מפה לשם, הורדתי 33 קילו. לפני שאמשיך, הנה כמה תובנות.

במעמד חגיגות ה-33 קילו שהסרתי מגופי בשנה וחצי האחרונות, החלטתי להעלות על הכתב כמה תובנות. גם כדי לחלוק אותן עם הכלל, ככה בפרוס השנה החדשה, וגם בשביל להתמודד עם החמקמקות שלהן. אם אשכיל לשנן אותן, או לזכור שהן רשומות כאן, הן יסייעו לי לצלוח את ההיפטרות מ-15 קילו נוספים. למה עוד 15? כי מעניין אותי לבחון את העניין הזה של ריבועים בבטן. אני סקרן לגבי זה, סקרן לגלות איך זה יושב עלי. אם זה יהיה נוח. אולי זה יהיה אפילו כיף, מי יודע? עד שלא בודקים לא יודעים, אני אומר לעצמי ומכבה נר יומולדת שתקוע עמוק בקליפה פריכה של בורקס פינוקים. 

*

אינספור דיאטות ומנויים לחדרי כושר, עשרות מפגשים של שומרי משקל, שלל סדנאות ניו-אייג', שעות של מדיטציה ודיבור עצמי חיובי, נטורופתיה ומיצים ירקרקים בגוונים רדיואקטיביים, בדיקות דם עם תוצאות מזעזעות, קריאת ספרים על גבי ספרים בנושאי התמכרויות, פסיכותרפיה בטיפול עצמי ודמיון מודרך, וגם כתיבת סיפורי התמודדות, או במילים אחרות: כתיבת פרקים חדשים בעלילות המרזה הלא מתמיד – כלום מאלה לא עזר כמו שעזרו שתי נסיעות אקראיות באוטובוס במהלך שבוע אחד, אי שם בתחילת 2017.

היה זה שבוע חורפי וגשום, כזה שבו קר ונרטבים, ובעת שנכנסתי אל חלל האוטובוס, תר אחר מושב פנוי, נער אחד שישב באחד הכיסאות פנה אלי ושאל אותי אם אני רוצה לשבת, תוך שהוא מכין את ידיו לקימה. "לא תודה, אני עוד תחנה יורד", אמרתי לו וחשבתי לעצמי ש"הנוער של היום, פשש...איזה נימוס. כל הכבוד", וצלצלתי בפעמון. השלט האלקטרוני "עצור" דלק באדום, כמו גם הנורה שמעל ראשי: "רגע – הוא עשה לי עכשיו 'והדרת פני זקן?' מה, הוא טמבל, הילד הזה? אני כולה בן 41". כמה ימים אחר כך, באוטובוס בינעירוני של חברה שהנהגים שלה נוהגים לדלג על נסיעות (לרוב בשעות הערב ובקווי לילה), בחורה יפה הישירה אלי מבטה ושאלה את אותה השאלה בדיוק: "רוצה לשבת?"

ברגע הראשון שמחתי על ההצעה המחמיאה, למרות שזה נראה לי מוזר, כי המושב שלידה היה תפוס. כשהבנתי שהיא מציעה לי את מקומה, עניתי עם חיוך נבוך "לא, תודה" והוספתי לעמוד. זה היה החיוך האחרון שלי לאותו שבוע. מאותו רגע ועד שהגעתי הביתה, לא הפסקתי לחשוב על המפגשים עם הנער והבחורה החביבים, שמבלי להתכוון הציבו מולי תמונת מראה אכזרית אך מדויקת. הם ראו מולם אדם מבוגר, שמן מאוד וחולה. כזה שצריך לסייע לו, לפנות בשבילו מקום כדי שיישב, שלא יהיה לו קשה. אני המשכתי את התמונה: האדם הזה ממשיך בדרך הבטוחה למחלות כרוניות, להתקפי לב, לשברוני לב, ולמוות בטרם עת.

איך הגעתי למצב הזה? האמת שדי בקלות. נטייה להשמנה ואכילה בלתי מבוקרת לאורך זמן, שעיקר מקורה במצב נפשי ירוד, בצורך בנחמה עצמית, ובהנאה רגעית כתחליף לרגש מובע. לעתים (לא נעים להודות, אבל בכל זאת) היה זה הייאוש שגבה את המחיר הקלורי שלו (פחמימות, בעיקר).

סקרתי את פני ואת שארית גופי, ואמרתי לעצמי שאני לא יכול לחיות עם עצמי ככה, אני לא יכול להמשיך ככה. אבל איך מתחילים? מאיפה מגייסים את הכוחות במשקל 121 קילו? מה הסיכוי שאצליח גם לרדת במשקל וגם לשמור עליו? איך עושים את זה לעזאזל?

באותו זמן לא היו לי תשובות לזה, אבל דבר אחד היה לי ברור: אני רוצה לחיות, ואני נוטש את המסלול של ההתאבדות האיטית הזו.

*

התובנה הראשונה, זו שסייעה לי לרדת (יחסית בלי הרבה משברים) את המשקל המטורף הזה, היא שאסור בשום פנים ואופן לייצר חסכים. מותר לאכול הכל, אחרת ייווצר חסך, מה שיוליד בסופו של דבר צורך בלתי נמנע בפיצוי. הפיצוי ילווה בתחושות אשם וכישלון אישי, ולכן יהיה נדיב, כי תחושות אשם – מי כמוני יודע - הן גורם ישיר להשמנה מחדש. במילים אחרות: אם לא ארשה לעצמי לאכול משהו שאני אוהב, אי האכילה היא שתוביל בסופו של דבר להשמנה – ולא האכילה עצמה. אז כן, אכלתי בורקס, שזה לכל הדעות אוכל חרא, אבל ברגע שניערתי את הפירורים של השומן טרנס מהחולצה, כבר תכננתי את הקיזוז של היום שלמחרת. כי הגוף יודע וזוכר, והוא מתגמל על מאזן חיובי לאורך זמן, וזמן - זוהי מילת המפתח. כי אין תאריך יעד, יש משקל יעד. המטרה הראשונה היא שינוי הרגלי אכילה (בעיקר פירות וירקות, לא לאכול ארוחות כבדות אחרי שמונה בערב, להפחית בפחמימות ובמאכלים ממותקים), והמטרה הזו כבר הושגה. המטרה השניה: לשלב בשגרת היומיום פעילות גופנית מתונה. אני עוד לא לגמרי שם, אני עוד עובד על זה, כשבמקביל אני מנסה להתרחק כמו מאש מאנשים שמתאמנים לקראת מרתון (או טריאתלון, שזה עוד יותר גרוע). כי באמת, מה שחסר לי עכשיו זה לרוץ בחמש לפנות בוקר, או באופן כללי לרוץ. אם כבר להזיע, אני מעדיף כדורסל, שזה ענף הספורט היחיד שאני גם אוהב ואני גם טוב בו באופן יחסי. במשך יותר מדי זמן נמנעתי מלעסוק בו, כי במשקל 120 קילו עדיף שלא לשחק, והאמת היא שגם לא ממש אפשר. גם לעשות דברים פחות אירוביים מכדורסל לא ממש אפשר היה. לעלות גרם מדרגות, למשל. להתכופף כדי להרים משהו מהרצפה. אני נזכר במאמץ הרב שנדרש היה לי כדי לגרוב גרביים, ובהתנשפות המייאשת, תוך כדי התעוותות, בכל ניסיון לקצוץ ציפורניים ברגליים. "עוד לא התחיל היום ואתה כבר מרגיש מובס", התוודיתי בפני רופא המשפחה, שהמליץ על ניתוח לקיצור קיבה, או לחילופין על מפגש עם הדיאטנית של קופת החולים, שהמליצה על ניתוח לקיצור קיבה. "אין סיכוי בעולם שאני עושה את הניתוח הזה. אם זו האופציה היחידה, אני מעדיף להישאר שמן ולבנות את הביטחון העצמי שלי על בסיס זלזול באחרים"

"אתה יכול לעשות דיאטה, אבל צריך לזה כוח רצון"

"יש לי רצון, הבעיה שאין לי כוח. אין לי כוח להילחם כל הזמן. אני רוצה לא להילחם, אני רוצה שלום". שלום - וזאת יודע כל פוליטיקאי מתחיל, עוד לפני שהוא הופך למושחת - עושים עם אויבים, ואני את האויבים שלי משאיר מחוץ לבית. כן, כזה מן שלום קר. כי אם יהיה בבית מאכל מפתה ומזיק כלשהו, לא אתאפק ואסיים אותו עוד באותו יום, לא משנה עד כמה חזק מנטלית אהיה. הידיעה הזו מבאסת אבל גם משחררת, כי היא מבטאת את ההשלמה עם מי שאני, ויש גבול לכמה שאני יכול לעבוד על האישיות שלי. בסוף מה שאתה הוא מי שאתה.

עוד דרך טובה שמסייעת לי לשמור על איפוק, היא הגעגוע לזיכרונות. עבורי הזיכרון הוא שחשוב, לא האפשרות לחוות שוב את אותה החוויה. אנשים פסימיים הרבה פעמים מעידים על עצמם שהם לא אנשים נוסטלגיים, בתואנה ש"מה יש להיזכר בערגה במשהו שלא יחזור? זה סתם מדכדך". לדעתי הם מפספסים את המהות של העניין - ואני אומר את זה בתור פסימיסט. כיוון שבהקשר של אוכל, איפוק איננו בבחינת הימנעות, ולכן אין בכלל מקום לפסימיות. מבט לעבר זיכרון חיובי מן העבר, כזה המהול בתקווה תת-מודעת שפעם, בעתיד הקרוב או הרחוק, חוויה דומה תתרחש שוב, גורם לתחושה נעימה. תחושה שתמיד אפשר, ונשאר רק לבחור מתי. שכדאי לי לאכול, נניח, גלידה, כשממש יבוא לי לאכול גלידה. ואז זה יהיה אירוע מיוחד, מחוץ לשגרה. וכשמדובר על אירוע שהוא מחוץ לשגרה, אפשר להתענג עליו. בלי ייסורי מצפון, בלי רגשות אשם ובלי רחמים עצמיים. וזה לא משנה אם בחרתי בכדור אחד של גלידה, בשני כדורים או בשלושה. בשבוע שעבר בחרתי בשלושה. כי צרובה אצלי בתודעה הידיעה הזו, שאין תלות - אפשר לחיות בלי, אבל לא חייבים בלי. העניין הוא לבחור 'מתי עם' ועם מה. גם אם מהצד זה נשמע הגיוני ופשוט, זה לא. כי השמנה היא התמכרות קשה, עם סף שבירה נמוך.

הרבה זמן ניסיתי למצוא פתרון לסף השבירה הזה, לנסות לפצח אותו פסיכולוגית. איך זה שמעידה חד פעמית הורסת עבודה קשה שנמשכה חודשים ארוכים ואף יותר מכך? איך כל כוחות הנפש והמוטיבציה נעלמים פתע, ברגע אחד? החלטתי שאסור לי להתייחס אל זה כאל מעידה. אסור לחשוב על זה ככה או לקרוא לזה ככה. ההחלטה הזו היא מאבק עיקש, מתמשך, מתיש ומייסר. "זו לא מעידה". "שום דבר לא נהרס". "לא קלקלתי שום דבר". "אני בדרך הנכונה". "אני חזק בתוך התהליך".

ואם זה לא עוזר – ולפעמים זה ממש לא עוזר, השכנוע העצמי הזה - אני מזכיר לעצמי שגם אם ייקח לי שבוע לקזז את ההשמנה חרף המעידה הזו (שכאמור איננה נחשבת למעידה) – השבוע הזה הלוא ייגמר, וייעלם כלא היה. ואם גם זה לא עוזר, אז במקרה שכזה אין מנוס מלהכריז על מצב חירום. 

מצב חירום: אני עוצם עיניים וצולל אל תחתית תהום התודעה, שולף מהכיס מפתח ופותח בזהירות את המנעול של תא קטן וטחוב. בצעדים איטיים, של מי שלא ראה אור או מרחב מזה זמן רב, הוא יוצא. האלטר אגו. הוא מתמתח ואז שולף סיגריה מגולגלת, מצית אותה ומחייך אלי כמנצח. אני קצת מפחד ממנו, כי הוא פראי ומשולח רסן, וכמנהגו, הוא מריח את הפחד. עם היד הוא מסמן מן סימון כזה שאומר שלא צריך הקדמות מיותרות - הוא יודע למה הוא פה.

"אתה נמדד על התמדה", הוא אומר, לוקח שאיפה הגונה ומוסיף ש"לשבוע הזה אין חשיבות, הוא חסר משמעות"

אני מהנהן לצדדים בשלילה. "לא יודע. לא בטוח. זה מרגיש לי שנכנעתי לעצמי. שזה היה חזק ממני. ממש הרס עצמי".

"עוד פעם דיבור עצמי שלילי? די כבר עם זה. יש לך אופי חזק. תזכור את זה. ויש לך את אלוהים"

"אני לא מאמין באלוהים. אני מאמין בעצמי, לא במשהו חיצוני"

"אם אתה מאמין בעצמך, למה שחררת אותי? ולמה אתה נבהל ממעידה חד פעמית?"

"זאת לא מעידה! אסור לקרוא לזה ככה"

"אוקיי. עכשיו תסתום, ותברך את אלוהים בהודיה: "אלוהים, תודה על מי שאתה. תודה שיצרת אותי כמו שאני. אתה גאון".

"מה? אין סיכוי כזה".

"אז רק את "אלוהים, אתה גאון". הוא כבר יבין את הסב-טקסט".

"טוב, אני הולך, זה לא רציני"

"רגע-רגע...אתה יודע מה? לא. חכה, אני מחשב מסלול מחדש... אוקיי. תגיד לעצמך חמישים פעם ברצף: אני פאקינג מתן שירם. אני הורדתי 33 קילו. שלושים ושלושה קלילים!"

"אבל זה לא אני, זה לא הסגנון שלי בכלל"

"מה אכפת לך לנסות? כמה אנשים מסוגלים לזה, אה? כמה אנשים אתה מכיר שעשו את זה בלי אשפוז באיזה בית מטבחיים? הא?"

"תגיד, אתה דפוק? נראה לך? תחזור, תחזור לתא שלך. רק זה חסר לי עכשיו, איזה אידיוט שיצית אצלי מאניה דפרסיה".

אני נועל את האלטר-אגו בחזרה בתוך התא, ומיד לוקח נשימה ארוכה, ושוחה אל מחוץ למעמקי התודעה. או אז אני פוקח את עיניי, נושם לרווחה ומגחך. "אני פאקינג מתן שירם, עאלק. איזה אידיוט. לא משחרר אותו בחיים יותר".

(המשך יבוא בהמשך) 

צילם: גילעד שירם