פוסט אופטימי

 

זה יום כיפור, אז סלחתי לעצמי על כל אותם רגעים בשנה החולפת בהם שקעתי בפסימיות. הבטחתי לעצמי שאם אפול שוב לפסימיות, גם אם זו תהיה רק מעידה רגעית, מיד אזכיר לעצמי שבפסימיות אין תקווה – ותקווה היא המדריך הפנימי שלנו לשיפור איכות חיינו. הבוקר קמתי עם תקווה ועם אופטימיות, והתפקדתי למחנה הדמוקרטי.

הבנתי שאין מקום לפסימיות. ראייה שלילית לא יכולה להוביל ליצירת שינוי חיובי. פסימיות מובילה לפסיביות – ולפסיביות אין שום פוטנציאל צמיחה.

התפקיד שלנו הוא לתרום לחברה. לאנושות. זאת המשמעות האמיתית של החיים שלנו.

אמר מי שאמר ש"חירות פירושה אחריות", ויש לנו אחריות. כל עוד ניתן להתמודד עם המצב, אנחנו יכולים להיות יצירתיים וליצור את העתיד האפשרי עבורנו.

להבדיל, אם נהיה פסימיים, נהפוך למיואשים ומדוכאים, ואז לשלטון יהיה קל יותר לנשל אותנו ממעט הזכויות שעוד נותרו לנו.   

אין מקום לפסימיות. יש מקום לאופטימיות. ואופטימיות היא עבודה קשה. היא דורשת אימון, מאמץ, והתמדה. אופטימיות היא גישה לחיים. גישה שיש לטפח כל הזמן.

אופטימיות היא גם דלק למוטיבציה, והמוטיבציה שלנו משפיעה על המטרות שלנו, כשם שהמטרות שלנו משפיעות על המוטיבציה שלנו.

המטרות שלנו חיוביות. אנחנו אנשים חפצי חיים. אם תוחלף הממשלה, תיווצר הזדמנות לחתור להסכם מדיני. להביא את השלום. להבריא.