הטעות ההיסטורית לגבי "פואטיקה" של אריסטו

 

הספר הקלאסי "פואטיקה" מאת אריסטו משקף תפישת עולם יוצאת דופן של פילוסוף פורץ דרך, אלא שעם השנים זכה הכתוב בו לפרשנויות שגויות – בעיקר בכל הקשור לאפיון דמויות.

הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, וכמוה הפסיכולוגיה החיובית והפסיכולוגיה ההומניסטית, גורסות שמי שלא מעריך את עצמו, מי שההערכה העצמית שלו נמוכה, הבחירות שלו לעולם יהיו גרועות (לרוב זהו המצב הנפשי של הדמות הראשית בתחילתו של סרט או בתחילתה של סדרה: הדמות סובלת מהערכה עצמית נמוכה, או שהיא בחוסר – אין לה את מה שהנפש שלה זקוקה לו). לכך כנראה התכוון אריסטו, כשכתב שאנשים הם כפי שהם בגלל תכונות אופיים, אבל הם מאושרים או אומללים בגלל פעולותיהם – והפרשנות השגויה לכוונתו, לפיה "דמות היא אוסף של פעולות", עושה עוול היסטורי הן למשנתו של האחרון, והן לאמנות ככלל. 

למרבה הצער, פרשנות שגויה זו הפכה לתפישה המקובלת בתחום הוראת הקולנוע (והטלוויזיה).  על בסיס תפישה זו, שנכון לכנותה 'אמונה', חונכו דורות רבים של תסריטאים ברחבי העולם, כולל בישראל. אלא שאמונה זו לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון הפשוט (לפיו האופי של הדמויות מעוצב באמצעות תכונות אופי), היא גם סותרת את העובדה שדמויות הן ישויות בעלות מאפיינים פסיכולוגיים.

להבנה שמלאכת הקולנוע הינה עיסוק בצרכים רגשיים, שותפים גדולי התסריטאים והבמאים בהיסטוריה של הקולנוע. הקלאסיקות הקולנועיות הן כולן כאלה. יצירות שנכתבו מן הפנים אל החוץ, בידיעה כי המהלכים של הדמות, סגנון הדיבור שלה, הבחירות שלה וכל פעולה שהיא מבצעת, נגזרים מאישיותה, ועל כן, יותר מכל, אופייה של הדמות הוא שמעצב את העלילה.

הפסיכולוגיה של הדמויות - סדנת יולי 2023

 

אני לא פסיכולוג וגם לא מטפל, אבל מאז ומתמיד הייתי הפסיכולוג של הדמויות שלי. גם מתוך סקרנות, ובעיקר מתוך הצורך להכיר אותן לעומק ולהבין אותן יותר טוב, על מנת לכתוב כהלכה את סיפוריהן. בכובעי כפסיכולוג שלהן, חיפשתי דרכים מגוונות שיאפשרו לי לסייע להן לנווט את הרגשות שלהן, לתקף אותם בעבורן, ובמקרים מסוימים - מורכבים במיוחד, גם כדי לחוש כלפיהן חמלה.

לעתים התערבתי יותר מדי - בעיקר בעניינים הקשורים בקבלת החלטות (ולעתים נכשלתי בניסיון שלא להיות שיפוטי כלפיהן), אך מרבית הזמן הן היו הפוסקות האחרונות לגבי עצמן. כך או כך, כשכתיבת הסיפור החלה, היו הדמויות לישויות עצמאיות, בעלות אישיות מעוצבת. ככה זה - לאחר שאישיותן של הדמויות עוצבה וכתיבת הסיפור החלה, אין שום אפשרות לשנות את אישיויותיהן, וזאת משום שלא קיימת אפשרות לקחת מאף אדם את האישיות שלו. אני יכול רק לייעץ, או לנסות לשפר, או לשכנע - ולפסיכולוג של דמויות יש את הפריבילגיה להיכנס לראש של כל דמות, ובכך להצליח בניסיון לשכנע. 

עם זאת, אין זה עניין של מה בכך, משום שברבים מהמקרים טובת הדמות אינה לנגד עיני הכותבים אותה - למרות שאנחנו נוטים לחשוב שהיא כן. נדרשת מידה גבוהה של מודעות מצד הכותב/ת לנטייה האנושית המתמדת להרס עצמי, ועובדה מצערת היא שלא רבים הם האנשים אשר ערים לנטייה זו (עם יד על הלב, כמה מאתנו מצליחים לזנוח הרגלים רעים, כאלה אשר מונעים מאתנו לשפר באופן מהותי את איכות חיינו? כמה מאתנו מונעים מתוך הימנעות וכמה פועלים מתוך צורך פנימי אותנטי?)

השאיפה הכי גדולה שלי, שנחשבת בעיניי להישג מקצועי הנשגב ביותר, היא להיכנס לראש של דמות ולהציל אותה מעצמה. לגרום לה לבחור בחיים. שאיפה הזו מומשה לא מכבר, וקרוב לוודאי שמתוך כך 'נולדה' סדנה זו.

קהל היעד הטבעי של הסדנה הוא סופרים, מחזאים ותסריטאים, אך התקווה שלי היא שגם מטפלות ומטפלים וגם שוחרי כתיבה יוכלו להיעזר בגישה זו, שהיא פשוטה להבנה, אך כאמור - מאתגרת ליישום.