‏הצגת רשומות עם תוויות תקשורת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תקשורת. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 5 בנובמבר 2009

לוח מודעות (עצמית)

חשיש-קבב. "אחלה רעיון מקורי"


פניני תקשורת. פורסם ב"גלובסטודנט" ב-3 בנובמבר 2009.

קסם אישי
"התחתנתי שלוש פעמים, וכל הפעמים התחילו בהטרדה מינית"
הצייר אורי ליפשיץ מסביר על כימיה כהשקפת עולם ("7 לילות", ידיעות אחרונות)

ביקורת בונה
"אחלה רעיון מקורי, אבל לא עזר"
כתבת הפלילים הדס שטייף מדווחת על צעיר שהחביא חשיש בחבילת קבבים ("זמן השרון")

פוזיציה
"כשאני כותב שיר אני מתאהב בעולם ומזיין אותו"
הזמר מוקי מפרש ("7 ימים", ידיעות אחרונות)

תובנה
"מי שאשם זה לא הפושעים מהעולם התחתון"
איציק זוהר מאשים את השיטה בהשתלטות עבריינים על מועדוני כדורגל
(כנס דימונה לתקשורת)

גושפנקא
"דניאלה אומרת שהוא מוכשר בצורה בלתי רגילה"
צביקה פיק מתגאה בפוטנציאל הגלום בקוונטין טרנטינו, ה"חבר" החדש של בתו
(פנאי פלוס)

דיאגנוזה
"בעולם התקשורת העכשווי הוא בעצם מגלם אנומליה"
הכתבת גילי איזיקוביץ' על תפקיד חייו של רזי ברקאי (גלריה, "הארץ")

על תבונה ורגישות
"על הגובה: רויטל שואפת למעלה"
כיתוב לתמונת הילדה רויטל אושרנקו ז"ל, בצהובון שלא מפספס הזדמנות לייצר רגש זול (ידיעות אחרונות)

יום שישי, 21 באוגוסט 2009

בשורה התחתונה, טופז מת על מזבח השטחיות





א. בשורה התחתונה, טופז מת על מזבח השטחיות. הוא מדד את שוויו על פי רייטינג, מחיאות כפיים ותשומת לב. הוא היה נרקומן של רייטינג.

אבי ניר ושירה מרגלית היו בעיניו הדילרים. הרייטינג היה משול בעיניו לאהבת הקהל. טופז היה נואש לסגידה ולהערצה חד צדדית מצד נתיניו, פשוטי העם. הוא ייחל לכך שהקהל הרחב ישוב להכיר ביופיו, בכישרונו ובגדולתו. מכור לאהבת ההמון, טופז לא הסתפק באהבה עמוקה וכנה אחת. מצד ילדיו, למשל.


ב. הסתנוורות מיופי הינה חולשה אנושית שכיחה. הסתנוורות עצמית מופרזת היא הפרעת אישיות (נרקיסיסטית). אצל טופז ההפרעה הפכה למחלה קשה. כזו אשר גם הסובבים אותו סובלים ממנה-מי יותר ומי פחות. אבי ניר, מנכ"ל קשת, האמרגן בועז בן ציון ושירה מרגלית, סמנכ"ל רשת, שחטפו מכות רצח, ימשיכו לסבול ממנה עוד תקופה ארוכה.


ג. משפחתו של טופז האשימה אמש את התקשורת - ובצדק גמור, יש לומר - ברמיסת כבודו העצמי ובהשפלתו. אבל למה בדיוק הם ציפו? הרי מאפייני התקשורת של ימינו דומים דמיון רב למאפייני האישיות של טופז המנוח, ומי כמוהם הכיר אותו לעומק (בהנחה שבטופז היה מעט עומק). התקשורת ברובה שטחית, בינונית, וולגארית, מרוכזת בעצמה, חסרת גבולות, עושה הכול בשביל רייטינג.


ד. מישהו בכלל זוכר את הקמפיין הנלוז של אורלי וילנאי וגיא מרוז, כיצד משכו לכיוונם את האש, טרום החשדות נגד טופז, ורכבו על התקיפה של אבי ניר כדי לקדם את תוכנית התחקירים שלהם, שעסקה במנהלים המפוקפקים של גן האירועים "גן אורנים"? וכיצד הציגו מצג מופרך שבו 'לא יירתעו מלשדר את התוכנית, למרות האיומים והתקיפות, "ככל הנראה" מצד מנהלי גן האירועים'?


ה. "שווי חשיפה". מושג מטופש ומופרך שהומצא כנראה על ידי חברת "יפעת"- גוף העוסק באיסוף נתונים מכלי התקשורת ובמחקרי תקשורת. ב"יפעת" בין היתר אוספים וממיינים כתבות, מודדים אותן באינצ'ים, משווים את היחס שבין עלות כספית של מודעה לבין גודל כתבה, מכנים פעולה זו כ"מחקר", ומשקללים (מספר אזכורים במכפלת אינצ'ים). לדוגמה, שווי החשיפה של התוכנית "כוכב נולד" בחודש יולי היה איקס מאות אלפי שקלים, מפני שקשת ו"טדי הפקות", מפיקי התוכנית, הרוויחו אייטמים תקשורתיים (פרסום חינם) בעלות של איקס כסף. במילים אחרות, טדי הפקות חסכו איקס מאות אלפי שקלים בחודש יולי. זו הכוונה של 'אזכור שווה חשיפה'. שאלות של"יפעת" אין תשובות עליהן: מהי משמעותה של חשיפה שאינה חיובית מדי, אך גם אינה שלילית מדי? היכן הכתבה ממוקמת בדף? מהי הקונוטציה שמעלה הכתבה בקורא, באיזה יום פורסמה, ומה חשיבותה בסדר היום התקשורתי? כמה קוראים הבחינו בה וכמה קראו אותה עד סופה? וכו' וכו'. על פי "יפעת", שווי החשיפה של דודו טופז (עד לפני ההתאבדות) עמד על 6.7 מיליון שקלים. מה המשמעות של זה? מה הרוויח טופז? כולנו יודעים.


ו. טופז היה מקסים כל כך ב"דודו מספר לגולו". בשאר התוכניות בהן כיכב, הגיש והנחה, הוא היה הרבה פחות מקסים. התוכניות האלימות שהגה והוציא לפועל היו מזעזעות ואיומות. כך גם נסיבות מותו.





יום רביעי, 29 ביולי 2009

רק רסק








עשר הערות ותהיות בעקבות המשדר המיוחד אתמול בערב בערוץ הראשון, שעסק ביחסי הון ושלטון, במעמד שידור הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל וסרט התגובה מטעם משפחת עופר ששודר אחריו, "העובדות דווקא כן חשובות"


1. לגבי סרט התגובה: איך לעזאזל שודר בערוץ ציבורי סרט שלא נשקלו לגביו טעמים אומנותיים, עיתונאיים ואיכותיים? והאם קיים ספק בכך שאם לא היה מדובר במשפחת עופר העשירה והמחוברת לעטיני השלטון, אף נשוא סרט שכזה, כמו "שיטת השקשוקה" לא היה זוכה לשדר סרט כתגובה?

2. לאחר הצפייה בסרטים התקיים דיון באולפן. הדיון נסב סביב מצבה הקשה של העיתונות, בעיקר זו החוקרת, ומנגד- כוחם הבלתי מוגבל כמעט, של בעלי הון בתקשורת.
על מצבה הקשה של העיתונות החוקרת ניתן ללמוד מהרכב הפאנל: אף לא עיתונאי חוקר אחד הוזמן אליו. בערוץ הראשון העדיפו דווקא את נוכחותו של עיתונאי מזן אחר: כזה שמצוי בקשרי חברות עם משפחת עופר ועם פוליטיקאים מושחתים. זהו ארי שביט מ"הארץ", שאחד מחבריו הקרובים ביותר הוא העבריין המורשע והח"כ לשעבר עומרי שרון. בנוסף לשביט, השתתפו בדיון העיתונאים מתי גולן ורינו צרור.

3. המרוויחים האמיתיים מהמשדר אמש היו הערוץ הראשון, עם רייטינג של 14.4 אחוזים, וחברת "יכין", שנתנה חסות למשדר ופרסמה את רוטב השקשוקה החדש שלה.
לפני המשדר, כדי שלא נשכח שבערוץ 1 מדובר, שודרה כתבה על מאכל השקשוקה: מניין בא, כיצד השתרש בתרבות הישראלית, ועוד פרטים מייגעים. לצורך הכתבה הארכאית והמיותרת הזו גייסו את השף חיים כהן ואת ד"ר אבשלום קור.

4. המפסידים: משפחת עופר. במשך שנים הם בחרו שלא להגיב לתקשורת (טעות כבירה, בהנחיית היחצ"ן רני רהב, שעשה קריירה ממתן שוחד לעיתונאים, אבל בניהול משברים אין לו מושג).
כעת, עם אסטרטגיה חדשה ולא פחות גרועה, הם משחקים לידיים של מיקי רוזנטל: תחילה, פעלו למניעת שידורו של הסרט בכל גופי השידור המסחריים, אחר כך הגישו תביעה משפטית נגד רוזנטל בסכום של 3.5 מיליון ₪ בגין הוצאת דיבה, ואתמול- סרט התדמית המטופש וההיסטרי שהפיקו, שלא תרם לתדמיתם מאום. האחים יכלו לעשות לעצמם שירות טוב אם רק היו בוחרים שלא להסתתר, ובאים הם עצמם לאולפן כדי להציג את אי הדיוקים והמניפולציות הרבות בסרטו הדמגוגי והפופוליסטי של מיקי רוזנטל.
סמי עופר הקים את "בית הספר סמי עופר לתקשורת". אולי כדאי שייכנס לאחד השיעורים.

5. אם רוזנטל היה פחות חוצפן, ולא מציג עצמו כעיתונאי חוקר ואמיץ, העשוי ללא חת- כזה שאין כדוגמתו בתקשורת הישראלית הפחדנית- בעוד שהוא עצמו לא חקר מאום, אלא נבר בארכיונים ושלה משם תחקירים חשובים של עיתונאים "פחדנים", הוא יכול היה לעשות שירות טוב לעיתונות הישראלית.

6. אם רוזנטל היה מתעסק פחות בעצמו ובהאדרת דמותו, ובמקום, נצמד לעובדות ולא מנסה להטעות את הצופים וליצור מניפולציות, הסרט גם היה יוצא אמין יותר, ועדיין, האחים עופר היו יוצאים כפי שהם: אנשי עסקים שהתעשרו גם בזכות יכולתם לספק את יצר תאוות הבצע של פוליטיקאים חמדנים ופקידים בכירים לשעבר במשרד האוצר, שהאינטרס הציבורי לא היה נר לרגליהם.

7. אם נושא איכות הסביבה ומניעת זיהומה באמת בנפשו של רוזנטל, לא היה נכון יותר מצדו לא לעשן בכל סצנה שנייה, ולפרסם חינם אין כסף יצרניות סיגריות?


8. "שיטת השקשוקה" מועמד לפרס אופיר (האוסקר הישראלי) על הסרט הדוקומנטארי הטוב ביותר לשנת 2009. יהיה זה 'בון טון' לבחור בו, ויהיה זה רע מאוד אם ייבחר. ההעדפה שלי: "הגלגול", אחד ההישגים הגדולים ביותר של הקולנוע הישראלי מאז ומעולם. ובכלל, הסרט "שיטת השקשוקה" אינו סרט דוקומנטארי. הוא סרט דו-כמו-מנטארי.
הערה כללית: ההבחנה בין סרט דוקומנטארי לסרט עלילתי אינה נכונה. כי הרי גם סרט דוקומנטארי הוא סרט עלילתי - יש בו עלילה ותסריט מכוון. דוקומנטארי הוא למעשה תת-ז'אנר של הסרט העלילתי.

9. הגדיל לעשות מבקר הטלוויזיה של "הארץ", ירון פריד, שהפעם (אחרי ההופעה של שביט אמש) היה זה תורו לבזות את מוסד העיתונות. כך הוא כותב הבוקר על רוזנטל (לא נגעתי): "...זכותו לטעות פה ושם בפרטים, לא לדייק, ועל אחת כמה וכמה לעשות מניפולציות, שלא לומר שקשוקה בעובדות, כפי שעשו לפניו טובי הדוקומנטריסטים הפופוליסטים (לא מילה גסה), כמו הלוחם הגדול בתאגידים, מייקל מור. משפחת עופר משוכנעת ש"עובדות" זה גלגל ההצלה שלה, אבל לא מבינה שלעובדות פנים רבות ולשקשוקה ריח אחד ויחיד, שגם תתרנים גמורים יכולים להריח, וסתימת נחיריים לא תועיל".
שקשוקה, עד כמה שזכור לי (משלשום) לא מדיפה ריח רע. לעומת זאת, קו המחשבה הלא עיתונאי והלא מוסרי של פריד, מריח כמו פגר.

10. על עובדות ועל פרספקטיבה נכונה, בתחקיר של איתי רום: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000449548