יום ראשון, 20 בספטמבר 2015

כשבימאי גדול מביים תסריט נוסחה (ביקורת על הסרט "סיקאריו", והסבר על מעמדו הרעוע של התסריטאי)


לא מכבר פרסם עיתון "הארץ" קול קורא לתחרות "התסריט הקצר של הארץ"- כמקבילה לתחרות "הסיפור הקצר של הארץ" הוותיקה והמוערכת. לתחרות התסריט שותפים בית ספר לקולנוע סם שפיגל וקרן גשר לקולנוע, ודרישות הסף להשתתפות, כפי שמופיעות בתקנון ההרשמה, מחייבות את התסריטאי למצוא בימאי מנוסה לצדו – בעוד שבתחרות הסיפור הקצר של אותו עיתון, נבחנת האיכות הטקסטואלית באנונימיות מלאה. הווה אומר: תסריט מבריק לכשעצמו לא מספיק בכדי להשתתף בתחרות הקרויה "התסריט הטוב ביותר". אבל תסריט בינוני ומטה, שלצדו מופיע שם של בימאי? ראוי ועוד איך. עכשיו, שאלו את עצמכם, מדוע מדינת ישראל משופעת בסופרים גדולים, אך בכל הקשור בתסריטאים- כמעט ואינם כאלה הנחשבים לעילוי בתחום? התשובה נמצאת בדיוק כאן, בתקנון של התחרות הזו. אבל עזבו את ישראל, תראו מה קורה בענף הקולנוע כולו:
הבשורה הטובה היא שיש בעולם מחסור גדול בתסריטים טובים. הבשורה הרעה היא שתעשיית הקולנוע העולמית לא מכירה בחשיבותו של תסריט טוב כמפתח להצלחה של סרט. ארחיב על כך בהזדמנות, ובינתיים- שאלו את עצמכם מדוע בתיאטרון ההצגה היא של המחזאי, ואילו בקולנוע, הסרט הוא של הבמאי.

אל תדאגי, בייבי, הכל יהיה בסדר

רואי חשבון ומנהלים באולפנים בהוליווד לא מוכנים להשקיע במה שעלול להסתבר כהימור. לכן הם משלמים עשרות מיליוני דולר לכוכבים, ומייעדים סכום ניכר מהתקציב עבור אפקטים ושיווק. התסריט, מבחינתם, שולי. בשביל זה, הם יודעים, יש שבלונה. נוסחה שעובדת. עובדה, הם חושבים, כל הלהיטים הגדולים של השנים האחרונות נכתבו על פי נוסחאות שהוכחו כאפקטיביות.
כתיבה על פי נוסחה לכתיבת תסריטים מבטיחה סיפור צפוי, ממוחזר, מלאכותי ושטחי, שאין בו ניסיון לחדש. המחשבה לפיה רצוי לתת לצופה טעם שהוא כבר מכיר, היא נטולת כל יושרה אמנותית, וככזו, היא שוללת מהצופה את ההזדמנות להתמודד עם סיטואציות מורכבות, להפעיל את הדמיון, ובעיקר מקבעת דפוסים כוזבים. ז'אק לאקאן, מהבולטים בפילוסופים של האמנות במאה ה-20, הגדיר מצב זה, בהקשר דומה, כ"שלב המראה" – הזדהות התינוק עם מה שהוא מזהה בבבואתו. ההנאה שתינוק חש היא הנאה ראשונית, לא מודעת, רגרסיבית. פרופ' יגאל בורשטיין כותב בספרו "מבטי קרבה" כותב כי "הסרט מעצב את העולם לפי צרכיו של הצופה (הסובייקט), ובנוסף מעצב את הצופה לפי צרכיו של אותו עולם". על כן אין להתפלא שברבים מהסרטים המסחריים, הגיבור הוא גבר לבן, יפה תואר, מנומס, שמנצח את הרעים. בת זוגתו הכנועה וחסרת האישיות מעריצה אותו, והיא מצפה ממנו לתשובות הרגעה חיוביות על שאלות כמו "מה יהיה"/ "מה נעשה?", ובכך מנציחה את התשובה הגברית הידועה מראש, המעורפלת: "אל תדאגי, בייבי, הכל יהיה בסדר".

סיקאריו- אוסקריו 


בשבוע שעבר צפיתי בסרט "סיקאריו"- דרמת אקשן מהסוג שחברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע אוהבים להעמיד לזכייה באוסקר. מדוע? כי היא גורמת להם להרגיש טוב עם עצמם מבחינה פוליטית: יש בסרט ערך מוסף (הדרמה נכחדה כז'אנר, אך בשילוב עם אקשן, נשמרת לכאורה האיכות של פעם), יש דמות ראשית שהיא אישה (אמילי בלאנט), ולא סתם אישה, אלא שוטרת מיוחדת שיורה טוב באקדח. ולא רק יורה טוב באקדח – היא גם ישרה ומוסרית, והתסריטאי דואג להסביר לנו זאת כבר בפתיחה (בסוף אירוע קטלני, שוטר שואל אותה "מה לדווח?" והיא עונה "את האמת", למרות שלא הייתה כל סיבה לשקר). ויש שוטר שחור, שלמרות שהוא מחזיק בתעודת עורך דין, הוא קורבן השיטה (הלבנה והמאצ'ואיסטית, המיוצגת בסרט על ידי ג'וש ברולין, שוטר-על שמזלזל בנשים ובשחורים). יש גם נושא עלילתי אקטואלי- מאבק בקרטלי הסמים במקסיקו, ולשם כך צורף בניסיו דל טורו, שדמותו היא סטריאוטיפ של איש חוק מקסיקני (חמום מוח, חסר עכבות, לא ברור איזה צד הוא משרת, אך ברור שמדובר באותו זן), שהוא הגיבור האמיתי של הסרט: תובע כללי לשעבר של מחוז במקסיקו, שנעזר בכוחות אמריקניים כדי לנקום בראש קרטל סמים, שרצח באכזריות את אשתו ואת בתו. הדמות שלו היא הדמות היחידה אשר מניעה את העלילה הנדושה והממוחזרת הזו- כל שאר הדמויות הן, כאמור, לצרכיי אוסקר בלבד (התסריטאי יודע נפש בהמותיו), והסרט יכול היה להתפתח גם בלעדיהן, ואולי עדיף אם כך היה. אפילו קשר אנושי אישי לא נרקם בין הדמויות הללו. מעל לכל דבר אחר, הסרט הוא דוגמה למה שקורה כשבימאי גדול (דניס וילנב) מביים תסריט נוסחה חסר נשמה. לא יעזרו סצנות האקשן המרהיבות, הצילום המרהיב, והמשחק הנפלא של בלאנט, דל טורו וברולין (שהפכו דמויות קרטון שטוחות לדמויות קרטון שטוחות אך אמינות): כשהסיפור לא טוב, או כשיש סיפור שאין כל סיבה לספר אותו, שום קסם לא יציל את הסרט. 



אין תגובות:

פרסום תגובה