הלגיטימציה לשפוט מבלי לדעת

 

במאי הקולנוע הישראלי שמי זרחין כתב פעם ש"ספר יוצא לאור. סרט יוצא לחושך". בהקשר יציאתו של הסרט הדוקומנטרי "נז"א" ("נזק אגבי"), החושך הוא אחר - חושך שפורץ את גבולות אולם הקולנוע, ואת גבולות החוץ. זהו חושך אפל, חושך פנימי קולקטיבי.

הסערה שנוצרה סביב הסרט, עד כדי כך שפוליטיקאים דנו בשלילת אזרחותם של צמד הבמאים יובל אברהם ורחל שור, ותומכי ממשלה הגיעו לפתח בית משפחותיהם, מציגה תמונה מדאיגה.

אף שהסרט טרם הופץ, ומתי מעט צפו בו מתחילתו ועד סופו, ציבור רחב בישראל גיבש דעה נחרצת לגביו. על סמך הדעה שגיבש הציבור על סרט שבו לא צפה, הואשמו יוצרי הסרט בבגידה וביצירת עלילת דם.

ההיגיון הפשוט, הבריא, לפיו לא ניתן לקיים דיון ענייני בהקשר של סרט מבלי לצפות בו – אינו רלוונטי, מסתבר, בנקודת הזמן הזו של חיינו.

את מקומו של השכל הישר תפס דף המסרים השלטוני, שקבע שהצורך לראות את הסרט התבטל, ושמי שיוצר סרט שמבקר את הצבא בחו"ל בתקופה כזו מתויג אוטומטית כבוגד, כמי שמייצר עלילת דם. הסערה הציבורית המתמשכת מייצגת הטמעה של העיוות הזה. המציאות הרגשית החליפה את המציאות האובייקטיבית.

באווירה הזו שנוצרה, לשפוט סרט בלי לראות אותו הופך ללגיטימי כי השיפוט אינו על הטיעונים האמנותיים, אלא על עצם "חציית הקווים".

שר התרבות מיקי זוהר, שכהרגלו הזדרז לגבש דעה על הסרט מבלי שצפה בו, איים בשלילת אזרחותם של הבמאים, ובכך העביר מסר ברור: אסור לעיתונאים לשרת את הציבור, אסור להם לחקור, מותר רק להדהד את הנרטיב של השלטון.

מי שחורג מכך ומנסה להציג מציאות מורכבת או כואבת, לא רק יוקע כמי שמחליש את המרקם השבטי - הוא עלול לאבד את האזרחות שלו. לא פלא שהזעם הסלים והפך לאלים – וכעת בני משפחותיהם של הבמאים מצויים תחת איום פיזי.

כשחברה מגיעה למצב שבו העובדות לא מעניינות, אלא רק התיאוריות, היא מוותרת על החשיבה הרציונלית, הבוגרת. המרחב הציבורי הופך לזירת קרב שבה השאלה היא לא מה נכון או לא נכון, אלא מי איתנו ומי נגדנו.

ברגע שחברה נותנת אישור מוסרי לומר "לא ראיתי ואני לא צריך לראות כדי לקבוע שזו בגידה", היא מכשירה את הקרקע לפשיזם.

 

*

משטרים פשיסטים מעולם לא חרטו על דגלם היצמדות לעובדות היבשות או חתירה אובייקטיבית לאמת. להפך: אלו השקיעו במיתוסים, ברגש קולקטיבי ובנאמנות שבטית מוחלטת.

מדינת ישראל עדיין לא שם, אך השנים האחרונות, בעיקר מאז ה-7 באוקטובר, הופכות את הדרך למחוז חפצה של הממשלה לקלה יותר.

השפה הרגשית שהנחיל נתניהו לחברה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים – שפת פילוג, שנאה ושיסוי, השתרשה ביתר שאת עם הקמתו של ערוץ התעמולה השלטוני – ערוץ 14. השימוש התדיר בכינויי גנאי, לעג, שקרים, החלוקה ל"טובים" ו"רעים", מבית מדרשו של בנימין נתניהו, הוטמעו היטב בערוץ.

אתם מכירים את זה: "אנחנו" (הציונים, הפטריוטים) מול "הם" (הבוגדים, הקפלניסטים) וה"למה רק להם מותר?" המפורסם. רמת שיח של גן ילדים.

המגישים המתלהמים והפרשנים האימפולסיביים באולפן מעודדים את הצופים להתנהג כמותם – לאמץ סגנון דומה, סגנון שמזכיר מריבות בחצר בית הספר.

כשזה פוגש חברה חבולה ומשוסעת, זה עובד. החרדה, העומס הרגשי, תחושת חוסר הוודאות המעיקה, מעוררות את מנגנון ההגנה שבו אדם חוזר לדפוסי התנהגות שאופייניים לשלבי התפתחות מוקדמים יותר (כמו גיל ההתבגרות או הילדות).

כך בדיוק נוצר דפוס שבו אנשים בוגרים מעבדים את העולם דרך מנגנונים ילדותיים.

ההתיילדות שאנחנו, כחברה, חווים, היא תוצר לוואי של תעמולה, ואפשר, בצדק גמור, להאשים בכך את ערוץ 14, שמאיץ ומנצל את הרגרסיה הנפשית-התנהגותית הזו באפקטיביות די מרשימה, אבל בסופו של דבר, הבחירה לאמץ דפוסים ילדותיים ולנטוש חשיבה בוגרת היא בראש ובראשונה שלנו, כיחידים וכציבור.

*

"חופש הביזוי" הוא שמו של שיר שפרסם המשורר נעם חורב, בתגובה לסרט הנ"ל. שיר שעושה רצח אופי לבמאים של סרט שהוא לא ראה. מי כמוהו לזהות סנטימנט אקטואלי ולמהר למקסם. אמנות מגויסת היא לא דבר חדש, אבל הסתה ואלימות מילולית במסווה של אמנות, ועוד כנגד חופש הביטוי של אמנים אחרים, היא הרבה יותר מהתייפייפות מלוקקת או חנפנות מסחרית – לא רק שהיא חותרת תחת המהות של יצירת אמנות, היא חותרת תחת הסדר החברתי הקיים.

השיר של חורב נשען על הצורך החברתי בשייכות ובפידבקים חברתיים, ועל הרטוריקה הביביסטית שמבחינה בין "אנחנו" (הפגועים, המוסריים) מול "הם" (הבמאים השמאלנים שמכרו אותנו בחו"ל). המבנה הזה פונה לילד או למתבגר שבנו: הוא חוסך מאיתנו את המאמץ המנטלי להסתכל על המציאות כפי שהיא.

אמנות טובה משמשת כלי לחקירת האמת הפנימית והחיצונית באמצעות שאלות קשות. פשיזם תרבותי עושה בדיוק את ההפך: הוא לוקח את הסיפור ומגייס אותו לטובת עיוות האמת, או הדחקת האמת. אם חושבים על זה, חורב ונתניהו נוקטים באותה טקטיקה, ואולי מכאן הפופולריות של שניהם. שכן, הרבה יותר קל להניע וללכד קבוצה שפועלת מתוך מנגנונים רגשיים מוקדמים, מאשר להשפיע על ציבור שחושב בצורה ביקורתית, מורכבת ובוגרת.

אם יידרש לכך, חורב יוכל לומר להגנתו שנפשו הרגישה לא יכלה לאמת הלכאורית, ושכמו רבים מהישראלים, גם הוא הושפע מהתפישה החדשה, לפיה אפשר לשפוט סרט גם בלי לצפות בו. כי בסוף, בתוך עמו הוא חי, וגם הוא, כמו רבים אחרים שעלו בהם דחפים פרימיטיביים של פחד ותוקפנות, חיפש אחר דמות אב סמכותית ומגוננת – כזו שלא ידעה, שלא העירו אותה לפני 6:29, שלא משכו בדש מעילה.

מעבר לסף התודעה

 

אנחנו מדהימים בלהדחיק. כי באמת, איך חברה שעברה את ה-7 באוקטובר מסוגלת להמשיך הלאה כמעט כרגיל? אני סבור שהתשובה טמונה במה שמתרחש מעבר לסף התודעה. שכדי לשרוד את היומיום, הציבור הישראלי מפעיל מנגנון הדחקה יוצא דופן. אנחנו צורכים זבל טלוויזיוני, הולכים למסעדות, קונים מוצרים שלא צריך, ומאלחשים את עצמנו ש"יהיה בסדר" - אולי כי המשמעות האמיתית של מה שקרה (והמשמעות הנגזרת והמובלעת: האחריות של ההנהגה לאסון הבא) היא כואבת מדי. מאיימת מדי. לכן אנחנו דוחקים אותה אל מתחת לרדאר של החשיבה המודעת.

במילים אחרות: אנחנו מצמצמים את המודעות שלנו מתוך בחירה אקטיבית. חותרים ל'לא מודע קולקטיבי' ומתאדשים למציאות. ההדחקה הזו היא עיוורון עצמי מדבק, והיא מסוכנת - כיוון שזו לא אדישות ניטרלית. זו הסכמה שבשתיקה להפקרות הבאה.

מודעות, משמעה ערות מחשבתית ונפשית. אדם בעל מודעות הוא אדם חושב. הוא ער לעובדה שהרגשות שלו הם חלק חיוני מיכולת החשיבה שלו. הוא לא מתעלם מהרגשות השליליים שלו ולא מערפל את המחשבה שלו בניסיון להימלט מכאב. הוא מחפש את האמת. הוא ער לפעולות שלו, למניעים שלהן ולהשלכות שלהן.

לפני הבחירות, חובה עלינו להתעורר מהאילחוש התודעתי הזה, ולראות את המציאות בעיניים פקוחות.

זהירות מזחיחות

 

*כרגע נתניהו מוביל בענק: רק שתי מפלגות ("הדמוקרטים", "ישראל ביתנו") הצהירו שלא יישבו איתו בממשלה.

*מיתוס הגושים התרסק: אין "גוש איזנקוט מול גוש נתניהו". יש רק שתי מפלגות שלא יישבו עם נתניהו, ויש את שאר המפלגות, שהשאירו לנתניהו דלת פתוחה.

*האדישות היא הפקרה: אזרחים שלא מתכוונים להצביע, ומעדיפים להישאר בבית ביום הבחירות, או לבלות בקניון, או בים, מפקירים את החוב המוסרי שלנו לאלפי ההרוגים והנרצחים בטבח ה-7 באוקטובר.

*אחריות ישירה: אזרחים שמתכוונים להצביע לחברי הממשלה הנוכחית, כנראה לא שבעו מה-7 באוקטובר. הם למעשה מזמינים את טבח ה-7 באוקטובר הבא.

*השורה התחתונה: פחות מחודשיים לבחירות, ועושה רושם שהחברה הישראלית מוכנה לשלם את מחיר מותם של החיילים והאזרחים גם בשנים הבאות.

הרלטיביביזם המוסרי – קווים לדמותה של דת הביביזם

 

"אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד" (יהודה עמיחי)

נהוג לחשוב שתופעת ה"ביביזם" היא כת, או לחילופין – דת. יש שיאמרו שאם מנתחים את ה"ביביזם" בכלים סוציולוגיים ולא פוליטיים, ייתכן ויתברר שלא מדובר בדת קלאסית (במובן התיאולוגי), אלא בדפוס מודרני בעל מאפיינים מעולם הכתות ומעולם הדתות. בכפפות ניתוח של מתבונן משתאה מן הצד - אשר ער לפולחן האישיות של אדם שמידת הפופולריות שלו משתווה למידת חוסר היושרה שלו, אני נוטה להאמין שה"ביביזם" היא דת אזרחית, בעיקר בהסתכלות המעניינת על דפוסים של הקרבה אישית ושל ביטול עצמי: הנכונות של תומכי נתניהו, ה"ביביסטים", לגונן עליו, גם כשזה נוגד את האינטרסים האישיים שלהם (כלכליים, חברתיים), ואת המוניטין שלהם בעיני עצמם – או בעיני הסביבה. הדבר דומה למסירות דתית, ולא בכדי.

מבחינה רעיונית, דומה שהדת הביביסטית מושתתת על פילוסופיית הרלטיביזם המוסרי (ונשענת גם על אגנוסטיציזם אפיסטמולוגי, המניח כי הנפש האנושית היא חסרת אונים, ולכן אין ביכולתה להבין את המציאות האובייקטיבית). על פי התפישה הזו, ערכים הנם מוסכמות ותו לא, המוסר הוא לא יותר מאשר ביטוי רגשי, ומוסכמות מוסריות הן חסרות כל תוקף רציונלי. כך שאין טוב ואין רע, אין שקר ואין אמת, אין אחראי ואין אשם - הכל בעיניי המתבונן. כך, לצורך העניין, מה שבעבר היה נחשב לפשע אכזרי (כמו למשל פעולות הטרור היהודי בגדה), יכול להתפרש כיום כביטוי חיובי ("משילות").  או, מה שהיה טבח אכזרי של חמאס ב-7 באוקטובר, נורמל ל"טעות טכנית" (צחי הנגבי), ל"תקופה של נס" ולברכה המלבבת "קודם כל חג שמח" (אורית סטרוק).

אין זו יד המקרה. עם השנים פילוסופיה זו התפתחה לכדי אמנות שליטה בהמונים, וחייבים לתת את הקרדיט לנתניהו, על הפיכת הרלטיביזם המוסרי לרלטיביביזם מוסרי. הפרקטיקה: שימוש בכלים פסיכולוגיים כדי לייצר נאמנות ברזל בעידן של חוסר יציבות. האמצעים: תעמולה, סימון שעיר לעזאזל, שלהוב (עידוד לאלימות ולשנאה), עיצוב זהות ותחושת שייכות.

אחד הריטואלים האופייניים: אולפני הטלוויזיה המשמשים כבמות הטפה, הרשתות החברתיות כחללי תפילה דיגיטליים, וההתקפות על "הכופרים" (אנשי מערכת המשפט, התקשורת או האופוזיציה) כאקט של טיהור דתי.

**המדריך לרלטיביביסט המתחיל**

*עמעמת השחיתות ועידון הסרחים: הקטנת ממדי השחיתות והשוואתם לחולשת האדם הפשוט (שהרי מי לא שילם אי פעם לאינסטלטור ב"שחור"?), ומעבר מאמות מידה שיפוטיות, ממלכתיות, לאמות מידה פשוטות: "באגס באני", "חמגשית", "גלידת פיסטוק".

*סינדרום ארגז החול (בלעז: "ווטאבאוטיזם"). "אבל הם התחילו", "אבל למה רק להם מותר?", "אה, כן? מה עם..."

*השתקת האינטליגנציה, ערפול עצמי, הזדהות עם מנהיג בעל רמה מוסרית ירודה.

*האדרת דמותו של המנהיג. למשל: דמותו של נתניהו, הנתפסת כמי שאין לה תחליף ("ליגה אחרת"), וכל ביקורת עליו נתפסת כבגידה בערכי המחנה או המדינה.

*פורקן אגרסיות וטיפוח בורות מרצון, בכיינות מקצועית והתקרבנות ("אכלו לי, שתו לי").

*אימוץ נורמות כוזבות – ה"ביביזם" כמרחב חשיבה. החל בחיזוק "עצמי אידאלי" כוזב, שבו אנשים מוצאים "עצמי אידיאלי" קולקטיבי, וכלה בהשתחררות מפחד והפחתת חרדה- דרך אימוץ דרכו של המנהיג החזק, החסידים מרגישים בטוחים בעצמם, ומחלישים את החרדה הבסיסית שלהם מול עולם משתנה ורווי איומים.

 

אנלוגי - כן, כן

 

כמעט כל דבר בחיינו הקצרים הוא דיגיטלי. תעודות זהות ודרכונים ביומטריים, ארנקים אלקטרוניים, תשלומים מאובטחים באתרי הממשלה. מה לא דיגיטלי? הצבעות בבחירות. בשביל זה חייבים פתקים, ומעטפות, קלפיות מקרטון, וספירות ידניות -  תחילה לקראת חצות בכל קלפי, ואחר כך הפתקים מועברים בארגזים ממקום למקום, להיספר שוב בהיכלי ענק, על ידי מאות רבות של אנשים - הכל ידני, כמובן, הכל לוקח שעות ארוכות.

כאילו עדיין לא המציאו את טלפון החוגה ואת הפקסימיליה, את מכשיר הרדיו ואת המיקרוגל של שבת. רטרו.

לפעמים מתברר שהיו ששמו שני פתקים במעטפה, וצריך לבדוק שוב, ובזמן הזה עוד קלפיות נשלחות לאולמות ענק, ומתברר לפעמים שכמה מתים התעוררו לתחייה לכבוד יום הבוחר, או שביישובים מסוימים קרה נס וכל היישוב הצביע פה אחד – כולל אלו שכבר לא גרים בארץ (אבל לראייה - עדיין פטריוטים).

אז למה דווקא בבחירות אנחנו – ה"סטרט-אפ ניישן" – לא דיגיטליים?

אפשר להעלות על הדעת לפחות שלוש סיבות עיקריות:

האחת – הגנה על זכויות המיעוט של הנפטרים. מעבר להצבעה דיגיטלית ישלול מהם את זכות הבחירה, ויקטע מסורת ארוכת שנים של התעוררות לחיים לכבוד יום הבוחר.

סיבה שנייה, העניין הבעייתי הזה של טביעת אצבע. מה רוצים, שפעילי מפלגות (ליכוד, אבל לא רק) יאספו אצבעות משומרות בחומץ? אתם יודעים באיזו לוגיסטיקה מדובר?

סיבה שלישית: האופוזיציה. אפשר לשאול את נציגי האופוזיציה, למה לדעתם זה לא אפשרי, העניין הדיגיטלי. שהרי אם זה היה אפשרי, הם לבטח היו קופצים על ההזדמנות.

הפרדת רשויות היא כמו משחק כדורגל

 

בזכות תגובה של קול מהימין לפוסט שכתבתי אמש בפייסבוק, עלה לי רעיון: אם נפשט וננגיש מושגים מדיניים שנשמעים מסובכים, תהיה זו פנייה לשכל הישר של אנשים. כך נוכל להחליש את כוחה של הדמגוגיה.

על-ידי שימוש במטאפורות מעולמות תוכן מוכרים, נצליח לתווך את המשמעויות של תהליכים שמתרחשים בשדה הפוליטי, וליותר אנשים יהיה קל לזהות מיהם הפוליטיקאים שמוכרים להם שקרים, שדופקים אותם.

זו לא תהיה מהפכה של יום אחד, זה בטוח. חלק גדול מהציבור סובל מהצפה של דיס-אינפורמציה, וחלק אחר בוחר ב'בורות מרצון' – מצב נפשי שבו המוח מסנן עובדות שמאיימות על הנרטיב הרגשי שלו. מה גם שהממשל משקיע משאבים עצומים בתעמולה, בעיצוב תודעה כוזבת. בערוצי התעמולה האנטי דמוקרטיים, יושבים אנשי תקשורת מפוקפקים ומתפרנסים מהפצת שקרים, ובינתיים זה עובד.

אחד הנושאים שבראש סדר היום הציבורי הוא ההפיכה המשטרית. הפיכה שמקדם השלטון, תחת השם המכובס "רפורמה". גולת הכותרת של ה"רפורמה" היא ביטול הפרדת הרשויות – הכפפת מערכת המשפט לממשלה. המצדדים ב"רפורמה" זועקים שהשינוי הנדרש הוא מן הצדק, בטענה שעצמאות מערכת המשפט מהווה השתלטות עוינת על מוסדות השלטון. הנימוק לטענה הזו הוא שהדבר נעשה בניגוד לרצון הבוחר, שכן דמוקרטיה היא שלטון הרוב, ועל כן העם הוא הריבון – ולא השופטים.

האמת היא שקשה להשיב לטענה זו מבלי להתמצא ברזי המושגים. דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב, היא מערכת של בלמים ואיזונים. בלי בלמים ואיזונים, אין דמוקרטיה. הסיבה שהממשלה רוצה לשלוט גם במערכת המשפט, היא כדי שלא יהיו לא בלמים ולא איזונים. כדי שראש ממשלה נאשם בפלילים יוכל גם לשנות את החוקים, וגם להיות השופט של עצמו. זה כבר קורה בפועל, זה פשוט לא הושלם עדיין. צעד אחר צעד, הממשלה בראשותו קובעת חוקים שמסייעים לו להימלט מהמשפט הפלילי שתלוי נגדו.

איך אפשר להשיב טיעון מוחץ לטענה של תומכי ומצדדי ה"רפורמה"? הדרך שבחרתי היא זו שגם קל להסביר אותה, וגם אפשר באמצעותה לשכנע שכבות רבות בציבור שהרפורמה היא למעשה הפיכה שלטונית מסוכנת. איך? במילה אחת: כדורגל. בשתי מילים: משחק כדורגל.

הפרדת רשויות היא כמו משחק כדורגל: יש חוקים למשחק, יש שחקנים שמשחקים, ויש שופטים. אם השחקן היה גם השופט, הוא בחיים לא היה שורק לעצמו "נבדל", או מוציא לעצמו כרטיס אדום (שמוציא אותו מהמשחק). נתניהו רוצה להיות גם השופט שקובע את החוקים תוך כדי משחק, גם השחקן שבועט, וגם זה שמחליט אם היה גול. בכדורגל, אף אוהד לא היה מסכים לקנות כרטיס למשחק כזה, כי זה כבר לא ספורט – זה משחק מכור.

בפוליטיקה, הציבור הוא לא רק הקהל ביציע; הוא הבעלים של המועדון. הממשלה היא השחקנים – אנחנו שוכרים אותם כדי שיביאו תוצאות, אבל הם חייבים לשחק לפי הכללים. בלי שופט עצמאי, המגרש הופך לג'ונגל, ובג'ונגל – האוהדים תמיד מפסידים. מערכת המשפט חייבת להיות מסוגלת להוציא "כרטיס אדום" לממשלה, כשזו עוברת על החוק.

אפשר ואף כדאי לקנח בשאלה: אם זה היה ראש ממשלה מהשמאל, היית רוצה שיהיה לו כוח לשנות את החוקים כדי לבטל לעצמו משפט?

חוק הנבצרות נולד בחטא – ואפשר לבטל אותו בדיעבד

הנטייה הציבורית היא לחשוב שברגע שחוק עבר בכנסת, זהו, הוא הופך ״חקוק בסלע" ואי אפשר לגעת בו. אבל המשפט הישראלי (וההיגיון הבריא) אומרים אחרת.

בואו ניקח את חוק הנבצרות. חוק הנבצרות הוא תיקון ל"חוק יסוד: הממשלה", שנועד להסדיר את התנאים (והפרוצדורה) להכרזה על ראש ממשלה כמי שאינו יכול למלא את תפקידו. התיקון קובע כי נבצרות תוכרז אך ורק בשל אי-כשירות פיזית או נפשית, ובכך מונע את האפשרות להוציא ראש ממשלה לנבצרות מטעם משפטי (כמו בשל ניגוד עניינים או הליכים פליליים).

בג"ץ אמנם קבע כי החוק נחקק מתוך מניעים פרסונליים מובהקים – כלומר, שהוא נועד לשרת את עניינו האישי של ראש הממשלה נתניהו, במטרה למנוע את האפשרות להוצאתו לנבצרות על רקע הפרת הסדר ניגוד העניינים, אך החליט שלא לפסול אותו. 

אולי כדי שלא להצטייר בציבור כמי שחותרים תחת עצמם, החליטו שופטי בג"ץ על דחיית כניסתו של החוק לתוקף עם תחילת כהונתה של הכנסת הבאה (ה-26). כך נוצר לכאורה מצב תקין: החוק יחול על ראש הממשלה הבא, מבלי שנדע מראש מי הוא יהיה. אך מה יקרה אם נתניהו ייבחר שוב? שהרי הפרסונליות לא נעלמת עם הזמן – זה אותו נתניהו, ואלו הן אותן הנסיבות. לכן, זהו "חוק שנולד בחטא", וככזה הוא בטל מעיקרו.

נתניהו בונה על זה שאחרי הבחירות החוק ייכנס לתוקף והוא יהיה חסין. נכון לעכשיו, הוא במלכוד. אם היה יכול, היה מקדים את הבחירות לכנסת לשלשום בבוקר. אלא שהסקרים מראים שלא מובטח לו שהוא ינצח בבחירות, ולכן יש לו אינטרס למשוך זמן, אולי אפילו ליזום עוד ועוד מצבי חירום ביטחוניים עם שמות של יונקים, כדי לדחות את הבחירות למועד בלתי ידוע.

הנאום של נתניהו אתמול, שבו הוא הפעיל לחץ חסר תקדים על הנשיא הרצוג שייתן לו חנינה, הוא ראיית זהב נוספת לכך שהחוק הזה נתפר אך ורק כדי שנתניהו יוכל לעשות ככל העולה על רוחו כדי להימלט מהמשפט שלו. בנאומו, בדרישתו לבטל את משפטו הפלילי, נתניהו מודה באופן גלוי שהוא מעל לחוק.

הנאום של נתניהו מספק הסבר מדוע אי אפשר להשתמש בכוח של הכנסת כדי לחוקק חוקי יסוד שהם בעצם מתנה אישית לפוליטיקאי. 

אפשר להשתמש בנאום נתניהו אתמול גם כדי ללמד על הנזק שנגרם לשלטון החוק, כשראש ממשלה חסר מעצורים פוגש מערכת משפט שמקנה לו מיוזמתה את האמצעים לרסק אותה.

על היועמ"שית להפעיל את זכותה ולהוציא את נתניהו לנבצרות כבר עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי.

על בג"ץ לבטל את חוק הנבצרות, ויפה שעה אחת קודם.

עתירה ציבורית תוכל לעזור לבג"ץ להחליט שהוא מבטל את החוק לחלוטין. סביר שבג"ץ לא יקרא לזה "ביטול רטרואקטיבי", אלא יוכל לקרוא לזה "ביטול התחולה הנדחית" (כלומר: ביטול הדחייה למראית עין). 

חוק רקוב, כפרי רקוב

כיצד בפועל ניתן לבטל רטרואקטיבית את חוק הנבצרות? תיאורטית זה אפשרי, אבל זה ידרוש מבג"ץ להתגייס במשנה מרץ לטובת האינטרס הציבורי.

תקדים משפטי הוא תמיד עניין מסובך, אבל במקרה הזה לפחות הטענה היא פשוטה: שחוק פסול הוא כמו פרי רקוב – גם אם נשים פרי רקוב במקרר ונוציא אותו בעוד שנתיים, הוא עדיין יהיה רקוב.

בג"ץ יכול לקבוע שהחוק בטל, או להצביע על העובדה שהוא מעולם לא היה תקף חוקית - כי הוא נחוקק מתוך רמאות וניסיון להונות את המערכת.