יום ראשון, 27 בספטמבר 2020

סיפור יפה על פרידה


 

"חשוב להיפרד", היא אמרה ונשמה עמוקות, ואז הוסיפה "כמו שצריך".

"בשביל זה צריך להיפגש?", שאל לאחר התמהמהות של כמה רגעים, "לעשות את זה עוד יותר כואב? ועוד לנסוע בשביל זה עד לחיפה? למה?"

שרון לקחה עוד נשימה ועוד כמה רגעים של מחשבה. "יש אנשים שלא יודעים להיפרד. ובסוף זה מה שהורג אותם".

"חח...אני לא מכיר אנשים שמתו בגלל איך שהם נפרדו"

"אתה לא מכיר מספיק אנשים"

"לא יודע...אנ'לא חושב שזה הכרחי"

"יש לי סיפור יפה על פרידה", לחשה. "תבוא".

צפריר הניח את הטלפון הנייד והוציא מהמקפיא מארז ארטיקים, כדי לא להירדם עוד פעם בכביש החוף. זה קרה לו כמה פעמים במרוצת השנה החולפת – "השנה שלי עם שרון", כפי שהיה נוהג לומר לעצמו, במן התרפקות שהגשימה את עצמה.

השנה שלו עם שרון, אף שתוקפה פג אמש, הייתה בעיניו השנה הטובה בחייו. טובה וסוערת, ושמחה לפחות כמו קרנבל פירות הדבש ששרון והוא השתתפו בו במסגרת חופשה חצי ספונטנית (כי הוא שכח) ב-צ'אנג מיי. שנה של התמכרות לניחוח גוף, ללחישות, למגע שיער, למגע החיבור, למקלחת משותפת, לטיולים אינסופיים בוואדי ניסנאס, לשיחות אל תוך הלילה, לשיחות עד אור הבוקר, להירדמות תחתיה כשהוא בפנים, לקולה המרגיע לאחר התעוררות מבוהלת ("חלמתי שלא שמתי שעון". "ופיטרו אותך שוב?". "לא". "יופי, זה הכי חשוב"), לבהייה בפניה היפות כשהן מיטלטלות מצד לצד כשהיא חולמת, לאכילה יחד מאותה צלוחית גרנולה. שרון – היא יכולה הייתה להיות בעת ובעונה אחת ילדה חולמנית, אינדיאנית זקנה עם חוכמת חיים של שבט שלם, מדענית חמורת סבר עם משובת נעורים, נערה שמחה ופראית שמגלה את העולם, והעולם – כמו מיליון שנה הוא חיכה לה.  

"איך אתה יודע? שאלת אותו?", עקצה את צפריר ברגע של רגשנות יתר מצדו.

"אני לא צריך לשאול אותו. אני מרגיש אותו. הוא כמוני - היה כבוי עד שבאת"

"העולם לא צריך אותי. מספיק לי שאתה, ואבא שלי, אולי גם חזי..."

"את נותנת יותר מדי קרדיט לחתול המעצבן הזה שלך. אמרתי לך, הוא רואה אותך בתור סובייקט, חזי הזה"

"קנאי אחד"

*

היא בת שלושים ואחת. מגיל שלוש היא זוכרת את כל החלומות אותם חלמה. לפעמים היא רושמת אותם על דף. גם כי היא מפחדת לשכוח, ובעיקר כי היא אוהבת להקריא.

"אני רוצה לחזור לחלום שחלמתי בשבוע שעבר. הוא נפסק באמצע, לצערי. אני רוצה לגלות אם השוטר עלה על נסיבות מותו של החייזר. אני סקרנית לדעת אם הזוג הצעיר, שהתנשק במעלית של הבניין שהפך לחללית, עדיין שם.

אני מניחה שכן, כי החייזר נרצח, מסתבר, בעת שהלך לקנות דלק בתחנה שמוכרת דלק חלליות ללא גלוטן. החייזר קנה כמות יפה של דלק, כזו שמספיקה לכמה הקפות סביב נפטון, אבל לא היה לו איך לשלם, כי מהמקום שממנו הוא בא יש רק עסקאות בארטר, ורק במקרים חריגים יש תלושי קניה בכתב לא מוכר. אז... המתדלק התעצבן ושלף אקדח – ואז התעוררתי".

צפריר עטה פרצוף מבולבל. "אז איך את יודעת שהחייזר מת? אולי המתדלק לא ירה בו בסוף?"

"יש המשך לא ויזואלי בכמה שניות האלה, שבין היקיצה מהחלום לבין נקודת הערות. בגלל זה אני גם יודעת שהיה שם שוטר"

"והזוג הזה בחלום, זה אני ואת?"

"אני לא בטוחה. בגלל זה אני רוצה להיכנס שוב לחלום הזה"

מרכז הכרמל, חיפה

"פה. במקום הזה", הצביעה שרון על תחנת אוטובוס שוממה ושטופת מי גשמים. כמו כל תחנת אוטובוס במדינה, גם התחנה הזו תוכננה בידי אנשי מקצוע שלא ישבו מימיהם בתחנת אוטובוס – לפחות לא בימי שרב או בימים גשומים.

"מה במקום הזה?" שאל צפריר ביובש.

"פה, במקום הזה, טלי ועידו נפגשו"

"בתוך התחנה?"

"לא. הייתה פה פעם מסעדה, אבל רגע, תן לי לספר.

"טלי ועדי הכירו כששניהם כבר היו נשואים. המפגש הראשון ביניהם היה כמו מכת ברק  - בעוצמת שיא מטלטלת, לא משהו שהכירו קודם. לא משהו שניתן להתנגד לו. אבל גם לא משהו שאתה מפרק משפחות בגללו. לא בתקופה ההיא, לפחות".

"מתי זה היה?"

"מזמן, כשהייתי קטנה"

צפריר גרף בידו את השלולית שעל ספסל התחנה, והתיישב. שרון התיישבה לידו.

"הם נדרו נדר להיפגש במסעדה שהייתה פה, אחת לשנה, לערב אחד, עד סוף ימי חייהם. זה מה שהחזיק אותם בחיים. כל השנה הם חיכו ליום האחד הזה. ואז שנה אחת המסעדה נהרסה, פתחו במקומה חנות בגדים ומשרד. שנתיים אחר כך הרסו את המבנה והרחיבו את הכביש, אז טלי ועידו נפגשו בשוליים של הכביש. היו ערב שלם בתוך האוטו".

"למה הם לא פשוט עברו מקום. חסרות מסעדות פה בחיפה?"

"אני לא יודעת לענות על זה. אני מתארת לעצמי שהייתה איזושהי חשיבות מיוחדת למקום. בכל אופן, שנה לאחר מכן פרצה מלחמה. הבעל של טלי אמר לה שזה מסוכן לנסוע לשם. שיורים לשם עשרות טילים ביום. אבל טלי לא הייתה מוכנה לשמוע, היא לא הייתה מוכנה להפר את הנדר. וגם עדי לא. והם נפגשו שוב, בשוליים של האוטוסטרדה העלובה הזאת, שהייתה נטושה למדי".

שרון רצתה לומר שלכמה רגעים עלה בידיהם להתנתק משגרת המלחמה, אלא שגרונה נחנק והיא נשכה את שפתיה חזק, ואז "נחתו כמה טילים, ואחר כך עוד טילים, והמכונית של עדי חטפה רקטה לתוך החלון הקדמי. טלי ועדי נהרגו במקום". 

"וזה היה פה"

"פה-פה. ממש פה"    

צפריר הביט בקרקע, כשבראשו דמיון הדף פיצוץ מהדהד. ההדף התפזר אל תוך שקט שנוצר. שרון התבוננה בו, והוא הישיר אליה מבט.

"סיפור ממש ממש עצוב"

"כן"

"אז מה המסר של הסיפור הזה?"

"זה לא ברור?"

"לא"

"המסר הוא שכשנפרדים אז נפרדים".

"סוף סגור"

"בדיוק. סוף סגור"

"ובשביל זה היית צריכה לשדל אותי לבוא לפה" 

"זה היה הכרחי"

"אה, כן? למה זה היה הכרחי?"

"כי לשמור על הפרידה זה לפעמים יותר קשה מאשר להיפרד".

"כמו דיאטה"

"לא, לא, אל...אתה לא חייב להוזיל את זה"              

"אז אה...איך שומרים בעצם...שלא..."

"חושבים על טלי ועדי, וככה גם מכבדים את זכרם"

"את הכרת אותם?"

"מה זה משנה?"

שרון הוציאה מהתיק נר נשמה וקופסת גפרורים והדליקה את הנר, והניחה במרכז המדרכה.

"לטלי ועדי"

צפריר חזר אחריה, והוסיף "אמן"

"אמן? מה הקשר?"

"מה זאת אומרת מה הקשר?

"ה-'אמן'. מה זה קשור?"

"אמן. זה מה שאומרים"

שרון הנידה מבטה מצד לצד, כמשתוממת.

"אתה לא הבנת כלום"

"מה?"

"לא משנה, אתה אידיוט. עזוב, נו. בי"

"רגע, חיבוק"

"לא צריך, בי".

שרון הסתובבה והתרחקה בצעדים מהירים. נר הנשמה כבה ברוח, וצפריר שלף מצית והדליק אותו שוב, ואחרי כמה רגעים לחש: "לטלי ועדי".

 

יום חמישי, 24 בספטמבר 2020

תפישות שגויות בקרב תסריטאים

 


התקופה הקרובה תספק לנו זמן נרחב למחשבה, על כן מצאתי לנכון לעמוד על חמש תפישות שגויות נפוצות בקרב תסריטאים (ייתכן ובהמשך אוסיף עוד). 

1. לגיבור יש רצון שמוביל אותו

הרצון של הגיבור לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא הצורך שלו. המסע הרגשי של הגיבור הוא מסע הישרדותי. גם אם לא מיד מבחינים בכך, ככה (לכל הפחות) ראוי להתייחס אליו. צריך לזכור: אנחנו לא רק רוצים לשתות מים. אנחנו צריכים לשתות מים, אחרת לא נשרוד.

רצון לא מודע, להבדיל, הוא רצון להימנע. הוא קיים בדמות והוא מלווה אותה מתחילת התסריט ועד לרגע השיא. הרצון הלא מודע הוא הפחד העמוק ביותר שלנו, שמקורו בביטחון עצמי נמוך. שני הפחדים העמוקים ביותר הם פחד מנטישה ופחד מאינטימיות, ואקדיש לכך בקרוב פוסט נפרד.

2. הדמות תתפתח יחד עם העלילה (או, אם לצטט את בלייק סניידר ז"ל, מחבר "להציל את החתול": "הדמויות צריכות להתפתח דרך המכות שהן חוטפות")

ממש לא. אנחנו לא יכולים לכתוב על דמות שאנחנו לא מכירים – מאותה סיבה שאנחנו לא יכולים לקלוע למטרה שאנחנו לא רואים. הדמות היא אדם עם אישיות מורכבת, שמנסה כל חייה להבין את עצמה ואת ההתנהגות שלה (הכרה עצמית), ולכן אנחנו חייבים להכיר את הדמות קודם על מנת לבנות אותה בצורה אמינה. 

אגב, מחסום כתיבה נובע ברוב המקרים מחוסר היכרות מספקת עם הדמות הראשית. אנחנו מגלים שלדמות אין תודעה, ובאופן טבעי מפקפקים בעצמנו וחווים תסכול מכך שהתנהגותה של הדמות עמומה או חסרת פשר ופעולותיה נדמות שרירותיות.

3. המטרה של הגיבור: להשיג.

לא. המטרה של הדמות היא לא להשיג משהו. לא את הבחור או את הבחורה, לא 'לנצח את הרעים', לא להוכיח משהו למישהו, לא להימנע מסבל, וגם לא 'לחזור הביתה בשלום'. ממש לא. מה שמניע את הדמות, במודע או בתת מודע, הוא לחוות אושר. כשהדמות תגיע לשלב הקונפליקט המרכזי, היא תפעל על פי מה שעשוי להקנות לה אושר, ולכן היא תבחר במה שהיא באמת צריכה. זה לא בהכרח יהיה האביר על הסוס הלבן.

יוצאים מן הכלל: מצבים בהם האושר נדמה כבלתי אפשרי (דמויות בעלות נטיות אובדניות), סרטי אקשן בהם הדמות במנוסה מתמדת בשל סכנת חיים, ודמויות אשר שבויות בלולאת צרכים בלתי מסופקים.

4. חובה ליצור הזדהות עם דמויות

לא. הצופים לא חייבים להזדהות עם הדמויות, מספיק שהן יעוררו בהם עניין. עדיף, כמובן, שהן יעוררו גם הזדהות וגם עניין, אבל הזדהות לבדה לא מספיקה. אגב, ליהוק נכון עשוי לפתור את סוגיית ההזדהות, באותה מידה שליהוק לא נכון עשוי לחבל בה - אם השחקן או השחקנית מעוררים אנטגוניזם, אף שורה בתסריט לא תעזור. זה עובד, כאמור, גם בכיוון ההפוך – שחקנים אהובים, או יפים מאוד, או בעלי קסם מיוחד, יכבשו את הקהל בקסמיהם בכל מקרה.

5. העבר הוא שקובע את ההווה – או במילים אחרות: "המיתוס של הסוד הגדול". 

המוטו של הפסיכואנליזה, ש'כשהדמות תגלה את טראומת הילדות המודחקת שלה, או אז היא תוכל לעבור שינוי', אינו מספק מבחינה קולנועית (או ספרותית). שינוי נוצר על ידי פעולה אקטיבית מתמשכת, ששיאה בהכרעה מוסרית גורלית (ע"ע קונפליקט מרכזי).