יום ראשון, 29 בדצמבר 2019

מכתב לעצמי





לרגל היומולדת שלי שחל היום, וגם כי זה תרגול פסיכולוגי טוב, חשבתי לכתוב מכתב לעצמי בן ה-16. איזה חצי יום התלבטתי מה לכתוב, ובסוף שלחתי לעצמי אימוג'י של סמיילי ופיה, והלכתי לעשות לייקים לברכות בפייסבוק.

כי באמת, מה הטעם בלכתוב לעצמי מכתב שיפרט את כל הטעויות שעשיתי? גם ככה לא קל. הרבה יותר פרקטי זה לשלוח מכתב לעצמי בן ה-70. ככה אפשר לעמוד על טעויות שעוד אפשר למנוע. אבל למה 70, למה להיות יומרני? נלך על 50. לא. 46. שנתיים. שנתיים זה סביר.

"תשמע", כתבתי. "הכי חשוב זה שתיהנה ממי שאתה. אל תילחם עם מי שאתה, אל תסתתר מפני עצמך. אבל גם אל תסתתר מפני קונפליקטים. אחרת הם רק יתרבו".  
"דבר שני - גם מאוד חשוב, וסליחה עם אני נשמע לעצמך קצת ניו אייג' - תזכור שמידת ההערכה העצמית שלך משפיעה על הבחירות שלך, ושהבחירות שלך משפיעות על מידת ההערכה העצמית שלך. תבחר נכון, תרגיש שאתה מוציא מעצמך את הטוב".

טוב, מספיק. זה מספיק. לאט-לאט. אי אפשר להפיל ככה על בנאדם כל כך הרבה.

"שלוש. תזכור מה הכי חשוב לשאול כל בוקר: מה אני רוצה? מה אני צריך? האם מה שאני רוצה הוא מה שאני צריך? האם מה שאני רוצה הוא מכשול? ותזכור שמה שאתה באמת צריך הוא אף פעם לא המכשול (צורך הוא לעולם אותנטי ועמוק יותר מהרצון. תזכור גם את זה)".
האמת היא שבדרך כלל יש פער מאוד גדול בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שאנחנו צריכים. למעשה, ברוב המקרים אלו שני דברים שונים לחלוטין. ליתר דיוק, ארבעה: רצון מודע, רצון לא מודע, צורך לא מודע, צורך מודע. ככה בונים דמות ספרותית או קולנועית, אבל הבטחתי לעצמי שלא אשווק בפוסט הזה את הסדנא שלי לפיתוח דמויות שמתחילה בחודש הבא.

"ארבע. שזה כמו שלוש, רק יותר בפאסון: בשביל לצמצם את הפער בין הלא מודע למודע צריך ללמוד מתי להתרחק מהלא מודע. ולא, זו לא סתירה, כבר חפרנו על זה מספיק ב-2019".

"חמש: אל תחכה עד שתקרא את המכתב הזה. תתחיל עכשיו, בדיוק לפני שנתיים".
אז אני מתחיל. כלומר מתחיל להמשיך. להמשיך לנסות לפתח את המודעות שלי, ללכת עד הסוף עם רעיונות ומחשבות שאני מאמין בהם, להיזהר שלא לשקוע במדמנת התודעה, להמשיך לצלול עוד ועוד פנימה. לקוות לטוב.

ועכשיו תסלחו לי, יש לי עוגת יומולדת שצריך לטפל בה.

יום ראשון, 15 בדצמבר 2019

מה עושים אחרי ההגשה לקרן הקולנוע?




האדרנלין מסחרר את הגוף, יש חוסר שקט פנימי, יש התלהבות. יש אלטר אגו שצריך להדוף אותו בנוקשות - כל פעם שהוא אומר "יצא תסריט בן זונה", והוא אומר את זה מלא, אני נוזף בו ומציין את הסטטיסטיקה האכזרית של העוברים לשלב השני (של הפרזנטציות). 
אז מה עושים אחרי ההגשה? ללכת לים אי אפשר, כי חורף והמים קפואים רצח ובחוץ קור פלצות. לכתוב אי אפשר כי האצבעות נפוחות מכמה שבועות של שכתובים בלתי פוסקים. וללכת לשתות בירה גם אי אפשר, כי לשתות בירה זה כמו לשתות פיתה, ופיתה, כידוע, זה משמין.
אז החלטתי להעלות על הכתב קצת תחושות ומחשבות של אחרי ההגשה, שבאה אחרי שלוש שנים של עבודה (לא רציפה אמנם, אבל הדמויות חיו בראשי כל העת הזו), במהלכן היו כמה הגשות שלא נשאו פרי, אבל הערות שקיבלתי מהלקטורים סייעו לי לשפר את הסיפור. בכלל, הערות זה טוב. אני יודע שעבור רבים קבלת ביקורת היא לא עניין פשוט, אבל אין ברירה, באמת שאין. בסופו של דבר, ביקורת תגיע מהרגולציה האמנותית (היועצים האמנותיים של קרנות הקולנוע). אבל גם אם התסריט יצלח את הרגולציה למרות שהוא לא טוב מספיק, והוא יצולם ויעלה על המסך, גזר הדין עלול להיות קולקטיבי. וזה הכי כואב.
לכן (וגם כי אני קצת חזיר פידבקים), אני אוהב להיעזר באחרים. בחברים, שחלקם מהתעשייה וחלקם פשוט בעלי יכולת ניתוח מופלאה. לשמחתי ולמזלי, הביקורות שלהם לעולם לא באות לנשוא חן. הן תמיד כנות, תמיד בונות, וגם כשהן כואבות הן מסייעות לי להשתפר. כל ביקורת כזו היא מתנה, וממתנות אסור לפחד.

מתי יודעים אם זה טוב? התשובה: בסוף. ידיעה בלתי מעורערת. יחד עם זאת, השאלה שאני שואל את עצמי תמיד היא באיזו מידה התת מודע של הקורא או הצופה משפיע על היכולת להזדהות עם הדמויות שעל הנייר או על המסך. כי אם נרצה או לא נרצה, נוצרת השתקפות של החיים האישיים שלנו במהלך חוויית הצפייה (או הקריאה). האופן שבו אנחנו מעבדים את הסיפור ברובד הרגשי, הוא לעולם שיפוטי. גם כלפי עצמנו.

אני מרגיש שהרצון שלי לגונן על הדמויות מפני השיפוטיות של הקהל העתידי, דחף אותי לוודא שהדמויות יסבירו את עצמן טוב יותר, גם עבור עצמן. הכי קשה היה עם הדמויות הנשיות, כי החברה שלנו לא סלחנית כלפי נשים שחורגות מהתכתיב. הרבה פעמים הייצוגיות המעושה, הסירוס העצמי כלפי חוץ, מקורו בדרישה חברתית לא כתובה לפעול על פי נורמה שהיא כוזבת. אנחנו הרבה פעמים פועלים על פי הנורמה הכוזבת, כי אנחנו עבדים של ציפיות חברתיות. כאילו שלמישהו באמת אכפת מאתנו. זה בכלל לא משנה אם אלו לא ציפיות אמיתיות. זה הפחד מפני בוז. ומפני ההוקעה החברתית והחדירה לפרטיות.
אני חושב שיותר משיש בי את הרצון לגונן על הדמויות, הייתי רוצה שיתאהבו בהן. לא מספיק לי שהקהל יזדהה איתן. בפנטזיה, הייתי רוצה לפתוח את הסרט עם כתובית נגטיב ששואלת את הצופות והצופים שתי שאלות: מה אתם מרגישים כשאתם מתאהבים? ומה אתם מרגישים כשאתם לא מצליחים להגיע ללב של מישהו או של מישהי? הנה דוגמה למישהי שעשתה את זה מושלם ולמרות זאת לא הצליח לה:


התמונה מתוך הסרט התיעודי "אל תיגע בי". איך זה קשור לפוסט? לא קשור, אבל משהו בתמונה נראה לי מתאים

יום שישי, 6 בדצמבר 2019

הפחד לדמיין עד הסוף





אנחנו לא מדברים מספיק עם הדמויות שלנו. כשאני כותב "אנחנו", אני מתכוון גם אלי, כי אני מתקשה לתחזק קשרים עם הדמויות שלי לאורך זמן. עכשיו אני עומד לקראת הגשה לקרן הקולנוע הישראלי, אז יוצא שאני יותר מתעניין. אתמול, למשל, לקחתי את הדמות הראשית לשיחה, לא לפני ששאלתי אותה בנימוס אם זה זמן טוב לדבר, וכמובן שהתנצלתי על זה שלא הייתי כל כך בקשר בזמן האחרון. היא מכירה אותי, בכל זאת – כבר שלוש שנים שאני כותב את התסריט הזה, כך שהיא יודעת שאני נוטה להיות מרוכז בעצמי ושאין סיבה להיעלב. וגם אם יש סיבה להיעלב, אז מה? להיעלב אפשר תמיד אחר כך. אז כן, שוחחנו, וזה עזר.

*
אם הפסקה הזו נשמעת ביזארית, זה אומר אחד משלושה דברים: 1. הקורא או הקוראת אינם אנשים כותבים. 2. הקורא או הקוראת הם אנשים כותבים, אבל לא חשבו מעולם על האפשרות הזו, של לנהל דיאלוג עם דמות בדיונית. 3. הקוראים, שהם אנשים כותבים, חשבו על האפשרות הזו, אבל חששו לבצע אותה מסיבות שונות ולא רלוונטיות, כמו למשל הפחד מפני דחייה.

הפחד מלדמיין עד הסוף ולנהל דיאלוג עם דמות בדיונית, הוא הפחד שיחשבו שאנחנו משוגעים, או שאנחנו בעצמנו נחשוב שהשתגענו. הפחד הזה הוא חסם יצירתי, והוא אחד הגורמים לכך שתסריט שנכתב מגיע לשלב שבו הוא תקוע.
בדרך כלל התסריט תקוע כי יש בעיה עם הדמות - היא לא מעוצבת עד הסוף. בשביל שדמות תהיה מעוצבת עד הסוף, צריך להתייחס אליה כאל ישות ממשית.
הצעה שלי – קחו את הדמות לשיחה, דברו איתה פתוח, ובין היתר תשאלו אותה את השאלות הבאות:

*איך היא חושבת שהחיים שלה נראים כרגע?

*עם מי היא מרגישה בטוחה מספיק בשביל לפרוק את אשר על לבה?

*האם מה שהיא רוצה זה גם מה שהיא צריכה? (בדרך כלל אלו שני דברים שונים)

*מה היא רוצה ומה היא צריכה?

*מה היא מסתירה מהעולם?

השאלות הללו חשובות משלוש סיבות. האחת, בשביל לזהות את הצרכים האמיתיים של הדמות - לנסות ולהבין מה נחוץ לה כדי להתגבר על המכשולים ולהשיג את מטרתה. הסיבה השניה היא לבדוק האם המטרה איננה המכשול.
סיבה שלישית: ניתוח התסריט. אני תמיד אומר שעדיף לפתח את הדמות לעומק לפני שכותבים את התסריט, אבל בהנחה שלא עשיתם זאת, דיאלוג עם הדמויות יסייע לכם ולכן בכל שלב בו תבחרו לנתח את התסריט. אז הנה חמש משימות מעשיות לניתוח תסריט:

*לזהות את המטרות של הדמויות בכל סצנה – מה הרצון של כל דמות, מה הצורך שלה, האם זהו צורך אותנטי או כוזב (או כוזב אבל אותנטי).

*לבחון האם המטרה של הדמות בסצנה (בכל סצנה) משרתת את מטרת העל שלה

*לשאול את עצמכם את מה ששאלתם קודם את הדמות: האם מה שהדמות רוצה הוא גם מה שהדמות צריכה? (אגב, זו שאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו כל יום, בלי קשר לכתיבה)

*לזהות מכשולים פנימיים וחיצוניים

*לזכור להיות אנושיים כלפי הדמויות (מה שמזכיר, התמונה למעלה היא מתוך הסרט "הסטודנט")

*
אם שיחה עם הדמויות היא לא אופציה עבורכם, ואתם תקועים עם התסריט ומרגישים שהדמיון שלכם שובק, סביר להניח שהוא לא באמת שובק. הוא פשוט מסורס.

בעיניי, מי שאומר לעצמו משהו כמו "מה עכשיו לדבר עם דמות דמיונית? מה אני, צ'יילד?", צריך לעשות עם עצמו בדק בית מקצועי. זה אולי נשמע חריף, אבל זה לא. מי שלא מתייחס לדמויות שלו כאל ישויות ממשיות, צריך לשאול את עצמו מאיזה מקום אמנותי הוא פועל. אם שחקן שנכנס לדמות חודשיים לפני הצילומים נחשב למקצוען, איך זה שתסריטאי לא רואה את הנחיצות שבדבר? ואם שחקן נדרש להיכנס לדמות, אז על אחת כמה וכמה התסריטאי. 


*

המאמר לקוח ממערך השיעור של הסדנה לפיתוח דמויות, ועכשיו זה זמן מעולה להירשם. נותרו מספר מקומות בסדנה בהוד השרון (תיפתח ב-1 בינואר)
ובסדנה בתל אביב (תיפתח ב-6 בינואר)

צרו קשר ונדבר,

מתן שירם

טל  054-6377965
דואל shiramatan@gmail.com
מוזמנים לבקר גם באתר www.shirams.com
#בעוד חודש מתחילים



יום שישי, 25 באוקטובר 2019

מהראש למסך - סדנה לפיתוח דמויות





סרט הוא בראש ובראשונה סיפורה של דמות. לרוב זוהי דמות ראשית, שכל עניינה – עניינם של הצופים. יצירת דמות אמינה, מעניינת ומורכבת, היא לב לבה של המלאכה התסריטאית, והיא דורשת בראש ובראשונה יצירתיות, יכולת התבוננות עמוקה, וכמובן השקעה ניכרת של זמן. זוהי מלאכה קשה, שיש להתמקד בה, ורק בה, בטרם ניגשים לכתיבת התסריט. המהלכים של הדמות, סגנון הדיבור שלה, וכל פעולה שהיא מבצעת, נגזרים מאישיותה, ועל כן, יותר מכל, אופייה של הדמות הוא שמעצב את העלילה. ככל שהדמות מעוצבת בצורה מעמיקה, אמינה ואינטליגנטית יותר, אנו, כצופים, נוכל להזדהות עמה, להאמין לה, להשליך באמצעותה על החיים שלנו, ואף להיות מושפעים ממנה (לטוב ולרע). דמות שמאפייני האישיות ודפוסי ההתנהגות שלה מעוצבים כהלכה, מן הסתם תעורר בנו רגשות ואף תוביל את עלילת הסרט באופן אמין ומרתק. להבדיל מסרט אשר הדמויות שבו לא זכו לממשות אישיותית (וכתוצאה מכך פעולותיהן נדמות כשרירותיות, באופן שלא מתיישב עם התנהגות אנושית טבעית). סרט שכזה – כישלונו מובטח.

         כיצד דמויות חושבות?

כתסריטאים, אנחנו 'מבלים' זמן רב בלחיות חיים של אחרים, כולל את של אלה שאישיותם שונה באופן קיצוני משלנו. ההזדמנות הזו - לאמץ לזמן מה את דפוסי ההתנהגות של הדמויות שאנחנו 'בוראים', ואף להיכנס אל מתחת לעור של כל אחת ואחת מהן, מאפשרת לנו לרכוש מיומנויות התנהגותיות וחברתיות מגוונות (כמו למשל: איך לנצח בוויכוח, איך ללמוד לומר "לא" בלי להרגיש אשמים, איך להיות יותר אסרטיביים, יותר אמפתיים, ובמיוחד איך לגלות שמשקרים לנו).  יתרה מכך - תסריטאים רציניים וסקרנים מונעים בין היתר מתוך דחף להבין אנשים, ובאמצעות זאת הם זוכים לא רק ביצירה בעלת עומק, אלא גם ביכולת להבין טוב יותר את עצמם. לכן, בסופו של דבר, עבודה מעמיקה של עיצוב, בנייה ופיתוח של דמות, מאפשרת לנו לטפל בעצמנו – לנסות ולשפר היבטים באישיות שלנו שאנו חלשים בהם, לעורר את המודעות העצמית שלנו, לעודד את הערך העצמי שלנו, ובשורה התחתונה: לשפר את איכות חיינו (למרבה הצער, לא מבחינה כלכלית).
על מנת להיכנס לראשה של דמות, עלינו להכיר את הדמויות שלנו בדומה לאופן שבו פסיכולוג מכיר את מטופליו. עיצוב דמויות בצורה מעמיקה, יאפשר לבצע את פעולותיהן הטבעיות בהתאם לאישיותן, כך שהשימוש במידע נרחב אודות הדמויות, יהפוך כל סצנה בתסריט לרגע אמיתי.
הסדנה הינה עיונית ומעשית, ומטרתה להעניק למשתתפים בה ערכים וכלים משמעותיים לכתיבת תסריט מקורי. עיקרם:
*לפתח, לעצב ולבנות דמויות אמינות, מורכבות ובעלות עומק
*לפתח יצירתיות וחשיבה יצירתית.
*לאמץ תהליכי חשיבה ביקורתית ולשפר את יכולת ההתבוננות הפנימית
*לרכוש מיומנות בפיתוח רעיון לכדי תסריט או סיפור כתוב

הסדנה היא בת חמישה מפגשים. המועד הקרוב ייפתח ביום ד', ה-1 בינואר 2020.


ליווי אישי - ייעוץ ועריכת תסריט

במהלך השנים תרמתי מניסיוני בניתוח סרטים לשורה ארוכה של תסריטאים ובמאים. עם הזמן ניסחתי כמה כללים מנחים לשימוש עצמי – כעת לשימושכם:

*להיצמד תמיד לרעיון המקורי
*להיות כנים כלפי היצירה וכלפי עצמכם (שזה אותו הדבר)
*התסריטאי הוא הפוסק האחרון (ולא עורך התסריט)
*אין נושא שהוא טאבו – יש נושא שלא מטופל לעומק
*להתעלם מקולות דמיוניים שמפריעים לנו להיות נאמנים לעצמנו.
*להיזהר מצנזורה עצמית, מסירוס עצמי – מקורם בפחד מפני דחייה
*לזכור שבני אדם מסוגלים להכל (אבל צריכה להיות להם סיבה מנומקת)
*המציאות לא עולה על כל דמיון – המציאות היא פרי הדמיון
*חוסר חמלה כלפי דמות מעיד בעיקר על היכרות לא מעמיקה עם הביוגרפיה שלה
*החוכמה היא להעביר ביקורת חריפה  בעדינות יתרה

נוסף על היכולת להעריך איכות של תסריט ושל רעיונות עלילתיים, צריך להיות טוב בלהדריך, ולא פחות מכך - צריך לאהוב להדריך. לשמחתי, גיליתי שאני מאוד אוהב להדריך. זה הביא אותי לנסח כלל נוסף, שהוא למעשה ה"אני מאמין" שלי לגבי מה זה אומר להיות תסריטאי ומה נחוץ לטפח:

לחקור את נפש האדם, את הרחוב, את החיים המשתנים ללא הרף. ללמוד כל הזמן, לכתוב כל הזמן, לקרוא, להתנסות, להשקיע משאבים אישיים על מנת להתפתח אישית ומקצועית, ולשאוף למצוינות. 

אשמח לעבוד עם כותבים שלוקחים את הכתיבה ברצינות.


צרו קשר ונדבר,
מתן שירם   
054-6377965
shiramatan@gmail.com

הדמויות שאנחנו לובשים (תקציר הרצאה)





"אנחנו מה שאנחנו מעמידים פנים שאנחנו, כך שעלינו להיות זהירים מאוד לגבי מי שאנחנו מתיימרים להיות" (קורט וונגוט)

בין אם נודה בכך ובין אם לא, קיים פער בין מי שאנחנו לבין הדמות שאנחנו לובשים. פער זה נוצר במרחב שבין המודע ללא מודע - בשילוב שבין חוסר כנות מודעת (עיצוב פרסונה) לבין חוסר כנות לא מודעת (חוסר מודעות עצמית). זהו פער שחשוב לצמצם, כיוון שעלינו לשאוף להיות מי שאנחנו באמת ולחיות את חיינו בכנות - להיות אותנטיים כלפי עצמנו, מה שיוביל באופן טבעי לאותנטיות ביחסים בינינו לבין הסביבה (על פי הבודהיזם, חוסר כנות מוביל לחוסר כנות בתודעה, מה שעלול להוביל לאבדן דרך).
אם נשאל את עצמנו מדוע לכולנו יש בעיות עם הסביבה, ככל הנראה נגיע ליותר מאשר מסקנה אחת, אולם סביר כי המסקנה אליה רובנו נגיע היא שהבעיות שלנו עם הסביבה נובעות בהכרח מהבעיות שלנו עם עצמנו. המסקנה הזו אינה נעימה, אך היא עשויה לסייע לנו להתמודד עמה בבואנו לברוא דמות בדיונית, כיוון שכמו על המסך, כך בחיים: המסע שעובר הגיבור הוא לעולם מסעו הפנימי של האדם הכותב אותו.
בבסיס ההרצאה עומדת גישה ייחודית אשר מציעה לבחון את עצמנו באמצעות ההתנהגות של הדמויות שאנחנו, ככותבים, בוראים. על פי גישה זו, התבוננות בבחירות של הדמויות שלנו תעלה את רמת המודעות העצמית שלנו ותוביל אותנו להתבוננות פנימית. אנחנו נבין את עצמנו טוב יותר דרך הבחירות של הדמויות, כי בבחירות שלהן, הדמויות משקפות את הלא מודע שלנו. למעשה, זהו מסע חיפוש – מסע אל מעמקי הנפש, ששיאו בהתגלות של תובנה עמוקה אשר תשפיע על שארית חיינו.   
זהו כוחה של האמנות, וזו מהותה - האמנות היא שמאפשרת הסתכלות פנימית כנה, נקייה מהשלכה או מכל רמייה עצמית אחרת. היא מאפשרת לנו להבין את האחר, לגעת באחר, להבין את עצמנו טוב יותר, ועל-ידי כך גם לטפל בעצמנו.

במהלך ההרצאה נבחן גם את עצמנו וגם את הדמויות שיצרנו במגוון סיטואציות מחיי היומיום, נלמד איך להיכנס לראש של דמות וכיצד דמויות חושבות, ונקבל הצצה לתהליך היצירתי אותו עובר תסריטאי בעודו מפתח סיפור פרי דמיונו.

משך ההרצאה: כשעה וחצי, כולל שאלות ותשובות 


יום שבת, 19 באוקטובר 2019

לילה בחיפה


עולה במדרגות אל מרכז הכרמל
רגל אחת לפנים, רגל שנייה ללא תחושה
כה הולם את סופה של תקופה לא צפויה.
אני די בטוח שפעם היו כאן יותר מדרגות
ייתכן שמשנה לשנה הן נעלמות, או שהזיכרון שלי בוגד בי,
או שהן נעלמו כמו שנעלם כל מה שאפשר לבנות עליו או במקומו
כפי שנעלמים בעלי החיים שאין בהם צורך מתועש.

*

אם המצלמה שבמרכז התקרה
בחדר בית המלון הצנוע לכאורה
הייתה יכולה לצלם הזיות
מבעד אגלי זיעה
ועור רותח מחום
ודם שנקרש בפס גומיית הגרביים
היה זה צילום מפואר
של מחשבות בלהה בערות מוחלטת.

לילה בחיפה. אדם קודח
ועד שהוא נרדם, וגם כשהוא נרדם
במת תאטרון עגולה מעץ סובבת מעליו
שחקנים דוברי שפות זרות מאופרים בכבדות
מושכים אותו אל מחוץ למיטה
וכשהוא מתנגד, חלל החדר לפתע מתרחב
והחלון הופך למרפסת רחבה
ובחוץ שדה קרב. יריות ועוד פגז. ואבק סופה
וצרחות חיילים ואמהות ותיירים
ובדלת שירות חדרים
שחקנית מחופשת למישהי מהעבר
מניחה על הסדין מגש ועליו ארוחת בוקר.
מנסה להגיד לה: זה לא הגיוני, עכשיו לילה בחיפה
ובוערת לי הרגל, ובאוויר החדר ריח סכנת כריתה
והיא מושכת בכתפיים כמו לא מבינה שום דבר,
ונוקבת בסכום, שאם היה לי אותו אז כנראה שבאמת
הייתי מזמין ארוחת בוקר בשירות חדרים
ולעזאזל השעה

ובבוקר. מיטה מוכתמת זיעה
ורגל נפוחה מזוהמת, בסכנת כריתה














יום שלישי, 8 באוקטובר 2019

פסטיבל הסרטים חיפה 2019 - רשמים מוקדמים




ברוסיה של ימינו, הכבוד העצמי של נשים איבד את ערכו - זו התימה המרכזית ב-"בית ספר לפיתוי", סרטה התיעודי החדש של הבמאית אלינה רודניצקאיה, שיוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה שייפתח במוצ"ש הקרוב. 
במהלך שבע שנים ליוותה רודניצקאיה שלוש נשים צעירות, החל מהתקופה בה היו תלמידות מסורות בבית הספר לפיתוי – מוסד שתנאי הקבלה אליו קשים, אבל מהסיבות ההפוכות – ואל מעבר לתקופה בה מומשה מטרתן: מציאת גבר בן המעמד הסוציו-אקונומי הבינוני (לכל הפחות), ומיסוד היחסים עמו. 
התימה השניה של הסרט היא האחריות של המציאות השלטונית, הן הנוכחית והן ההיסטורית, למצבן החברתי ולמעמדן הלא מזהיר של נשים ברוסיה בהשוואה לגברים (שגם מעמדם לא מדהים במיוחד). 
מבחינתן של לידה, ויקה ודיאנה – שלוש הדמויות הראשיות בסרט, הרשמה לבית הספר המפוקפק הזה היא בבחינת האופציה האחרונה לשיפור מצבן. לידה מנהלת רומן עם גבר נשוי שלא מראה סימנים של רצון להפרד מאשתו, ויקה מרגישה אבודה בעולם וללא ביטחון כלכלי שיבטיח יציבות לה ולבנה הצעיר, שנולד במסגרת יחסים קודמים, ודיאנה, שמחפשת מישהו שיעמוד בקריטריון היחיד, כך נראה, שהיא מציבה: מישהו שיהיה טחון בכסף. 
בבית הספר הן לומדות ריקוד, עמידה בטוחה, ובעיקר הן לומדות מה שגברים לכאורה רוצים, ומי שמלמד אותן "מה גברים רוצים" הוא גבר בגיל העמידה שברמה הכי פרימיטיבית מחבר אותן למיניות שלהן, לביטוי חושני אותנטי, ולרגש אקסטטי, יצרי. זה כמובן עובד. האם זה מספיק? בואו נגיד שלא צריך ספוילר בשביל לגלות את התשובה.

לפני שלוש שנים הוקרן בפסטיבל חיפה "פיתוי בע"מ", סרט תיעודי ישראלי אותו ביימה ענת וובנובוי, שעסק בפופולריות העכשווית של סדנאות שמטרתן להכשיר גברים רווקים (תל אביבים בעיקר) להשיג בחורות. על פניו, ההשוואה בין "פיתוח בע"מ לבין "בית ספר לפיתוי" היא יותר מאשר מתבקשת. מעבר לעובדה שבשני הסרטים אף תלמיד או תלמידה לא באו במטרה לחפש אהבת אמת, שני הסרטים צולמו באותה תקופה, במדינות שונות אך בעלות מאפיינים תרבותיים, חברתיים וכלכליים די דומים. בסרט הישראלי, הקונספט של המדריכים היה ללמד את התלמידים איך להקטין את ביטחונן העצמי של נשים על מנת להעלות את הביטחון העצמי האישי שלהם. בסרט הרוסי, סט הכלים שרוכשות התלמידות מאפשר להן לשדר לגבר הפוטנציאלי שמולו ניצבת אישה קטנה, כנועה, אבל כזו שלא משעממת במיטה. מישהי שהיא גם מרצה וגם סקסית, ואם יש לה בעיות אישיות- שפשוט תסתיר אותן. האם בכך מסתכמת ההשוואה? הייתי רוצה להגיד שכן, ובכך לפתור את עצמי מהתעסקות לא נעימה בסוגיות חברתיות נפיצות.
.



"לב העולם" (רוסיה, 2018). איזה יופי של סרט. מגיע אלינו באיחור של שנה 
(הוא הוקרן לראשונה בפסטיבל טורונטו אשתקד), אבל כמה טוב שהגיע.
אני יכול לכתוב בלי סוף על כמה שהסרט הזה הוא הישג קולנועי מדהים. 
לעבוד על הסט עם כל כך הרבה בעלי חיים, להפוך אותם לדמויות אינטגרליות בעלילה, זה מצריך אינספור ימי צילום. זאת כמעט התאבדות מבחינה הפקתית. ולהציג תוצאה כל כך מושלמת, כל כך אורגנית מבחינת חוויה, זה בלתי נתפש כמעט. לא ברור לי איך זה שהסרט משובץ בקטגוריה זניחה יחסית ולא במסגרת התחרותית החשובה של הפסטיבל ("תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי"). אולי בגלל שהוא ישן? לא, זו לא סיבה מספיק טובה. לא יודע. יודעים מה, אני אברר את זה.

הסרט מדבר על הצורך להיות נאהב ועל חוסר היכולת להרגיש נאהב, על הכמיהה לחום ולאהבה והפחד להיקשר בשל החשש להינטש, ועל המחיר שמשלמים על פצעי נפש שלא מגלידים. איגור, וטרינר בשנות העשרים לחייו, הוא גיבור הסרט. הוא חווה ילדות קשה והוא ניתק קשר עם אמו ומשפחתה. הוא עובד וחי בחווה חקלאית משפחתית באזור מבודד יחסית. משפחת החוואים היא הדבר הקרוב ביותר למשפחה – מבחינתם הוא חלק מהמשפחה. השקט והנוף והטיפול בבעלי החיים מעניק לו שלווה יחסית, אך איגור הוא פוסט טראומטי לא מטופל, וכשבתו של בעל החווה מנסה להתקרב אליו אינטימית, כשבמקביל נוצרים חילוקי דעות מקצועיים בינו לבין אביה – חילוקי דעות שגולשים אל מעבר ליחסים המקצועיים ויוצרים אווירה של כעס ומתח, הסערה הפנימית הולכת וגועשת. כשאיגור מתבשר על מותה של אמו, המוצפות הרגשית מאיימת להשתלט ולהחריב הכל.

אנושיות היא תכונה חשובה והיא כלי קולנועי יקר ערך. האנושית של התסריטאית והבמאית נטליה משצ'אנינובה כלפי הדמויות, הרגישות שבה כל דמות מטופלת, זה מורגש היטב. ביד אמן בוטחת ובמיומנות יוצאת דופן היא מנווטת בין העולמות של כל אחת מהדמויות, ויוצרת עולם עלילתי שלם ונוגע ללב.  

אני רוצה שתלכו לסרט האנושי והמקסים הזה.




"סוג של שתיקה" סרט הביכורים של מישל הוגנאוור (צ'כיה, הולנד, לטביה, 2019) מבוים נהדר, אבל כתוב לא נכון. הוגנאוור ראוי להערכה על עבודת שחקנים מרשימה, על שפע של רעיונות ויזואליים מעניינים, על כך שהסרט אסתטי מאוד ומהוקצע. 
אבל הוגנאוור לא נכנס לראש של מיה, הדמות הראשית, הוא לא עיצב את האישיות שלה מספיק בשביל לנמק את השינוי הקיצוני בהתנהגות שלה, ולכן המהלך הפסיכולוגי שהיא עוברת לא מוצדק ולא משכנע. והמהלך הזה הוא לב הסיפור. כשהמהלך הפסיכולוגי של הדמות לא משכנע, כל המסע הרגשי שלה הופך מלאכותי, וזה מה שמוטט את הסרט. 
עיצוב דמות בצורה מעמיקה, היה מאפשר לדמות לבצע את פעולותיה הטבעיות בהתאם לאישיותה. לכתוב מותחן פסיכולוגי מבלי להבין את ה-DNA הרגשי של הדמות, ומבלי לשרטט את הרקע הפסיכולוגי של הדמות, זהו מעשה אבסורד. מישהו בהפקה המושקעת  הזו היה צריך להסב את לבו של הבמאי לכך.

וזה לא הכל. הסרט מספר סיפור על משפחה, על התנהגות מוזרה של הורים, על שיטות חינוך שאמורות היו לעבור מן העולם. לקראת סוף הסרט, מתברר שמשהו מופרע עומד מאחורי האג'נדה החינוכית המשפחתית. משהו שמשותף לקהילה לה שייכת המשפחה. אבל הסיפור האמיתי מתגלה רק כשהסרט מסתיים – על גבי כתוביות הסיום, ומותיר טעם של פספוס. אותי הוא הותיר משתאה: אז זה בעצם סיפור על כת עם סניפים בכל העולם, מה שראינו עכשיו? זה לא סיפור של קהילה קטנה? זה מבוסס על אירועים שקרו? מדובר בתוכנית שטנית מתוכננת היטב? האמת, נשמע כמו רעיון טוב לסרט.



קרדיט תמונות: יח"צ הפסטיבל. התמונה למעלה היא מתוך "סוג של שתיקה", התמונה באמצע היא מתוך "בית ספר לפיתוי" והתמונה התחתונה היא מתוך "לב העולם". 

יום שישי, 27 בספטמבר 2019

עקבות האתמול בשעה שהשמש שקעה





לאחרונה הרשיתי לעצמי להישכח. הרגשתי שהעולם צריך קצת שקט ממני. חשבתי לקחת זמן ולנדוד. לשוטט. להיות דג יבשה. להמשיך לכתוב תוך כדי תנועה מתפזרת. לחשוב עוד.

לפני כמה ימים ארזתי תיק ונסעתי למדבר. נסעתי להתגעגע, ובאופן כללי להרגיש משהו חם מופנה כלפיי. מעבר לזה, התגעגעתי למדבר. לגוון האחיד של הנוף. לתחושת הרוגע. לשקט של הלילה, המלווה בציוץ צרצרים רחוק. לגשם של כוכבים שנעצר תמיד במרכז השמיים.  
לקחתי רכבת לבאר שבע וכל הדרך דמיינתי איך יהיה. "כמו סיני, רק בלי ים ובלי איילנד גויאבות...כמו סדנת ריברסינג בלי הנשימות...כמו סדנת ויפאסנה בלי השתיקות. המדבר. זה אתה שיוצר את המדבר שלך. "המדבר שבפנים" - היה סרט כזה, מאורוגוואי אני חושב. לא משנה, אתן גם ככה לא מקשיבות", אמרתי לשתי החיילות עם האוזניות שישבו מולי, שהיו שקועות בהאזנה למוזיקת פופ חסרת נשמה.  

חוף הים

פעם הליכה על שפת הים הייתה אחת ההנאות הגדולות שלי. גם בחורף. ללכת יחף, להיטלטל עם הרוח, לעצור כדי לבהות במי האינסוף, שהקצה הקרוב שלהם מכסה את כפות רגליי. בשבוע שעבר, כשהבטתי בשורות הגלים המתקצפות לפני החוף, הרגשתי שאני לא חלק מזה. כאילו שאני צופה בגלים דרך איזשהו מסך, באיזו סדרת טלוויזיה שיש בה סצנה של ים. בכלל, בתקופה האחרונה קרה לא אחת שהרגשתי שאני כלוא בעולם שפעם הייתי יודע ליהנות ממנו. אמנם הקפדתי לעשות את אותן הפעולות של ההנאות הקטנות שיש לעולם הזה להציע, ושאני מחבב, אבל לא באמת נהניתי.

התבוננתי בזוגות מתהלכים חולפים על פני, בנער שזורק כדור טניס לכלב שנושך גל ורק אז רץ לתפוס את הכדור. באימא צעירה שבונה עם הילד שלה ארמון בחול. באמת, עם כל כך הרבה חול, למה להסתפק במועט? יאללה, שיהיה ארמון. אחר כך הבטתי באופק בשעה הכי יפה של היום. השקיעה. והנה דייגים שתפסו בחכה דג שהקיבה שלו מלאה במי ביוב ופלסטיק. והנה תיירים שבאים ושואלים אותי איפה אפשר לקנות סמים ואני משקר שאני לא יודע.

ניסיתי להבין למה אני חווה את התחושות האלה דווקא עכשיו – דווקא בזמן הכי גרוע לחוות אותן. אני צריך להיות במיטבי עכשיו, אני הרי הולך לקראת העתיד. הדבר היחידי שכן הבנתי הוא שאני לא יכול להיות במיטבי כעת. כי אין בי שקט. יש לי בראש אורגיה של חרדות. דיסהרמוניה פנימית מזעזעת. חשבתי שאולי אני צריך לשנות את ההסתכלות. גם מבחינת כתיבה. אז ניסיתי לכתוב על ערב שלא התרחש במהלך מסע שלא התקיים, באזור עם נוף עוצר נשימה של מדינה רחוקה שאיננה קיימת. חשבתי לפתוח בציטוט מפי משורר מפורסם שלא פרסם שיר מימיו, או מפי פילוסוף המתאבל על נטישת התודעה שלו, ואחר כך, אם יישאר לי זמן, אז ללכת ולהחמיא לשחקנית קולנוע על תפקידה המזהיר בסרט שעוד לא צולם.

"המפה שלך היא שביל לא מסומן", אמרה השחקנית והניחה כף יד מנחמת על כתפי.

"המפה הפסיכולוגית שלי?", תהיתי בקול רם.

"לא, אידיוט", התערב המשורר. "המפה שתוביל אותך אל ההר".

"ומה שחשוב לדעת על טיפוס הרים, זה לשאול את עצמך איזה מן טיפוס אתה", הוסיפה השחקנית (או קבעה נחרצות, אני כבר לא זוכר בדיוק).

"אני נוסע למדבר. לא נראה לי שאטפס על שום הר. אני עייף מדי פיזית ונפשית"

הפילוסוף הנהן בהבנה מהולה בהזדהות עיוורת, השתהה כמה רגעים  - כנראה בניסיון לנסח איזושהי תובנה בעלת עומק, ואז אמר ש"זה כמו שאתה רוצה לכבס את המכנסיים אבל שוכח שיש לך בכיס חבילת מסטיקים. ואז אתה מפעיל את מכונת הכביסה ואומר "שיט, המסטיקים", ובסוף כשהמכנסיים נקיים ויבשים, אתה שולח יד לכיס ומוציא משם עוגיית מזל במילוי מוצרלה, ואז אתה נזכר שאתה בעצם טבעוני".

לקחתי כמה רגעים כדי לנסות להבין.

"מה אתה רומז בעצם?", שאלתי. "שהאושר הוא זמני?"

"לא, לא, לא", התפרץ שוב המשורר. "הוא אומר לך את האמת בפנים: שהבלתי מושג הוא אתה"

"מה?"

"הוא צודק", אמר הפילוסוף. "תחשוב על זה. תחשוב ותשלח לי במייל את המחשבה שיצאה לך"

ניסיתי לחשוב. האם אני האויב של עצמי? האם אני מוותר לעצמי במסווה של התמודדות עם הבעיה?

תחנה מרכזית באר שבע. בדרך לאוטובוס למצפה רמון

בדיוק כשהתעוררה בי איזושהי מחשבת זן, הגיע התור שלי במאפייה. "תן לי את הבורקס הכי שמנוני שלך", אני אומר למוכר, שמביט בי כמי שעיניו פגשו לראשונה תימהוני שבא מרחוק.

"יש פטריות ונשאר אחד אחרון עם תרד".

רציתי להסביר לו שמצאתי משמעות בחיים, ואז מצאתי שהמשמעות היא רק בת לוויה במסע - שהיא לא התכלית. אבל לא היה לזה זמן, והתור מאחורי הלך והשתרך. 

"יודע מה, תביא את הזה עם התרד"

האוטובוס שועט קדימה ואני לוקח כמה צעדים אחורה ומתמסר לשחזור כרונולוגי של השנים האחרונות. מנסה למצוא חיזוקים עצמיים ולהיאחז בהם. מקיף בעיגול גם כישלונות – אין מה לעשות, אין מנוס מזה - ונזכר במה שהבטחתי לעצמי אתמול כשארזתי את התיק: לנסות להגיע להשלמה עם מי שאני. לשאוף לקבלה עצמית מוחלטת. נכון שזה לא קל, אבל קשים עוד יותר הם הייסורים. קבלה מוחלטת...הלוואי והייתי מקבל את עצמי כמו שאני מקבל את הקרובים אלי.

בנסיעה הלא אטרקטיבית הזו בקו 65 דרום, עם התיק על הפרצוף שלי מרוב שאין מקום באוטובוס, אני מרגיש כמו אינדיאנה ג'ונס של הנפש, שמגלה אוצר: אוסף בלתי נדלה של חולשות. זו כבר התחלה טובה, אני אומר לעצמי. בכל זאת, האידיאל השאפתני של הפסיכואנליזה, והפסיכולוגיה בכלל, הוא לחתור אל הלא מודע - לחשוף בפנינו את הלא מודע שלנו, או במילים אחרות: להפוך את הלא מודע למודע. נרצה או לא נרצה, האמת נמצאת שם. אבל להיחשף אל הלא מודע, לא אומר בהכרח שצריך לפעול על פיו. לעתים דווקא ההיכרות שלנו עם הלא מודע תביא אותנו לאי נקיטת פעולה. כי אם חושבים על זה, אי נקיטת פעולה היא גם פעולה. אבל אני בקטע של לנקוט. אני מנסה להסתכל על הלא מודע כאל מאגר מידע עמוק ואמין שמאפשר לי להגיע לבחירות טובות יותר עבור עצמי. אבל בשביל זה אני צריך שקט נפשי ושלווה פנימית עמוקה – והייתי בספק באשר לסיכוי שלי למצוא.

תחנה אחרונה: תחנת מעבר

זהו, נראה לי שהגעתי. אני ברובע אמנים בשם "רובע דרכי הבשמים" שבקצה מצפה רמון, מכתת רגליי לעבר מֵעֵבֶר – מקום שיתברר כמעורר השראה, ושמוגדר, ובצדק, כמרחב לינה, יצירה והתרגעות. והוא הרבה מעבר, האמת.

"מה הביא אותך לפה?", שאלה הבחורה בעמדת הקבלה, באנגלית עם מבטא אוסטרלי לא כבד במיוחד.

"וול..איי סינק איים אין אה קרוס רוד. איי מין, איים אין א קרוס רוד"

"קרוס רוד! ז'תס נייס"

אותה בחורה נמנית על צוות המתנדבים במקום, והיא הופיעה מאוחר יותר, בשעות הערב של אותו יום, עם שירים שלה ושל אחרים במסגרת מסיבת מחווה לפסטיבל וודסטוק, שחוגג השנה 50. השירים שלה יפים ומהלב, ואני מקווה שימצאו את דרכם לקהל הרחב יום אחד. קצת לפניה הופיעה זמרת אמריקנית-ישראלית בשירי פולק וקאנטרי שגם סיפרה קצת על ימיה בסיקסטיז בארצות הברית. במרבית השירים היא ליוותה עצמה בכלי נגינה יוצא דופן - כלי מיתר בשם דולצימר אפלאצ'י (בתמונה לא כל כך רואים כי אין פוקוס – אה, וגם השלט של האסיד זה פייק. בקיצור - חפשו בגוגל (Appalachian Dulcimer
המסיבה הייתה הדבר הכי קרוב שאפשר לאווירה של סיקסטיז, ולא רק בזכות המוזיקה והתפאורה המרומזת. זה פשוט האנשים והמקום עצמו. מקום עם אופי ועם אהבת אדם. מקום של חופש ושל שחרור. לצערי לא חוויתי את הסיקסטיז, אבל חייב לציין - היה מדהים בניינטיז. תקופה שלא תחזור, אלא אם כן אנשים באמת יעברו להתגורר במקומות כמו מצפה רמון. מקומות שמאפשרים ליצור כמו שפעם. בלי לתחום ביומן "שעתיים אולפן", או להלחין שיר בין השגחה על הילדים לבין ריצה מחלטורה לחלטורה, או בין עבודה יומית לבין מטלות הבית, אלא פשוט להיכנס לאולפן ולנסות לחקור וליצור ולא לצאת ממנו עד שייצא לחן חדש ומלהיב. זה נכון לגבי מוזיקה וזה נכון לגבי כל תחום עיסוק אמנותי אחר. אם המציאות לא מאפשרת לאמנים לשים את האמנות שלהם במרכז החיים, או שהם בעצמם לא רואים את היצירה כמהות הקיום שלהם, בקרוב לא יהיו פה יותר יצירות מופת.



המסיבה נמשכת. אני לא כזה שיכור, אבל לא בדיוק זוכר את מי כבר הכרתי ואת מי לא. לך תסביר לאנשים שאתה סובל מהפרעה בשם פרוסופגנוזיה (עיוורון פנים). מה שאני כן זוכר מאותם רגעים זה שרציתי להרגיש לשם שינוי זר גבוה ומסתורי. למרות שאני ממש לא גבוה, וגם לא מי יודע מה מסתורי. אבל גם זר זה אחלה.

"היי, נעים מאוד. בנימין"

"לא אמרת קודם שקוראים לך מתן?"

"אה...כן. סורי, אני גרוע בשמות"

למחרת.

בוקר. אני שואל את התיירת הגרמניה שישנה במיטה מולי אם היא התעוררה מהנחירות שלי. היא אומרת שלא נחרתי, ואני מאמין לה. כזה אני, נותן אמון באנשים. יצאתי מהחדר והקפתי את הכיפה הגיאודזית החשופה והתמקמתי באחת הפינות לטובת מדיטציית יום מדברית, בה כל נשימה היא כמו משיחת מברשת שמנקה אותך מבפנים. האבק מתפזר, וכך גם המחשבות – מהראש אל הזרועות ואל כפות הידיים, ומכפות הידיים אל אופק אחר. ותוך כדי כך, מבלי לתכנן או לחשוב יותר מדי, התחלתי לזמזם לעצמי התחלה לא מסודרת של שיר

באבק המדבר, בחולות
עקבות האתמול
בשעה שהשמש
שקעה בפנים האישון
היטשטשו
לאט לאט

שעה אחר כך אני כבר קילומטרים הרחק משם - בקצה המצוק, משקיף אל הנוף המרהיב של המכתש. כל כך הרבה שנים לא הייתי כאן. למה בעצם? לעזאזל איתי, אני חושב שאני הולך לייצר לעצמי דרכון לתיירות פנים. ככה שאוכל להתבונן בו כפי שמתבוננים בסיפוק בדרכון עמוס חותמות ממדינות העולם, ואזכר כמה יופי יש כאן, כל כך קרוב. במרחק היטלטלות לא קשוחה מדי בתחב"צ. 

נהיה חם ואני לוגם מעט מבקבוק המים ואז מרשה לעצמי להשקיף קצת הצידה, אל חדרי מלון היוקרה "בראשית". בני זוג בבגדי ים יושבים בחדר, זוללים משהו וככל הנראה מרגישים בטבע. דלתות זכוכית חוצצות בינם לבין אבק העולם. משום מה הם לא יושבים במרפסת. שואל את עצמי אם הם זכו לפתוח את הלב ולנהל שיחות נפש עם אנשים שפגשו באקראי בלובי של המלון, או במסעדת הגורמה "רוזמרין", או שהזכות הזו שמורה לאורחים במקומות כמו "מעבר". אני מקווה בשבילם שכן.

פתאום נהיה לי שקט מדי. אז חזרתי לרובע הבשמים, לסלון של מעבר, לדבר קצת עם אנשים. ככל שמתמשכות השיחות מתחדדת בי ההבנה ש"מעבר" הוא הרבה יותר מתחנת מעבר במדבר. הוא תחנת מעבר מהעבר. חלק מהאנשים באו להעביר לילה ונשארו שבוע. חלק באו לשבועיים ונשארו חודשיים. חלק הלכו ושבו וחלק הגיעו כדי להישאר. כל אחד וסיבותיו הוא. צעירים מכל העולם באים להתנדב, לקחת חלק. להיות חלק. משהו בי מקנא בהם. פגשתי גם כאלה שעבורם זוהי עצירה לשם עצירה, או לשם היחלצות הצידה. ומה לגבי? מה זה בעצם משנה. אני בבועה. אני יודע שאני בבועה. ואני מאושר.



מאז שחזרתי (שלשום) אני מנסה לשמר משהו מהשלווה. בעיקר לשמר החלטות. ופה ושם גם להשקות את שטח הגידול האפור שבין המודע ללא מודע. ולנקות קצת את הבית. לעשות כביסה. אני בודק שאין כלום בכיסים של המכנסיים. אבל יש. חשבונית-מס מהפאב המקסים "הברך", חתיכת סבון בניחוח לבנדר שקיבלתי במתנה בחנות המפעל של "פארן", מפית נייר עם ריח של בורקס תרד, וחבילה של מסטיקים.