חוק הנבצרות נולד בחטא – ואפשר לבטל אותו בדיעבד

הנטייה הציבורית היא לחשוב שברגע שחוק עבר בכנסת, זהו, הוא הופך ״חקוק בסלע" ואי אפשר לגעת בו. אבל המשפט הישראלי (וההיגיון הבריא) אומרים אחרת.

בואו ניקח את חוק הנבצרות. חוק הנבצרות הוא תיקון ל"חוק יסוד: הממשלה", שנועד להסדיר את התנאים (והפרוצדורה) להכרזה על ראש ממשלה כמי שאינו יכול למלא את תפקידו. התיקון קובע כי נבצרות תוכרז אך ורק בשל אי-כשירות פיזית או נפשית, ובכך מונע את האפשרות להוציא ראש ממשלה לנבצרות מטעם משפטי (כמו בשל ניגוד עניינים או הליכים פליליים).

בג"ץ אמנם קבע כי החוק נחקק מתוך מניעים פרסונליים מובהקים – כלומר, שהוא נועד לשרת את עניינו האישי של ראש הממשלה נתניהו, במטרה למנוע את האפשרות להוצאתו לנבצרות על רקע הפרת הסדר ניגוד העניינים, אך החליט שלא לפסול אותו. 

אולי כדי שלא להצטייר בציבור כמי שחותרים תחת עצמם, החליטו שופטי בג"ץ על דחיית כניסתו של החוק לתוקף עם תחילת כהונתה של הכנסת הבאה (ה-26). כך נוצר לכאורה מצב תקין: החוק יחול על ראש הממשלה הבא, מבלי שנדע מראש מי הוא יהיה. אך מה יקרה אם נתניהו ייבחר שוב? שהרי הפרסונליות לא נעלמת עם הזמן – זה אותו נתניהו, ואלו הן אותן הנסיבות. לכן, זהו "חוק שנולד בחטא", וככזה הוא בטל מעיקרו.

נתניהו בונה על זה שאחרי הבחירות החוק ייכנס לתוקף והוא יהיה חסין. נכון לעכשיו, הוא במלכוד. אם היה יכול, היה מקדים את הבחירות לכנסת לשלשום בבוקר. אלא שהסקרים מראים שלא מובטח לו שהוא ינצח בבחירות, ולכן יש לו אינטרס למשוך זמן, אולי אפילו ליזום עוד ועוד מצבי חירום ביטחוניים עם שמות של יונקים, כדי לדחות את הבחירות למועד בלתי ידוע.

הנאום של נתניהו אתמול, שבו הוא הפעיל לחץ חסר תקדים על הנשיא הרצוג שייתן לו חנינה, הוא ראיית זהב נוספת לכך שהחוק הזה נתפר אך ורק כדי שנתניהו יוכל לעשות ככל העולה על רוחו כדי להימלט מהמשפט שלו. בנאומו, בדרישתו לבטל את משפטו הפלילי, נתניהו מודה באופן גלוי שהוא מעל לחוק.

הנאום של נתניהו מספק הסבר מדוע אי אפשר להשתמש בכוח של הכנסת כדי לחוקק חוקי יסוד שהם בעצם מתנה אישית לפוליטיקאי. 

אפשר להשתמש בנאום נתניהו אתמול גם כדי ללמד על הנזק שנגרם לשלטון החוק, כשראש ממשלה חסר מעצורים פוגש מערכת משפט שמקנה לו מיוזמתה את האמצעים לרסק אותה.

על היועמ"שית להפעיל את זכותה ולהוציא את נתניהו לנבצרות כבר עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי.

על בג"ץ לבטל את חוק הנבצרות, ויפה שעה אחת קודם.

עתירה ציבורית תוכל לעזור לבג"ץ להחליט שהוא מבטל את החוק לחלוטין. סביר שבג"ץ לא יקרא לזה "ביטול רטרואקטיבי", אלא יוכל לקרוא לזה "ביטול התחולה הנדחית" (כלומר: ביטול הדחייה למראית עין). 

חוק רקוב, כפרי רקוב

כיצד בפועל ניתן לבטל רטרואקטיבית את חוק הנבצרות? תיאורטית זה אפשרי, אבל זה ידרוש מבג"ץ להתגייס במשנה מרץ לטובת האינטרס הציבורי.

תקדים משפטי הוא תמיד עניין מסובך, אבל במקרה הזה לפחות הטענה היא פשוטה: שחוק פסול הוא כמו פרי רקוב – גם אם נשים פרי רקוב במקרר ונוציא אותו בעוד שנתיים, הוא עדיין יהיה רקוב.

בג"ץ יכול לקבוע שהחוק בטל, או להצביע על העובדה שהוא מעולם לא היה תקף חוקית - כי הוא נחוקק מתוך רמאות וניסיון להונות את המערכת.

לא נותנים צ'ק פתוח לאף אחד

 

האם ייתכן שהבחירות האחרונות שהיו כאן, הן גם האחרונות שנראה בשנים הקרובות? הכתובת כבר על הקיר, והיא כתובה באותיות קידוש לבנה.

הבחירות לכנסת ה-26 צפויות להתקיים ב-27 באוקטובר 2026. אם המלחמה תיגרר ותהפוך למלחמה ללא תאריך סיום, הממשלה תוכל ליזום תיקון ב"חוק יסוד: הכנסת", ולדחות את הבחירות עד לסוף המלחמה. במערכה מול איראן, שעלולה להימשך חודשים, או שנים בעצימות משתנה, הקביעה ש"הבחירות יידחו עד סוף המלחמה" היא למעשה צ'ק פתוח לביטול ההליך הדמוקרטי לזמן בלתי מוגבל.

בשביל להעביר את תיקון החוק, יידרש לממשלה רוב של 80 חברי כנסת (לפי סעיף 9א ל"חוק יסוד: הכנסת"). על פי הסקרים (נכון לעכשיו), איחוד כוחות של הליכוד עם מפלגות המרכז ועם המפלגות החרדיות, יבטיח לנתניהו רוב של למעלה מ-80 קולות בעד הדחייה. אם נתניהו יצליח לרתום את מפלגות המרכז ("יש עתיד" של לפיד, "ישר" של גדי איזנקוט, מפלגת "בנט" של נפתלי בנט) תחת הכותרת של "איום איראני ישיר", הוא למעשה מוחק את האופוזיציה.

אם סיטואציה כזו אכן תתרחש, הגיוני שמנהיגי האופוזיציה ישתכנעו די בקלות להצטרף לנתניהו. הם הרי כבר מזמן איבדו את הרצון להוות אלטרנטיבה לשלטונו. איך אמר לפיד בתחילת שבוע שעבר? "ברגעים כאלה אנחנו עומדים יחד ומנצחים יחד. אין קואליציה ואופוזיציה, יש רק עם אחד וצה"ל אחד שכולנו מאחוריו". הוא לא היה היחיד באופוזיציה שהתבטא כך.

מהלך שכזה, באם יקרה, יגיע כמעט בוודאות לפתחו של בית המשפט העליון. או אז, יידרש בג"ץ לבחון האם המצב הביטחוני אכן אינו מאפשר את קיום הבחירות (קלפיות תחת אש, גיוס מילואים המוני) או שזוהי החלטה פוליטית במסווה ביטחוני. אם גם הפעם בג"ץ יחליט ש"המבצר לא ייפול", ויפסוק בעד הדחייה, המשמעות של זה היא שינוי פניה של המדינה. אסור שמצב כזה יקרה.

היות והציבור הישראלי מתקשה מאוד בזיהוי תהליכים, כדאי כבר עכשיו להציף את הנושא. ההיסטוריה לימדה אותנו לא פעם שחלק נרחב מהציבור בישראל הולך עיוור אחר מנהיגיו, ושבעתות מלחמה, תחת סטרס, אנחנו נוטים להתמקד ב"כאן ועכשיו" ולא בבחינה של תקדימים מסוכנים אשר נערמים לפתחנו. כך שלא מן הנמנע שהציבור יתפתה להאמין שיש מי ששומר עלינו, ושעכשיו זה לא הזמן לזעזועים, והוא יהיה מוכן לוותר על הזכות לבחור תמורת אשליה של יציבות.

כאן בדיוק נכנס החוסן שלנו. החוסן הוא לא בציות עיוור לשגרה כפויה, אלא בערנות. ביכולת לזהות מתי מצב חירום הופך לכלי פוליטי. כחברה חפצת חיים, מחובתנו לקרוא את הכתובת המתנוססת על הקיר, לפני שהיא הופכת למציאות קבועה של מצב חירום נצחי. אנחנו צריכים כבר עכשיו להעביר מסר למנהיגי המפלגות - אנחנו לא נותנים צ'ק פתוח לאף אחד.

הזמנה להתבוננות

 

לפני בדיוק חמישים שנה, פרסם הפסיכולוג אריך פרום (בספרו "בעלנות או מימוש עצמי") נבואה שקשה להתעלם ממנה בימים אלו: פרום חזה שתאוות בצע לא מרוסנת עשויה להוביל אותנו בעוד כחמישים שנה לנקודת אל-חזור, ממש כמו שנדמה שקורה עכשיו, אצלנו, במזרח התיכון: ההתלקחות מול איראן עלולה להתפשט ולהוביל למלחמת עולם שתשמיד את החיים על פני כדור הארץ.

פרום תיאר אז כיצד החברה האנושית הולכת ומתנקה מאידיאולוגיות, מתנתקת מערכים, ומשתעבדת לצריכת יתר ולרכושנות. בזמן פרסום הספר, אי שם בשנות ה-70, עוד היה אפשר לבקר את פרום על כך שהוא חוזה שחורות. אך במבט עכשווי, אנחנו לא צריכים להיות בעלי דמיון מפותח בשביל להכיר בכך שפרום צדק במאה אחוז. אנחנו רואים את המרדף אחרי ה"עוד", את השחיקה של המשאבים ואת הרעש הבלתי פוסק של הצריכה. אנחנו חשים על בשרנו את ההתבהמות החברתית, את השחיתות השלטונית, את הבוז לחוק, את הזילות בערך חיי אדם. מספיק להסתכל על המנהיגים שלנו בשביל להאמין שתאוות הבצע היא חזות הכל.

אבל פרום גם האמין ביכולת של האדם להשתנות. הוא האמין שהאדם אינו רק תוצר של נסיבות, אלא בעל יכולת להשתנות ולהכריע בין חיים ומוות. וכשמסתכלים על הטבע האנושי בכללותו, מעודד לראות שלא רק תאוות בצע וטמטום מניעים את העולם.

בכל זאת, קו-אבולוציה היא כוח של הטבע. לא רק בבחינת האבולוציה של מאזן הכוחות. היכולת של מינים שונים לצמוח יחד, להסתגל ולייצר מערכות יחסים שמזינות זו את זו, היא אולי התשובה שלנו לתאוות בצע. אנחנו עוד יכולים לבחור לצמוח יחד, ולא אחד על חשבון השני.