יום רביעי, 3 במרץ 2021

זהות


לפני שאנחנו רצים לכתוב או למכור את הסרט או את הסדרה שלנו, כדאי שנשאל את עצמנו שאלות לגבי הזהות של הדמויות שלנו – בעיקר זו של הדמות הראשית.

*האם בתחילת התסריט הזהות של הדמות כבר מעוצבת?

*מהם מרכיבי הזהות של הדמות?

*האם הדמות חוותה, חווה, או עתידה לחוות משבר זהות?

*מה עלול לערער את הזהות של הדמות?

*מה עלול לגרום לה למשבר זהות?

אבל עוד לפני כן, כדאי להתעכב על מושג הזהות. אנחנו משתמשים בו ביומיום, וכביכול יודעים היטב את משמעותו, אבל ההגדרה שלו איננה פשוטה – היא לא הייתה פשוטה גם עבור אותם פסיכולוגים וסוציולוגים שחקרו אותו (בראשם הפסיכולוג האמריקני-יהודי אריק אריקסון).

ההגדרה הרווחת היא ש"זהות" היא סך האמונות שלנו כלפי עצמנו, שיוצרות את התפיסה העצמית שלנו - איך אנחנו תופסים את עצמנו, את מקומנו בחברה, את משמעות חיינו, את כישורי החיים שלנו, את הערכים והעקרונות שלנו.

אני סבור שהזהות היא יותר מאשר אוסף אמונות עצמיות, ושתפיסה עצמית היא תחושה הכרתית עמוקה, הנובעת בין היתר משילוב רגשות, מעשים, ומחשבות. כך שאני מתחבר יותר להגדרה לפיה "זהות" היא ערך מקיף הכולל היבטים שונים של תפיסת האדם את עצמו.

מהם מרכיבי הזהות?

בניסיון לפשט את ההגדרה ולפרוט את היבטיה, בחנתי את סוגיית הזהות באמצעות מודל שניסחתי. המודל, המונה חמישה מרכיבים, מאפשר בחינה מקפה של הקשרים שבין אותם מרכיבים, והוא משמש עבורי ככלי לעיצוב זהותן של דמויות בתסריט.

מרכיבי הזהות

*רקע ונסיבות (אובייקטיבי)

*דימוי עצמי (מידת ההערכה העצמית)

*אמונות פנימיות (שגויות ונכונות), דעות קדומות

*מקורות ערך חיצוניים (כגון: מקצוע, מעמד, מקום מגורים, מצב משפחתי, קהילה/חברים)

*מקורות ערך פנימיים (שליליים או חיוביים)

 

עיצוב זהות על-פי המודל

על-פי המודל שאני מציע, על מנת ליצור דמות שאישיותה מעוצבת, יש לחתור לאיזון בריא בין מרכיבי הזהות השונים. איזון בריא בין המרכיבים ייווצר בזכות ההכרה בחשיבותם של מקורות ערך פנימיים חיוביים, כמו אותנטיות, מודעות, יכולת התבוננות פנימית, יושרה, יציבות מוסרית, קבלה עצמית (הכוללת את היכולת לקבל את הלבד שלנו), ואחריות אישית.

רבים מייחסים משקל רב - לעתים מכריע - לרקע ולנסיבות, או למקורות הערך החיצוניים, כמקורות להגדרת הזהות העצמית. כאשר לא קיים איזון בריא בין המרכיבים, הזהות עלולה להתערער עד כדי משבר זהות. אנחנו רואים זאת תכופות בסרטים ובסדרות בהם אנחנו צופים, היות שכמעט כל סרט או סדרה עוסקים במשבר זהות. בניסיון המתמשך והמטלטל לצמצם את הסתירה הפנימית, לחתור לזהות עצמית בריאה. פעמים רבות קונפליקט מרכזי הוא משבר זהות שמעצב זהות.

כשאדם נשאל מי הוא, או כשהוא עונה לעצמו על השאלה "מי אני?", התשובה, על פי רוב, תכלול גם את ציפיותיו לעתיד. אך לא תמיד קיימת הלימה בין אותה תשובה לבין הזהות העצמית של אותו אדם. על פי רוב, פעולותיו של אדם הן שיגדירו את זהותו ואת אישיותו.

כמו האדם, כך גם הדמות שעל המסך: ההחלטות של הדמות ופעולותיה אינן אוסף מקרי של התנהגויות. הן תוצר של מערך הציפיות של הדמות מעצמה, המעוגנות בערכים ובעקרונות הספציפיים לה, כשם שהן תוצר של הערכתה העצמית ושלב עיצוב הזהות בו היא נמצאת. גם אם מבחינת הגדרה עצמית, הדמות חושבת שהיא יודעת מי היא (כשם שהיא חושבת שהיא יודעת מי היא לא), הבחירות שלה ישקפו עבור צופה מי היא באמת.

לרוב זה יקרה במעמד הקונפליקט המרכזי – שלב שבו הצורך הלא מודע הופך למודע ("מה שהדמות מגלה שהיא באמת צריכה"). כפי שכתבתי רבות בעבר, שלב זה הוא רגע האמת: קבלת החלטה מוסרית אשר נובעת מתוך ההכרה הפנימית בצורך האותנטי שלנו לעשות את הבחירה הנכונה.  

"שאיפת הנפש לאזן ולחבר את ניגודיה ולהגיע לזהות עצמית אחת, מתקיימת בסרטי תרפיה רבים שבהם הגיבור עובר מסע שייעודו לחבר את ניגודי נפשו המפוצלת, לחבר בין הידוע לנשכח ששב לזיכרון (...) המגמה לחבר בין ניגודי הנפש קיימת בכל תהליכי התרפיה וכך אפשר לראותה גם בקולנוע" (רות נצר, "הקולנוע מטפל בנו", הוצאת רסלינג, 2013).

אחריות אישית

אך אף שאחריות אישית הינה ערך פנימי חיובי עליון, חלקנו פעמים רבות מתכחשים לאחריות שלנו להתנהגות שלנו, כמו גם לאחריותנו על עיצוב הזהות שלנו. אם להסתמך על המשותף למרבית ההבחנות בנושא, תהליכי גיבוש ועיצוב הזהות בחלקם אינם מודעים, אך הניסיון הפרסונלי לבחון את הזהות העצמית הוא לעולם תהליך מודע. ניסיון זה הנו שלב ביניים בעיצוב הזהות, ועל כן, יהיה זה נכון לומר כי זהות לא מתעצבת מעצמה. גורל הוא לא זהות. משבר זהות הוא לא כורח המציאות, והוא לא בבחינת דרך ללא מוצא.

הגדיר זאת היטב נתנאל ברנדן בספרו "הערכה עצמית – המדריך להערכה עצמית ובנייתה" (הוצאת כרתא, 1996): "הכרה באחריות האישית שלנו היא הכרה בכך שאף אחד לא אמור להציל אותנו מעצמנו. הרי אף אחד אחר לא יעשה את העבודה שלנו במקומנו. אף אחד לא יעשה סדר בחיים שלנו, אף אחד לא יבנה את הכבוד העצמי שלנו".

 

תרגיל 1 – זהות הדמות (לענות בשם הדמות)

*מי אני?

*מה המטרות שלי? לאן אני חותר/ת?

*מה אני אוהב/ת בעצמי ועם מה קשה לי?

*מה מקומי בחברה? איך אני מסתדר/ת עם אחרים?

*מה מקומי במשפחה?

*מהם העקרונות שלי?

*מהם תחומי העניין שלי?

 

תרגיל 2 – משבר זהות

לפניכם שלושה סרטים בהם הדמות הראשית מתמודדת עם משבר זהות. נסו לנחש מהו משבר הזהות בכל סרט:

 

גאולה (התמונה בראש הפוסט היא מתוך הטריילר של הסרט)

https://www.youtube.com/watch?v=BWd0IpDNQ0I

 

הפרעה בקצב הלב

https://www.youtube.com/watch?v=6zdvKq_B8jU

 

סיפורים שאנחנו מספרים

https://www.youtube.com/watch?v=1RzsWbMn_7g&feature=emb_title

 

תרגיל 3 – מרכיבי זהות

*האם בתחילת התסריט הזהות של הדמות כבר מעוצבת?

*מהם מרכיבי הזהות של הדמות?

*האם הדמות חוותה, חווה, או עתידה לחוות משבר זהות?

*מה עלול לערער את הזהות של הדמות?

*מה עלול לגרום לה למשבר זהות?

 


יום שבת, 27 בפברואר 2021

12 שנים

 


היום לפני 12 שנים פרסמתי את הפוסט הראשון בבלוג הזה. בלוג נחשב אז לחידוש זוהר, כמו הפודקאסט של ימינו. כיום כמעט ואין בלוגים אישיים, על החיים, וגם הבלוג הזה שלי לא תמיד הצליח להיות אישי.

במהלך רוב התקופה הוא היה בכלל בהרצה. לא היה לו קונספט, לא קו מנחה מסוים, לא נישה. הוא היה במה אישית לכל מיני מחשבות, סיפורים, רעיונות, מאמרים, שירים. רשמים מרגעי התבוננות חולפים. הכי משוחרר.

בשנים הראשונות הייתה לבלוג גם רשימת תפוצה של "מנויים בעל כורחם", שבשלב מסוים ויתרתי עליה. למה? כי גם ככה כולם בפייסבוק, וגם – למה להעיק? חלק מהטקסטים, קשה לומר עליהם שהם עושים נעים בגב.

בשנים האחרונות הבלוג מתמקד בסוגיות מחקר בתחום הכתיבה – מחקר עצמאי על כתיבת דמויות. הפסיכולוגיה של הכתיבה, אם יש בכלל דבר כזה. כלומר, במידה מסוימת יש - הפסיכולוגיה הקוגניטיבית עוסקת בהיבטים שונים, גם יצירתיים, של תהליכים רגשיים (טיפול קוגניטיבי התנהגותי), אבל מעולם לא התעסקו בדמויות מספיק ברצינות, אז חשבתי שכדאי שמישהו יעשה את זה.

עיסוק זה (הכולל הוראה) הפך, לצד הכתיבה היצירתית, לחלק מהותי מחיי. הבלוג מתיימר לשקף פיסה הגונה מזה.

למה בעצם פנס רחוב?

פנס רחוב הוא אובייקט פילם-נואר שהיה בזמנו גם אילוץ וגם תמצית היצירה. פנס רחוב הוא כמו זבוב על הקיר של העולם, והוא הכי יפה בשיר "פנס בודד" של יוסף דר וחיים גורי (לחן: סשב ארגוב) בביצוע "התרנגולים".


יום שבת, 30 בינואר 2021

שינוי

 


שאלה: האם זה לא מוזר שבחיים האמיתיים לוקח לבנאדם שנים (במקרה הטוב) לעשות שינוי משמעותי, ואילו בסרטים ובסדרות השינוי מתרחש בן רגע, כבמטה קסם?

כל פסיכולוג טוב יגיד לכם ששינוי הוא תהליך אישי, פרטני, הדורש זמן ואורך רוח. שטרנספורמציה זקוקה למרחב הזה. למה זה לא ככה בחיי הדמויות? איך זה שאנחנו מוציאים עשרות (חלקנו מאות) אלפי שקלים על טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים בשביל למנוע התדרדרות ולחתור לשיפור המצב הנוכחי, ואילו הדמות - האסימון נופל לה ברגע הנכון, ומשנה את גורלה? אפילו בסרט שמלווה תהליך פסיכולוגי, כמו "סיפורו של וויל האנטינג" (התמונה של הפוסט היא משם), נוצר הרושם שהשינוי הוא ספונטני: ממצב שבו וויל נשלט על-ידי הפחדים שלו, שמכתיבים לו להישאר באזור הנוחות (אני אוהב אותה, אבל ללוס-אנג'לס? מה אם ניפרד? מה אם אני לא אמצא את עצמי שם? מה אם אכשל? מה אם אני אתמוטט? עדיף שאשאר פה עם החברים שלי, החברים מעל הכל), למצב שבו הוא מחליט להתמודד עם הפחדים העמוקים שלו, לקחת סיכון ולהבין שזה עכשיו או לעולם לא – שזה להיות או לחדול – ולהכריע בקונפליקט.

אז הנה התשובה לשאלה: כתסריטאים, אנחנו לא רק האלוהים של הדמויות שלנו, אנחנו גם הפסיכולוגים שלהן (ואנחנו לא גובים מהן שקל). אנחנו עוזרים להן לבחור נכון (או לא נכון, אם אנחנו בעניין של טרגדיות). איך נדע מה נכון? כשננסח את התמה (האמירה) של הסרט או הסדרה. מה שהדמות תגלה במעמד הכרעת הקונפליקט המרכזי הוא מה שאנחנו מאמינים שהדמות צריכה לגלות.

היא צריכה לגלות מה היא באמת צריכה.

הפסיכולוגיה של ההערכה העצמית גורסת שמי שלא מעריך את עצמו, מי שההערכה העצמית שלו נמוכה, הבחירות שלו יהיו תמיד גרועות והוא אף פעם לא יהיה מאושר. יתרה מכך, קיים קשר הדוק בין התנהגות שלילית לבין הערכה עצמית נמוכה, כשם שקיים קשר הדוק בין התנהגות חיובית לבין הערכה עצמית גבוהה. לא בכדי בעלי הערכה עצמית נמוכה פועלים בניגוד לטובתם – שהרי ההערכה העצמית שלנו משפיעה על הבחירות שלנו, כשם שהבחירות שלנו משפיעות על ההערכה העצמית שלנו.  

אם נהיה פסיכולוגים טובים עבור הדמויות שלנו, ונסייע להן להעלות את ההערכה העצמית שלהן בכך שנגרום להן להתגבר על החולשות שלהן, בין היתר על-ידי נטילת סיכון (כי שינוי מצריך פעולה), הטיפול יצליח – וכך גם הסוף של הסרט או הסדרה (או העונה הראשונה שלה) יהיה טוב.

*

זה המקום להזכיר שההרשמה לסדנת אפריל של "הסדנה לפיתוח דמויות" נפתחה. עדיף להקדים להירשם (הסדנה מוגבלת לשמונה משתתפים)