סבא שלום / שאריות מהבלוג הישן (2011)

 

במסגרייה המכאנית של סבא שלי, פועלת כחדשה מקדחה בת כמעט 80 שנה, לצד רתכת כבת 70 ומחרטה בת למעלה מ-50. האופניים בני 60, אולי אף יותר.

סבא שלי היה אומר שפעם היו מייצרים דברים כדי שיחזיקו, ואילו כיום מייצרים דברים כדי שיתקלקלו מהר. סבא שלי בנה דברים כדי שיחזיקו.

מדי יום בשמונה בבוקר הוא היה מכין קופסה עם אוכל, לובש את בגדי העבודה הכחולים ועולה על האופניים, נוסע עליהם עד למסגרייה ופורש את הכלים על משטח
הברזל. מתקן כנף של טרקטור, או בונה מעקות ושערי ברזל וסורגים, קונסטרוקציות מורכבות למיניהן, מרתך יציקות ומבריז הברגות ומלחים גם נחושת ומכופף פחים וברזלים. כל מה שקשור בברזל, רק תגידו. כך בוקר-בוקר, 63 שנה (בהתחלה כשכיר במסגריה ממול), די ברציפות. למעט ביקורים תכופים בבית החולים בשנים האחרונות, הוא מעולם לא לקח יום חופש ולא יצא לחופשה. "מגיעה לי חצי שנה חופש במצטבר, נישכזהו.."

הוא היה אמן שלא ראה עצמו ככזה. הוא ראה עצמו כבעל מלאכה, ובעלי מלאכה כמו סבא שלי, כיום כבר כמעט ואין. את הידע שרכש באירופה בשנות ה-30 של המאה הקודמת כבר לא מלמדים. אין מי שילמד. עד לפני שבועיים הוא עוד עבד. עבד קשה, אבל יותר לאט ובנשימות כבדות. היה לובש את בגדי העבודה שלו גם כשנסע לבדיקות בבית החולים "מאיר". כל שבוע, בדרך חזרה מבית החולים, הייתי שואל, ליתר ביטחון: "למסגרייה, סבא?"

"לא. נוסעים ישר הביתה, נישכזהו".

סבא שלי היה חלק מהנוף של הוד השרון עוד כשהייתה ישוב קטן בלוע פרדסים. הוא היה חלק מנוף שצביונו השתנה כמעט ללא היכר. המסגרייה הייתה ועודנה נוף
עתיק, גלותי משהו, בעולם המתפתח בקצב שלא מאפשר להסיק מסקנות מרחיקות לכת לגביו. המסגרייה הייתה נוף ילדותנו כשם שהייתה נוף בגרותנו. בימי שישי אבא שלי היה מצטרף אליו. מעת לעת נקראנו אנחנו, הנכדים, לסייע.

אנשים תמיד היו מתפעלים כשהיו שומעים שאני הנכד של "שולם המסגר", האיש שהיה לאגדה מקומית עוד בחייו. ככה קראו לו, לסבא שלום, ותיקי
היישוב וותיקי הלקוחות. הוא מעולם לא התלונן על כך שחלק מהלקוחות התחלפו עם השנים ושחלק מהלקוחות התקלקלו. כאלה שבעיניהם המשמעות של חוויית קניה היא לכווץ כמה שיותר במחיר. סבא שלי עבד בתעריף סמלי, צנוע, אבל על טיב וחוזק חומרים הוא מעולם לא התפשר. היו שזה נראה להם יקר מדי. היו שברחו מבלי לשלם. גנבו מניצול שואה בן 88, בעל מלאכה מסור וטוב לב, והרגישו שהם שיחקו אותה. היה עצוב לגלות, פעם אחר פעם, שמערכת המשפט עושה חסד עם הגנבים  ומעודדת אותם להמשיך ולגנוב. מערכת אשר מתישה ומייאשת את התובע, ולבסוף מבזה אותו, אולי מתוך הצורך להקל על העומס בין כתלי היכל הצדק. בשלב מסוים סבא שלי סירב לקבל עבודות ממי שהוא איננו מכיר.

השנה חוויתי אותו יותר. ראיתי אותו מזיל דמעה של עצב. הייתי עד לרגע של אושר, כשהוא פוגש את הנינה שלו. וכשהוא מתאכזב ("העסקים חלשים, נישכזהו"). לראשונה סיפר קצת על פולין של מלחמת העולם השנייה, משם ברח בריצה בשלגים, ועל רוסיה. השנה הוא גילה לראשונה את הטלפון הסלולארי, אבל לא את התא קולי. כשבדקתי
את ההודעות הקוליות לא מזמן, הסתבר לי שהוא ניהל איתי שיחה, שנשמעת בערך ככה: "טוב אז אתה תאסוף אותי עוד עשר דקות, כן? טוב אז אני אחכה לך בחוץ. מה? לא שומע כלום, נישכזהו. טוב, אתה תבוא לאסוף אותי בעוד עשר דקות. להתראות".

והיה לו הבילוי השבועי שלו בסופרמרקט השכונתי. מסתובב בין מדפי המצרכים, מוקסם מהשפע. מוריד מהמדף חבילת ופלות עם שוקולד, מתהלך באיטיות בין
שורות גדושות מוצרים, מחפש במבט מתעניין אחר מעדנים חדשים. מבקש ממני לבדוק תאריכי תפוגה, אוסף לעגלה נקטר אפרסקים, אחר כך גבינה לבנה. ירקות? לא פה. ירקות קונים בחנות ירקות. בשביל זה יש ירקן.

הוא היה עקשן גדול. רוכשי המודעות של המקומונים התייאשו ממנו עוד בשנות ה-80. הוא לא הסכים לפרסם אף פעם, לא קיבל מעולם עבודה שלא רצה לעשות, והוא
לא הסכים להוריד את בגדי המסגר גם ביום ראשון האחרון, כששכב במיטת בית החולים, וזה אחרי שהוא התעקש שלא להתאשפז, אבל הצאצאים שלו גם הם עקשנים. גנים, מה לעשות. לא מזמן הגיעה צלמת במיוחד מירושלים כדי לצלם אותו. הוא כמובן לא הסכים. יום שלם היא ניסתה, ולבסוף חזרה אל הבירה מבלי שתקבל הסבר מנומק מדי. גם אני לא. "בשביל מה צריך את זה, נישכזהו. לא צריך את זה…נישכזהו".

הוא מעולם גם לא ביקש הרבה, בדרך כלל לא היה נעים לו לבקש. השבוע בבית החולים הצעתי לו סודה והוא שתה עד שהבקבוק התרוקן. לא היה לו נעים לבקש עוד בקבוק,
אז הוא פשוט חייך ואמר לי: "לא יוצא מזה כלום יותר". סבא, היה לו חוש הומור מיוחד שאותו חלק במידות קטנות.

לא שאלנו אותו מה זה "נישכזהו". ניסינו לפרש. האם מילת קישור משובשת? או אולי מילת קישור שהפכה למילה העומדת בזכות עצמה? אם היינו שואלים
אותו מה הכוונה ב"נישכזהו", הוא וודאי היה אומר "זה מה שזה, נישכזהו". אולי זו הפרשנות הנכונה: "זה מה שזה".

הוא נפטר שלשום.

בחזית המסגרייה שבה עבד ב-51 השנים האחרונות, מגיל 37 ועד 88, מבוקר ועד ערב, תלינו שלט בנוסח המקובל, שמסביר מדוע האיש שעבד פה כל השנים, כבר לא יבוא יותר.

בקרוב יתחלף הנוף.

פוסט אופטימי

 

זה יום כיפור, אז סלחתי לעצמי על כל אותם רגעים בשנה החולפת בהם שקעתי בפסימיות. הבטחתי לעצמי שאם אפול שוב לפסימיות, גם אם זו תהיה רק מעידה רגעית, מיד אזכיר לעצמי שבפסימיות אין תקווה – ותקווה היא המדריך הפנימי שלנו לשיפור איכות חיינו. הבוקר קמתי עם תקווה ועם אופטימיות, והתפקדתי למחנה הדמוקרטי.

הבנתי שאין מקום לפסימיות. ראייה שלילית לא יכולה להוביל ליצירת שינוי חיובי. פסימיות מובילה לפסיביות – ולפסיביות אין שום פוטנציאל צמיחה.

התפקיד שלנו הוא לתרום לחברה. לאנושות. זאת המשמעות האמיתית של החיים שלנו.

אמר מי שאמר ש"חירות פירושה אחריות", ויש לנו אחריות. כל עוד ניתן להתמודד עם המצב, אנחנו יכולים להיות יצירתיים וליצור את העתיד האפשרי עבורנו.

להבדיל, אם נהיה פסימיים, נהפוך למיואשים ומדוכאים, ואז לשלטון יהיה קל יותר לנשל אותנו ממעט הזכויות שעוד נותרו לנו.   

אין מקום לפסימיות. יש מקום לאופטימיות. ואופטימיות היא עבודה קשה. היא דורשת אימון, מאמץ, והתמדה. אופטימיות היא גישה לחיים. גישה שיש לטפח כל הזמן.

אופטימיות היא גם דלק למוטיבציה, והמוטיבציה שלנו משפיעה על המטרות שלנו, כשם שהמטרות שלנו משפיעות על המוטיבציה שלנו.

המטרות שלנו חיוביות. אנחנו אנשים חפצי חיים. אם תוחלף הממשלה, תיווצר הזדמנות לחתור להסכם מדיני. להביא את השלום. להבריא.

להמציא את העתיד

 

החיים לימדו אותנו שבמציאות אין צירופי מקרים - אלא אם כן מדובר בקריסת מערך המודיעין הישראלי ב-7 באוקטובר, ובשנה שקדמה לו. שם התרחשו צירופי מקרים מאלפים, יוצאי דופן - שווי ערך לזכיית אדם בפרס הראשון בלוטו במשך 20 שבועות ברציפות.

מדהים, כיצד מוחותיהם של בכירי המודיעין קרסו במקביל לקריסת כל המערכות הטכנולוגיות. אחרי שנה שבה חיבלו במודע בנתונים ששיקפו את העתיד לבוא.

כאילו הגשימו את הפנטזיות האפלות הכמוסות של נתניהו – התאימו לו את התשתית המציאותית עליה חלם.

אלן קיי אמר פעם משפט יפה – ש"הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא להמציא אותו". עושה רושם שנתניהו היה חותם על המשפט הזה בעצמו.

מופע הקולנוע של מיקי

רפורמת הקולנוע הגזענית של מיקי זוהר נולדה מתוך תפיסה לפיה יוצאי עדות המזרח מעדיפים תרבות ברמה נמוכה 

נהוג לומר על הציבור הישראלי שהוא סובל מזיכרון קצר. קשה להתווכח עם אמירה זו, וכן עם העובדה שהדבר נכון שבעתיים כשמדובר בנבחריו של אותו ציבור. למעשה, ישנם נבחרי ציבור שאצלם הזיכרון כה מעורפל, עד כדי כך שניתן לומר עליהם שהם שכחו מאיפה באו. קחו למשל את מיקי זוהר, שר התרבות הנוכחי, ומי שבמשך שנים מתיימר לשמש כנציגם האותנטי של יוצאי עדות המזרח בכנסת וממשלה. 

בימים אלה השר זוהר מנסה להעביר רפורמה בענף הקולנוע, שתכליתה העיקרית היא חנופה זולה למצביעי הליכוד - אף שבכך הוא שם ללעג את יוצאי עדות המזרח. 

הרפורמה שניסח זוהר, שכעת נלמדת על-ידי ארגוני היוצרים, משנה את תנאי חלוקת התקציבים להפקות סרטים: במקום שהקריטריון לתמיכה כספית יהיה איכות מקצועית, כפי שהיה קיים עד כה, הקריטריון החדש שמעמיד השר זוהר חותר תחת הקריטריון הקיים, בכסות עדיפות ליצירות בעלות גוון מסחרי מובהק. 

מבחינתו של זוהר, מה שמוכר הוא מה שקובע, וכידוע לכל, מה שנמוך יותר וגס יותר – מוכר יותר. 

זוהר, למעשה, מודה שכך הוא תופש את קהל המצביעים הפוטנציאלי שלו: בני עדות המזרח, שצורכים תרבות נמוכה. לכן הוא לא מחפש מורכבות, לכן הוא לא מעוניין לטפח מצוינות. הוא רוצה בדיוק את ההפך בשביל הקהל שלו – הוא מחפש סרטים עילגים, פשוטים להבנה, מה שיקלע למכנה הנמוך ביותר, סרטים שגם טיפשים יאהבו. 

חשוב להדגיש שהבעיה ברפורמה היא בהחלט לא ההיבט המסחרי – שהרי כל אמן מבקש לעצמו הצלחה מסחרית. שכן, אלמלא הצורך בביטוי אישי ובהכרה, איזה אמן היה מקדיש את חייו ליצירתו? 

 הבעיה היא בדרישה של זוהר להשתיק את היצירתיות, את ההתבוננות הפנימית, את הרגש. למעשה, זוהר דורש מיוצרי הקולנוע להפסיק ליצור מהלב. 

חמור מכך, הוא דורש מהם, הלכה למעשה, להיות בדיוק כמוהו: להפסיק לפעול לטובת הכלל, ובמקום זאת, להתחנף לשכבות חלשות בשביל להשיג רייטינג. 

מה שמדהים הוא שזוהר הציניקן כלל לא משקיע מאמץ על-מנת להסוות את המשמעות הכביכול מובלעת הזו, ובהחלט ייתכן שישנה אג'נדה מאחורי הלעג הלא סמוי שהוא מפגין כלפי יוצאי עדות המזרח. אולי הוא בכלל מאותת שהוא לא רוצה שקהל המצביעים הפוטנציאלי שלו ייחשף לקולנוע איכותי, בדיוק כפי שפוליטיקאים מהמגזר החרדי לא מעוניינים שילדיהם ייחשפו ללימודי ליבה. 

 אם זוהי האג'נדה, הרי שהיא טבולה בחוסר מודעות עצמית, כיוון שהרפורמה של זוהר לא רק חושפת את העובדה שהוא בז לקהל שאת הקול שלו הוא רוצה, היא גם חושפת את השקר השיווקי שלו - ההתחזות לנציגם של יוצאי עדות המזרח. בכך, אין הוא שונה בהרבה ממתחזה וותיק יותר ממפלגה אחרת, שהוסיף לעצמו שם אמצעי זהה. 

*מקור התמונה: צילום מסך מתוך האתר של מיקי זוהר

אפילו לא שבת

 

בתור חייל לשעבר שרותק לבסיס כמה וכמה פעמים בגין עבירות משמעת שונות, לא כולל שבועיים במעצר במחנה גדות (עמדתי למשפט על הופעה מרושלת ופנים לא מגולחות) –  יש לי שאלה היפותטית לדובר צה"ל (דניאל הגרי, לא ניר דבורי) ולרמטכ"ל.

אם על נעליים לא מצוחצחות, או הליכה בלי גומיות בנעליים, מקבלים שבת, ועל מראה לא מגולח אפשר לשבת שבועיים במעצר, מה העונש על הפקרת חיילים למוות בבסיס? או על הפקרת קיבוץ על תושביו? 

עונש של ריתוק, של שבת, לבסיס, על גומיות בנעליים, על גילוח, על קריאת ספר בש"ג. כמה זה על הפקרת תצפיתניות? כמו שזה נראה כרגע, זה פחות חמור מאשר אי גילוח. מה העונש על הפקרת קיבוץ על תושביו? פחות מעונש על גומיות בנעליים. מה העונש על אישור מסיבת טבע המונית במרחק קילומטר מעזה, תוך התעלמות מכל ההתראות? פחות מעונש על אי צחצוח נעליים.

הרמטכ״ל הרצי הלוי, כמפקד, איזה עונש היית נותן לחייל שלא התגלח? כמפקד, כמה שבתות נתת על אי צחצוח נעליים, על שבירת שמירה? מה לדעתך העונש הראוי על הפקרת אלפי אנשים למוות, רצח, אונס, התעללות ומוות בשבי? כמו שזה נראה, עונש פחות חמור מללכת בלי גומיות בנעליים. מה פחות חמור, על זה אין אפילו עונש.

בתמונה: ראש אמ"ן היוצא, אלוף אהרון חליווה, שחמק בזמן ובלי עונש

הוא לא הספיק הרבה

 

"הוא לא הספיק הרבה", אמר השבוע אחד מכתבי ערוץ 12, בסיומה של כתבת הספד על חייל נוסף שמת, במסגרת הרוטינה שהמציאות המלחמתית מאלצת אותנו לספוג כמעט מדי יום.

בעוד שהנפש כבר הסתגלה למליצות מסוג "גיבור אמיתי" ו"מטובי בנינו" ולחותמת "יהי זכרו ברוך", לאמירה המסכמת כך חיים של ילד בן 20, נפשי לא גילתה עמידות. המשפט הקצר הזה, "הוא לא הספיק הרבה", הכאיב.

אותו משפט, שכמו נאמר על דרך אגב, הדהד את המחיר הכבד שצעירות וצעירים כה רבים נאלצים לשלם. ילדים שביקשו לעשות דרכם בעולם, אך נהרגו בטרם הספיקו.

"סופנו שנצא מלבנון, וסופם של המתים שזה סופם", כתב אריה כספי, בדרכו הנבואית והנוקבת, כחמש שנים לפני היציאה של צה"ל מלבנון.

בסוף גם המלחמה הזו תיגמר, ואנחנו נמשיך להצדיק את המחיר היקר, הנצחי. הן עבור התמורה המאלחשת "השם יקום דמם", ובעיקר עבור שקט מלאכותי.

 

התמונה: מתוך צילום דף באתר צה"ל

השבוע בישראל, ארבעה חודשים למלחמה

 

בעודנו נכבשים מבחוץ ומבפנים באיטיות מדודה, גמר כוכב נולד לאירוויזיון נראה כמו פרק סיום גרוטסקי של מדינה חסרת מודעות עצמית: עיצוב נוצץ של קניון. דמעות מפלסטיק. שלל ביטויים רגשיים שעברו זילות בעת האחרונה, כמו "האמת שלי", "חיים שלי", "שליחות". וכמובן, "התפכחנו". כאילו שאפשר להתפכח מהריאליזם. כאילו ההיגיון הוא אשליה.
ועדיין, זה לא מדגדג את הציניות של נתניהו, שבאחד מימי השבוע ביקר חייל פצוע בבית החולים. ישוב על מיטתו של הנתין המשתקם, נתניהו נוגע בו, במשאב הזול שלידו, כמו עובר מול המצלמות תהליך של האנשה. שלא נחשוד, חלילה, שלא אכפת לו. שנאמין לו כשהוא מכריז בבטחה "עד הניצחון המוחלט".
"הניצחון המוחלט", שכמובן אינו ערובה לביטחון מוחלט. כיוון שניצחון הוא תחושה סובייקטיבית, ולא ערך אבסולוטי, מדיד, או אפילו מתכלה - כמו ערך חיי אדם, למשל. נתניהו לא הוציא מפיו אף אמירה שאינה ריקה, בדבר הצלת חייהם של תושבי הדרום שנחטפו על-ידי מחבלים מבתיהם. חלילה לפגום בחוזקת הבערות האופטימית.
כהרגלו, נתניהו מכוון את דבריו בעיקר לאותם אלה השבויים בקסמיו - ולא לאלה השבויים תחת שלטונו, או לאלה השבויים בידי החמאס ברצועת עזה.
כתמיד, הוא מבטיח 'יותר' לאנשים שמרגישים שיש להם פחות. אנשים שבמהותם הם כמוהו – תמיד אין להם מספיק בשביל לחיות בשלום עם עצמם.
נכון לעכשיו, עשרות החטופים ישלמו בחייהם על התנהגות של פוליטיקאי שאישיותו נותרה לא מפותחת. אדם שגם בעשור השמיני לחייו לא מבין מה חשוב בחיים. אם לא נתעורר ונצא בהמונינו לרחובות, הקיום הטרגי של נתניהו יהפוך לטרגדיה של כולנו.