יום שבת, 25 ביולי 2020

הסרט שלי הופך למציאות, לצערי




לפני ארבע שנים יצרתי את הסרט הראשון שלי, סרט עלילתי קצר על אנשים שמחפשים קרבה בעולם שעבר אפוקליפסה תרבותית (בעיקר מוזיקלית). עולם שדומה שאבד בו הרגש. לא, לא דמיינתי מגפה, אבל ראיתי שחורות.
הרעיון הדיסטופי הזה, של עולם תרבות שנחרב על-ידי בני האדם, העסיק אותי תקופה ארוכה, ובשלב מסוים הוא בער בי מאוד. ראיתי לנגד עיניי חיים בצל החסך במוזיקה, בקולנוע, בתיאטרון, במחול, ולא כתרחיש של העתיד הרחוק. בהצהרת הכוונות של הסרט, כתבתי שבעיניי מוזיקה היא יותר מאשר מצרך תרבותי מתכלה- היא שוות ערך לרגש, כזה אשר עלול להפוך, ביום מן הימים, לבלתי מושג.  

עלילת הסרט מתרחשת בעתיד הלא רחוק, שבו שחקנים ומוזיקאים הפכו חסרי כל. בעוד שברי המזל שביניהם מופיעים במחזות זמר ממוסחרים בתאטרון "הבימה", רוב המוזיקאים חיים בדוחק. חלק מהם מתפרנס משירה ונגינה עבור לקוחות מזדמנים, חלקם קבועים, ברחובות בשולי העיר או בדירות מתפוררות. מבצעים שירים על-פי בקשה, תמורת כסף. כן, קצת כמו זנות.
שם הסרט הוא "ליל ירח בהיר" – כשם הלילה שבו עובר הגיבור מסע, שבסופו הוא מגלה שכבר מזמן איבד את היכולת להרגיש; הוא מנסה להבין מה הוביל למותה הטראגי של בת הזוג שלו, והוא עומד לגלות שהוא בכלל לא הכיר אותה.


יצירת אמנות היא יצירה שפועלת על הרגש של הקהל. אם בשירים אין רגש, האוזן מסתגלת לריקות. אם בסרט קולנוע אין ניסיון לגעת, הקהל יתנחם בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה. אם אין מופעים והופעות, בטווח הרחוק הוא יסתדר בלי תרבות.
אפשר לחיות בלי תרבות, כפי שאפשר לחיות ללא רומנטיקה, ללא עיסוק בפצעי הנפש, ללא כמיהה ליופי אמנותי. אפשר להעביר חיים שלמים בתחליפים. אבל המחיר הוא קהות רגשית, תחושת זרות, אבדן זהות. המחיר הזה הוא גם הבסיס להתפוררות חברתית, שהרי תרבות היא תלכיד חברתי ראשון במעלה. מעבר לעושר רוחני ואמנותי, תרבות יוצרת שייכות. חיבור. היא מתעדת קווי מתאר של מקום וזמן, והתרחשות, ויוצקת אופי. בראשית שנותיה של המדינה ולמשך עשרות שנים אחר כך, היה רצון ליצור תרבות ישראלית. בבסיס היצירה, מעבר לרגש מובע, עמדה אידאולוגיה תרבותית-חברתית. לתרבות הזו היה כוח תודעתי, הייתה לה השפעה על היחיד ועל הסביבה, ועד שלב מסוים גם הייתה לכך התמשכות. זה לא היה כזה מזמן. אני זוכר מה עיצב את הזהות שלי ושל רבים מחבריי, ואני מודע לכך שחלק נכבד מהבחירות שלי כיום מקורן ברגש נוסטלגי.

אנחנו חייבים תרבות. כלכלת הרוח ניצבת אחרונה בשרשרת המזון של הממשלה, ולא מהיום. גם לא מפברואר האחרון. אם לא ניצור תרבות, לא תהיה תרבות, ואנחנו נאבד את הרגש אחד כלפי השני וכלפי המקום. כי מדינה ללא תרבות היא בסך הכל מתקן. כאמנים, אנחנו מחויבים לתרבות. עדיף שלא נחכה לכסף, לתקציבים, למקדמות, לפתיחת אולמות, להגשות, לשגרה שהיא נחלת העבר - זוהי ציפייה מוטעית ואנחנו נהיה אומללים.
אנחנו צריכים לחשוב לטווח הארוך - להכין תוכנית חומש לתרבות, ליזום ולקיים צוותי חשיבה, סיעורי מוחות על איך לברוא 'יש מאין', וגם על מאבקים ועמידה על עקרונות. אבל כרגע אנחנו בעיקר מוכרחים ליצור.