הערות על טקס פרסי אופיר 2015

א. להבדיל משנים בהן סרט אחד היה גורף כמעט את כל הפרסים בעשר הקטגוריות החשובות, השנה הפרסים התחלקו בין כמה סרטים, מה שמעיד על גיוון דעות וטעמים. מה גם שלא היה כמעט דמיון בין הסרטים המועמדים לפרסי הסרט הטוב, הבימוי, הצילום והתסריט. כל סרט שהתמודד מבטא עולם סגנוני, נרטיבי וויזואלי שונה, ולכן, כפי הנראה, נוצר מצב שבו הסרט שזכה בפרס הבימוי (ארז תדמור, על "ארץ פצועה") לא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר ("באבא ג'ון"), שהפסיד את פרס התסריט ל"היורד למעלה" של אלעד קידן.

ב. פרס מפעל חיים לקולנוע הוענק אמש למנכ"ל סינמטק תל אביב הוותיק אלון גרבוז, בין היתר על שהפך את הסינמטק ל"בית חם לקולנוע הישראלי" - זאת בשעה שהטקס עצמו נערך באולם אשר בעיר אשדוד. תמוה בעיניי איך אותו מוסד שכח שהוא "בית" דווקא ביום החשוב ביותר בשנה לקולנוע הישראלי. ככה זה בכל שנה: הטקס נודד בין מקומות שאין להם כל זיקה לתעשייה הקולנועית המקומית. לפני שלוש וארבע שנים הטקס התקיים בחיפה, בשנתיים האחרונות הוא מתקיים באשדוד. וכך, ללא מסורת וללא גאווה, נודדים אנשי תעשיית הקולנוע ממחוז אחד למחוז אחר – תלוי מיהו ראש העיר שזקוק באותה עת ליחסי ציבור טובים ולכן מוכן להעניק את האולם חינם אין כסף לאקדמיה לקולנוע, ובלבד שישתתף באופן פעיל בהגשת פרס חשוב, פלוס השתתפות במערכון.

ג. גרבוז, שפורש לגמלאות, יפנה בשבוע הבא את מקומו, וטובי המוחות המשפטיים בעיריית תל אביב מנסים כעת להכשיר את זכייתה של איסי וינטר, שזכתה בתפקיד מנכ"ל הסינמטק במכרז שנוי במחלוקת, בלשון המעטה, ככל הנראה בשל קשריה ההדוקים בצמרת העירייה. וינטר, אף שלא עמדה בתנאי הסף של המכרז (ניסיון בתחום הקולנוע), נבחרה על ידי ועדת האיתור כמועמדת המתאימה ביותר מבין 200 המתמודדים על התפקיד. רק פרסומים של כתבי קולנוע, ביניהם הח"מ, שהתריעו על המהלך הבעייתי, מנעו לפי שעה מדירקטוריון הסינמטק לאשר את המינוי.

ד. בחזרה לטקס. יושב הקהל באולם (ובבית) וצופה בעוזי דיין, איש צבא לשעבר וכיום מנהל קזינו, מעניק את הפרס החשוב ביותר- פרס הסרט הטוב ביותר. לפניו עלתה שרת התרבות והעניקה את פרס הבימאי הטוב ביותר, לא לפני שפצחה בנאום פוליטי ארוך. לפניה עלה ראש עיריית אשדוד ועשה לעצמו פרסומת. למה מאשרים להם לעשות את זה? מה פשר ההתרפסות וההתבטלות בפני פוליטיקאים ופקידים?

צריך להגיד לדיין, יו"ר מפעל הפיס, ולשרה רגב: חברים יקרים, אתם מבזים אותנו ואת הטקס שלנו. לא לשם כך התכנסנו. הטקס איננו תירוץ ליחסי הציבור שלכם. רוצים לנאום? בבקשה, אך בתחילת הטקס, ובמגבלת זמן של 3 דקות לנאום. לא ייתכן שאת רגעי השיא של הטקס (שהיה השנה מייגע וחסר חן אף יותר מבדרך כלל, ונכתב בחובבנות מעליבה – למעט הקטע המושקע והמוצלח של דודו ארז), ינצלו השניים לגריפת הון פוליטי, בעוד שחלק מהזכיות האחרות כלל לא שודרו בטלוויזיה – שכן שמו פרסומות במקומן.

ה. עם היבחרה, הבינה מירי רגב כי תפקיד שרת התרבות הוא מקפצה פוליטית אדירה עבורה- אין משרד עם כמות טקסים גדולה מזה של משרד התרבות. מה עוד שהטקסים, רובם ככולם, מסוקרים על ידי ערוצי הטלוויזיה. דבר נוסף ודאי הבינה רגב בליל אמש (אך בהחלט ייתכן שלימור לבנת, השרה הקודמת, סיפרה לה בחפיפה): אנשי תרבות שומעים את המילה "תוספת תקציב", ומיד באים לחבק. כן צ'כוב, לא צ'כוב, כן צנזורה, לא צנזורה. יש ג'ובות, יש מחיאות כפיים.

ו. בתום הטקס של שנה שעברה, זכו חברי האקדמיה ליהנות מארוחת ערב נחמדה. השנה לא נשאר לזה תקציב. אם רוצים לבנות מסורת ולקיימה, צריך להחליט גם לגבי עניין זה- או שעושים או שלא.

ז. חבל שהצופים בבית לא זכו לשמוע עד הסוף את נאומו של הבימאי הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, יובל דלשד (השידור נקטע לטובת התוכנית הבאה). עושה רושם שמדובר באיש חכם, צנוע ומעניין, ויש לקוות כי הוא בימאי של יותר מסרט עלילתי אחד.

ח. למרות הכל, היה מרגש. ברכות לזוכים.