץ, ולמרות שקיימת סכנה שנישואיו לא ישרדו את הריחוק. הבחירה הסופית שלו היא התמה: "מה שחשוב בחיים זה לממש את עצמך – זה הצורך הנעלה ביותר, זו המשמעות האמיתית". הוא חותם על החוזה השמן ועוזב את הארץ, ונישואיו כצפוי לא שורדים. 
אך מה אם חלפו להן כך וכך שנים, והתסריטאי מאמין כעת שמה שחשוב בחיים זה משפחה, אהבה, ותחושת שייכות? האם עליו לשנות את סוף הסיפור? לזנוח את התסריט?

עוד דוגמה. גיבור הסרט חולה בסרטן, בת הזוג שלו עוזבת אותו, הוא נכנס לדיכאון ומתרחק ממשפחתו ומחבריו. התחושה של הגיבור זהה לתחושה של התסריטאי בעת הכתיבה, והתמה היא כלהלן: "בחיים האלה אין בשביל מי לחיות חוץ מאשר בשביל עצמך". 
זו מחשבה מאוד קשה, שהסיפור כולו מושתת עליה.
חולפות כמה שנים, דראפט רודף דראפט, והתסריטאי עוצר לרגע ולא מבין איך לעזאזל הוא הגיע אז למצב שאלה היו מחשבותיו?
מן הסתם אפשר לכתוב על תקופה שבה היינו נתונים במצב נפשי הדומה לזה של הגיבור (או, כפי שניסח זאת הבמאי המנוח אנדריי טרקטבסקי בספרו "לפסל את הזמן": "ליצור אצל הצופה את מצב הרוח התואם את זה שלך בשעת המפגש האמיתי"), אבל המסר צריך להיות תמיד רלוונטי לגבינו. מה שמעלה שאלה נוספת: מהי המוטיבציה שלנו לחטט באותה תקופה ובאותן תחושות, אם אנחנו כבר לא שם? האם הזמן שכבר הושקע בכתיבת הסיפור, והידיעה שזהו סיפור מצוין, מהווים סיבה מספקת לחזור ולספר אותו?
אני מאמין שלא. נכון שאנחנו לא הדמות, גם כשאנחנו כותבים את עצמנו. לדמות יש תודעה, והיא עשויה להיות שונה מהתודעה שלנו, בדיוק כפי שנסיבות חייה שונות משלנו. אבל אם הדמות עושה את הבחירה הכי נכונה עבורה, בעוד שאנחנו, לו היינו בנעליה, היינו בוחרים אחרת ממנה, מהר מאוד נמצא את עצמנו עם תמה שאנחנו לא באמת מאמינים בה.
לעומת זאת, אם אנחנו במקום הדמות, במצב הנפשי שבו היא נמצאת, בנסיבות שהביאו אותה לקונפליקט בו היא לכודה כבצבת, ומרגישים מה שהיא מרגישה, והיינו פועלים כמוה, לא רק שהכתיבה תהיה כנה, אלא גם התמה.




יום שני, 20 באפריל 2020

שלושה שירים לפני שהעצב (ועוד אחד על בדיעבד)


*

בא הערב, בא העצב
גון אפרפר בשמי שנים חסרות
אור פנס הרחוב מתפזר
על השביל הלא נכון

מה הטעם בסימני דרך
הדרכים לכאן חסומות
שערי חומותיי ננעלו
חומותיי הבקועות


*

האביר השחור על הסוס הפחדן
זורע מחשבות בשדה חרוש סבל
חוזר על צעדיו מבלי להותיר עקבות
לוחש לעצמו: זהו מעשה חסד

בשריון קשקשים הוא חסין עכבות
לבו הנחלש ספוג מרקחת פלא
האביר השחור מטפח תקוות
חש כמי שדוהר על גבו של חד קרן

אך הסוס הפחדן נמשך ללהבות
והוא דוהר אל תוך האש כאחוז פרא
ללא כל חשש וללא חרטות
האביר השחור הופך לאבן


*

את חסרה לי
בתקופות שונות
לפני שהכרנו
לפני שלמדתי להיות
פרא מרוסן
לפני שלמדתי
איפוק מהו

הייתי חוזר איתך
בספירה לאחור
לתחילת האלף
ואולי אז ניצל

הייתי חוזר לשם איתך
כי יותר מכל
את חסרה לי עכשיו

*

השיר שהיה שלנו
כשהייתי
כלומר
כשלא הייתי ער בהרדמה מלאה
השיר הזה
לא עומד במבחן הזמן

מאידך
כל שיר הוא פרי בדידות
וכל בדידות היא הד של שיר
כך שאולי


יום שני, 13 באפריל 2020

קונפליקט מרכזי - הרחבת ערך (מאמר מתעדכן)


קונפליקט מרכזי הוא רגע מכריע שאין ממנו חזרה. הצורך של הדמות נבלם בהכרח לבחור בחירה מוסרית (כוח חוסם של צורך). הרגע הזה הוא שיאו של המסע הרגשי של הדמות. 
רגע השיא של הסרט: הדמות הראשית ניצבת בפני בחירה קשה ומחייבת. מה היא עושה? למה היא עושה מה שהיא עושה? למה היא בוחרת כפי שהיא בוחרת?

במאמרים האחרונים שכתבתי שהתייחסו לקונפליקט המרכזי, תיארתי את שלב פתרון הקונפליקט, שבו צורך לא מודע (מה שהדמות באמת צריכה) הופך למודע (גילוי עצמי). אך לא התייחסתי לסוגיית הדיאלוג הפנימי: איך הדמות מבינה שזה מה שהיא באמת צריכה? מה מפיל סופית את האסימון? וכשהאסימון נופל, איך נוצרת בקרבה ההחלטה להוציא מהכוח אל הפועל את ההבנה הזו? במילים אחרות, מה עובר לדמות בראש? כיצד היא מקבלת את ההחלטה? 

כיצד באמת מתקבלת החלטה? מהו אותו גורם פנימי שהופך את מה שאנחנו צריכים אך מונעים מעצמנו, או מונעים מעצמנו את האפשרות להבין אותו, לגלוי עבורנו?
במילים אחרות, מה מתרחש באותו תהליך מחשבתי שאנחנו עוברים כשאנחנו מצמצמים את הפער בין הלא מודע למודע?
איזו פעולת חשיבה מתבצעת הגורמת לשינוי שהוא פעמים רבות שינוי תודעתי?
פרויד כתב בזמנו על הטיה רגשית – מעבר ממצב "תת הכרתי (לא מודע) למצב "טרום הכרתי" (טרום מודע), וכמוהו גם בתו (ממשיכתו, המוכשרת לא פחות) אנה פרויד, שעסקה בכך רבות ("האגו ומנגנוני ההגנה"), וכמוה רבים מממשיכי דרכו של אביה, אך בזמנו, כשקראתי וחקרתי, לא קיבלתי תשובה שסיפקה אותי.
גם הספרות המקצועית המאוחרת יותר (פסיכולוגיה של מצבי לחץ) לא הובילה אותי לפתרון מספק, אבל אני מוכרח להודות שקראתי מעט מאוד (אולי כי ההתייחסות לקונפליקט כאל תהליך סדרתי סתר במידה מסוימת את הנחת היסוד שלי).   
דווקא בספרות שאחרי פסטינגר (1964) מצאתי ביטויים לתהליך פתרון הקונפליקט בהיבט של מנגנוני חשיבה.
בספרו הנהדר של אדוארד דה בונו, "שישה כובעי חשיבה", שהוא בעיניי אחד הספרים החשובים שנכתבו אי פעם (ארחיב לגביו בהמשך), ובספר "תהליך קבלת החלטות" (1980) של אירוינג ל. ג'ניס וליאון מאן, שחקרו ומצאו בין היתר כי לפני פתרון הקונפליקט מתרחשת במוח פעילות של האדרה – בין אם האדרת המעשה, בין אם האדרה עצמית בזכות עשיית המעשה, ובין אם האדרה לפני הכרעה (לדידם, יכולה לבוא גם כניתוק זמני מהמציאות - ציפייה לא סבירה לתגמול שלאחר מעשה). מבלי לבקש את רשותם, אני מרשה לעצמי להציע סוג נוסף של האדרה: האדרת האפשרות המוסרית. זו גם התשובה שלי לשאלה של התהליך המחשבתי: שמה שמעורר את החתירה לעבר המודע הוא אמת המידה המוסרית – אשר עליה נשען הקונפליקט המרכזי.  

*אני מרגיש שאני רק בתחילתה של התעמקות במחשבה (ובטח בניסוח) על אופני קבלת החלטות בסיטואציות קיצוניות, על כן המאמר הקצר הזה הוא על תקן מאמר מתעדכן.