האמת שהתלבטתי אם לפרסם רשימת המלצות לפסטיבל חיפה השנה. מה הטעם
להמליץ, אמרתי לעצמי, אם כמעט כל הכרטיסים לפסטיבל נמכרו מראש? ובטח שאין טעם
להמליץ לשלילה – כי למה לבאס אנשים שכבר קנו כרטיסים.
אך לא חלפה דקה, וכבר חזרתי עם תשובות: א. עדיין נשארו כרטיסים לסרטים
שאהבתי. ב. עדיין נשארו כרטיסים לסרטים שלא אהבתי. ג. מגיע לסרטים שיכתבו עליהם,
ומגיע לפסטיבל סיקור הולם. ד. משנת 2008 לא פספסתי סיקור מקדים של אף פסטיבל, אז מה
פתאום לקטוע מסורת שאני כה אוהב?
או אז, בעודי חותם את הדיון הפנימי המוזר ומסדר את הדפים מול המחשב, הציפה
אותי התרגשות, כזו שמתעוררת בי סמוך לפתיחת כל פסטיבל סרטים, שקשה להסביר אותה. אולי
זוהי תולדה של מצבור החוויות האישיות מפסטיבלים קודמים, אולי זו הציפייה לקראת,
אולי גם וגם. ואז התחלתי לכתוב. לפיכך, הנה מה שיש לי לומר על הסרטים בהם צפיתי, למעט
הסרטים הישראלים שעליהם אני מנוע מלכתוב. אבל תלכו לראות את הסרטים הישראלים, הארוכים
וגם הקצרים. הפסטיבל הוא קודם כל החגיגה שלהם. ולהיות נוכחים בהקרנות הללו זה להיות
שותפים לטקס הלידה של סרט, כי ההקרנות הן לרוב הקרנות בכורה והן במעמד היוצרים, שישמחו
לקבל חיזוקים ולשמוע אם אהבתם ומה במיוחד נגע ללבכם. כן, זהו חלק מהקסם של פסטיבל
קולנוע. והערב הוא מתחיל.
"הסטודנט". במאי: קיריל סרברניקוב
(רוסיה, 2016)
ווניה, תלמיד תיכון ובן לאם חד הורית, מגלה את התנ"ך ומוצא בו
מפלט מפני הבדידות, תחושת הריק, ומתחושת היגון על חסרונו של אביו שנטש. ככל שהוא
מתעמק בקריאה מתחזקת אמונתו, והוא דורש מהסביבה הקרובה אליו – אמו, חבריו לבית
הספר, המנהלת והמורים, לכבד את אמונתו ולהתאים עצמה אליה. באופן מפתיע, מנהלת בית
הספר מתחברת לשמרנות שווניה דורש, והיא ממהרת לגבות אותו ולהכפיף את צוות המורים לדפוסי
התנהגות חדשים. ווניה, בתגובה, מוסיף להטיף ולדרוש עוד ועוד, והמנהלת מוסיפה
להתבטל בפניו. ככל שדרישותיו נענות על ידה, כך גדלה ומתעצמת בקרב ווניה תחושת
עליונות, ועמה תשוקת השררה. ווניה ניזון מההשפעה המידית על חייהם של הסובבים אותו,
ומתחיל להשליט טרור. מורה צעירה שמעזה למחות כנגד הגיבוי העיוור לו ווניה זוכה,
היא הראשונה לשלם את המחיר.
"הסטודנט" הוא משל ריאליסטי לחברה מודרנית אשר נכנעת לכוחות
דתיים הרואים בה איום, והוא גם שיקוף ראי של טבע האדם. הסרט עשוי מעולה. תסריט
חכם, עם הומור, מבויים בעוצמה וביד בוטחת, עם משחק יוצא מן הכלל של כל השחקנים. השחקנית
אלכסנדרה רבנקו, הפחות מוכרת מבין השחקנים בסרט, בדרך להפוך לכוכבת גדולה.
"מחוץ לחוק". במאי: אדריאן סיטארו (רומניה, 2016)
האיסור על הפלות במזרח אירופה בשלהי המאה ה-20, מעסיק לא מעט את במאי הקולנוע
הרומני שלאחר פול המשטר הקומוניסטי. בפסטיבל השנה ישתתפו שני סרטים רומניים
העוסקים בנושא - "ארבעה חודשים,
שלושה שבועות ויומיים", שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן ב-2007, אשר יוקרן במסגרת
המחווה לבמאי כריסטיאן מונג'יו, שסרטו החדש, "בגרות", זכה בפרס הבימוי
בפסטיבל קאן האחרון, ו"מחוץ לחוק", סרטו החדש של אדריאן סיטארו (יש לקוות
כי יבוא יום וגם תסריטאים ובימאים פולניים יעזו לעסוק בנושא - אולי בעקבות הצעת החוק
על איסור הפלות, שנפלה בשבוע שעבר בזכות הפגנות ענק בפולין, ישתחרר הפחד ויתעורר
הרצון).
השחקן הוותיק אדריאן טיטייני, שמככב ב"בגרות", מככב גם
ב"מחוץ לחוק", יתארח בפסטיבל ויהיה נוכח בהקרנות שני הסרטים, וראיון
שאערוך עמו במהלך הפסטיבל יתפרסם בהמשך. ב"מחוץ לחוק" טיטייני מגלם את
דמותו של ויקטור, רופא בגמלאות, אלמן ואב לארבעה. במהלך ארוחת ערב משפחתית, סשה, בתו
בת ה-16, מספרת שבעת חיפוש מאמר באינטרנט, עלה שמו כמי שבעת המשטר הקומוניסטי הלשין
לשלטונות על רופאים שמבצעים הפלות. היא שואלת אותו אם זה נכון, והוא משיב בחיוב.
הוא נגד הפלות. סביב השולחן פורץ ויכוח, והוויכוח מתלהט והופך לאלים, והארוחה
מסתיימת בפיצוץ, לא לפני שוויקטור מגלה שאלמלא עמדתו, סשה ואחיה התאום רומיאו לא
היו נולדים. עמדתו של ויקטור מקשה על סשה לספר לו שהיא בהריון, אך כשהוא מגלה מי הכניס
אותה להריון, העקרונות שלו עומדים בפני מבחן.
על אף שהצילום בחלקים מהסרט לא היה טוב – מצלמה רועדת בסרט עלילתי זה
נורא, ולא ברור מדוע לא ניתן היה להעמיד חצובה קטנה, או להשתמש ב- RONIN (מייצב מצלמה בתנועה) - "מחוץ לחוק" הוא בעיניי פסגת הקולנוע.
תסריט אינטליגנטי, נועז, לא מתפשר, שהוביל לתצוגת משחק מעולה של כל השחקנים (חלקם
שחקנים חובבים), ועריכה מחוספסת, הם שהובילו ליצירת דרמה חזקה וסוחפת, כזו שמדביקה
את הצופה לכיסא, מחניקה את גרונו, ומטלטלת את נפשו. אני חושב שלקולנוע כזה צריך
לשאוף. לא רק במזרח אירופה, אלא בכל העולם, ובישראל בפרט. קולנוע שנשען על תסריט
מצוין ועל רמה גבוהה של משחק – ולא על ציוד צילום משוכלל ועל עיצוב אמנותי יקר. הפקת
הסרט הזה עלתה 28,000 שקל – שווה ערך לתקציב המוניות של סרט ישראלי ממוצע. אני לא
אומר שכל הסרטים בארץ צריכים להיות מופקים בתקציבים כאלה, אבל הקולנוע הישראלי כן
צריך לחשוב במונחים של איכות תסריט ורמת משחק גבוהה, כבסיס ליצירת סרט, כתנאי
להפקתו.
"אני, אולגה הפנארובה". במאים: תומש ויינרב, פטר קאזדה
(צ'כיה, 2016)
סרט עכשווי שמצולם בשחור-לבן מצריך סיבה. למישל הזנוויציוס, יוצר הסרט
הצרפתי זוכה האוסקר "הארטיסט" (2011), הייתה סיבה: רצון כן לשחזר את
חוויית הצפייה בסרטים קלאסיים של שנות ה-40 של המאה ה-20. זו סיבה טובה, כיוון שיש
בה היגיון קונספטואלי, אמנותי, ויש בה כנות. לשחור-לבן בסרט הפולני
"אידה", שזכה באוסקר בקטגוריית הסרט הזר ב-2013, גם כן הייתה סיבה:
הרצון לעורר את הגירוי הרגשי הזכיר כלפי סרטים תיעודיים וסרטים עלילתיים שעסקו
בשואה והופקו באותן שנים מדממות. אפשר להתווכח על האותנטיות של הבחירה, אבל זוהי
סיבה מוצקה. מה הייתה הסיבה לשחור-לבן בסרט "אני, אולגה הפנארובה"? בוודאי
לא שחזור התקופה שבה מתרחשת עלילת הסרט (סוף שנות ה-60 עד אמצע שנות ה-70, אז
הוקרנו סרטים בצבע מלא). לתחושתי, הייתה זו החלטה שכלתנית גרידא: פסטיבלי קולנוע
תופשים סרטים בשחור-לבן כבעלי איכות אמנותית. זה גם עוזר באוסקר. ואם מוסיפים לכך
את 'האיכויות הפסטיבליות' האחרות שכבר מוטמעות בסרט: שחקנית יפה ומוכשרת בתפקיד
הראשי, סצנת אוננות שלא משרתת דבר (מלבד את הנאת הנוכחים בחדר העריכה), הרי
שהמתכון הוכן לפי כללי הספר. זה היה מפריע פחות אם הסרט היה עובד. כשהסרט מסתמך על
היופי של השחקנית (שוטים ארוכים מדי של התבוננות בפניה הקפואות) ועל המשחק המרשים
שלה, במקום לאפיין את המורכבות של דמותה, מתעוררת השאלה: מדוע בחרו הבמאים לספר
לנו על הדמות הזו? ומיד עולות עוד שאלות: מה מיוחד במסע שהדמות עוברת? מה מיוחד באישיות
שלה ובאופן שבו היא פועלת? למרבה הצער, תשובות לכך אין. "אני
פסיכופתית", מעידה על עצמה אולגה. אלמלא הייתה אומרת, ספק אם היינו מבחינים בכך. מה הופך את הדמות לפסיכופתית? בשלב זה (דקה
42) לא ברור. בסוף הסרט, ברור לחלוטין שהיוצרים לא הניחו הסבר פסיכולוגי מספק. ואם
אין די בכך, בסיקוונס הסיום של הסרט, כשאולגה עומדת על דוכן העדים בבית המשפט, היא
פוצחת במונולוג – מן אידיאולוגיה שאין לה שום סימנים או רמזים מקדימים.
"חלומות מתוקים". במאי: מרקו בלוקיו (איטליה, 2016)
מה לעשות, אני מאבד סבלנות בסרטים שלא יודעים לספר סיפור. אני כן נהנה
לתת לבימאים להוביל אותי בדרך לא ברורה, מסתורית, אפילו מהורהרת. אבל אני מוכרח
להרגיש שהבימאי/ת שולט בדרך. ב"חלומות מתוקים" הבימאי לא ידע מהי הדרך,
והצפייה הפכה לבלתי נסבלת. הסרט מתחיל יפה: איטליה של שנות ה-60, ילד בן 9 ואמו
רוקדים בסלון ביתם לצלילי שיר רוקנרול אמריקני. בסצנה הבאה הילד ואמו נוסעים
באוטובוס. במקום לרדת בתחנה, האם מבקשת לעשות עוד סיבוב. בסצנה הבאה נבין מדוע:
הייתה זו נסיעת פרידה. מהנוף, מבנה הצעיר, מהחיים. אבל מבחינת הילד, אמו עזבה את
העולם מבלי להיפרד ממנו, ועל כך הוא לא מתגבר, גם לא אחרי 30 שנה. הסרט מזגזג בין
שתי התקופות, כאשר הוא מציג בפנינו שתי נקודות מבט: של הילד, ושל הילד שבגר (כבן
40). מבחינת מבנה עלילתי, המעבר בין הזמנים הוא לכאורה מבנה תסריטאי אפקטיבי, אך
בפועל הוא מחבל בסרט. הסיפור, מנקודת מבטו של הילד, יכול היה להיות מעניין, אלמלא
נועד לשרת כביכול את זיכרונו של הגיבור (הילד שבגר). הסיפור, מנקודת מבטו של הילד
שבגר, יכול היה להיות מעניין אם היה מספר את סיפור חייו בהווה. במקום זאת, אנחנו
חווים שני סרטים במקביל, והסיפור, בדרך המסורבלת שבו הוא מסופר, הולך לאיבוד די
מהר. מספר סיפורים טוב, היה נצמד לאחד הסיפורים (סביר להניח שהיה מספר את סיפורה
של האם, מנקודת מבטו של הילד, מהתחלה ועד הסוף).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה