"אל תיגע בי" (רומניה/גרמניה,
2018)
מעטים הם הרגעים בחיים בהם אנו מאפשרים
לעצמנו להתבונן לעומק אחד בעיניי האחר. לרוב אנו נמנעים מלהתעכב על המבט, נמנעים
מלהביט פנימה. אולי משום שמבט קרוב, עמוק, עשוי למוטט את המסך הבלתי נראה (אך
המורגש) שמקים כל מבט חטוף, ארעי, בו אנו מורגלים- והיעדר אותו מסך מאפשר אישור או
דחייה שלא ניתן לזייף. אולי ההימנעות מקורה גם במבוכה טבעית, או מתוקף כללי
התנהגות שכמו נכפו עלינו מילדות – לטובת סדר חברתי, כמו גם לצורכי זהירות.
כך או כך, נגזר עלינו האיפוק. אף שבין תחושת
זרות לבין אינטימיות מפרידות כמה שניות של התבוננות הדדית מכוונת - שהרי ידוע כי העיניים
הן צוהר אל הנפש, ההימנעות מאינטימיות הפכה טבעית עבורנו.
הסרט "אל תיגע בי", זוכה פרס "דב
הזהב" בפסטיבל ברלין האחרון (הפרס הגדול בפסטיבל היוקרתי), אשר יוקרן בפסטיבל
הקולנוע ירושלים שייפתח הערב, מבקש לחקור את השפעות המבט והמגע ברגעי ההתכוונות, כבסיס
התמודדות עם הסוגיה המורכבת של קשיים ביצירת אינטימיות – תחום פסיכולוגי רחב היקף,
שכמעט ואיננו מטופל קולנועית.
הבמאית אדינה פינטילי, בסרטה הארוך הראשון, יצאה
למסע חיפוש פנימי אחר תיקון אישי, כשהיא שואפת לספק (בראש ובראשונה לעצמה) סיבה
ותוצאה. פינטילי בחרה לתעד את אותו מסע בהתבוננות מן החוץ אל הפנים - באופן הנחזה במכוון
לסרט תיעודי, ובכך להקנות הצדקה לטשטוש בין תיעודי לעלילתי, כשהיא מציבה כדמות הראשית
אישה בגיל המעבר אשר סוחבת עמה קושי רגשי שמקורו בפוסט טראומה: חרדה ממגע, וקושי
ביצירת אינטימיות רומנטית או ארוטית. דמות זו, ששמה לאורה (כשמה של השחקנית, וכך
גם שאר הדמויות המופיעות בסרט), משמשת כנקודת מפגש בין דמויות משנה שונות שהבמאית
בחרה לספר את סיפורן: תומאס, בחור צעיר שלאורה עוקבת אחריו (מטפל במגע שסיפורו
מסופר באמצעות דיאלוג שלו עם מטופל נכה, טיפול שגולש למה שניתן להגדיר כ"ארוטיקה
מפצה" – תולדה של דחפים מיניים לא מסופקים וחוסר במגע), טרנסג'נדר בגיל המעבר
שאיתו לאורה מנסה לעבור תהליך טיפולי, ופינטילי בתפקיד עצמה, פחות או יותר, כבמאית
שמתעדת אותה.
קשה היה שלא לתהות על הבחירה הנרטיבית של
פינטילי, בעיקר במהלך צפייה בחלקו השני של הסרט, שהיה לא מספק - הן מבחינה פסיכולוגית
ובעיקר מבחינה עלילתית, והעלה תהיות, כמו למשל: מדוע על סרט עלילתי להיחזות לסרט
תיעודי, כשאפשר פשוט ליצור סרט תיעודי טוב? או להבדיל, סרט עלילתי מקורי ומעניין
שבו דמות עוברת תהליך נפשי משמעותי שבסופו שיא חיובי או שלילי (למשל: להוליך את הדמות,
במקביל לטיפול, בדרך שבה היא חווה קשיים ביצירת גשר זוגי, או, נניח, מנסה להיאבק
על קשר שנכשל). לא ברור במה משרת הטשטוש/ערבוב בין הז'אנרים, את התמה של הסרט?
תהיתי האם הבמאית אספה בתחילה חומרים
תיעודיים שלא היו בעלי משקל על מנת להחזיק סרט, ועל בסיס חומרים מוגבלים אלו ביימה
את הדמויות שהופיעו בחומרים המקוריים. כיוון שקיים פער מתמיה בין ההתנהגות
האותנטית של הדמויות בחלק הראשון של הסרט לבין התנהלותן בחלקו השני. פער של ממש,
שלא ניתן היה ליישב אותו. התנהגויות ודיאלוגים שלא עולים בקנה אחד עם הרושם
האישיותי שהותירו דמויות אלו בתחילה - עד כדי כך, שלא הצלחתי להימנע מהמחשבה
המטרידה שכמה מהדמויות הללו הפכו לכלי שרת לצרכי הבמאית, תוך ניצול מצבם הפיזי
והנפשי המעורער.
מה אמור הצופה הסביר לחשוב על כל אחת
מהדמויות ועל הבחירות שלהן, בידיעה שהבמאית שמרה על טשטוש מכוון בין תיעוד לבין
בדיה? גם זה גורם לתחושת אי נוחות. ומדוע בכלל נחוץ טשטוש בין ריאליסטיות לבין
בדיה? יכול והדבר נובע מהידיעה שבחירה הזו מאפשרת הקלות מסוימות – שהרי לא ניתן להוציא
מדמות ממשית את העושר שניתן להפיק מיצירת דמות בדויה.
יש המסתייגים מסיווג סרטים לפי ז'אנר תיעודי
או עלילתי, מטעמים שונים ("סרט זה סרט", "זכותו של היוצר לפרוץ
מסגרות", וכיוצא באלה), אך סיווג זה חיוני כיוון שלא מדובר בענייני סגנון
וטעם, אלא בסוגי יצירה שונים, מוגדרים, בעלי דפוסים ומאפיינים אשר ברובם מנוגדים.
כשם שלא נגדיר כתבת חדשות כסרט קולנוע עלילתי, או חלילה נערבב בין השניים.
סרט תיעודי מתבסס על סיפור אמיתי שגיבוריו
אמיתיים, והצופה מתייחס לעובדה זו בהתאם: הוא מבסס את הציפייה המוקדמת שלו על הידיעה
שהוא עומד לחזות בסיפור מהחיים; במסמך מציאותי בעל ערך - מקרה שקרה (או קורה) באמת,
המסתמך על עובדות ועל דמויות מציאותיות החושפות את פניהן ואת חייהן. הציפייה הזו שונה
בתכלית מהציפייה לקראת סרט בדיוני, שכל כולו פרי הדמיון, ובו הבמאי על פי רוב איננו
מחויב לדיוק עובדתי כלל.
אמנם כל סרט תיעודי מבוים ומכיל מניפולציות,
אך כאמור נשמר בו הכלל של דמויות אמיתיות שמספרות
את סיפורן, או לחילופין, שסיפורן מסופר על ידי אחרים. זוהי הבטחה של הבמאי לצופה,
שמה שרואים מתרחש בפועל במרחב המציאותי. שילוב בין התיעודי לעלילתי בהכרח מחליש את
אמינות הסיפור. לא פחות מכך, הוא מתעתע בצופה ומשלה אותו.
תלמה (נורווגיה, 2018)
בעבר, חוסר היכולת המדעית להסביר את הבסיס לאפילפסיה,
הוליד, לצד תפיסות רפואיות שגויות, גם אמונות טפלות רבות. במהלך ההיסטוריה, אך גם
כיום (לרוב במדינות לא מפותחות) נקשרת המחלה עם כוח על-טבעי, כמו רוחות רעות
שהשתלטו על הנפש, או כישוף שהוטל על אדם הנושא את המחלה. מעניין מה משך את הבמאי הנורווגי
יואכים טרייר במיתולוגיה האגדתית המיסטית הזו, כדי לספר סיפור בן זמננו על בחורה
ממוצעת, עם חיים סטודנטיאליים שגרתיים, אשר חווה התפרצות אפילפטית שבמהלכה
התת-מודע יוצא משליטה ומשליך הרס על הסובבים אותה. בסך הכל סרט שכדאי לראות במסגרת
הפסטיבל (כי לא בטוח שתהיה הזדמנות נוספת). הסיפור אמין, המשחק של הדמויות מעולה,
הסרט מעניין ומותח, אבל אפשר היה לספר סיפור עם יותר עומק. התוצאה היא של דרמה
מיסטית אפלה, כזו שהדגש בה הוא על אווירה, מתח, ואסתטיקה צילומית, ופחות על עיצוב
דמויות ועל רגש.
ויטני (ארה"ב, 2018)
"ויטני" אינו הסרט התיעודי הראשון
אודות הזמרת המנוחה ויטני יוסטון. האחרון שקדם לו הוא "ויטני יוסטון: להיות
מי שאני" שיצא אשתקד. לא צפיתי בו, ואחרי צפייה ב"ויטני" המעולה
והמרגש עד דמעות, לא חושב שיש צורך בכך. דומה שהבמאי האמריקני קווין מקדונלד סיפר את
כל מה שניתן היה לספר, מבלי להשמיט ומבלי לייפות דבר, מבלי להימנע משאלות קשות,
מבלי להשאיר אבן אחת לא הפוכה. נאמן לשאלה מי הייתה ויטני יוסטון, מה הביא
להתדרדרותה וכתוצאה מכך למותה, כאשר בה בעת הוא חושף טפח של הגטאות
האפרו-אמריקניים של שנות ה-60 ושל התפתחות תעשיית הפופ באמריקה של שנות ה-80.
התוצאה היא סרט מרתק, מושקע, אמין, ערוך מעולה, מרגש מאוד וכאוב לא פחות. סיפור
שהוא טרגדיה. על גורל שאין סיכוי להימלט ממנו. כגודל הכישרון, כך גודל ההרס – העצמי,
אך לא רק. לא מעטים הם הזמרות והזמרים שמתו בטרם עת אחרי שבגיל צעיר דרך כוכבם, אך
נדמה כי שילוב הנסיבות שהובילו למותה של ויטני יוסטון הפכו את סיפורה לטראגי
מכולם. יוסטון רצתה לחיות, אבל איש בסביבתה לא סייע לה בכך. ההפך הוא הנכון: כמעט כל
מי שהיה קרוב אליה ניצל אותה ובגד בה. מדודתה שניצלה אותה מינית בילדותה, אביה השתלטן
ותאב הבצע שהשתלט על ניהול הקריירה שלה וגנב את כספה, ועד בעלה (הזמר בובי בראון) שקינא
בהצלחתה והיה אלים כלפיה, ודרדר אותה לסמים קשים. גם האחים שלה, שצפו מהצד
בהתרסקות, לא עשו דבר – בכל זאת, הם היו זקוקים לריטיינר החודשי עבור עבודתם במפעל
המשפחתי המשגשג שהתבסס על "מוצר" פופולארי אחד.
כבולה למשפחתה, צמאה לאהבה, טיפחה יוסטון מודעות
כפולה: לתדמית הציבורית ולתדמית בבית. לא הייתה מודעות משולשת: מקום למי שהיא,
מלבד על הבמה ובשירים. אין פלא, אפוא, שחיות הטרף מיהרו להסתער.
כשהשירים הלכו ופחתו, והצרות והסמים הלכו
והתרבו, הנפש נמוגה לאטה.
"היא הייתה יפה, וכשהיא הייתה קטנה היא
הייתה ילדה טובה", סיפרה עליה אמה, סיסי יוסטון, בעברה זמרת מוכשרת ודי
מצליחה בעצמה, שפיתחה את כישרונה של בתה, עד שזו, בשירתה ובהצלחתה, האפילה עליה. הרבה
מאוד סאבטקסט יש בשורה הבודדת הזו של ההספד מול המצלמות. הכל מובן, גם מבלי שתישאל
השאלה "אבל איזו זמרת היא הייתה בעיניך?"
(התמונה העליונה מתוך "תלמה")
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה