שבוע עבר מאז ההלוויה של אבא שלי. הייתה
הלוויה יפה. הרבה הגיעו ועטפו. הרבה גם הגיעו במהלך השבוע הזה, והרעיפו אהבה.
עלינו. על אבא שלי. זה מחמם את הלב ומחזק, ומאפשר להתמודד איכשהו עם העצב הכבד ועם
הכאב.
היום החלטתי לפרסם את ההספדים. לפני שהמילים
מתפזרות, לפני שחוזרים לאיזושהי שגרה. ההספד הראשון הוא שלי, השני הוא של גילעד,
אחי.
אודה אם תקראו עד הסוף
הספד לאבא
אני אעשה את זה קצר כי אבא שלי היה בנאדם
צנוע.
בדרך כלל הייתי נותן לו לעבור על טקסטים שלי
שהיו לי חשובים. הוא היה עורך לשוני מעולה. אז הטקסט הזה...נסתדר עם מה שיש
בכלל, הוא היה עילוי בכל כך הרבה תחומים. והוא
בעיקר היה אבא מדהים. ובן אדם הכי טוב שיש. הכי ישר שיש. אדם שמעולם לא עשה את
הבחירה בין מוסרי ללא מוסרי. בין טוב לרע. הוא פשוט נולד טוב. צנוע מאוד. מופנם
מאד. רגיש מאוד. עם עין חדה ועם חוש לזיופים. עם לב ענק ועם החיוך הכי יפה בעולם.
הוא היה אמן שלא ראה את עצמו כאמן. והוא היה
גבר של אישה אחת. אימא שלי. אני לא יודע אם הוא אהב לפניה, אבל הוא בטוח לא אהב
אחריה. עברו עשר שנים, והבגדים שלה עדיין בארון, החפצים שלה עדיין בשידה שלה, ובחדר
העבודה.
עם כמה שהוא היה חכם ומשכיל ובקיא בנבכי הנפש,
הוא עדיין לא הצליח להבין איך אנשים יכולים לעשות דברים מחרידים מתוך תאוות בצע. וזה
רדף אותו עד הסוף. אני לא אפרט בשביל לא לזהם את המעמד. מי שמבין – מבין.
נזכרתי אתמול בשני רגעים איתו. לא יודע למה
דווקא אלה, כי היו המון רגעים טריים יותר. האחד, במסיבת יומולדת 8 שלי, אחרי שהערב
נגמר וכולם הלכו, אבא ראה אותי יושב בחדר מבואס והוא שאל מה קרה, ואני אמרתי לו: "אתם
שכחתם להרים אותי על כסא". אז הוא לקח כיסא והרים אותי 9 פעמים. והייתי
מבסוט.
הרגע השני - הייתי בצבא בצוות שמירה, בשבת, באיזה
חור ברמת הגולן. היה גשם, ערפל סמיך, לא רואים כלום, פרות נתקלות אחת בשניה, או
בטנקים. ופתאום מגיח מתוך הערפל אבא שלי, עם שקיות של מקדונלדס. לכל הצוות. אני לא
אשכח את זה.
היו המון רגעים. והחודשים האחרונים היו רגע
אחד ארוך שבו אתה מחפש את ההיגיון בשביל לא להשתגע. סרטן ריאות לבנאדם שבחיים לא
עישן. אפילו הרופאים המומחים לא... וראיתי עליו את ההשלמה עם חוסר ההשלמה. את ההתמודדות
עם העננה הזו של פקיעת התוקף. עם שאלות שאין להן תשובות, עם זה שאין לקח. ואין
לקח.
קבורים פה שני האנשים הכי טובים שהכרתי.
שהלוואי ויום אחד אהיה קצת מהם
תודה אבא
הספד לאבי, אברהם שירם.
כשהוריה
של אמי הגיעו הגיעו אל הארץ ממחנה העקורים, סבי, דניאל שולשלפר, חיפש עבודה כמסגר.
לזכותו עמדו לו שנות לימודיו בבית הספר למכניקה עדינה בורשה, עיר מגוריו בימי
ילדותו. הוא ניגש למסגריה בדרך הראשית, לימים דרך רמתיים, וביקש להתקבל לעבודה.
בעל הבית ענה לו שההסתדרות הקצתה לו עובד אחד בלבד, ושבדיוק אתמול נתפסה המשרה. מי
שקיבל את העבודה היה שלום שירמן, גם הוא בוגר של אותו בית הספר למכניקה עדינה
בורשה, אליו היה מגיע מן העיירה הסמוכה אוטווצק. בוודאי חלפו זה על פני זה בדרך משיעור
אחד לשני, בלי להכיר ובוודאי שבלי לשער כיצד יצטלבו דרכיהם בעתיד. דניאל מצא
עבודות בבניין ושיפוצים, ולאחר שנים פתח עם אשתו מכולת שכונתית, ושלום עבד כשכיר
במסגריה עד שרכש אותה מהבעלים הקודמים, והמשיך להגיע אליה כל בוקר על אופניו
הישנים ממש עד פטירתו בגיל 88. אני אוהב במיוחד את הסיפור הזה לא רק כי מדובר בפעם
הראשונה בה הצטלבו דרכיהם של מי שהם בשבילי סבא דניאל וסבא שלום, אלא גם מכיון
ששנים רבות עברו עד ששמעתי אותו מפיהם, וגם אז כבדרך אגב ולא כסיפור בעל ערך
עבורי, אפילו רק כאנקדוטה משעשעת שלעולם כנראה לא אפסיק לספר. סבותיי וסביי הגיעו
לכאן מעולמות אחרים בדרכים עקיפות ומאילוצי השעה, עזבו את וילנה, סקאווט, ורשה
ואוטבוצק ונדדו מזרחה בשנות המלחמה, משהסתיימה חזרו מערבה, עד למחנות העקורים על
אדמת גרמניה הכבושה שם בילו את השנים של אחרי המלחמה. אימי עוד נולדה במחנה
העקורים באולם, אך הוריו של אבי עזבו את מחנה פורנוולד מעט קודם לכן ואת אבי ילדו בישראל.
לעומת סביי, אבי, אברהם, ״אבי״, נולד והלך לעולמו באותו המקום ממש. ולא הייתי טורח
לומר כל זאת אם לא היה נראה לי שיש משהו שקשור באופיו של האיש שעזב אותנו אתמול,
אדם שמעולם לא רדף אחר חלומות רחוקים, ודאגותיו, חלומותיו ותקוותיו היו כרוכים תמיד
באנשים שסבבו אותו. מעולם לא רדף כסף וכבוד, וקשה אפילו לדמיין אותו לבוש בשאיפות
שכאלו. כשהיה צריך לפתור בעיה במבנה שריתך עבור המסגריה לדוגמא, שקד עליה, שירטט
וחישב מיני חישובים, והיה שמח מאוד כשהיה מוצא פתרונות יצירתיים ומתוחכמים, אך
היתה זו מעין שמחה מהחישוב עצמו שנשא פרי, נטולת אגו ויוהרה והאדרת עצמי. מעולם לא
הילל ושיבח את עצמו ולא ציפה לשבחי אחרים, הייתי מעז להגיד שזה היה מנוגד לכל
ההויה שלו. והיתה חשובה לו מאוד היושרה. הרווח האפשרי מהשקר או המרמה, קלים ככל
שלא יהיו, לא דיבר אליו, לא פיתה אותו ולא עניין אותו. ״ישר כמו סרגל״ כמו שסבא
דניאל היה אומר עליו.
אביו,
שלום, שולם, ותסלחו לי שאני מזכיר שוב ושוב את סביי ולא את סבותיי. לצערי, שתיהן
הלכו לעולמן בצעירותי והותירו עבורי זכרונות מועטים (אחרי שאימי הלכה לעולמה בגיל
דומה לשלהן חשבתי שזה הכלל במשפחתנו, הנשים עוזבות בטרם עת והגברים מאריכים ימים,
אך תחזית זו לא התממשה). בכל אופן שלום, שולם, לא הסכים שבנו אבי ימשיך את דרכו
במסגריה. הוא חשב שאין בזה עתיד. ואבי, שעוד כילד היה לוקח חלק בעסק המשפחתי, הלך
דווקא ללמוד הנדסת מכונות בטכניון ומצא את פרנסתו בחברות גדולות. אך מאז שאני זוכר
את עצמי היה מבלה שעות על גבי שעות במסגריה, בימי שישי באופן קבוע ולעתים גם היה
עוצר בה בדרך הביתה מהעבודה ומגניב שעה או שעתיים של ריתוך. הוא אהב מאוד את
המסגריה והיא היתה חלק ממי שהוא, עוד מגיל צעיר. לעבוד איתו אבל, אני מוכרח
להודות, לא היה תענוג גדול. הוא רדף שלמות והיה מרוכז כולו בעבודה, ועד להצלחה (שכביכול
לא היתה מובטחת) עברו לפעמים שעות של תסכול ועצבים. המהירות לא היתה שיקול עבורו,
וגם לא רווחיות או נוחות. הוא רצה לעשות את העבודה הכי טובה שהוא יכול. את המקצוע
לא ממש למדנו ממנו, ואני לפחות לא ביליתי במסגריה מעבר לביקורים מזדמנים יותר או פחות.
היא היתה הממלכה של סבא שלום, של אבי ושל עידן בן דודי, אבל היא גם חלק מנוף ילדותי
ומהויתו של אבי. אבי היה בונה מבנים כבדים, חזקים ויציבים מדי, שקשה ולעתים בלתי
אפשרי להזיזם ממקום למקום. הוא היה מפלס במדוייק כל שלב של העבודה כך שהכל היה ישר
לחלוטין. הכל היה ישר אצלו.
כשאימי
הלכה לעולמה אמר לנו להיפרד ממנה והכריז כי עכשיו הכל השתנה, ומה שהיה לא יהיה
עוד. לא שמעתי אותו מדבר כך מעולם, ולמען האמת עד לפטירת אימי לא שמעתי אותו מדבר
כל כך הרבה. תמיד ידעתי שאם אבקש ממנו להגיע לקצה הארץ לאסוף אותי, יעשה זאת בלי
לשאול שאלות. אך יכול להיות שכל הדרך לא נחליף מילה. את הטלפון היומי קיבלתי
מאימי, ואם התקשרתי אני והוא במקרה ענה לטלפון, היה מיד מעביר אותי אליה. בלעדיה,
נאלץ או שרצה לדבר, ולפעמים הרגשתי כאילו הוא בעצמו לא יודע איך עושים את זה, והיה
מספר לי לפרטי פרטים את מה שסיפרו לו אנשים אחרים או מה אכל ומה קנה ומה אכלה היום
אומה הכלבה, שהיתה עקרונית הכלבה שלי אך רוב הזמן תחת טיפולו. כשאימצתי אותה הוא
התנגד, אמר שאולי לא כדאי ומעט חשש. אומרים ש״למה צריך את זה״ היה משפט מפתח אצל בביתו
של אבי, שאימו היתה אומרת על דברים כמו הטיולים השנתיים לדוגמא, אליהם לא רצתה
שייצא. כשלקחתי את הכלבה בניגוד לעצתו הוא להפתעתי התייצב כבר באותו יום בדירת
השותפים התל אביבית, בדרך מהעבודה הביתה, ורצה לפגוש את הגורה החדשה. בימי חמישי
היה מגיע לאסוף אותה אליו כדי ״שיהיה לך זמן ללמוד״ וכשאני הייתי טס הוא היה בשמחה
שומר עליה לתקופות ארוכות. אפילו לה הוא נתן כל כך הרבה אהבה. אתם יכולים לדמיין
את האושר שלו כשנכנסו הנכדים לעולמו, הוא אהב אותם ברמות בלתי נתפסות. לפעמים אחרי
ביקור שלהם או אצלם היה מדבר איתי על כל מיני דברים שראה אצלם והבנתי כמה הוא קשוב
אליהם, גם ברגעים בהם זה לא נראה כך. הם נתנו לו כל כך הרבה אור בשנים האחרונות,
מזל שהספיק להכיר אותם.
כשאמי
היתה חולה סעד אותה מסביב לשעון. הוא העריץ אותה, אני חושב, בערב שבו נפטרה אמר לי
באוטו בדרך הביתה שהיא הדבר היחיד שהצליח לו בחיים, לא עבודה לא כלום. זכורה לי
תמונה שלו מהתקופה ההיא יושב בחדר הטיפול ומאכיל אותה בכפית מן הצלחת, והיא, כועסת
ומתוסכלת מהמצב מוציאה עליו את מה שלא הרגישה בנוח להוציא עלינו. היא כועסת, והוא
פשוט מגיש לה כפית אחר כפית, במסירות, הכעס עובר מעליו ורק הדאגה נשארת. אני חושב
שזה אחד הרגעים היפים שנשארו לי מהורי ביחד, ולמדתי ממנו המון. הוא היה צריך
להמציא את עצמו מחדש בלעדיה. זה לקח לו זמן. היו המון מכשולים בדרך, פנימיים אבל
לצערי, בעיקר חיצוניים. הוא עשה צעדים בכיוון. אני חושב שאם היה לו זמן הוא היה
מצליח לעשות עוד דרך. הוא היה סקרן, הוא היה פתוח לשמוע, למרות שלעתים היה עקשן
מאוד, והיתה לו נפש יחודית ונדירה שחיפשה עוד דרכים לעצמה בעולם הזה. זה מתסכל וזה
עצוב, אבל הוא גם הספיק הרבה. היו לו חיים מלאים, אני זכיתי להיות איתו במחצית מהם
ואני אסיר תודה על כך.
קשה
לצערי, לדבר על אבי מבלי לחשוב על מה שקרה לו בשנים האחרונות, לאחר פטירתה של אמי.
מי מכם ששמעו אותו מדבר על ״מה שעשו לנו״ (ככה לפעמים היה קורא לזה), נתקל בזעם
העצום על חוסר הצדק, על הניצול והתרמית של האנשים היקרים לו ביותר על ידי אנשים שרגע
לפני היו גם הם יקרים לו. הלוואי ויכולתי לא להזכיר זאת ולהרגיש שלם עם עצמי, אבל
גם זה חלק מאבי. הוקצו לו כאן שבעים שנים, וכעשירית מהן חי בצל האירוע הזה, שהדיר
שינה מעיניו והטריד ללא הרף את נפשו, וסביר להניח שגם את גופו. אני זוכר את היום
הראשון שבו התחלנו להבין איך ניצלו קרובי המשפחה שלנו את מותה של אימי, מצבו של
סבי, ואת אהבתנו אליהם ואמוננו בהם. חזרתי מפגישה ראשונה שבה באתי לברר, בתמימות,
האם יש סיכוי שאולי משהו מסוג זה מתרחש כאן. לא האמנתי, הייתי בטוח שדברים יובהרו,
יוסדרו. במקום זה, מצאתי את עצמי מאזין למיני שקרים משונים מתוכננים מראש שהיום
קשה לתפוס שבכלל נאמרו לי. חזרתי הביתה המום, והוא, אחרי ששמע משפט וחצי, נבהל ומיד
אמר באינסטינקטיביות ״לא הייתי יכול להסתכל על הילדים שלהם בעיניים אם הייתי
במקומם״ התגובה הראשונית שלו היתה לשים את עצמו במקומם, כי לא היה הגיוני בעיניו
שהם לא חושבים על ילדיו כפי שהוא חושב על ילדיהם. ילדיהם, שאהב אותם אהבה טהורה
מלאה על אף שהם לא ילדיו ובדם קשורים רק לאישתו, אבל זה לא שינה לו בכלל, הוא שמח
בשמחותיהם ורצה בטובתם ולא היה חושב לרגע לקחת
דבר מצלחתם לטובת ילדיו שלו. אני אפילו חושב שהיה מעדיף לעשות ההיפך, בטוח שהיה
מקריב מעצמו עבורם. אבל לא היה טעם לשים את עצמו במקומם כי הם לא רצו להיות בכזה
מקום. מה שלו בא טבעי, אותם כנראה דחה. מה שעשו לאבי האנשים שגדלו איתו באותו רחוב
היה מנוגד לכל חלקיק באופי שלו, הוא לא יכל לתפוס אפילו את השלב הראשון, את נקודת
המוצא, שלא לדבר על השלבים הבאים, מלאי שכבות של רמאות, ניצול והעמדת פנים. אך יחד
עם זאת מדובר היה לא רק בניגודים, אלא בניצול של התכונות האלה שבו. תכונות שחלקן
אופייניות גם לאימי ושעמדו בבסיס הזוגיות שלהם. את היכולת של אבי, אמי וסבי לאהוב
ולתת אמון באלו שהם אוהבים, האנשים האלה פירשו כחולשה, כנקודת תורפה שאפשר וכדאי לנצל.
את התכונות שאני בטוח שהרבה מכם אהבתם באבי, הפכו למכרה זהב. הבן אדם הזה היה מוכן
לעשות כל כך הרבה בשבילם, ובמקום להעריך את זה הם דרסו אותו, פגעו בציפור נפשו,
באנשים שהיה עליו לשמור עליהם, באשתו, בילדיו, בחמו. את אבא שלי לא עניין הכסף,
אני לא צריך לשכנע בזה כל מי שפה ומכיר אותו, ואם היה מדובר רק בעצמו כנראה שהיה
מוותר על כל העניין, אבל הוא לא יכל להשלים עם העובדה שגזלו מאישתו המנוחה ומילדיו
ונכנס למאבק ההוא שגזל ממנו כל כך הרבה.
אני
מודה שאני, לעומתו, פעמים רבות, פקפקתי בתפיסת עולמי. שאלתי את עצמי, האם אמון הוא
אולי באמת חולשה. האם עלינו היה לחשוד, לאבטח, לעמוד על המשמר, מול בני משפחה? האם
על אבא שלי היה להניח שדברים מתרחשים מתחת לאפינו ולהזהיר אותנו. חשבתי גם, אולי
כדי לנצח במשחק שנכנסנו אליו צריך לשחק מלוכלך, כמו הצד השני. אבל דברים כגון אלו
אפילו לא עלו בדעתו של אבי. לאורך כל המאבק הזה הנתיב היחיד לכעס שלו היה לצעוק את
האמת לעבר כל מי שהיה מוכן לשמוע. אחד הדברים המשעשעים במבט לאחור אלו הפעמים שבהם
לעורכי הדין היה רעיון ״יצירתי״, איזושהי תחבולה מסוג שהוא. הוא סירב להבין על מה
מדברים, וגם כשהקשיב עד הסוף והנהן, חזר מיד לדרך היחידה שהוא מוכן לשמוע עליה
וצעק מחדש את האמת. במאבק הזה הוא הפסיד הרבה מאוד, אבל לא את מי שהוא, ובלי למצמץ
שמר תמיד על הדברים הבסיסיים שיקרים לו. אני גאה בו שנלחם, גם אם אני לא בטוח לגבי
המחירים ששילם, אבל אני יודע גם שלא יכל אחרת. אני גאה בו על זה ששום דבר לא הזיז
אותו ממי ומה שהוא, ואני כל כך מצטער בשבילו שזה היה צריך לקרות ושאת שנותיו
האחרונות בזבז על אנשים כל כך קטנים שעושים מעשים כל כך עלובים. הרבה פעמים אמרתי לו
לעבור דירה כבר, היתה לי קשה המחשבה שהוא מוקף יום יום באנשים שבגדו בו כך. אבל
הוא לא תכנן לרגע לזוז מהמקום, נשאר שם יציב וישר. הם לא היו שיקול עבורו. איזה בן
אדם.
לאמי
קראו זיסל על שם סבתה שלא הכירה, זיסל שולשלפר, ואת שמה בבחירה אמיצה ויפה לא
עברתו חוץ מהסיומת שהפכה אותה לזיסה, והשאירה שם מיוחד לאישה מיוחדת. ואבי גם הוא
קרוי על שם שני סביו שלא הכיר, אימו בת אברהם ואביו בן אברהם ויש בו באמת משהו
אברהמי עם הזקן הנצחי הזה שלו והאישיות הזאת האבהית שמקנה ביטחון לכל כך הרבה
אנשים. וגם אצלי לשתי הסבתות אותו שם וגם אני בקושי הכרתי את פרידה של זיסה ופרידה
של אבי ואולי מכאן הגיע שמי שהרי אמי רצתה כל כך בת ולא יצא לה אבל לולא רצתה לא
הייתי פה ואולי הפרידה-פרוידה-גילה התגלגלה לה כך. כל השמות האלה חרוטים על מצבות
בבית העלמין הזה למרות שסבות-רבותי לא קבורים כאן, וכנראה שלא קבורים בכלל, ואני
שמח בשביל הורי שהם קבורים כאן לצד הוריהם, כפי שאני מניח שהם רצו, כי הם חיו כבני
המקום, יותר מהוריהם ויותר ממני. ואת שם המשפחה הזה שהשאירו לנו אני גם אוהב, כי
אמי הקדימה את זמנה ולא רצתה פשוט לקחת את שם בעלה אבל לא רצתה גם כנראה ניתוק
מוחלט וחשבו על שם חדש עם זיקה לשירמן של אבי ולשולשלפר של אמי. ואני יכול גם
לדמיין את הרגע בו אבי נעתר להצעתה של אמי בלי לחשוב פעמיים, כי באבא שלי היו כל
כך מעט גאווה ויוהרה וכזה שפע של תמימות ופתיחות ואהבה. באנו היום להיפרד מאבי, אך
גם אמי היא חלק ממנו, ואני יודע שהרבה אנשים פה עומדים גם בשבילה כי במובן מסוים
איבדנו איתו עוד חלק ממנה, ונראה לי שגם הוא ראה את זה כך. הורי האהובים והיקרים
והמיוחדים כל כך, נוחו בשלום, תודה שהייתם איתנו, זכינו.
גילעד
משתתף בצערכם מתן, אבי היה בן אדם מיוחד, מחזק אתכם, יהי זכרו ברוך.
השבמחקמרגש לקרוא מתן וגלעד זכיתם באבא מיוחד במינו שולח את תנחומיי .
השבמחקאבי היה בן אדם מאנצ שתמיד היה כייף לפגוש אותו.
השבמחקבחור אציל במיוחג
השבמחק