אדם וחווה (שיחה עם טליה פינקל, במאית הסדרה "חוות החופש")

 

מדי פעם אני נזכר כמה כיף זה לפעמים לכתוב על יצירות של אחרים. טליה פינקל, במאית ומפיקה דוקומנטרית, שהיא גם חברה טובה וגם שותפה ליצירה (בימים אלה אנחנו עובדים יחד על סרט עלילתי באורך מלא), הפיקה וביימה עבור מחלקת הדיגיטל של תאגיד השידור הציבורי את "חוות החופש" – סדרת רשת תיעודית רגישה ומרתקת, שזוכה בימים אלה לנתוני צפייה מרשימים.

חוות החופש היא חווה טיפולית עבור בעלי החיים שניצלו מתעשיית המזון - לרוב בשל פגם פיזי שפלט אותם, למזלם, מפס הייצור. בה בעת, החווה משמשת כגן חיות חינוכי עבור ציבור המבקרים בה. כזה שבו בעלי החיים מסתובבים בחופשיות לצד המבקרים, ללא גדר החוצצת ביניהם.

הסדרה, בת ששת הפרקים, מעניקה הצצה אל מאחורי הקלעים של החווה – הצצה לנפשם של המטפלים ואל מערכות היחסים (ההדדיות במידה רבה), שנרקמו בינם לבין בעלי החיים, וזהו  בעיקר סוד קסמה.

טליה פינקל: "כמעט כל בעלי החיים הדיירים של החווה הם בעלי צרכים מיוחדים בשל  נכות או פגם, לכן הם לא היו רווחיים לתעשייה המנצלת. חיפשתי בכל פרק לחבר בין אדם שמתמודד עם אתגר מסוים - פיזי או נפשי, לבין בעל חיים. דרך סיפוריהם של בני האדם קל יותר לראות ולהסיק לגבי הסבל של אלו שאינם יכולים לדבר- בעלי החיים".

המטפלים בחווה חווים תקשורת נעימה, הדדית, בוטחת, עם בעלי החיים, כשלפתע מתפרצת לשגרה האידילית הזו במאית דוקומנטרית חמושה במצלמה, כשהיא חותרת להוציא מהם וידויים אישיים, חושפניים אפילו. איך ניגשת לנושא? איך בכלל בונים את יחסי האמון בין המתעד למתועד בסיטואציה כזו?

"שאלה טובה. אני מכירה את החווה עוד בטרם הוקמה ואני מרגישה בעצמי כחלק מהחווה. לפני שש שנים הכרתי את עדית רומנו ומיטל בן ארי, המייסדות של חוות החופש. התחברתי מעומק הלב למיזם. ליוויתי אותן עם מצלמה בחיפוש שטחים ובפגישות עד להקמת חוות החופש ב2016. מאז אני מתעדת את החווה מפעם לפעם, ומאוד נהנית לבקר בה. היא גן עדן עלי אדמות ויש בה אנרגייה טובה ומיוחדת.

כלומר, בזכות ההיכרות המוקדמת איתך, אנשי הצוות, ובכללם המטפלים, לא חשו מאוימים?

"החווה מאחדת הרבה אנשים שיש להם מטרה משותפת- להפוך את העולם למקום טוב יותר שחי בהרמוניה ובכבוד עם בעלי חיים. לכן כשבאה מישהי כמוני, שהיא לא מבחוץ, קל יותר לבטוח בה.

"בנוסף, אני אוהבת ממש כל אחד ואחת משש הדמויות שבסדרה ומחוברת אליהן רגשית, כמעט בכל אחד מהם יש אלמנט או אלמטים שמשותפים איתי והסיפור שלהם הוא גם קצת הסיפור שלי... אני חושבת שאפשר להרגיש את האהבה הזו מבעד למסך"

היו למשתתפים תנאים מוקדמים? היה להם וטו על התוצר הסופי?

"לא היו תנאים מוקדמים ולא היה וטו. אבל מיוזמתי הראיתי לרוב המשתתפים גרסה כמעט גמורה של ראף- קאט. הרגשתי שאני רוצה לחלוק איתם את התוצאה, ולאף אחד לא היו הערות או בקשות שמשהו יירד. מה שמפתיע אולי זה שבפרק של אורלי ורוני- זבח פסח, רפאל מוריס פעיל בית המקדש שעוסק בהקרבת קרבנות, גם הוא סמך עליי (למרות שאני באה מאג'נדה מנוגדת לשלו) שאראה את הצדדים באור הוגן ושאני לא אוציא אותו "מפלצת". כנראה שגם בזה די הצלחתי כי משפחת מוריס גם שיתפה את הפרק בגאווה ברשתות החברתיות שלהם".

הפתיחות של חלק מהמשתתפים הפתיעה אותך?

"הפתיחות לא הפתיעה אותי, אבל סיפורי החיים שהקשבתי להם, והקשיים שאנשים התמודדו איתם - הדרך שבה הם התמודדו עם הקשיים הללו השפיעה על מי שהם היום. אני חושבת שצריך כוח אדיר ואומץ כדי לצלול לעבר, לנקודות כואבות של התמודדויות קשות מהעבר, וזה בסיטואציה לא לגמרי אינטימית כי חוץ ממני נוכחים גם צלם ומקליט. יאמר לזכות הצלם יורם מילוא והמקליט אמיר בוברמן שהם היו מאוד רגישים לכל הסיטואציות והייתה חוויה מאוד טובה ומכילה עבור כולם". 

היו סיפורים שלא נכנסו בסוף לסדרה? כאלו שהנושא שלהם היה רגיש מדי בשביל שידור בערוץ ציבורי?

"אני לא חושבת שיש דבר כזה "נושא רגיש מידי". יש לא להתייחס לנושא ברגישות. היו עוד שני סיפורים שצולמו חלקית, אחד מהם הוא על גנן שמתנדב בחווה ועל אחד החמורים. הסיפור נפל בגלל שרציתי להביא לחווה את אימא שלו לצילומים, וזה לא התאפשר בגלל הקורונה. אם תהיה עונה נוספת אז זה כמובן פרק שיכנס. אגב, חמורים הם חיית משק - הם לא מתעשיית המזון, אבל אני לא ידעתי עד כמה הם מנוצלים לפני שהכרתי את החווה". 

האם באמת צפוי המשך לסדרה? יש חומרים לעוד עונה?

"יש בחווה 250 בעלי חיים, וגם כ-1,200 מתנדבים בשנה שמגיעים לנקות ולטפל בבעלי החיים, ועוד כאלפיים שמתנדבים בעבודות לא פיזיות. כך שבלי לחשוב יותר מידי אני יכולה כבר לתכנן ארבעה פרקים חדשים ועם חיפוש ותחקיר נוסף אני בטוחה שיהיה תמהיל נהדר ומגוון לעונה נוספת ואפילו שתיים. אז חומרים יש בשפע. מקווה שיהיה לזה גם תקציב, ושזה יבוא לידי ביטוי במיליוני צפיות". 

 

                                                אדם וחווה

 

נכון לכתיבת שורות אלו, הסדרה עברה את ה-1.3 מיליון צפיות. נתון מפתיע, בהתחשב בכך שהסדרה עוסקת בנושא שבמושגים טלוויזיוניים לא נחשב 'סקסי'. איך את מסבירה את ההצלחה הזו? לחילופין, האם ציפית לכמות כזו של צופים?

בהיותי טיפוס אופטימי (ויש שיאמרו מידי), בסינרגיה עם האמונה שלי בסדרה ובחשיבותה, ובהתחשב במדיום הדיגיטלי שמאפשר שיתוף בלחיצת כפתור וצפייה מכל מכשיר... אני חשבתי שיהיו הרבה יותר. ברמה של מיליונים.

האם לדעתך צפייה בסדרה עשויה לעורר בקרב אותם צופים שאינם צמחונים או טבעונים מהפך תודעתי שיוביל אותם לשינוי משמעותי בהרגלי החיים?

 "כמות התגובות הנרגשות והאהבה שהסדרה קיבלה ברשת בהחלט הזינו ומזינות את תחושת האופטימיות שלי לגבי היחס של הקהל הרחב לבעלי חיים. אני מאמינה שברוב בני האדם יש חמלה בילט-אין, ושרוב בני האדם רואים את עצמם כטובים וכמוסריים.

"אכילת בעלי חיים והפקת "מוצרי מזון" נלווים (מוצרי חלב/ביצים)  כתוצאה מניצול בעלי חיים, לצערי זו נורמה תרבותית חברתית רחבה. בחברות שונות בעולם הנורמות הן שונות: בסין, למשל, אוכלים בין היתר כלבים וקופים - דבר שלא יתקבל על הדעת אצלנו, ובהודו פרות הן חיות מחמד ונחשבות לקדושות, לעומת ישראל שכולאים אותן ברפתות מלוכלכות, משנעים אותן עם שוקרים חשמליים ובסוף אוכלים אותן. 

אני מקווה שהפוקוס של הסדרה על האישיויות הייחודיות והסיפורים האישיים של חיות המשק, ידגדג את שריר החמלה אצל כל אחד מהצופים. שזה לכל הפחות יגרום לצופה לחשוב על אורנה תרנגולת ההודו לפני שיקנה פסטרמה בסופר,  ועל יוסי ועמרי החזירים החמודים, בכל ארוחת בוקר עם בייקון. 

לאחר כחמישה סרטים תיעודיים החלטת ליצור סדרת רשת - האם יש הבדל בין העשייה התיעודית שאת רגילה אליה לבין פורמט של סדרה?

"בהחלט, יש הבדל משמעותי בהתכווננות לגבי איך לספר סיפור. בסדרת רשת, אנחנו מדברים על יצירה שהיא באורך של כתבה. אני לעולם ארצה לעשות סרט ולא כתבה, כי סרט הוא סיפור שבו הדמות עוברת משהו. כך שמשך הזמן הקצוב בהחלט היווה מכשלה מהבחינה הזו.

"בנוסף, הדיגיטל הוא ז'אנר בעל תודעת רייטינג מפותחת, כך שהנתון הזה, נוסף על משך הפורמט, כאילו דוחפים את היוצר למקום של פאנצ'ים ושל דברים מאוד ברורים ויחסית שטחיים. הרבה פעמים, תוך כדי העריכה והגרסאות השונות, העורך ואני הרגשנו שקשה לנו לקצר, כי אנחנו רוצים סיפור עם יותר עומק. למשל, בפרק על אורנה, שומרת הלילה – היא סיפרה שבצעירותה חלמה להיות נהגת אוטובוס, אבל אימא שלה התנגדה, תוך שהיא אומרת לה "את תהיי מורה בישראל". אורנה הוציאה רישיון על אטובוס ללא ידיעת ההורים, ואז עבדה כמה שנים כנהגת אוטובוס של "דן", שם פגשה את אהבת חייה - נהג אוטובוס אחר. אלא שבחברת האוטובוסים אסור היה שזוג יועסק יחד, ואורנה נאלצה לפרוש. היא ישבה בבית קצת מבואסת ובעלה קנה לה מחשב, בסופו של דבר היא הפכה למורה למחשבים. בעצם, היא הגשימה את השאיפה המוקדמת של אמא שלה כלפיה. עכשיו, בסרט של שמונה דקות אי אפשר לספר את כל הסיפור הזה, כך שמטבע הדברים נשארים רק ה'היי-לייטס'. בסרט תיעודי או פרק של חצי שעה בסדרה תיעודית סטנדרטית, הסיפור הזה כן היה נכנס".

יצאת מההפקה בתחושה אמביוולנטית?

"לא. אני מאוד שמחה שכאן דיגיטל בחרו לתמוך בסדרה הזו, למדתי מלא מהילה גברון ומדנה פרנק, שתיהן נושמות דיגיטל ובעלות הבנה מעמיקה במדיום.  אני חושבת שהצלחתי להעביר את המורכבות של הדמויות ואת הרוח של החווה גם בפרקים קצרים, ואני סומכת על קהל הצופים האיכותי והאינטליגנטי של התאגיד, שיידע ליהנות מהיצירה הזו וגם להעריך את העשייה שלה".

מי אני?

טליה פינקל, יוצרת רב תחומית ובמאית סרטים משנת 2000. יצרתי כמה סרטים תיעודיים לטלוויזיה שזכו להצלחה גדולה ולמספר פרסים, ביניהם: "התיקון" על הרבנית קוק (גדולת המחזירות בתשובה מטבריה), כוסות רוח לאבא- סרט מתח תיעודי, "טליה.דייט.קום" - סרט תיעודי קומי על דייטים באינטרנט, "מוחמד ואנה- האומץ להציל" - על רופא מוסלמי שהפך לחסיד אומות עולם בשואה. בנוסף לאלו כתבתי ספר שירה, ואני גם מאיירת ומצלמת סטילס ווידאו.

מבחינתי קולנוע הוא אומנות שמשלבת את כל האומניות, קולנוע מאתגר יותר, קשה יותר ולכן אני אוהבת אותו יותר.

בעבודה על חוות החופש זכיתי לעבוד עם קבוצת יוצרים נהדרת שנתנה את הנשמה: יורם מילוא, שהוא צלם בחסד, מוזיקה- רפי תורן, עריכה- עומר שדר, וגם אמיר בוברמן, המקליט. לכל אחד מהם  הייתה השפעה על הדינימקה בצילומים ועל התוצאה הסופית, ואני מודה להם על תרומתם היצירתית ועל האהבה.  

קרדיט צילום סטילס: יורם מילוא

לפרקים המלאים: הנה 

https://www.facebook.com/watch/kanipbc/2350299941939403/?sfnsn=mo&extid=66kGbdyFBXbYISc5

הסרט שלי הופך למציאות, לצערי

לפני ארבע שנים יצרתי את הסרט הראשון שלי, סרט עלילתי קצר על אנשים שמחפשים קרבה בעולם שעבר אפוקליפסה תרבותית (בעיקר מוזיקלית). עולם שדומה שאבד בו הרגש. לא, לא דמיינתי מגפה, אבל ראיתי שחורות.

הרעיון הדיסטופי הזה, של עולם תרבות שנחרב על-ידי בני האדם, העסיק אותי תקופה ארוכה, ובשלב מסוים הוא בער בי מאוד. ראיתי לנגד עיניי חיים בצל החסך במוזיקה, בקולנוע, בתיאטרון, במחול, ולא כתרחיש של העתיד הרחוק. בהצהרת הכוונות של הסרט, כתבתי שבעיניי מוזיקה היא יותר מאשר מצרך תרבותי מתכלה- היא שוות ערך לרגש, כזה אשר עלול להפוך, ביום מן הימים, לבלתי מושג.  

עלילת הסרט מתרחשת בעתיד הלא רחוק, שבו שחקנים ומוזיקאים הפכו חסרי כל. בעוד שברי המזל שביניהם מופיעים במחזות זמר ממוסחרים בתאטרון "הבימה", רוב המוזיקאים חיים בדוחק. חלק מהם מתפרנס משירה ונגינה עבור לקוחות מזדמנים, חלקם קבועים, ברחובות בשולי העיר או בדירות מתפוררות. מבצעים שירים על-פי בקשה, תמורת כסף. כן, קצת כמו זנות.

שם הסרט הוא "ליל ירח בהיר" – כשם הלילה שבו עובר הגיבור מסע, שבסופו הוא מגלה שכבר מזמן איבד את היכולת להרגיש; הוא מנסה להבין מה הוביל למותה הטראגי של בת הזוג שלו, והוא עומד לגלות שהוא בכלל לא הכיר אותה.

יצירת אמנות היא יצירה שפועלת על הרגש של הקהל. אם בשירים אין רגש, האוזן מסתגלת לריקות. אם בסרט קולנוע אין ניסיון לגעת, הקהל יתנחם בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה. אם אין מופעים והופעות, בטווח הרחוק הוא יסתדר בלי תרבות.

אפשר לחיות בלי תרבות, כפי שאפשר לחיות ללא רומנטיקה, ללא עיסוק בפצעי הנפש, ללא כמיהה ליופי אמנותי. אפשר להעביר חיים שלמים בתחליפים. אבל המחיר הוא קהות רגשית, תחושת זרות, אבדן זהות. המחיר הזה הוא גם הבסיס להתפוררות חברתית, שהרי תרבות היא תלכיד חברתי ראשון במעלה. מעבר לעושר רוחני ואמנותי, תרבות יוצרת שייכות. חיבור. היא מתעדת קווי מתאר של מקום וזמן, והתרחשות, ויוצקת אופי. בראשית שנותיה של המדינה ולמשך עשרות שנים אחר כך, היה רצון ליצור תרבות ישראלית. בבסיס היצירה, מעבר לרגש מובע, עמדה אידאולוגיה תרבותית-חברתית. לתרבות הזו היה כוח תודעתי, הייתה לה השפעה על היחיד ועל הסביבה, ועד שלב מסוים גם הייתה לכך התמשכות. זה לא היה כזה מזמן. אני זוכר מה עיצב את הזהות שלי ושל רבים מחבריי, ואני מודע לכך שחלק נכבד מהבחירות שלי כיום מקורן ברגש נוסטלגי.

אנחנו חייבים תרבות. כלכלת הרוח ניצבת אחרונה בשרשרת המזון של הממשלה, ולא מהיום. גם לא מפברואר האחרון. אם לא ניצור תרבות, לא תהיה תרבות, ואנחנו נאבד את הרגש אחד כלפי השני וכלפי המקום. כי מדינה ללא תרבות היא בסך הכל מתקן. כאמנים, אנחנו מחויבים לתרבות. עדיף שלא נחכה לכסף, לתקציבים, למקדמות, לפתיחת אולמות, להגשות, לשגרה שהיא נחלת העבר - זוהי ציפייה מוטעית ואנחנו נהיה אומללים.

אנחנו צריכים לחשוב לטווח הארוך - להכין תוכנית חומש לתרבות, ליזום ולקיים צוותי חשיבה, סיעורי מוחות על איך לברוא 'יש מאין', וגם על מאבקים ועמידה על עקרונות. אבל כרגע אנחנו בעיקר מוכרחים ליצור.

לאתר הסרט: ליל ירח בהיר   

לצפייה בסרט: https://vimeo.com/194926845

מדליק סיגריה הפוך, זה לא טעים. לא טעים כמוך

הוציא את ספרו ב"סער", המזוהה עם רבין. קלינטון

 

מדליק סיגריה הפוך, זה לא טעים. לא טעים כמוך. 

מדליק סיגריה. זה לא בריא. לא בריא. כמוך. 

מדליק סיגריה, חושב עליך. אולי ניפרד? 

(מתי מוזס, 2002) 

לפני שבוע התקשר אלי חבר ילדות. הוא נשמע נרגש- אולי כי עברו חמש שנים מאז הפעם האחרונה בה שוחחנו, ואולי כי קיבל סופסוף תשובה חיובית מאחת הוצאות הספרים אליהן שלח כתב יד. הוא ביקש לבשר, ובעיקר להתייעץ, לשאול לדעתי, אולי אני מכיר את ההוצאה לאור הזו. 

"קוראים להוצאה "סער"...מכיר?" 

"כן. על המכתב חתום חנוך סער?" 

"נכון" "צר לי לבאס אותך, אבל התשובה שלי לא כל כך רומנטית. גם אם תשלח להם 200 עמודים של קללות בנורווגית, הם ישמחו להודיע לך שהחומר ששלחת נמצא ראוי. לא הם, הוא. חנוך סער. זה רק הוא. אחר כך הוא יבקש ממך בעדינות שתוציא את פנקס הצ'קים". 

"וואלה? איך אתה יודע? אתה בטוח?" 

"כן. בדקתי. והחומר ששלחתי אליו גרוע יותר מ-200 עמודי קללות בנורווגית" 

אפריל, 2002, רעננה. איתי רום ואני היינו אז כתבים צעירים במקומון "זמן השרון" של מעריב. יום אחד החלטנו לבדוק איזו מן סלקציה מבצעות הוצאות הספרים בחומר הנשלח אליהן, ולצורך העניין התיישבנו וכתבנו במשך כעשר דקות 26 שירים, כשהדגש- לא להשקיע טיפת מחשבה באיכותם. התוצאה הייתה בהתאם להשקעה: שירים נלעגים, מטופשים, חסרי כל ערך וכוונה אמנותיים ולא ראויים בעליל להיקרא "שירה". השירים נשלחו תחת השם הבדוי "מתי מוזס". 

התשובות השליליות לא איחרו להגיע. "ספריית הפועלים", "קשת", "זמורה ביתן-כנרת" והוצאות ספרים נוספות השיבו בנימוס כי לא ניתן לפרסם את החומר. הוצאות אחרות כלל לא טרחו להגיב. המשותף להוצאות הללו הוא שהספרים שהן בוחרות להוציא מופקים, לרוב, על חשבון ההוצאה, או במימון משותף של ההוצאה והמחבר. 

רובן כלל לא מוציאות ספרי שירה של משוררים אלמונים, מהסיבה שהוצאותיהן על ספרים כאלה, ככל הנראה לא תכוסה. הוצאות אלו סירבו לפרסם את החומר של מתי מוזס, על אף שצוין במפורש בפנייתנו כי מוזס מוכן להשקיע כספית בהוצאת הספר. כפי הנראה, הן העדיפו להימנע מהאפשרות להרוויח כסף, מאשר לאבד את כבודן המקצועי ולהכתים את מוניטין ההוצאה בחומר ששלחנו אליהן. 

לעומתן, הגיעו תשובות חיוביות מ"סער" ומהוצאה נוספת בשם "גוונים". המשותף לשתיים הללו הוא שהספרים שהן מפרסמות ממומנים על ידי המחבר. הן מרוויחות גם במקרה שבו הספר לא מוכר ולו עותק אחד. 

במצב כזה, קל יותר להבין כיצד נתקבלה תשובה חיובית על שירים בהם מופיעות שורות כמו "מרחתי לחם עם ריבה/אמרת לי ספסיבה", או "בידיבידה, דה, בידיבי. או, בבידיאה בידיבדי". 

סער הוא חבר מן המניין בהתאחדות המו"לים בישראל, ולכן רבים מהפונים אליו מקבלים את הרושם שמדובר בהוצאת ספרים ככל ההוצאות, כזו הממיינת את החומר שנשלח אליה. כשפנינו אל סער, הוא מסר לנו כי מתוך למעלה מאלף כתבי יד שמגיעים אליו בשנה, הוא מחליט לפרסם רק חמישים. כלומר: 95 אחוזים מהחומרים נדחים משום שאינם ראויים מבחינה ספרותית, לטעמם של עורכי ההוצאה. מתוך ידיעה שכל כתב יד מכניס לסער כמה אלפי שקלים טובים, משמעות הצהרתו היא שהוא מוותר מרצון על הכנסות של מיליוני שקלים, לשם האמנות. לפי ההצהרה הזו, השירים העלובים ששלחנו שייכים לחמשת האחוזים המובחרים. "הסיפור הזה מאוד עצוב", סיפרה לנו ג', שפרסמה ספר שירים אצל סער, ומצאה עצמה בונה בביתה קיר מהספרים שלא מכרה. "מה שקרה לי הוציא לי את החשק לכתוב שירים. הטיפול של הוצאת סער בספר שלי כל כך כאב לי, שמאז הפסקתי לכתוב שירים". 

בום בום. יש פיצוץ. 

פחד. לא אלך יותר לקניונים 

לא אשב בבתי קפה 

להתפוצץ ולהרוג זה לא יפה 

("פיגוע. בום", מאת מתי מוזס) 

מתוך הכתבה המקורית (לא הכול, העכברים במחסן כרסמו חלקים ממנה): יצחק קינן, משורר שהוציא ספר שירה בהוצאת "סער", בהחלט יכול להרגיש מוחמא. ב"ספר סער", ספר בו מאגד חנוך סער את שמות ותמונות כל היוצרים שהשכילו להוציא את ספרם בהוצאתו לפי סדר אל"ף-בי"ת, מופיעה ליד תמונתו של קינן תמונת נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון. גם יצחק קינן וגם ביל קלינטון הוציאו את ספרם בהוצאת "סער". 

סער, יצא לך להיפגש עם קלינטון? "לא הייתי צריך להיפגש עם קלינטון או עם ג'ימי קרטר (יוצר נוסף שזכה לפרסם את ספרו ב"סער", מ"ש, א"ר), אבל הייתי שמח לו זה היה מסתייע. כשקלינטון ביקר בארץ, הייתי קצת עסוק מכדי לפגוש אותו". סער גאה במיוחד בספרים שהוציא לשמות גדולים בעולם: קרטר, וופי גולדברג, וודי אלן ואולי גם ג'ורג' דבליו בוש. סער: "המחמאה הכי גדולה שקיבלתי ושאני מקבל אותה יותר מפעם אחת היא: אם אתה היית מספיק טוב בשביל להיות המוציא לאור של קלינטון או של קרטר, אתה מספיק טוב בשביל להיות המו"ל שלי". 

סער גם אוהב לציין כי "יש חוזה בו ג'ימי קרטר חתום מצד ימין, וחנוך סער מצד שמאל". סער הוסיף בפנינו כי בקרוב יידרש להחליט אם הוא רוצה להוסיף עוד נשיא אמריקני לאוסף, "ואז הכותרת לכתבה הזו תוכל להיות: רוקד עם נשיאים". 

לאחר שכתבנו את הכותרת המוצעת בדפינו, שלף סער טוש מרקר צהוב, וכדי שלוודא שלא נשכח אותה, הדגיש את הכותרת שבחר. על השאלה מה הניע את ביל קלינטון ואת ג'ימי קרטר לבחור דווקא בהוצאת "סער", הקטנה יחסית, טען סער שהכל קשור באירוע הקשה של רצח יצחק רבין ז"ל. לדבריו, במשך שבוע שלם צילם אנשים מתאספים בכיכר רבין בימי האבל שאחרי הרצח בנובמבר 95, ולאחריו מיהר להוציא את הצילומים בספר "נפרדים מרבין בכיכר, שלום חבר". לפי גרסת סער, זה מה שהפך אותו בעיני המו"לים האמריקנים למו"ל שנזוהה עם רבין. לטענתו, ספר הצילומים התמים ריגש את ביל קלינטון כל כך, עד כי הנשיא לשעבר החליט כי הוצאת "סער" היא ההוצאה לאור הישראלית הראויה ביותר להוציא את הספר בישראל. אלא שיש מי שיודע לספר על מציאות שונה. סוכנת הספרים אשר תיווכה בין "סער" לבין ההוצאה אמריקנית, מסבירה: "מי שרוצה להוציא בארץ ספר מחו"ל, צריך לפנות לבעל הזכויות ולהציע לו סכום של מקדמה שמקוזז מתמלוגים. במקרה של קלינטון, אף אחד לא רצה להוציא את זה, כי זה לא ספר שהיה נמכר בישראל באלפי עותקים. ב"סער" התעניינו ראשונים, אז מכרנו להם את זה". 

עוד שירים שסער מצא אותם ראויים:

מחכים ללימון 

חתכתי בצל שמתי רסק 

הוספתי תפוח אדמה בשביל הנשמה 

 גזר ועוף שהזמן לא יחלוף 

הרבה תבלינים 

שיהיו עניינים 

פפריקה, פפריקה 

למה אינך מתוקה 

לימון, לימון, 

מתי תוסיף כבר המון? 

בסוף יצא טעים 

סחוט 

בוכה כמו לימון טרי 

שסוחטים אותו לאט 

צוחק כמו תינוק 

שמשתכשך לו באמבט 

ואת שותה עוד בירה מאלט 

תביאי קצת 

תמזגי לי שאטעם 

הקמצנית 

משעמם לי. בואי נצא 

לא אכפת לי לאן 

העיקר שאת משלמת. 

בפעם האחרונה שהלכנו לסרט 

אמרת שהארנק שלך באוטו. 

כשחזרנו לאוטו, לא היה ארנק. 

ואת אפילו לא חיפשת 

זמן 

גיהצתי חולצה שעה שלמה 

התקלחתי, שמתי ג'ל, עיצבתי שיער 

שעה שלמה. 

שעתיים חיכיתי לך בקפה 

ולא באת. 

מצטער, גברת, את לא מתאימה לי. 

אין לך תחושה של זמן 

על סופרים לא מהמרים!

פחות מחודש לאחר שהסופר אלון חילו זכה בפרס "ספיר" לספרות (מיסודו של מפעל הפיס), על ספרו "אחוזת דג'אני", החליט מפעל הפיס כי חילו לא ראוי לפרס. הפרס, אשר בצדו מענק בסך 150 אלף שקלים, נלקח ממנו אמש. חילו, שהיה עד שלשום על גג העולם, נאלץ לקרוא בכלי התקשורת על החרטה שהביע מפעל הפיס על הבחירה בו.
איש מהנהלת מפעל הפיס לא מצא לנכון להרים טלפון לחילו טרם הפרסום בעיתונים. נראה שחברי ההנהלה היו כה עסוקים בניסוח ההודעה על ההחלטה המשפילה לכלי התקשורת, עד שלא נותר להם זמן לעדכן את חילו מבעוד מועד. אולי חשבו כי אין כל טעם בכך, באקט בסיסי של מתן כבוד אנושי. הרי כבודו של הסופר יירמס עם שחר בכל מקרה.

הלב יוצא אל חילו. בתוך יממה הפך מחתן פרס יוקרתי לסופר שהגיע למעמד המכובד שלא ביושר. כבודו נרמס, מעמדו נפגע, וגם שמו הטוב נפגם- כמי נקשר לקנוניה. למרות שהקנוניה היחידה בכל הסיפור, היא זו אשר נרקמה נגדו.

לפני כשלוש שנים בחר מפעל הפיס בשר לשעבר יוסי שריד לעמוד בראש חבר השופטים של פרס ספיר. על פי הרקורד הציבורי והספרותי של שריד, הרי שזוהי בחירה ראויה. שריד הוא איש ציבור ותיק, דעתן, פוליטיקאי לשעבר שלא דבק בו רבב (ופוליטיקאי בעל תדמית נקייה אינו דבר מובן מאליו בימינו), איש ספר. פובליציסט. בדיעבד, הסתבר לבכירי מפעל הפיס שלשריד קשר משפחתי עם רנה ורבין, עורכת ספרות המקור בהוצאת "ידיעות ספרים" וזו שערכה באופן אישי את הספר של חילו. עיתון "מעריב", ש"חשף את הפרשה" (עורך מעריב עד לפני שנה, אמנון דנקנר, וכיום כותב בעיתון, היה מועמד לפרס ספיר על ספרו "חייו ומותו של הדודה אווה". הוצאת "ידיעות ספרים" נמצאת בבעלות העיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות"), טען לניגוד עניינים בו מצוי שריד, והאשים אותו בכך שבחר בספר של חילו מטעמים פסולים.
מפעל הפיס קרא והפנים. בהחלטה חפוזה, היסטרית, החליט זה לשפוט את שריד, להטיל דופי בבחירתו, ולפסוק כי פעל ממניעים פסולים, תוך ניגוד עניינים. יושרו הציבורי של שריד לא העניק לו אף לא נקודת זכות בודדה. מה שעמד לנגד עיניהם של בכירי מפעל הפיס היה תדמיתו הצחורה של בית ההימורים שהם מנהלים, שעלולה להיפגע. רק זה חסר, שמפעל הפיס ייתפס בעיני הציבור כמי שהטה תוצאות. או כמי שהימר לא נכון.

מה לגבי חילו? האם ספרו כה אינו ראוי לזכייה, עד כדי כך שמפעל הפיס לא יכול להשלים עם הבחירה, ולפתור את העניין בהפקת לקחים לבאות? התשובה שלילית, כיוון שאיכות הספר אינה הנקודה. חילו הוא רק כלי במשחק. ספר הוא עוד מאפיין תרבותי שמפעל הפיס מעוניין לספח, על מנת לחזק את מצג המהות לפועלו: עשייה למען החינוך והתרבות. הענקת משאבים לפיתוח, היכן שהמדינה, הרשויות המקומיות ומשרד החינוך לא נוחלים הצלחה יתרה.

מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן מובילות להזנחה ולעוני, ובמקביל, הקזינו הממשלתי מטפח אשליית שווא של תקווה, ומתעשר בזכות שארית כספם של בני המעמדות הנמוכים.
חילו יכול להתנחם בכך שאל חשבון הבנק שלו לא זרמו כספים שהיו אמורים לשמש פת לחם לילדיהם של מכורים להימורים, כאלו שמגיל צעיר פוטמו בסיסמאות פרסומיות המבטיחות שבלי מפעל הפיס, שכונת המצוקה שלהם תיוותר מוזנחת, ומצבם הכלכלי לעולם לא ישתפר.

מעצבי דעת הקהל

אפשר רק לקנא בנחישות של מעצבי דעת הקהל האיראני, המנהיגים את העם הנלחם על זכויותיו. בישראל המצב שונה בתכלית: מעצבי דעת הקהל בישראל, אמנים בעיקר, כפופים לפוליטיקאים ולקופה הציבורית.


תעשיית הקולנוע באיראן תומכת באופן גלוי ורשמי במוסאווי, שהפסיד בבחירות האחרונות לנשיא המכהן אחמדינג'אד: למעלה מ-400 קולנוענים איראניים חתמו בסוף השבוע האחרון על עצומה לבדיקה חוזרת של תוצאות הבחירות, הנחשדות כמזויפות. עצומה זו מחזקת את ההמון הזועם, אשר מאז הבחירות יצא להפגין ברחובות טהראן, כשהוא מסרב להשלים עם התוצאות שפרסם השלטון.
בכנס של האיחוד האירופי שהתקיים בסוף השבוע שעבר בבריסל, הסופרת והבמאית האיראנית מרג'אן סטראפי ("פרספוליס"), הקריאה מכתב שכתבה לעלי חמינאי, מנהיגה הרוחני של איראן, ובו דרישה להכריז על מוסאווי כזוכה. כפי שהדבר נראה כעת, ספירה חוזרת של קולות הבוחרים לא תתקיים, אך בבחירות הבאות, הדחתו של אחמדינג'אד הינה בלתי נמנעת.
אנו, כציבור ישראלי, יכולים רק לקנא בנחישותם של מעצבי דעת הקהל האיראני, המנהיגים את העם הנלחם על זכויותיו (כמובן אין להתקנא באותו ציבור הנשלט על ידי המשטר האיראני החשוך). בישראל המצב שונה בתכלית, כיוון שמעצבי דעת הקהל כפופים לפוליטיקאים ולפקידיהם- לידיים האוחזות בקופה הציבורית. וכשהממשלה היא הספונסר של התרבות, מציון לא תצא מהפכה.
נסו להיזכר, מתי בפעם האחרונה צפיתם בסרט עלילתי על פוליטיקאים שסרחו? או בדרמה על מערכת שלטונית מושחתת? נכון, ב-1964. קומדיה סאטירית בשם "סלאח שבתי", שגם היא השתדלה שלא להרגיז יותר מדי. בישראל שנת 2009, 100 אחוז מהסרטים העלילתיים ממומנים על ידי קרנות קולנוע ממשלתיות. לכן גם לא קיים חשש שאי פעם תצפו בסרט מחאה פוליטי. או כזה שבלבו מסר או רעיון להפיכה חברתית.
אותו דבר גם בתיאטרון. אם יש מחאה, הרי שהיא על משכורות. שחקני התיאטרון עולים לכנסת מדי הצבעה על תקציב כדי להשפיע על אי צמצומו של תקציב התרבות. כתמיד נמצאת שם גילה אלמגור, לוחמנית ודעתנית, וצועקת נגד קיפוח התרבות, בעוד שכרה השנתי ב"הבימה" עומד על למעלה מ-1.2 מיליון ₪ בשנה. האם אלמגור וחבריה זעקו אי פעם כנגד משרד האוצר, זה המרפד את כיסיהם, בנושאים שאינם נוגעים לכיסם הפרטי (כמו נגד הירשזון, שר האוצר לשעבר שהואשם בפלילים)? לא בטוח. שחקני התיאטרון הממסדי אפילו לא גינו באופן פומבי את הנהלת "אמנות לעם" לאחר פרסום דו"ח מבקר המדינה על השחיתות בעמותה.
אותו דבר בתחום הספרות. פרס "ספיר" לספרות מוענק על ידי "מפעל הפיס", הקזינו הממשלתי של ישראל. פרס כספי פוטנציאלי בשווי 150 אלף שקלים עשוי להשתיק הרבה מאוד סופרים בבואם למחות נגד, נניח, הקמת קזינו באילת, הימורים חוקיים על סוסים, על כך שמשפחות שלמות נהרסות בשל התמכרות להימורים, או על ביטול פטור מע"מ על פירות וירקות. נכון שיש יוצאים מן הכלל, כמו למשל הסופרים דוד גרוסמן ועמוס עוז, המביעים עמדה פוליטית בלתי מסויגת, אך עיקר התייחסותם היא לסוגיית הדו-קיום בישראל, לא מעבר לכך.

מעצבי דעת הקהל בטלוויזיה ובתקשורת עובדים תחת אילי הון הזקוקים לדלת פתוחה במשרדי הממשלה. עושה רושם שאף מעסיקיהם לא חלמו על התגייסות טוטאלית שכזו: בזכיינית ערוץ 2 "קשת", מגיש העיתונאי יאיר לפיד את "אולפן שישי", תוכנית אקטואליה מרכזית. לפיד הוא חברו של ראש הממשלה לשעבר אולמרט, דבר שהתבטא רבות בתכנים המגמתיים בטורו השבועי ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות ובתוכנית הראיונות הקודמת שהגיש, שהפכה במת חנופה מרכזית לאולמרט ולחבריו המושחתים (הירשזון, למשל). לפיד גם מיודד עם נתניהו- ראש הממשלה הנוכחי- כפי שציין בגאווה לא פעם בטוריו.
סדרת הדרמה הקומית החביבה "פולישוק" ("רשת", ערוץ 2) מציגה תככים ומזימות מאחורי הקלעים של הכנסת, אך חלילה לא את הסירחון האמיתי: עיתונאים שהפכו עורם, ובעודם משמשים כעיתונאים, היו לשופרם של פוליטיקאים והטו את השחיתות הפוליטית מעיני הציבור, במסווה של פרשנות עיתונאית אובייקטיבית. ומדוע שתיכתב כזו עלילה? אמנון דנקנר, מכוכבי הסדרה "פולישוק", שימש עד לא מכבר כדוברו הלא רשמי של חברו הטוב, ראש הממשלה לשעבר אולמרט, בעודו עורך את "מעריב". חנוך דאום, מקורבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו והיחצ"ן הלא רשמי שלו, משמש בתפקיד בכיר ב"רשת", ו"פולישוק" היא תחת אחריותו. במקביל, בכובעו כעיתונאי, דאום כותב מאמרי דעה למוסף השבת של "ידיעות אחרונות", ודעותיו על נתניהו, כצפוי מיחצ"ן, טובות עד מאוד. דוברו הרשמי של נתניהו, ניר חפץ, היה עד לפני שבוע עורך מוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות.
עכשיו תשאלו את עצמכם, כיצד בכלל ניתן להילחם בשחיתות שלטונית, בחוסר השקיפות, בעוני הפשט בחברה ובעוולות חברתיות רבות ושונות, בעוד הממשל מחבק אנשי תקשורת מגויסים, המפיצים מידע מסולף או שקרי כמידע מדויק ואמין. או במקרה הפחות חמור, מובילי דעת קהל מתחומי התרבות השונים, שממלאים פיהם מים.