לתומי חשבתי שבתקופה הזו כבר אפצח
בסיבוב הרצאות ברחבי הארץ לקידום ספרי "להיות רזה בשבעה שלבים". הייתי
אמור כבר מזמן להצטלם לכריכת הספר כשאני לבוש חולצת כותנה צמודה החושפת גוף מעוצב,
על צווארי חוט מדידה ועל פניי חיוך מטומטם. חיוך כזה של מנופחים בחדר כושר, כאלה
שללא מראת קיר צמודה עלולים לשים קץ לחייהם בכל רגע.
אני מנסה להתנחם בכך שעשרים ושניים
הקילוגרמים שכבר הורדתי לעולם לא יחזרו, ומזכיר לעצמי שצריך מפעם לפעם לחזור
ולתרגל את השלב הראשון בספר. אז אני ניגש למגירה בה נמצאים שלושת "הממכרים
הבזויים", מסדר אותם על השולחן ומנופף מולם עם האצבע, ובטון תקיף אני אומר:
"בורקס, אני בז לך! שוקולד, אני בז לך! פיצה, את מאכל בזוי, אני בז
לך!".
הקלה. לחשוב, לחשוב חיובי. בסך הכל
נשאר לי להוריד עשרה קילו. בשביל הבריאות. ועוד עשרה בשביל האסתטיקה, אבל אסתטיקה
זה מושג כל כך מופשט, שעדיף להשאיר את העיסוק בו לשוחרי פילוסופיה. עשרה קילו, כן,
אני יודע שזה קל. פשוט צריך להתעקש וללכת לחדר כושר ולהתבונן במתאמנים ולהבין שכמו
בכל החידות בעיתון, גם כאן התשובה במנופח.
שלב מספר 2: חדר כושר.
למתבונן מהצד, או מעמדת ההליכון
שמסתובב נורא מהר, חדר כושר מהווה מבט אל הגבריות בצורתה המוחצנת. צורתה הבסיסית
ביותר, הייתי אומר. האחווה הגברית המזויפת. התחרותיות הלא מזויפת. ההשוואות הבלתי
פוסקות. העיסוק העצמי. חיטוב הוורידים. רבאק, אני מסנן תוך כדי אנחה, אם אני אשמע
עוד פעם אחת את השיר "אול ז'ת שי וונט" (איז אנאזר בייבי), אני מעלה באש
את הסיר עם אבקת הביצים והסטרואידים שהאנשים האלה ניזונים מהם. יורד מההליכון
והולך לעמדת הקבלה. "גליה, זה היום היומולדת שלי, אני מבקש לכבוד היומולדת
לבחור שיר". גליה מתעלמת בנימוס, והפזמון הבא שמתנגן הוא "איים סקסי אנד
איי נואו איט". יה, רייט. שור. איפה המגבת רטרו שלי, אני עף מפה. עדיף שאלך
הביתה להתפנק על איזה מאמר בנושא צנתורים. שזה שלב מספר 3. שלב מספר 4
הוא קריאת כתבות בנושאים מדהימים כמו "נפלאותיה של האפונה הירוקה"
(ובמקביל-חדר כושר). שלב מספר 5: הימנעות מוחלטת מקריאת כתבות עדכון על
משקלם ומצבם הבריאותי והנפשי של המנצחים הגדולים בתוכנית "לרדת בגדול". אה,
כן: ובמקביל - חדר כושר.
שלב מספר 6 (לא סתם מודגש): היזהרו
ממוקשים מנטאליים.
דוגמאות למוקשים מהסוג הזה:
"אני מדמיין או שקצת רזית?
(קצת??)
או יותר גרוע: "מתי מתחילים
דיאטה?" (ביוני שעבר התחלתי)
או, כמעט הכי גרוע: "מה שחשוב
זה לא איך שאתה נראה, אלא איך שאתה מדבר" (באמת תודה לך, חזיר טריאתלונים
שכמוך..שלא שוכח לציין בכל משפט שני שהוא טייס קרב במיל' ויזם הייטק)
הכי גרוע: "יש לי מישהי להכיר
לך"
"מה, שמנה?"
"למה שמנה, למה אתה מנייאק? מלאונת"
"מצטער, אני בקטע שטחי כזה
עכשיו של להרזות. לא יוצא עם שמנות"
שלב מספר 7: נפחו את האגו
אם בכלל תמצאו אותו. רמז: לא בטוח
שתצליחו. אבל תמיד כיף לחפש. לכו תדעו, אולי הוא השאיר מכתב לפני שהוא עזב. אני
מנסה להחזיר אותו אלי בכוח הרוח. יושב על הבר ואומר לעצמי: תהנה מהרגע. אתה עוד
תתגעגע לרגעים האלה של השלווה. הרי בעוד חודשיים…סליחה, בעוד חמישה-שישה חודשים,
לא תוכל לשבת ככה ברוגע בפאב. תהיה חייב להגיב כל הזמן, לתת אישורים לבנות שינסו
ליצור קשר עין. עכשיו שב בנחת, תתרווח. אתה אוויר. אם אתה אוויר, לפחות שיהיה
אוויר נעים. שתה משהו.
כעבור שעה
שעה חולפת ואתה לבד על הבר. ואז אתה
אומר לעצמך: צריך להתאמן בלהגיב. כן, אימון עצמי שכזה.
"אם אני בא לפה הרבה?…משתדל, את
יודעת".
הברמנית רואה מישהו שמדבר אל עצמו
והיא עוקבת בדאגה.
"בן כמה אני? בן כמה אני נראה
לך? – ….ארבעים? מה ארבעים, מה את רצינית? הוספת לי כרגע ארבע שנים ומשבר
גיל"
(רושם לעצמי בפנקס: "שלב
מספר 8: אל תהיו קשים מדי עם עצמכם")
הברמנית נסערת במקצת, והיא מתקרבת.
"מה אתה עושה?"
"מתאמן".
"מתאמן במה?"
"מתאמן בלהגיב לבחורות שמתחילות
איתי. כאילו, לא עכשיו. בעוד חמישה, שישה חודשים, כשאהיה רזה ויפה".
"יואו. זה הכי פתטי. סליחה שאני
אומרת".
"מה פתאום, לא נכון. זה לא הכי
פתטי. הכי פתטי זה להסניף חגיגת, ואני ממש לא שם. חוץ מזה, זה לא אני המצאתי. זה
כתוב בספר שעוד מעט ייצא: "לרזות בשבעה שלבים"
"ובאיזה שלב אתה?"
"סליחה, לרזות בעשרה
שלבים". אולי תעזרי לי להתאמן? את תהיי הבחורה שתתחיל איתי, ואני אהיה אני
בעוד חמישה חודשים. הולך? זה נורא פשוט. למשל, את באה ואת אומרת לי: 'פשש..איזה
קוביות בבטן יש לך, כמו חבילת שוקולד בלי הנייר כסף'.
"אה..נראה לי שנכנסים לקוחות.
רוצה עוד בירה?"
"מה פתאום עוד בירה. בירה זה
משמין.
הארה
פתאום מגיע רגע שבו אתה רואה את עצמך
מהצד. ברגע הזה אתה מביט בעצמך כשעצמך מביט על עצמו מהצד גם כן. זו לא מדיטציה שבה
מדמיינים גלי תכלת ודולפינים משתכשכים בחול זיפזיף לבן. זו לא מדיטציה בכלל. אתה
פשוט מסתכל על עצמך ומהנהן. כמו הבלתי צפוי בא לקראתך והציף רוחך באור נגוה. והאתה
שאתה רואה, מביט גם הוא באתה שהוא רואה, ומבין שהאתה הזה מבין. והאתה הזה מחייך
אליך.
"אני?"
"כן", האתה הזה אומר.
"אתה".
ידעתי. ידעתי שזה אני. אבל אין מה לעשות. הגיע הרגע, אני אומר לעצמי
בקול חנוק ועוצם את עיניי ואז פוקח ומניח על השולחן את טיוטת ספר ההדרכה. מניף
אצבע לכיוון הספר ובקול תקיף אני אומר: "ספר הדרכה, אתה מוצר בזוי, אני בז
לך".
--
פורסם לראשונה בשנת 2013
