הנרטיב המרכזי של זכות הקיום הישראלית,
שהיה מבוסס על הצורך במקלט בטוח לעם היהודי לאחר השואה, עומד כעת למבחן.
ממשלת
ישראל חותרת תחת זכות קיומנו, ואנחנו? רואים מה שנוח לנו לראות. נאחזים באמונה
המעוותת שהדברים, כמו תמיד, יסתדרו. שכל החטופים יחזרו. שהפצועים בגוף ובנפש
ישתקמו. שהמשק יחזור לשגשג. שאין חפים מפשע בעזה. שאנחנו "עם של אריות"
וש"יחד ננצח". איך זה מסתדר עם השחיקה באתגרי החיים ועם העצב והכאב
שרבים מאיתנו חשים? נכון לעכשיו זה מסתדר, אבל כנראה שלא לאורך זמן.
הראשונים
שצפויים להתפכח הם חיילי המילואים. הם כבר מריחים את המוות המיותר, הם מריחים את
הציניות. הם מבינים שאם זה נראה, נשמע, ומרגיש כמו ברווז במטווח, זה ברווז במטווח.
הם מבינים שמכרו אותם. הם מבינים שאין גבורה בקבורה. אבל הם עדיין שם. ככה חינכו
אותם (ככה חינכו גם אותי). בקרוב הם יגלו שפראיירים כן מתים, ושהם לא בהכרח
מתחלפים (בטח לא בחיילים חרדים). או אז, הם ישימו לעצמם גבול. כן, סביר להניח
שיקראו להם "בוגדים", "שמאלנים", "סרבנים". אבל הם
יעדיפו לחיות.
האחרונים
להתפכח הם כל אלה שלא מאמינים שממשלת ישראל אחראית להרעבת והמתת תושבי רצועת עזה.
אלה גם לא מאמינים שהחופש האישי שלהם ייפגע, שהמצב הכלכלי שלהם יורע, ושהילדים
שלהם ניזוקו נפשית. הם משלים את עצמם שלהם זה לא יקרה. הם מאמינים שצה"ל הוא
הצבא המוסרי ביותר בעולם, ושהוא יביס את החמאס. הם מאמינים ש-75% מהמנהרות בעזה
הושמדו, שאיראן לא תתקוף שוב, ושהאנטישמיות שזוקפת גבה לא קשורה לזוועות שמתרחשות
לא הרחק מכאן.
יכול
להיות שהם גם מאמינים שההחלטה על כיבוש עזה היא כורח המציאות, שהיא מלחמת הישרדות.
אבל גם הם יבינו שההחלטה הבזויה של כיבוש עזה עלולה להתברר כארון הקבורה של מדינת
ישראל. צריך לקוות שכשהם יבינו זאת, לא יהיה זה מאוחר מדי.
