ההתעלמות של ראשי מפלגות המרכז מהלינץ' שביצעו
פעילי ימין במשתתפי טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני שלשום ברעננה, לא אמורה להפתיע את
מי שחוו את מציאות החיים בישראל מאז מלחמת ה-7 באוקטובר.
בשנה וחצי האחרונות, שבהן הדמוקרטיה כמו מפרפרת
את פרפוריה האחרונים, הפעילות הפוליטית של מפלגות המרכז מתאפיינת בעיקר באדישות, פאסיביות, נרפות ועצלנות. מבחינת נתניהו, מפלגות המרכז הם המתנה הטובה ביותר שהוא, כראש
ממשלה הנאשם בפלילים, יכול היה לחלום עליה.
אם שמים לרגע בצד את הרמה המוסרית הירודה,
זו שמאפשרת שיתוף פעולה באמצעות שתיקה, ניתן לראות שההתעלמות של ראשי מפלגות המרכז מהלינץ' - כמו גם מדברי ההסתה האלימים של יו"ר סניף הליכוד ברעננה שליוו אותו - היא בבחינת
עבודת הסברה יעילה: היא מלמדת היטב על הישות החלולה הנקראת "מפלגת מרכז".
פתאום אנחנו מבינים שאין באמת חיה כזאת.
ש"מפלגת מרכז" זה שקר שיווקי, שבא למכור לכמה שיותר אנשים שחרור מנקיטת עמדה משמעותית. מן טכניקה
שבאמצעותה ניתן לאגד בעלי דעות שאינן מגובשות דיין, במן מכנה מלאכותי משותף. ליצור
רושם כאילו קיים מכנה משותף בין רגש כבוד לחיי אדם לבין דיכוי. בין הומאניות לבין אכזריות.
בין הגינות לבין תאוות בצע. בין דמוקרטיה לבין דיקטטורה.
ההתעלמות של מפלגות המרכז מאירוע תקיפה
המוני שחתומה עליו הממשלה, אירוע שמהווה סכנה לחברה, מבהירה שהזמן אוזל, וצריך
לבחור צד: דמוקרטיה או דיקטטורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה