יום שישי, 30 באפריל 2021

הספדים לאבא

 

                            

שבוע עבר מאז ההלוויה של אבא שלי. הייתה הלוויה יפה. הרבה הגיעו ועטפו. הרבה גם הגיעו במהלך השבוע הזה, והרעיפו אהבה. עלינו. על אבא שלי. זה מחמם את הלב ומחזק, ומאפשר להתמודד איכשהו עם העצב הכבד ועם הכאב.

היום החלטתי לפרסם את ההספדים. לפני שהמילים מתפזרות, לפני שחוזרים לאיזושהי שגרה. ההספד הראשון הוא שלי, השני הוא של גילעד, אחי.

אודה אם תקראו עד הסוף


הספד לאבא

אני אעשה את זה קצר כי אבא שלי היה בנאדם צנוע.

בדרך כלל הייתי נותן לו לעבור על טקסטים שלי שהיו לי חשובים. הוא היה עורך לשוני מעולה. אז הטקסט הזה...נסתדר עם מה שיש

בכלל, הוא היה עילוי בכל כך הרבה תחומים. והוא בעיקר היה אבא מדהים. ובן אדם הכי טוב שיש. הכי ישר שיש. אדם שמעולם לא עשה את הבחירה בין מוסרי ללא מוסרי. בין טוב לרע. הוא פשוט נולד טוב. צנוע מאוד. מופנם מאד. רגיש מאוד. עם עין חדה ועם חוש לזיופים. עם לב ענק ועם החיוך הכי יפה בעולם.

הוא היה אמן שלא ראה את עצמו כאמן. והוא היה גבר של אישה אחת. אימא שלי. אני לא יודע אם הוא אהב לפניה, אבל הוא בטוח לא אהב אחריה. עברו עשר שנים, והבגדים שלה עדיין בארון, החפצים שלה עדיין בשידה שלה, ובחדר העבודה.

עם כמה שהוא היה חכם ומשכיל ובקיא בנבכי הנפש, הוא עדיין לא הצליח להבין איך אנשים יכולים לעשות דברים מחרידים מתוך תאוות בצע. וזה רדף אותו עד הסוף. אני לא אפרט בשביל לא לזהם את המעמד. מי שמבין – מבין.  

נזכרתי אתמול בשני רגעים איתו. לא יודע למה דווקא אלה, כי היו המון רגעים טריים יותר. האחד, במסיבת יומולדת 8 שלי, אחרי שהערב נגמר וכולם הלכו, אבא ראה אותי יושב בחדר מבואס והוא שאל מה קרה, ואני אמרתי לו: "אתם שכחתם להרים אותי על כסא". אז הוא לקח כיסא והרים אותי 9 פעמים. והייתי מבסוט.

הרגע השני - הייתי בצבא בצוות שמירה, בשבת, באיזה חור ברמת הגולן. היה גשם, ערפל סמיך, לא רואים כלום, פרות נתקלות אחת בשניה, או בטנקים. ופתאום מגיח מתוך הערפל אבא שלי, עם שקיות של מקדונלדס. לכל הצוות. אני לא אשכח את זה.

היו המון רגעים. והחודשים האחרונים היו רגע אחד ארוך שבו אתה מחפש את ההיגיון בשביל לא להשתגע. סרטן ריאות לבנאדם שבחיים לא עישן. אפילו הרופאים המומחים לא... וראיתי עליו את ההשלמה עם חוסר ההשלמה. את ההתמודדות עם העננה הזו של פקיעת התוקף. עם שאלות שאין להן תשובות, עם זה שאין לקח. ואין לקח.

קבורים פה שני האנשים הכי טובים שהכרתי.

שהלוואי ויום אחד אהיה קצת מהם

תודה אבא

 


 

הספד לאבי, אברהם שירם.

כשהוריה של אמי הגיעו הגיעו אל הארץ ממחנה העקורים, סבי, דניאל שולשלפר, חיפש עבודה כמסגר. לזכותו עמדו לו שנות לימודיו בבית הספר למכניקה עדינה בורשה, עיר מגוריו בימי ילדותו. הוא ניגש למסגריה בדרך הראשית, לימים דרך רמתיים, וביקש להתקבל לעבודה. בעל הבית ענה לו שההסתדרות הקצתה לו עובד אחד בלבד, ושבדיוק אתמול נתפסה המשרה. מי שקיבל את העבודה היה שלום שירמן, גם הוא בוגר של אותו בית הספר למכניקה עדינה בורשה, אליו היה מגיע מן העיירה הסמוכה אוטווצק. בוודאי חלפו זה על פני זה בדרך משיעור אחד לשני, בלי להכיר ובוודאי שבלי לשער כיצד יצטלבו דרכיהם בעתיד. דניאל מצא עבודות בבניין ושיפוצים, ולאחר שנים פתח עם אשתו מכולת שכונתית, ושלום עבד כשכיר במסגריה עד שרכש אותה מהבעלים הקודמים, והמשיך להגיע אליה כל בוקר על אופניו הישנים ממש עד פטירתו בגיל 88. אני אוהב במיוחד את הסיפור הזה לא רק כי מדובר בפעם הראשונה בה הצטלבו דרכיהם של מי שהם בשבילי סבא דניאל וסבא שלום, אלא גם מכיון ששנים רבות עברו עד ששמעתי אותו מפיהם, וגם אז כבדרך אגב ולא כסיפור בעל ערך עבורי, אפילו רק כאנקדוטה משעשעת שלעולם כנראה לא אפסיק לספר. סבותיי וסביי הגיעו לכאן מעולמות אחרים בדרכים עקיפות ומאילוצי השעה, עזבו את וילנה, סקאווט, ורשה ואוטבוצק ונדדו מזרחה בשנות המלחמה, משהסתיימה חזרו מערבה, עד למחנות העקורים על אדמת גרמניה הכבושה שם בילו את השנים של אחרי המלחמה. אימי עוד נולדה במחנה העקורים באולם, אך הוריו של אבי עזבו את מחנה פורנוולד מעט קודם לכן ואת אבי ילדו בישראל. לעומת סביי, אבי, אברהם, ״אבי״, נולד והלך לעולמו באותו המקום ממש. ולא הייתי טורח לומר כל זאת אם לא היה נראה לי שיש משהו שקשור באופיו של האיש שעזב אותנו אתמול, אדם שמעולם לא רדף אחר חלומות רחוקים, ודאגותיו, חלומותיו ותקוותיו היו כרוכים תמיד באנשים שסבבו אותו. מעולם לא רדף כסף וכבוד, וקשה אפילו לדמיין אותו לבוש בשאיפות שכאלו. כשהיה צריך לפתור בעיה במבנה שריתך עבור המסגריה לדוגמא, שקד עליה, שירטט וחישב מיני חישובים, והיה שמח מאוד כשהיה מוצא פתרונות יצירתיים ומתוחכמים, אך היתה זו מעין שמחה מהחישוב עצמו שנשא פרי, נטולת אגו ויוהרה והאדרת עצמי. מעולם לא הילל ושיבח את עצמו ולא ציפה לשבחי אחרים, הייתי מעז להגיד שזה היה מנוגד לכל ההויה שלו. והיתה חשובה לו מאוד היושרה. הרווח האפשרי מהשקר או המרמה, קלים ככל שלא יהיו, לא דיבר אליו, לא פיתה אותו ולא עניין אותו. ״ישר כמו סרגל״ כמו שסבא דניאל היה אומר עליו.

 

אביו, שלום, שולם, ותסלחו לי שאני מזכיר שוב ושוב את סביי ולא את סבותיי. לצערי, שתיהן הלכו לעולמן בצעירותי והותירו עבורי זכרונות מועטים (אחרי שאימי הלכה לעולמה בגיל דומה לשלהן חשבתי שזה הכלל במשפחתנו, הנשים עוזבות בטרם עת והגברים מאריכים ימים, אך תחזית זו לא התממשה). בכל אופן שלום, שולם, לא הסכים שבנו אבי ימשיך את דרכו במסגריה. הוא חשב שאין בזה עתיד. ואבי, שעוד כילד היה לוקח חלק בעסק המשפחתי, הלך דווקא ללמוד הנדסת מכונות בטכניון ומצא את פרנסתו בחברות גדולות. אך מאז שאני זוכר את עצמי היה מבלה שעות על גבי שעות במסגריה, בימי שישי באופן קבוע ולעתים גם היה עוצר בה בדרך הביתה מהעבודה ומגניב שעה או שעתיים של ריתוך. הוא אהב מאוד את המסגריה והיא היתה חלק ממי שהוא, עוד מגיל צעיר. לעבוד איתו אבל, אני מוכרח להודות, לא היה תענוג גדול. הוא רדף שלמות והיה מרוכז כולו בעבודה, ועד להצלחה (שכביכול לא היתה מובטחת) עברו לפעמים שעות של תסכול ועצבים. המהירות לא היתה שיקול עבורו, וגם לא רווחיות או נוחות. הוא רצה לעשות את העבודה הכי טובה שהוא יכול. את המקצוע לא ממש למדנו ממנו, ואני לפחות לא ביליתי במסגריה מעבר לביקורים מזדמנים יותר או פחות. היא היתה הממלכה של סבא שלום, של אבי ושל עידן בן דודי, אבל היא גם חלק מנוף ילדותי ומהויתו של אבי. אבי היה בונה מבנים כבדים, חזקים ויציבים מדי, שקשה ולעתים בלתי אפשרי להזיזם ממקום למקום. הוא היה מפלס במדוייק כל שלב של העבודה כך שהכל היה ישר לחלוטין. הכל היה ישר אצלו.

 

כשאימי הלכה לעולמה אמר לנו להיפרד ממנה והכריז כי עכשיו הכל השתנה, ומה שהיה לא יהיה עוד. לא שמעתי אותו מדבר כך מעולם, ולמען האמת עד לפטירת אימי לא שמעתי אותו מדבר כל כך הרבה. תמיד ידעתי שאם אבקש ממנו להגיע לקצה הארץ לאסוף אותי, יעשה זאת בלי לשאול שאלות. אך יכול להיות שכל הדרך לא נחליף מילה. את הטלפון היומי קיבלתי מאימי, ואם התקשרתי אני והוא במקרה ענה לטלפון, היה מיד מעביר אותי אליה. בלעדיה, נאלץ או שרצה לדבר, ולפעמים הרגשתי כאילו הוא בעצמו לא יודע איך עושים את זה, והיה מספר לי לפרטי פרטים את מה שסיפרו לו אנשים אחרים או מה אכל ומה קנה ומה אכלה היום אומה הכלבה, שהיתה עקרונית הכלבה שלי אך רוב הזמן תחת טיפולו. כשאימצתי אותה הוא התנגד, אמר שאולי לא כדאי ומעט חשש. אומרים ש״למה צריך את זה״ היה משפט מפתח אצל בביתו של אבי, שאימו היתה אומרת על דברים כמו הטיולים השנתיים לדוגמא, אליהם לא רצתה שייצא. כשלקחתי את הכלבה בניגוד לעצתו הוא להפתעתי התייצב כבר באותו יום בדירת השותפים התל אביבית, בדרך מהעבודה הביתה, ורצה לפגוש את הגורה החדשה. בימי חמישי היה מגיע לאסוף אותה אליו כדי ״שיהיה לך זמן ללמוד״ וכשאני הייתי טס הוא היה בשמחה שומר עליה לתקופות ארוכות. אפילו לה הוא נתן כל כך הרבה אהבה. אתם יכולים לדמיין את האושר שלו כשנכנסו הנכדים לעולמו, הוא אהב אותם ברמות בלתי נתפסות. לפעמים אחרי ביקור שלהם או אצלם היה מדבר איתי על כל מיני דברים שראה אצלם והבנתי כמה הוא קשוב אליהם, גם ברגעים בהם זה לא נראה כך. הם נתנו לו כל כך הרבה אור בשנים האחרונות, מזל שהספיק להכיר אותם.

 

כשאמי היתה חולה סעד אותה מסביב לשעון. הוא העריץ אותה, אני חושב, בערב שבו נפטרה אמר לי באוטו בדרך הביתה שהיא הדבר היחיד שהצליח לו בחיים, לא עבודה לא כלום. זכורה לי תמונה שלו מהתקופה ההיא יושב בחדר הטיפול ומאכיל אותה בכפית מן הצלחת, והיא, כועסת ומתוסכלת מהמצב מוציאה עליו את מה שלא הרגישה בנוח להוציא עלינו. היא כועסת, והוא פשוט מגיש לה כפית אחר כפית, במסירות, הכעס עובר מעליו ורק הדאגה נשארת. אני חושב שזה אחד הרגעים היפים שנשארו לי מהורי ביחד, ולמדתי ממנו המון. הוא היה צריך להמציא את עצמו מחדש בלעדיה. זה לקח לו זמן. היו המון מכשולים בדרך, פנימיים אבל לצערי, בעיקר חיצוניים. הוא עשה צעדים בכיוון. אני חושב שאם היה לו זמן הוא היה מצליח לעשות עוד דרך. הוא היה סקרן, הוא היה פתוח לשמוע, למרות שלעתים היה עקשן מאוד, והיתה לו נפש יחודית ונדירה שחיפשה עוד דרכים לעצמה בעולם הזה. זה מתסכל וזה עצוב, אבל הוא גם הספיק הרבה. היו לו חיים מלאים, אני זכיתי להיות איתו במחצית מהם ואני אסיר תודה על כך.

 

קשה לצערי, לדבר על אבי מבלי לחשוב על מה שקרה לו בשנים האחרונות, לאחר פטירתה של אמי. מי מכם ששמעו אותו מדבר על ״מה שעשו לנו״ (ככה לפעמים היה קורא לזה), נתקל בזעם העצום על חוסר הצדק, על הניצול והתרמית של האנשים היקרים לו ביותר על ידי אנשים שרגע לפני היו גם הם יקרים לו. הלוואי ויכולתי לא להזכיר זאת ולהרגיש שלם עם עצמי, אבל גם זה חלק מאבי. הוקצו לו כאן שבעים שנים, וכעשירית מהן חי בצל האירוע הזה, שהדיר שינה מעיניו והטריד ללא הרף את נפשו, וסביר להניח שגם את גופו. אני זוכר את היום הראשון שבו התחלנו להבין איך ניצלו קרובי המשפחה שלנו את מותה של אימי, מצבו של סבי, ואת אהבתנו אליהם ואמוננו בהם. חזרתי מפגישה ראשונה שבה באתי לברר, בתמימות, האם יש סיכוי שאולי משהו מסוג זה מתרחש כאן. לא האמנתי, הייתי בטוח שדברים יובהרו, יוסדרו. במקום זה, מצאתי את עצמי מאזין למיני שקרים משונים מתוכננים מראש שהיום קשה לתפוס שבכלל נאמרו לי. חזרתי הביתה המום, והוא, אחרי ששמע משפט וחצי, נבהל ומיד אמר באינסטינקטיביות ״לא הייתי יכול להסתכל על הילדים שלהם בעיניים אם הייתי במקומם״ התגובה הראשונית שלו היתה לשים את עצמו במקומם, כי לא היה הגיוני בעיניו שהם לא חושבים על ילדיו כפי שהוא חושב על ילדיהם. ילדיהם, שאהב אותם אהבה טהורה מלאה על אף שהם לא ילדיו ובדם קשורים רק לאישתו, אבל זה לא שינה לו בכלל, הוא שמח בשמחותיהם ורצה בטובתם ולא היה חושב לרגע לקחת דבר מצלחתם לטובת ילדיו שלו. אני אפילו חושב שהיה מעדיף לעשות ההיפך, בטוח שהיה מקריב מעצמו עבורם. אבל לא היה טעם לשים את עצמו במקומם כי הם לא רצו להיות בכזה מקום. מה שלו בא טבעי, אותם כנראה דחה. מה שעשו לאבי האנשים שגדלו איתו באותו רחוב היה מנוגד לכל חלקיק באופי שלו, הוא לא יכל לתפוס אפילו את השלב הראשון, את נקודת המוצא, שלא לדבר על השלבים הבאים, מלאי שכבות של רמאות, ניצול והעמדת פנים. אך יחד עם זאת מדובר היה לא רק בניגודים, אלא בניצול של התכונות האלה שבו. תכונות שחלקן אופייניות גם לאימי ושעמדו בבסיס הזוגיות שלהם. את היכולת של אבי, אמי וסבי לאהוב ולתת אמון באלו שהם אוהבים, האנשים האלה פירשו כחולשה, כנקודת תורפה שאפשר וכדאי לנצל. את התכונות שאני בטוח שהרבה מכם אהבתם באבי, הפכו למכרה זהב. הבן אדם הזה היה מוכן לעשות כל כך הרבה בשבילם, ובמקום להעריך את זה הם דרסו אותו, פגעו בציפור נפשו, באנשים שהיה עליו לשמור עליהם, באשתו, בילדיו, בחמו. את אבא שלי לא עניין הכסף, אני לא צריך לשכנע בזה כל מי שפה ומכיר אותו, ואם היה מדובר רק בעצמו כנראה שהיה מוותר על כל העניין, אבל הוא לא יכל להשלים עם העובדה שגזלו מאישתו המנוחה ומילדיו ונכנס למאבק ההוא שגזל ממנו כל כך הרבה.

 

אני מודה שאני, לעומתו, פעמים רבות, פקפקתי בתפיסת עולמי. שאלתי את עצמי, האם אמון הוא אולי באמת חולשה. האם עלינו היה לחשוד, לאבטח, לעמוד על המשמר, מול בני משפחה? האם על אבא שלי היה להניח שדברים מתרחשים מתחת לאפינו ולהזהיר אותנו. חשבתי גם, אולי כדי לנצח במשחק שנכנסנו אליו צריך לשחק מלוכלך, כמו הצד השני. אבל דברים כגון אלו אפילו לא עלו בדעתו של אבי. לאורך כל המאבק הזה הנתיב היחיד לכעס שלו היה לצעוק את האמת לעבר כל מי שהיה מוכן לשמוע. אחד הדברים המשעשעים במבט לאחור אלו הפעמים שבהם לעורכי הדין היה רעיון ״יצירתי״, איזושהי תחבולה מסוג שהוא. הוא סירב להבין על מה מדברים, וגם כשהקשיב עד הסוף והנהן, חזר מיד לדרך היחידה שהוא מוכן לשמוע עליה וצעק מחדש את האמת. במאבק הזה הוא הפסיד הרבה מאוד, אבל לא את מי שהוא, ובלי למצמץ שמר תמיד על הדברים הבסיסיים שיקרים לו. אני גאה בו שנלחם, גם אם אני לא בטוח לגבי המחירים ששילם, אבל אני יודע גם שלא יכל אחרת. אני גאה בו על זה ששום דבר לא הזיז אותו ממי ומה שהוא, ואני כל כך מצטער בשבילו שזה היה צריך לקרות ושאת שנותיו האחרונות בזבז על אנשים כל כך קטנים שעושים מעשים כל כך עלובים. הרבה פעמים אמרתי לו לעבור דירה כבר, היתה לי קשה המחשבה שהוא מוקף יום יום באנשים שבגדו בו כך. אבל הוא לא תכנן לרגע לזוז מהמקום, נשאר שם יציב וישר. הם לא היו שיקול עבורו. איזה בן אדם.

 

לאמי קראו זיסל על שם סבתה שלא הכירה, זיסל שולשלפר, ואת שמה בבחירה אמיצה ויפה לא עברתו חוץ מהסיומת שהפכה אותה לזיסה, והשאירה שם מיוחד לאישה מיוחדת. ואבי גם הוא קרוי על שם שני סביו שלא הכיר, אימו בת אברהם ואביו בן אברהם ויש בו באמת משהו אברהמי עם הזקן הנצחי הזה שלו והאישיות הזאת האבהית שמקנה ביטחון לכל כך הרבה אנשים. וגם אצלי לשתי הסבתות אותו שם וגם אני בקושי הכרתי את פרידה של זיסה ופרידה של אבי ואולי מכאן הגיע שמי שהרי אמי רצתה כל כך בת ולא יצא לה אבל לולא רצתה לא הייתי פה ואולי הפרידה-פרוידה-גילה התגלגלה לה כך. כל השמות האלה חרוטים על מצבות בבית העלמין הזה למרות שסבות-רבותי לא קבורים כאן, וכנראה שלא קבורים בכלל, ואני שמח בשביל הורי שהם קבורים כאן לצד הוריהם, כפי שאני מניח שהם רצו, כי הם חיו כבני המקום, יותר מהוריהם ויותר ממני. ואת שם המשפחה הזה שהשאירו לנו אני גם אוהב, כי אמי הקדימה את זמנה ולא רצתה פשוט לקחת את שם בעלה אבל לא רצתה גם כנראה ניתוק מוחלט וחשבו על שם חדש עם זיקה לשירמן של אבי ולשולשלפר של אמי. ואני יכול גם לדמיין את הרגע בו אבי נעתר להצעתה של אמי בלי לחשוב פעמיים, כי באבא שלי היו כל כך מעט גאווה ויוהרה וכזה שפע של תמימות ופתיחות ואהבה. באנו היום להיפרד מאבי, אך גם אמי היא חלק ממנו, ואני יודע שהרבה אנשים פה עומדים גם בשבילה כי במובן מסוים איבדנו איתו עוד חלק ממנה, ונראה לי שגם הוא ראה את זה כך. הורי האהובים והיקרים והמיוחדים כל כך, נוחו בשלום, תודה שהייתם איתנו, זכינו.

 

גילעד

 

 

                                   


יום רביעי, 3 במרץ 2021

זהות


לפני שאנחנו רצים לכתוב או למכור את הסרט או את הסדרה שלנו, כדאי שנשאל את עצמנו שאלות לגבי הזהות של הדמויות שלנו – בעיקר זו של הדמות הראשית.

*האם בתחילת התסריט הזהות של הדמות כבר מעוצבת?

*מהם מרכיבי הזהות של הדמות?

*האם הדמות חוותה, חווה, או עתידה לחוות משבר זהות?

*מה עלול לערער את הזהות של הדמות?

*מה עלול לגרום לה למשבר זהות?

אבל עוד לפני כן, כדאי להתעכב על מושג הזהות. אנחנו משתמשים בו ביומיום, וכביכול יודעים היטב את משמעותו, אבל ההגדרה שלו איננה פשוטה – היא לא הייתה פשוטה גם עבור אותם פסיכולוגים וסוציולוגים שחקרו אותו (בראשם הפסיכולוג האמריקני-יהודי אריק אריקסון).

ההגדרה הרווחת היא ש"זהות" היא סך האמונות שלנו כלפי עצמנו, שיוצרות את התפיסה העצמית שלנו - איך אנחנו תופסים את עצמנו, את מקומנו בחברה, את משמעות חיינו, את כישורי החיים שלנו, את הערכים והעקרונות שלנו.

אני סבור שהזהות היא יותר מאשר אוסף אמונות עצמיות, ושתפיסה עצמית היא תחושה הכרתית עמוקה, הנובעת בין היתר משילוב רגשות, מעשים, ומחשבות. כך שאני מתחבר יותר להגדרה לפיה "זהות" היא ערך מקיף הכולל היבטים שונים של תפיסת האדם את עצמו.

מהם מרכיבי הזהות?

בניסיון לפשט את ההגדרה ולפרוט את היבטיה, בחנתי את סוגיית הזהות באמצעות מודל שניסחתי. המודל, המונה חמישה מרכיבים, מאפשר בחינה מקפה של הקשרים שבין אותם מרכיבים, והוא משמש עבורי ככלי לעיצוב זהותן של דמויות בתסריט.

מרכיבי הזהות

*רקע ונסיבות (אובייקטיבי)

*דימוי עצמי (מידת ההערכה העצמית)

*אמונות פנימיות (שגויות ונכונות), דעות קדומות

*מקורות ערך חיצוניים (כגון: מקצוע, מעמד, מקום מגורים, מצב משפחתי, קהילה/חברים)

*מקורות ערך פנימיים (שליליים או חיוביים)

 

עיצוב זהות על-פי המודל

על-פי המודל שאני מציע, על מנת ליצור דמות שאישיותה מעוצבת, יש לחתור לאיזון בריא בין מרכיבי הזהות השונים. איזון בריא בין המרכיבים ייווצר בזכות ההכרה בחשיבותם של מקורות ערך פנימיים חיוביים, כמו אותנטיות, מודעות, יכולת התבוננות פנימית, יושרה, יציבות מוסרית, קבלה עצמית (הכוללת את היכולת לקבל את הלבד שלנו), ואחריות אישית.

רבים מייחסים משקל רב - לעתים מכריע - לרקע ולנסיבות, או למקורות הערך החיצוניים, כמקורות להגדרת הזהות העצמית. כאשר לא קיים איזון בריא בין המרכיבים, הזהות עלולה להתערער עד כדי משבר זהות. אנחנו רואים זאת תכופות בסרטים ובסדרות בהם אנחנו צופים, היות שכמעט כל סרט או סדרה עוסקים במשבר זהות. בניסיון המתמשך והמטלטל לצמצם את הסתירה הפנימית, לחתור לזהות עצמית בריאה. פעמים רבות קונפליקט מרכזי הוא משבר זהות שמעצב זהות.

כשאדם נשאל מי הוא, או כשהוא עונה לעצמו על השאלה "מי אני?", התשובה, על פי רוב, תכלול גם את ציפיותיו לעתיד. אך לא תמיד קיימת הלימה בין אותה תשובה לבין הזהות העצמית של אותו אדם. על פי רוב, פעולותיו של אדם הן שיגדירו את זהותו ואת אישיותו.

כמו האדם, כך גם הדמות שעל המסך: ההחלטות של הדמות ופעולותיה אינן אוסף מקרי של התנהגויות. הן תוצר של מערך הציפיות של הדמות מעצמה, המעוגנות בערכים ובעקרונות הספציפיים לה, כשם שהן תוצר של הערכתה העצמית ושלב עיצוב הזהות בו היא נמצאת. גם אם מבחינת הגדרה עצמית, הדמות חושבת שהיא יודעת מי היא (כשם שהיא חושבת שהיא יודעת מי היא לא), הבחירות שלה ישקפו עבור צופה מי היא באמת.

לרוב זה יקרה במעמד הקונפליקט המרכזי – שלב שבו הצורך הלא מודע הופך למודע ("מה שהדמות מגלה שהיא באמת צריכה"). כפי שכתבתי רבות בעבר, שלב זה הוא רגע האמת: קבלת החלטה מוסרית אשר נובעת מתוך ההכרה הפנימית בצורך האותנטי שלנו לעשות את הבחירה הנכונה.  

"שאיפת הנפש לאזן ולחבר את ניגודיה ולהגיע לזהות עצמית אחת, מתקיימת בסרטי תרפיה רבים שבהם הגיבור עובר מסע שייעודו לחבר את ניגודי נפשו המפוצלת, לחבר בין הידוע לנשכח ששב לזיכרון (...) המגמה לחבר בין ניגודי הנפש קיימת בכל תהליכי התרפיה וכך אפשר לראותה גם בקולנוע" (רות נצר, "הקולנוע מטפל בנו", הוצאת רסלינג, 2013).

אחריות אישית

אך אף שאחריות אישית הינה ערך פנימי חיובי עליון, חלקנו פעמים רבות מתכחשים לאחריות שלנו להתנהגות שלנו, כמו גם לאחריותנו על עיצוב הזהות שלנו. אם להסתמך על המשותף למרבית ההבחנות בנושא, תהליכי גיבוש ועיצוב הזהות בחלקם אינם מודעים, אך הניסיון הפרסונלי לבחון את הזהות העצמית הוא לעולם תהליך מודע. ניסיון זה הנו שלב ביניים בעיצוב הזהות, ועל כן, יהיה זה נכון לומר כי זהות לא מתעצבת מעצמה. גורל הוא לא זהות. משבר זהות הוא לא כורח המציאות, והוא לא בבחינת דרך ללא מוצא.

הגדיר זאת היטב נתנאל ברנדן בספרו "הערכה עצמית – המדריך להערכה עצמית ובנייתה" (הוצאת כרתא, 1996): "הכרה באחריות האישית שלנו היא הכרה בכך שאף אחד לא אמור להציל אותנו מעצמנו. הרי אף אחד אחר לא יעשה את העבודה שלנו במקומנו. אף אחד לא יעשה סדר בחיים שלנו, אף אחד לא יבנה את הכבוד העצמי שלנו".

 

תרגיל 1 – זהות הדמות (לענות בשם הדמות)

*מי אני?

*מה המטרות שלי? לאן אני חותר/ת?

*מה אני אוהב/ת בעצמי ועם מה קשה לי?

*מה מקומי בחברה? איך אני מסתדר/ת עם אחרים?

*מה מקומי במשפחה?

*מהם העקרונות שלי?

*מהם תחומי העניין שלי?

 

תרגיל 2 – משבר זהות

לפניכם שלושה סרטים בהם הדמות הראשית מתמודדת עם משבר זהות. נסו לנחש מהו משבר הזהות בכל סרט:

 

גאולה (התמונה בראש הפוסט היא מתוך הטריילר של הסרט)

https://www.youtube.com/watch?v=BWd0IpDNQ0I

 

הפרעה בקצב הלב

https://www.youtube.com/watch?v=6zdvKq_B8jU

 

סיפורים שאנחנו מספרים

https://www.youtube.com/watch?v=1RzsWbMn_7g&feature=emb_title

 

תרגיל 3 – מרכיבי זהות

*האם בתחילת התסריט הזהות של הדמות כבר מעוצבת?

*מהם מרכיבי הזהות של הדמות?

*האם הדמות חוותה, חווה, או עתידה לחוות משבר זהות?

*מה עלול לערער את הזהות של הדמות?

*מה עלול לגרום לה למשבר זהות?

 


יום שבת, 27 בפברואר 2021

12 שנים

 


היום לפני 12 שנים פרסמתי את הפוסט הראשון בבלוג הזה. בלוג נחשב אז לחידוש זוהר, כמו הפודקאסט של ימינו. כיום כמעט ואין בלוגים אישיים, על החיים, וגם הבלוג הזה שלי לא תמיד הצליח להיות אישי.

במהלך רוב התקופה הוא היה בכלל בהרצה. לא היה לו קונספט, לא קו מנחה מסוים, לא נישה. הוא היה במה אישית לכל מיני מחשבות, סיפורים, רעיונות, מאמרים, שירים. רשמים מרגעי התבוננות חולפים. הכי משוחרר.

בשנים הראשונות הייתה לבלוג גם רשימת תפוצה של "מנויים בעל כורחם", שבשלב מסוים ויתרתי עליה. למה? כי גם ככה כולם בפייסבוק, וגם – למה להעיק? חלק מהטקסטים, קשה לומר עליהם שהם עושים נעים בגב.

בשנים האחרונות הבלוג מתמקד בסוגיות מחקר בתחום הכתיבה – מחקר עצמאי על כתיבת דמויות. הפסיכולוגיה של הכתיבה, אם יש בכלל דבר כזה. כלומר, במידה מסוימת יש - הפסיכולוגיה הקוגניטיבית עוסקת בהיבטים שונים, גם יצירתיים, של תהליכים רגשיים (טיפול קוגניטיבי התנהגותי), אבל מעולם לא התעסקו בדמויות מספיק ברצינות, אז חשבתי שכדאי שמישהו יעשה את זה.

עיסוק זה (הכולל הוראה) הפך, לצד הכתיבה היצירתית, לחלק מהותי מחיי. הבלוג מתיימר לשקף פיסה הגונה מזה.

למה בעצם פנס רחוב?

פנס רחוב הוא אובייקט פילם-נואר שהיה בזמנו גם אילוץ וגם תמצית היצירה. פנס רחוב הוא כמו זבוב על הקיר של העולם, והוא הכי יפה בשיר "פנס בודד" של יוסף דר וחיים גורי (לחן: סשב ארגוב) בביצוע "התרנגולים".


יום שבת, 30 בינואר 2021

שינוי

 


שאלה: האם זה לא מוזר שבחיים האמיתיים לוקח לבנאדם שנים (במקרה הטוב) לעשות שינוי משמעותי, ואילו בסרטים ובסדרות השינוי מתרחש בן רגע, כבמטה קסם?

כל פסיכולוג טוב יגיד לכם ששינוי הוא תהליך אישי, פרטני, הדורש זמן ואורך רוח. שטרנספורמציה זקוקה למרחב הזה. למה זה לא ככה בחיי הדמויות? איך זה שאנחנו מוציאים עשרות (חלקנו מאות) אלפי שקלים על טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים בשביל למנוע התדרדרות ולחתור לשיפור המצב הנוכחי, ואילו הדמות - האסימון נופל לה ברגע הנכון, ומשנה את גורלה? אפילו בסרט שמלווה תהליך פסיכולוגי, כמו "סיפורו של וויל האנטינג" (התמונה של הפוסט היא משם), נוצר הרושם שהשינוי הוא ספונטני: ממצב שבו וויל נשלט על-ידי הפחדים שלו, שמכתיבים לו להישאר באזור הנוחות (אני אוהב אותה, אבל ללוס-אנג'לס? מה אם ניפרד? מה אם אני לא אמצא את עצמי שם? מה אם אכשל? מה אם אני אתמוטט? עדיף שאשאר פה עם החברים שלי, החברים מעל הכל), למצב שבו הוא מחליט להתמודד עם הפחדים העמוקים שלו, לקחת סיכון ולהבין שזה עכשיו או לעולם לא – שזה להיות או לחדול – ולהכריע בקונפליקט.

אז הנה התשובה לשאלה: כתסריטאים, אנחנו לא רק האלוהים של הדמויות שלנו, אנחנו גם הפסיכולוגים שלהן (ואנחנו לא גובים מהן שקל). אנחנו עוזרים להן לבחור נכון (או לא נכון, אם אנחנו בעניין של טרגדיות). איך נדע מה נכון? כשננסח את התמה (האמירה) של הסרט או הסדרה. מה שהדמות תגלה במעמד הכרעת הקונפליקט המרכזי הוא מה שאנחנו מאמינים שהדמות צריכה לגלות.

היא צריכה לגלות מה היא באמת צריכה.

הפסיכולוגיה של ההערכה העצמית גורסת שמי שלא מעריך את עצמו, מי שההערכה העצמית שלו נמוכה, הבחירות שלו יהיו תמיד גרועות והוא אף פעם לא יהיה מאושר. יתרה מכך, קיים קשר הדוק בין התנהגות שלילית לבין הערכה עצמית נמוכה, כשם שקיים קשר הדוק בין התנהגות חיובית לבין הערכה עצמית גבוהה. לא בכדי בעלי הערכה עצמית נמוכה פועלים בניגוד לטובתם – שהרי ההערכה העצמית שלנו משפיעה על הבחירות שלנו, כשם שהבחירות שלנו משפיעות על ההערכה העצמית שלנו.  

אם נהיה פסיכולוגים טובים עבור הדמויות שלנו, ונסייע להן להעלות את ההערכה העצמית שלהן בכך שנגרום להן להתגבר על החולשות שלהן, בין היתר על-ידי נטילת סיכון (כי שינוי מצריך פעולה), הטיפול יצליח – וכך גם הסוף של הסרט או הסדרה (או העונה הראשונה שלה) יהיה טוב.

*

זה המקום להזכיר שההרשמה לסדנת אפריל של "הסדנה לפיתוח דמויות" נפתחה. עדיף להקדים להירשם (הסדנה מוגבלת לשמונה משתתפים)