במסגרייה המכאנית של סבא שלי, פועלת כחדשה
מקדחה בת כמעט 80 שנה, לצד רתכת כבת 70 ומחרטה בת למעלה מ-50. האופניים בני 60,
אולי אף יותר.
סבא שלי היה אומר שפעם היו מייצרים דברים
כדי שיחזיקו, ואילו כיום מייצרים דברים כדי שיתקלקלו מהר. סבא שלי בנה דברים כדי
שיחזיקו.
מדי יום בשמונה בבוקר הוא היה מכין קופסה
עם אוכל, לובש את בגדי העבודה הכחולים ועולה על האופניים, נוסע עליהם עד למסגרייה
ופורש את הכלים על משטח
הברזל. מתקן כנף של טרקטור, או בונה מעקות ושערי ברזל וסורגים, קונסטרוקציות
מורכבות למיניהן, מרתך יציקות ומבריז הברגות ומלחים גם נחושת ומכופף פחים וברזלים.
כל מה שקשור בברזל, רק תגידו. כך בוקר-בוקר, 63 שנה (בהתחלה כשכיר במסגריה ממול),
די ברציפות. למעט ביקורים תכופים בבית החולים בשנים האחרונות, הוא מעולם לא לקח
יום חופש ולא יצא לחופשה. "מגיעה לי חצי שנה חופש במצטבר, נישכזהו.."
הוא היה אמן שלא ראה עצמו ככזה. הוא ראה
עצמו כבעל מלאכה, ובעלי מלאכה כמו סבא שלי, כיום כבר כמעט ואין. את הידע שרכש
באירופה בשנות ה-30 של המאה הקודמת כבר לא מלמדים. אין מי שילמד. עד לפני שבועיים
הוא עוד עבד. עבד קשה, אבל יותר לאט ובנשימות כבדות. היה לובש את בגדי העבודה שלו
גם כשנסע לבדיקות בבית החולים "מאיר". כל שבוע, בדרך חזרה מבית החולים,
הייתי שואל, ליתר ביטחון: "למסגרייה, סבא?"
"לא. נוסעים ישר הביתה, נישכזהו".
סבא שלי היה חלק מהנוף של הוד השרון עוד
כשהייתה ישוב קטן בלוע פרדסים. הוא היה חלק מנוף שצביונו השתנה כמעט ללא היכר.
המסגרייה הייתה ועודנה נוף
עתיק, גלותי משהו, בעולם המתפתח בקצב שלא מאפשר להסיק מסקנות מרחיקות לכת לגביו.
המסגרייה הייתה נוף ילדותנו כשם שהייתה נוף בגרותנו. בימי שישי אבא שלי היה מצטרף
אליו. מעת לעת נקראנו אנחנו, הנכדים, לסייע.
אנשים תמיד היו מתפעלים כשהיו שומעים שאני
הנכד של "שולם המסגר", האיש שהיה לאגדה מקומית עוד בחייו. ככה קראו לו,
לסבא שלום, ותיקי
היישוב וותיקי הלקוחות. הוא מעולם לא התלונן על כך שחלק מהלקוחות התחלפו עם השנים
ושחלק מהלקוחות התקלקלו. כאלה שבעיניהם המשמעות של חוויית קניה היא לכווץ כמה
שיותר במחיר. סבא שלי עבד בתעריף סמלי, צנוע, אבל על טיב וחוזק חומרים הוא מעולם
לא התפשר. היו שזה נראה להם יקר מדי. היו שברחו מבלי לשלם. גנבו מניצול שואה בן
88, בעל מלאכה מסור וטוב לב, והרגישו שהם שיחקו אותה. היה עצוב לגלות, פעם אחר פעם,
שמערכת המשפט עושה חסד עם הגנבים ומעודדת
אותם להמשיך ולגנוב. מערכת אשר מתישה ומייאשת את התובע, ולבסוף מבזה אותו, אולי
מתוך הצורך להקל על העומס בין כתלי היכל הצדק. בשלב מסוים סבא שלי סירב לקבל
עבודות ממי שהוא איננו מכיר.
השנה חוויתי אותו יותר. ראיתי אותו מזיל
דמעה של עצב. הייתי עד לרגע של אושר, כשהוא פוגש את הנינה שלו. וכשהוא מתאכזב
("העסקים חלשים, נישכזהו"). לראשונה סיפר קצת על פולין של מלחמת העולם
השנייה, משם ברח בריצה בשלגים, ועל רוסיה. השנה הוא גילה לראשונה את הטלפון
הסלולארי, אבל לא את התא קולי. כשבדקתי
את ההודעות הקוליות לא מזמן, הסתבר לי שהוא ניהל איתי שיחה, שנשמעת בערך ככה:
"טוב אז אתה תאסוף אותי עוד עשר דקות, כן? טוב אז אני אחכה לך בחוץ. מה? לא
שומע כלום, נישכזהו. טוב, אתה תבוא לאסוף אותי בעוד עשר דקות. להתראות".
והיה לו הבילוי השבועי שלו בסופרמרקט
השכונתי. מסתובב בין מדפי המצרכים, מוקסם מהשפע. מוריד מהמדף חבילת ופלות עם
שוקולד, מתהלך באיטיות בין
שורות גדושות מוצרים, מחפש במבט מתעניין אחר מעדנים חדשים. מבקש ממני לבדוק תאריכי
תפוגה, אוסף לעגלה נקטר אפרסקים, אחר כך גבינה לבנה. ירקות? לא פה. ירקות קונים
בחנות ירקות. בשביל זה יש ירקן.
הוא היה עקשן גדול. רוכשי המודעות של
המקומונים התייאשו ממנו עוד בשנות ה-80. הוא לא הסכים לפרסם אף פעם, לא קיבל מעולם
עבודה שלא רצה לעשות, והוא
לא הסכים להוריד את בגדי המסגר גם ביום ראשון האחרון, כששכב במיטת בית החולים, וזה
אחרי שהוא התעקש שלא להתאשפז, אבל הצאצאים שלו גם הם עקשנים. גנים, מה לעשות. לא
מזמן הגיעה צלמת במיוחד מירושלים כדי לצלם אותו. הוא כמובן לא הסכים. יום שלם היא
ניסתה, ולבסוף חזרה אל הבירה מבלי שתקבל הסבר מנומק מדי. גם אני לא. "בשביל
מה צריך את זה, נישכזהו. לא צריך את זה…נישכזהו".
הוא מעולם גם לא ביקש הרבה, בדרך כלל לא
היה נעים לו לבקש. השבוע בבית החולים הצעתי לו סודה והוא שתה עד שהבקבוק התרוקן.
לא היה לו נעים לבקש עוד בקבוק,
אז הוא פשוט חייך ואמר לי: "לא יוצא מזה כלום יותר". סבא, היה לו חוש
הומור מיוחד שאותו חלק במידות קטנות.
לא שאלנו אותו מה זה "נישכזהו".
ניסינו לפרש. האם מילת קישור משובשת? או אולי מילת קישור שהפכה למילה העומדת בזכות
עצמה? אם היינו שואלים
אותו מה הכוונה ב"נישכזהו", הוא וודאי היה אומר "זה מה שזה, נישכזהו".
אולי זו הפרשנות הנכונה: "זה מה שזה".
הוא נפטר שלשום.
בחזית המסגרייה שבה עבד ב-51 השנים
האחרונות, מגיל 37 ועד 88, מבוקר ועד ערב, תלינו שלט בנוסח המקובל, שמסביר מדוע
האיש שעבד פה כל השנים, כבר לא יבוא יותר.
בקרוב יתחלף הנוף.
