סיפור יפה על פרידה

 

"חשוב להיפרד", היא אמרה ונשמה עמוקות, ואז הוסיפה "כמו שצריך".

"בשביל זה צריך להיפגש?", שאל לאחר התמהמהות של כמה רגעים, "לעשות את זה עוד יותר כואב? ועוד לנסוע בשביל זה עד לחיפה? למה?"

שרון לקחה עוד נשימה ועוד כמה רגעים של מחשבה. "יש אנשים שלא יודעים להיפרד. ובסוף זה מה שהורג אותם".

"חח...אני לא מכיר אנשים שמתו בגלל איך שהם נפרדו"

"אתה לא מכיר מספיק אנשים"

"לא יודע...אנ'לא חושב שזה הכרחי"

"יש לי סיפור יפה על פרידה", לחשה. "תבוא".

צפריר הניח את הטלפון הנייד והוציא מהמקפיא מארז ארטיקים, כדי לא להירדם עוד פעם בכביש החוף. זה קרה לו כמה פעמים במרוצת השנה החולפת – "השנה שלי עם שרון", כפי שהיה נוהג לומר לעצמו, במן התרפקות שהגשימה את עצמה.

השנה שלו עם שרון, אף שתוקפה פג אמש, הייתה בעיניו השנה הטובה בחייו. טובה וסוערת, ושמחה לפחות כמו קרנבל פירות הדבש ששרון והוא השתתפו בו במסגרת חופשה חצי ספונטנית (כי הוא שכח) ב-צ'אנג מיי. שנה של התמכרות לניחוח גוף, ללחישות, למגע שיער, למגע החיבור, למקלחת משותפת, לטיולים אינסופיים בוואדי ניסנאס, לשיחות אל תוך הלילה, לשיחות עד אור הבוקר, להירדמות תחתיה כשהוא בפנים, לקולה המרגיע לאחר התעוררות מבוהלת ("חלמתי שלא שמתי שעון". "ופיטרו אותך שוב?". "לא". "יופי, זה הכי חשוב"), לבהייה בפניה היפות כשהן מיטלטלות מצד לצד כשהיא חולמת, לאכילה יחד מאותה צלוחית גרנולה. שרון – היא יכולה הייתה להיות בעת ובעונה אחת ילדה חולמנית, אינדיאנית זקנה עם חוכמת חיים של שבט שלם, מדענית חמורת סבר עם משובת נעורים, נערה שמחה ופראית שמגלה את העולם, והעולם – כמו מיליון שנה הוא חיכה לה.  

"איך אתה יודע? שאלת אותו?", עקצה את צפריר ברגע של רגשנות יתר מצדו.

"אני לא צריך לשאול אותו. אני מרגיש אותו. הוא כמוני - היה כבוי עד שבאת"

"העולם לא צריך אותי. מספיק לי שאתה, ואבא שלי, אולי גם חזי..."

"את נותנת יותר מדי קרדיט לחתול המעצבן הזה שלך. אמרתי לך, הוא רואה אותך בתור סובייקט, חזי הזה"

"קנאי אחד"

*

היא בת שלושים ואחת. מגיל שלוש היא זוכרת את כל החלומות אותם חלמה. לפעמים היא רושמת אותם על דף. גם כי היא מפחדת לשכוח, ובעיקר כי היא אוהבת להקריא.

"אני רוצה לחזור לחלום שחלמתי בשבוע שעבר. הוא נפסק באמצע, לצערי. אני רוצה לגלות אם השוטר עלה על נסיבות מותו של החייזר. אני סקרנית לדעת אם הזוג הצעיר, שהתנשק במעלית של הבניין שהפך לחללית, עדיין שם.

אני מניחה שכן, כי החייזר נרצח, מסתבר, בעת שהלך לקנות דלק בתחנה שמוכרת דלק חלליות ללא גלוטן. החייזר קנה כמות יפה של דלק, כזו שמספיקה לכמה הקפות סביב נפטון, אבל לא היה לו איך לשלם, כי מהמקום שממנו הוא בא יש רק עסקאות בארטר, ורק במקרים חריגים יש תלושי קניה בכתב לא מוכר. אז... המתדלק התעצבן ושלף אקדח – ואז התעוררתי".

צפריר עטה פרצוף מבולבל. "אז איך את יודעת שהחייזר מת? אולי המתדלק לא ירה בו בסוף?"

"יש המשך לא ויזואלי בכמה שניות האלה, שבין היקיצה מהחלום לבין נקודת הערות. בגלל זה אני גם יודעת שהיה שם שוטר"

"והזוג הזה בחלום, זה אני ואת?"

"אני לא בטוחה. בגלל זה אני רוצה להיכנס שוב לחלום הזה"

מרכז הכרמל, חיפה

"פה. במקום הזה", הצביעה שרון על תחנת אוטובוס שוממה ושטופת מי גשמים. כמו כל תחנת אוטובוס במדינה, גם התחנה הזו תוכננה בידי אנשי מקצוע שלא ישבו מימיהם בתחנת אוטובוס – לפחות לא בימי שרב או בימים גשומים.

"מה במקום הזה?" שאל צפריר ביובש.

"פה, במקום הזה, טלי ועדי נפגשו"

"בתוך התחנה?"

"לא. הייתה פה פעם מסעדה, אבל רגע, תן לי לספר.

"טלי ועדי הכירו כששניהם כבר היו נשואים. המפגש הראשון ביניהם היה כמו מכת ברק  - בעוצמת שיא מטלטלת, לא משהו שהכירו קודם. לא משהו שניתן להתנגד לו. אבל גם לא משהו שאתה מפרק משפחות בגללו. לא בתקופה ההיא, לפחות".

"מתי זה היה?"

"מזמן, כשהייתי קטנה"

צפריר גרף בידו את השלולית שעל ספסל התחנה, והתיישב. שרון התיישבה לידו.

"הם נדרו נדר להיפגש במסעדה שהייתה פה, אחת לשנה, לערב אחד, עד סוף ימי חייהם. זה מה שהחזיק אותם בחיים. כל השנה הם חיכו ליום האחד הזה. ואז שנה אחת המסעדה נהרסה, פתחו במקומה חנות בגדים ומשרד. שנתיים אחר כך הרסו את המבנה והרחיבו את הכביש, אז טלי ועידו נפגשו בשוליים של הכביש. היו ערב שלם בתוך האוטו".

"למה הם לא פשוט עברו מקום. חסרות מסעדות פה בחיפה?"

"אני לא יודעת לענות על זה. אני מתארת לעצמי שהייתה איזושהי חשיבות מיוחדת למקום. בכל אופן, שנה לאחר מכן פרצה מלחמה. הבעל של טלי אמר לה שזה מסוכן לנסוע לשם. שיורים לשם עשרות טילים ביום. אבל טלי לא הייתה מוכנה לשמוע, היא לא הייתה מוכנה להפר את הנדר. וגם עדי לא. והם נפגשו שוב, בשוליים של האוטוסטרדה העלובה הזאת, שהייתה נטושה למדי".

שרון רצתה לומר שלכמה רגעים עלה בידיהם להתנתק משגרת המלחמה, אלא שגרונה נחנק והיא נשכה את שפתיה חזק, ואז "נחתו כמה טילים, ואחר כך עוד טילים, והמכונית של עדי חטפה רקטה לתוך החלון הקדמי. טלי ועדי נהרגו במקום". 

"וזה היה פה"

"פה-פה. ממש פה"    

צפריר הביט בקרקע, כשבראשו דמיון הדף פיצוץ מהדהד. ההדף התפזר אל תוך שקט שנוצר. שרון התבוננה בו, והוא הישיר אליה מבט.

"סיפור ממש ממש עצוב"

"כן"

"אז מה המסר של הסיפור הזה?"

"זה לא ברור?"

"לא"

"המסר הוא שכשנפרדים אז נפרדים".

"סוף סגור"

"בדיוק. סוף סגור"

"ובשביל זה היית צריכה לשדל אותי לבוא לפה" 

"זה היה הכרחי"

"אה, כן? למה זה היה הכרחי?"

"כי לשמור על הפרידה זה לפעמים יותר קשה מאשר להיפרד".

"כמו דיאטה"

"לא, לא, אל...אתה לא חייב להוזיל את זה"              

"אז אה...איך שומרים בעצם...שלא..."

"חושבים על טלי ועדי, וככה גם מכבדים את זכרם"

"את הכרת אותם?"

"מה זה משנה?"

שרון הוציאה מהתיק נר נשמה וקופסת גפרורים והדליקה את הנר, והניחה במרכז המדרכה.

"לטלי ועדי"

צפריר חזר אחריה, והוסיף "אמן"

"אמן? מה הקשר?"

"מה זאת אומרת מה הקשר?

"ה-'אמן'. מה זה קשור?"

"אמן. זה מה שאומרים"

שרון הנידה מבטה מצד לצד, כמשתוממת.

"אתה לא הבנת כלום"

"מה?"

"לא משנה, אתה אידיוט. עזוב, נו. בי"

"רגע, חיבוק"

"לא צריך, בי".

שרון הסתובבה והתרחקה בצעדים מהירים. נר הנשמה כבה ברוח, וצפריר שלף מצית והדליק אותו שוב, ואחרי כמה רגעים לחש: "לטלי ועדי".

 

נדודי אהבה (סיפור קצר)

קודם ידיים, אחר כך שלום. לא אומרת לא. לא יודעת למה. לא רוצה אכזבות שוב.

שיתאכזב, שיכעס, שילך. להיעלב אפשר תמיד אחר כך.

אוהבת אותו, הוא ממלא בה חלק. אבל מה עם "מה קורה בחיים אצלך, מאז אותה הפעם...חצי שנה לפחות?"

רגילה כבר. 

דירת חדר, האורות בה רכים. וילונות לבנים, בובת דובי ממושקפת, ספרים פתוחים על שידה. קלטות ישנות, משקפיים, יומן עם סימניה בפנים. ניחוח כביסה. מיטה מוכתמת. בד שמיכה דק עוטף את שניהם.

"יודע למה בני אדם כל לילה מתכסים בשמיכה? גם בקיץ, כשחם?"

"לא. אף פעם לא התעמקתי בזה. למה?"

"כדי להגן על עצמם. כמו שהיינו ילדים. זה אולי ההרגל היחיד שכולנו סוחבים אתנו מהילדות. 

כי הוא הכי בסיסי בשבילנו. כבני אדם. להרגיש בטוחים".

"בטוחים מפני מה?"

"אתה באמת לא זוכר?"

הוא לא עונה, הוא מתאמץ לחשוב.

"מפני המפלצות שבאות בחושך", היא עונה במקומו, ומוסיפה "כשהיית ילד, אף פעם לא כיסית 

את עצמך חזק בשמיכה, כדי להסתתר מהמפלצות?"

"כשהייתי קטן, כן"

"והמפלצות בסוף לא באו"

יואב מחייך. "לא, לא באו בסוף"

"כיף לך".

לכמה רגעים, אין נשימה בחדר. על פניה של תמר מבט מהורהר, 

בעוד אצבעות ידיה רועדות – כמו כלום בפנים לא שקט.

היא מסיטה מבטה ממנו. לא מבקשת לנבור בזה, אם לרגע חשב שהיא כן. 

אבל הייתה שמחה לחוש איזושהי נחמה מרומזת, אם הוא כבר פה.

פעם, היא נזכרת, היה מנחם.

"אז מה חדש אצלך?" היא שואלת כעת, מנסה לדובב. שיאמר דבר מה מעניין. 

פעם היו לו דעות מקוריות. תמיד אהבה לשמוע

"יש לך מישהי עכשיו?" 

"לא מישהי קבועה"

"כיף לך".

יואב מגחך.

"איך הולך עם הספר? עדיין כותב?",

"מפעם לפעם. כל פעם אני מוחק קצת יותר"

פעם, היא זוכרת, היה משתף: "אני כותב על מה שהזיכרון מעולל לרגעים מהחיים, קצת מהילדות. 

לא...לא משהו מובנה. זרם התודעה כזה, את יודעת. כתיבה אסוציאטיבית. דימויים של יופי מת".

גם היא כותבת. שלשום כתבה על נסיבות המעבר לדירת החדר הזו, שלא היו מובנות מאליהן, 

ועל חוסר הנוחות בלהיטלטל אחת לכמה זמן ממקום למקום, כמו תיירת על מזוודות. 

למשך זמן מה ועד לא מכבר גרה אצל מיקה ואביב - זוג חברי ילדות מאוחרת, שפינו עבורה את מרפסת הסלון בדירתם. 

היה לה נוח, כי גם בבית הוריה המרפסת הייתה חדרה. בבית הוריה, אי שם במזרח בת-ים, 

הייתה המרפסת צמודה לסלון. כזו מאורכת, תחומה בחלונות זכוכית מחוספסים שכתמו עם אור השמש, כמו דף דביק באלבום תמונות ישן, ושהסתירו, בין היתר, תריסי פלסטיק דהויים. 

מרפסת צרה, צפופה למדי, בה נדחסו מיטה מתקפלת, ארון לא גדול, תיק גב ו-טייפ דאבל קאסט, שהיה מונח על הרצפה לצד קלטות התקופה, מהן הרכיבה אוספים.

המרפסת של מיקה ואביב הייתה מעט רחבה יותר ועטופה בווילונות.

יואב מספר שעבר בסביבה, אז החליט לקפוץ לבקר. מיקה פתחה לו את הדלת.  

"תמר לא גרה פה יותר. אנחנו כבר לא בקשר"

"ידעתי שאת ומיקה תריבו בסוף".

"לא בדיוק רבנו...ז'תומרת..."

היא קוטעת עצמה כי יואב כבר לא מקשיב. אצבעות ידיו משוטטות במעגלים איטיים סביב בטנה, סביב שדיה. נשימותיו מורגשות, שפתיו במעלה צווארה, שארית אור יום פולשת מבעד תריסי החלון. היא מקרבת שפתיה לשפתיו.

פעם הוא היה מנשק באמת.

אחרי שיואב ילך, היא תכתוב שזה לא שאין לו רגשות כלפיה, "הוא פשוט שומר אותם במקום קר, שלא יתקלקלו".

רק למחרת הוא הולך. בעודה מכבסת את עקבות האתמול, תמר מרגישה שהייתה רוצה פעם אחת לפחות לחוות איזושהי היפרדות מדממת. משהו שיהפוך לגעגוע בעל ערך. אבל אין. 

גם אין תשובה לשאלה למה זה ממשיך. משהו נשאר, כן, משהו נשאר. תמיד משהו נשאר. 

טעם ישן. זיכרון להיאחז בו. הרגל.

"יש לי נוסטלגיה לזיכרונות", תאמר למישהו זר, או יותר נכון זר למחצה, לעת ערב אשר בתומו תמצא עצמה שרועה על מדרכה ברחוב, מחוץ למועדון אשר ממנו בוקעים צלילי מתכת חסרי נשמה. היא תצחק בקול רם, כבר שתתה יותר מדי – וויסקי משמונה בערב ואחר כך כל מה שהוגש, וגם קוק וקצת גראס. אורות הרחוב, כהבהובים דוהרים בחשכה המתפוגגת, משווים לרחוב הכעור מן אפופה רומנטית. היא מקיאה. ארבע לפנות בוקר על המדרכה ואין מי שייקח. מוניות וטיפוסים ברחוב ואין מי שייקח. בבוקר היא קמה, מיישרת מעט את החולצה, מנערת אבק ונוסעת ישר לעבודה. בלי לעצור בדירה, כי אין זמן וכי אין בשביל מה.

ב.

היא תהיה בת שלושים ואחת בעוד פחות מחודש. ציירה את הספרות על אדי המראה במקלחת של מיקה ואביב, זמן קצר לפני שנאלצה לארוז בחופזה את מעט חפציה, כשהיא מותירה את מרפסת ביתם ריקה אך מלאה בחסר.

גיל די יפה, חשבה לעצמה בעודה מתבוננת בפניה המיטשטשות באדים. שלושים ואחת. 

כמו ציפור בעת דאייה שנתקלת בקיר, או כמו צב שמנסה לאכול מקל בייגלה ולא מצליח. 

תלוי איך מסתכלים על זה. זה מצחיק אותה קצת. מחדר המקלחת יצאה כשהיא עטופה במגבת. חלפה על פני אביב, שהיה שקוע באותם רגעים במחשב שבפינת האוכל, נכנסה למרפסת ומיהרה להתלבש. מיהרה, היות שבכל פעם שהייתה יוצאת מהמקלחת, הייתה מרגישה שהוא שם. מתקרב בזהירות לווילון המרפסת, מסיט באצבעותיו הפנויות את בד הווילון, מפנה מקום לעין להציץ. הרגישה אך לא ווידאה, הייתה בטוחה אך גם הותירה מקום לספק, ובכל אופן מעולם לא אמרה דבר, היה חשוב לה לא לפגוע במיקה. לעצמה הייתה אומרת שייהנה, אם זה מה שעושה לו את זה.

לפתע הווילון נפתח לשני חלקים, כמו בתיאטרון בלהות - או כמו בסרטים עלובים, היא תשחזר לעצמה מאוחר יותר. אם הייתה זו במת תיאטרון בלהות, הקהל היה מסמן לה לברוח. 

אבל הקהל, הוא עומד מולה כשתחתוניו מופשלים, הוא מבקש לנגוע. 

"אנחנו יכולים להיות טובים ביחד", הוא אומר ולוכד במבט את גופה החשוף, המתכווץ באחת. 

הוא מתקדם צעד. היא מצליחה להגיד, כמעט מבלי קול, ש"לא". לוקחת נשימה ארוכה, 

ולאחריה מוסיפה בקול חנוק "אנחנו לא נהיה".

אביב מניד ראשו מצד אל צד, כמו מבקש לעצמו הזדמנות נוספת. 

"אני לא יכול להירגע ממך. לא מצליח"

"אביב תן לי להתלבש אני מבטיחה שאני אשכח שכל זה קרה".

אביב נותר נעוץ במקומו. היא מצטמררת ומנסה להסדיר נשימה, והוא מתבונן בה מתלבשת, 

במבט עורג, מרותק, ורק כשהיא מסיימת, הוא מרים את מכנסיו. 

חוזר למחשב, כמו דבר לא אירע, ותמר ממהרת אל הדלת, להימלט מטה, לרוץ מהר את כל המדרגות. בדיעבד, היא תוהה, אולי הייתה צריכה להתקלח רק בשעות שמיקה נמצאת. 

בשעות אחר הצהריים היא מספרת למיקה.

"למה את מספרת לי את זה?"

"סודות הם שקרים שמתיישנים, ואני לא רוצה לשקר"

"את חושבת שאת יותר טובה מכולם"

"מה פתאום"

"חתיכת זונה, למה לא התלבשת במקלחת?"

ג.

רחוב שבזי, מזרח בת ים. פתרון זמני. יום או יומיים, או עד שתסתדר.

"סורי שאיחרתי, התעכבתי קצת בעבודה"

"איפה את עובדת עכשיו?"

"סתם חנות. אין מה להרחיב על זה יותר מדי"

"מה מוכרים שם?"

"מה מוכרים שם...מוכרים רהיטים לאנשים עם חוסר טעם נרכש"

הוא בכיסא גלגלים והוא נראה חולה. הוא מעשן בשרשרת. הוא מביט בה במבט נוקשה. היא מכינה אוכל. מעולם לא הצטיינה בזה, אבל הכירה כמה מתכונים שגם בשלנים גרועים מסוגלים להכין. היא מניחה צלחת אוכל על פאת השולחן. הוא אוכל בחוסר חשק.

"זה לא טעים כמו של אימא", היא אומרת ומיד מתחרטת שאמרה. שכחה שאסור להזכיר. 

הוא מעניש בשתיקה. במבט קפוא, בהיר אישונים. יורק את האוכל.

שבוע הוא ממשיך ככה, מבלי לפלוט הגה. הנחיות בתנועות חדות, בשפת גוף קפוצה-מאופקת, 

זה כן. היא מתיילדת: רוצה שהוא כבר ימות. רוצה שהניתוח שלו לא יצליח.

מסמן לה עם היד, במן תנועה של לגימה מכוס, שתביא לו משהו לשתות. תמר הולכת ומביאה, והוא לוגם, ואז מורה "לשירותים".                                                        

בחוסר חשק מופגן היא מסיעה אותו, מייחלת ליום שבו לא תצטרך יותר. במדינה מתוקנת כל זה היה נחסך, היא אומרת לעצמה בפעם המי יודע כמה, כמו תקליט שבור, ומסייעת לו להתיישב. 

בה בעת היא מחשבת כמה תוכל להוסיף ללנה, המטפלת, בעבור כמה שעות נוספות בשבוע. בחשבון פשוט: לא הרבה.

כמה ימים קודם לכן, ברגע נואש, ביקשה מאמה. צעד מיותר, לכל הדעות.

"בשבילו - אפילו לא שקל".

"אבל אימא, בסופו של דבר זה בשבילי. זה יוריד ממני..."

"לא".

גלגלי הכיסא חורקים. הוא נזכר שהוא צריך מקלחת.

"לנה אמרה שהתקלחת הבוקר"

"אני מזיע"

תמר פותחת את ברז המים במקלחת. מתיזה קצת על כף ידה, בודקת שהטמפרטורה בסדר. מתיזה קצת על הזרוע שלו.

"איך המים?"

הוא מהנהן שבסדר. היא מקלחת אותו. הוא לא נבוך ולו לרגע. גם כשתמר עוברת עם ספוג על פלג גופו התחתון, הוא שומר על ארשת פנים קפואה.

היא טופחת בעדינות על המגבת המכסה את גבו הרטוב.

"אבא, אתה זוכר ש...שפעם, כשהייתי קטנה, הייתה תקופה שגידלת רוזמרין ונענע במרפסת? 

אולי גם טימין, אני לא זוכרת, הייתי קטנה מדי. אולי בת תשע...או אולי...אולי עשר. 

אני זוכרת שסיפרת לי שנענע, התפקיד שלה הוא לקרר את הגוף, ושקינמון, התפקיד שלו זה לחמם"

"אוקיי, לא צריך.."

היא מביטה בו ומוסיפה להספיג. "והיה לך מזלף כזה של גננים מקצועיים"

היא מרחיקה את כף היד שלה מהמגבת. "היית משקה בלילה. כל יום. את הנענע, שאמרת שהיא אוהבת מים, אבל שמספיק לה פעם בשבוע".

"סתמי ת'פה! סתמי ת'פה שלך!"

הגוף שלה רועד והיא יוצאת מהחדר וברקע "אני מצטער שנולדת! מצטער על הרגע הזה!" והיא מתקשה ללכת והיא הולכת לסלון ומשם למרפסת הסלון ומשם לדלת ומשם לחצר הבניין, ומשם למה שהיה פעם גינת משחקים ולימים נסלל עליו מגרש חניה, והיא מתיישבת-מתכווצת ונשענת על אחת המכוניות ומנסה להסדיר נשימה. דמעות שוטפות את עיניה. היא שולפת את הטלפון ומחייגת מספר. מנגינה מונוטונית מתנגנת ברקע.

"רווחה שלום"

"שלום, את אתי. את אתי 'בקשה"

"רק רגע"

שוב המנגינה המונוטונית, שנפסקת כאשר אתי עונה

"היי אתי, זאת תמר, הבת של איתן פאר".

"היי תמר. כן, מה שלומו?"

"אתי, תיקחו אותו עכשיו. עכשיו. זה דחוף".

"מה קרה?"

תמר משתהה כמה רגעים. הנשימות שלה הופכות איטיות. היא מוחה את דמעותיה.

"תמר?"

"תבואו כמה שיותר מהר. פשוט תבואו".